אנהיט עמדה כפופה, כאילו כתפיה שחו תחת משא ההיסטוריה הארמנית. כשדיברה רעד קולה, כאילו לא עברו תשעים שנה מהימים הנוראים ההם. היא מחתה דמעה וגוללה את סיפורו העגום של עמה. כשעמדתי לצדה, מול קבוצת מטיילים, הרגשתי כאילו אנו מאכזבים אותה שוב ושוב, קולטים את סיפורה דרך האוזניים, אך נותרים מרוחקים. לא שותפים כמותה למשא הנורא של הזיכרון הקולקטיבי הארמני. הראייה ההיסטורית הרחבה יאה למקומות אחרים. כאן, מול אש התמיד באנדטה לזכר הנרצחים וקולה הרועד של אנהיט, עדיף להתרכז בכאב לבדו.

גורלה העגום של אני
הרומן שלי עם ארמניה התחיל ב-1983, דווקא מחוץ לגבולותיה המדיניים של ארץ קטנה ומיוסרת זו. במזרח תורכיה, שעבור הארמנים, היא לב לבה של "ארמניה הגדולה". סמוך לגבול הסובייטי של אז והארמני של היום, מזדקרות מתוך הרמה הבזלתית, חורבותיה של אני (Ani), שהיתה פעם בירה ארמנית וכיום אוסף מרהיב ועגום של חורבות.

המפגש עם השרידים החרבים היה מפתיע בעוצמתו: חומות ענקיות, מגדלים שלופים מהן החוצה, שער רב רושם ובפנים עיר עתיקה הבנויה על גבי רמה משולשת, מוקפת בשלושה ערוצים. קשה לדמיין מיקום אסטרטגי טוב יותר עבור עיר ימי ביניימית. בנחל למרגלותינו, מתחת למצוק ממש, עיבדו איכרים חרוצים משבצות ירוקות, ששיוו לעמק הצר מראה של שטיח משובץ בחום ובירוק. העובדה שמעבר לנהר שכנה המעצמה הסובייטית רק הוסיפה משנה קסם למעטה המסתורין. אני היא עיר רפאים מזה שש מאות שנים. נותרו ממנה רק החומות, ושלדיהן של חצי תריסר כנסיות. שרידים מועטים לעיר, שפעם התגוררו בה לפחות 100 אלף נפשות ועמדו בה אלף כנסיות.

שש שנים אחר כך, בסתיו 1989, ביקרתי באני שוב, מצויד בידע רב בהרבה על העם הארמני ועל המקום, שנחשב למבטא המובהק ביותר של תרבותו. יוּסוּף, המדריך התורכי סיפר על תולדות האתר, כשהוא מדייק בשמות ובתאריכים, מונה בבקיאות את סדר השליטים, מפזר מונחים ארכיטקטוניים, משבח את הישגיהם המקצועיים של הבונים, אך בו בזמן נמנע מלהזכיר את מוצאם – ארמנים; מילה מאוד טעונה בתורכיה, אז כמו היום. מאוחר יותר התרה בי בנימוס והסביר לי שאני מנוע מלדבר על הפרשייה ההיסטורית האומללה הזאת, אפילו לא כדי להסביר את הסוגיה מנקודת מבט של התורכים. זהו טאבו לכל דבר. ועדיין, דומה שרוחם של הארמנים זועקת מתוך החרבות.

אביב 2000. אני מצדו השני של הגבול, ברפובליקה הצעירה של ארמניה העצמאית, מעל ערוצו של אֳרפָּה צ'אי (נחל השעורה), מתבונן במשקפת אל שרידיה של העיר החרבה. השרידים נראים מכאן קטנים, אך דומה שדווקא בגלל המרחק הם מרגשים יותר. הארמנים מסביבי, חמושים במשקפות אף הם, אינם משיחים בארכיטקטורה ואף לא בהיסטוריה. הם שותקים, מתלחשים, משפשפים עיניים ונדמה לי שגם מחניקים קול צער. אני היא עבורם הרבה יותר מאתר היסטורי, הרבה יותר מריכוז מרשים של מבנים. אני היא זכר לחורבן, מצבה אילמת לעולם שהיה ואיננו עוד. הפעם אני בוחן את האדריכלות הארמנית בפרספקטיבה רחבה עוד יותר, של המרחב כולו. הסיור בארמניה הוא במידה רבה סיור של אומנות ודת. אוסף גדול של כנסיות ומנזרים השובים את העין והלב, לא רק במבנים המרשימים שלהם, אלא בעיקר במיקומם הפנטסטי, כאילו כל אדריכל בנה אותם לאחר שיג ושיח עם אלוהים.

אביב 2004. אני שוב באני, הכנסיות החרבות מרצדות מתוך שפע הירק. המבנים הארמנים עומדים בדרך כלל על ראש גבעה, וקירותיהם מכוסים תמיד בלוחות שווי גודל, עשויים אבן מלוטשת ומסותתת היטב. כל מנזר גדול תוכנן כגוש בנינים הדומה לטירה, מוקף חומה וכולל כמה כנסיות, מגדלי פעמונים וקברי קדושים. הדבר המציין את האדריכלות הארמנית יותר מכל הוא הכיפה הנועזת, המתנוססת כמעט מעל כל הכנסיות הארמניות והמיוחדת בצורתה, ביסוסה ומיקומה בתבנית. בניגוד לרוב הכנסיות האורתודוקסיות, מיוון ועד מקדוניה, הכנסיות הארמניות מעוטרות גם מבחוץ. על הקירות החיצוניים מופיעים תבליטים של בני אדם, חיות, עלים וקשתות עיוורות.

האגם שמעבר לגבול
ארמניה העצמאית היתה הקטנה מבין הרפובליקות של ברית המועצות. שטחה 29,800 קמ"ר (קטנה מבלגיה), היא גובלת בגאורגיה בצפון, אזרבייג'ן במזרח, איראן בדרום ותורכיה במערב. זוהי ארץ של רכסי הרים ורמות, עם בקעות צרות בתווך, בחלק הדרומי של רכס הקווקז. רק עשירית משטח המדינה נמצא בגובה של מתחת לאלף מטרים מעל פני הים. הרכסים מבתרים את המדינה ומבדילים אזור מאזור, נופית, היסטורית ותרבותית.

אגם סוואן (Sevan), בלבה של ארמניה, הוא סמלה של המדינה הזעירה, ואחד מאגמי המים המתוקים הגדולים ביבשת האירו-אסייתית, אך לבם של הארמנים יוצא אל דווקא אל אגם וָאן (Van), הנמצא במזרחה של תורכיה, באזור המיושב כיום בכורדים. אף כנסיה מכנסיות ארמניה, כמו גם אלו הבנויות סביב אגם אוּרמִיָה (Urmia) שבאיראן, לא תשווה בהדרה לכנסיית אקטמאר (Aktamar), הבולטת מפסגתו של אי קטן בלבו של אגם ואן ועל קירותיה תבליטים יפהפיים המתארים אירועים תנ"כיים בכישרון ובהומור. בכנסיות הארמניות שבירושלים נראים תבליטי אבן וריקועי מתכת, שם חקוקה צורתו של האגם המרכזי של ארמניה – לא אגם סוואן, כי אם אגם ואן.

מושא כיסופיהם של הארמנים, ההר המבטא את זהותם הלאומית הוא הר אררט, המזדקר מעבר לגבול, במזרח תורכיה – "מערב ארמניה" בלשונם. האררט הוא הר געש כפול-כיפה הניצב בודד מעל לרמה הבזלתית ומתנשא לגובה של 5148 מ' מעל פני הים. במרחק 13 קילומטרים מזרחית לפסגה הראשית מתרוממת פסגה נוספת, המכונה "אררט הקטן", שגובהה 3915 מ'. הר אררט מתרומם כ-4200 מ' מעל אגן איגדיר (Iğdir) שמצפון לו ו-3500 מ' מעל רמת אראס, דבר היוצר אפקט ויזואלי מהמם.

המישורים סביב הבירה ירוואן (Yerevan) מעניקים למבקר הזדמנות לראות את האררט במלוא הדרו. למרגלות ההר נבנתה כנסיית חור ביהאר (Khor birav), שם נכלא לפי המסורת גרגוֹריוּס (קריקור) המאיר, מי שהביא את הנצרות לארמניה במאה הרביעית והפך את הארמנים לעם הנוצרי הראשון בעולם. הנצרות היא המבטא המובהק ביותר של הלאומיות הארמנית, עוד סיבה שהשניאה אותם על שכניהם המוסלמים. סיפור הנצרות קשור לסיפורו של הר אררט, סמלה של ארמניה, גם אם הוא נמצא מצדו השני של הגבול. לא לחינם בוחרים צעירים ארמנים להינשא דווקא כאן, מול ההר שהיה לסמל.

כיכר הרפובליקה של ירוואן, לשעבר כיכר לנין, היא ככר מרשימה ביותר, מוקפת במבנים הבנויים בחצי מעגל, בסגנון ניאו קלאסי ויוצרים רושם מרהיב, במיוחד בלילה, כשהאורות נדלקים והכיכר זוהרת באור יקרות. באצ'ימדייזין הסמוכה שוכן הפאטריארך ומוכיח כי למרות הדיכוי הדתי בימי הקומוניסטים, הדת הארמנית חיה ונושמת.

האסון של העם הארמני
ההיסטוריה הארמנית ארוכה, סבוכה ורצופת מאבקים בין-תרבותיים, בשל היותם של הארמנים בתווך, בין כוחות חזקים בכל התקופות. בין בבל ליוון הקדומה, בין הפרסים למוקדונים, בין פרתיה לרומי, בין הסאסנים לביזנטיון. במהלך השנים עברה ארמניה מיד ליד, ושימשה מצע לקליטת תרבויות איראניות, שמיות, ישראליות, הלניסטיות. אבל יותר מכל צרוב בתודעה הלאומית האסון הנורא, טבח העם הארמני בראשית המאה ה-20.

עוד קודם לכן, בסוף המאה ה-19 העות'מאנים נקטו מדיניות של רדיפות כלפי הארמנים. כ-50 אלף ארמנים נרצחו בין 1897-1894 והעולם הנוצרי לא התערב משיקולים שלו, בעיקר מערכת היחסים עם המדינה העות'מאנית. לזמן קצר, כשתנועת התורכים הצעירים תפסה את השלטון, מצבם של הארמנים השתפר והם זכו לשוויון זכויות, שירתו בצבא ואף שלחו נציגים לפרלמנט. אבל נראה שהיחס הבסיסי לארמנים לא השתנה. תוך שנים ספורות נשטפו התורכים הצעירים בגל של לאומנות וראו בארמנים אויב לאומי ודתי. ב- 1909 פרץ גל מהומות נוסף, צנוע יחסית בהיקפו, ושוב ארמנים נטבחו.

במלחמת העולם הראשונה השתנו כללי המשחק. תורכיה מצאה עצמה בסכנה קיומית. הרוסים לטשו עיניים למחוזות תורכיה הארמניים, והארמנים נתפסו כמשתפי פעולה, במידה רבה של צדק. ההיסטוריוגרפיה התורכית טוענת כי הארמנים חשו שמלחמת העולם היא הזדמנות פז להחזיר לעצמם את גדולת העבר, שתושג באמצעות כיבוש רוסי של תורכיה. ההיסטוריוגרפיה הארמנית טוענת כי מפלגת התורכים הצעירים, שהיתה אז בשלטון, ניצלה את העובדה שמדינות אירופה היו טרודות במלחמה, ותכננה באופן סודי ופרטני את השמדת העם הארמני.

כך או כך, ב-1915 החלה השמדת עם נוראה. הפעם נרצחו יותר ממיליון ארמנים. הצעד הראשון בתוכנית היה זימונם של כל הגברים הארמנים, בגיל 50-15, לשרות בחזית. באמצעות תקנה לשעת חירום (עקב המלחמה) נלקחו הציוד הצבאי ורכוש רב מהכפרים הארמנים, ואלו נותרו ללא כל הגנה. ב-24 באפריל 1915 נעצרו 300 מנהיגים, אנשי דת, אינטלקטואלים וסופרים ארמנים. לאחר מכן טבחו התורכים בהם וב-5,000 ארמנים נוספים שחיו באיסטנבול. בשלב הבא "שוחררו" הארמנים שגויסו לצבא והועברו למחנות עבודה בכפייה. העובדים החדשים, שרוכזו במחנות, נטבחו באופן שיטתי, קבוצה אחר קבוצה, עד שלא נותר מהם זכר. לאחר שנכחדו הגברים הבריאים, רצחו הטורקים את מנהיגי העם הארמני. יום זה, בו נאסרה העילית האינטלקטואלית, נבחר כיום השנה לציון הטבח הארמני.

כעת, משנותרו רק החלשים, עברו התורכים לשלב הבא: הם נכנסו לערים ולכפרים הארמניים וגירשו את התושבים למדבר דיר אל צור בסוריה. הדרך הארוכה דרומה היתה למעשה צעדת מוות עבור הארמנים. בנוסף לחיילים תורכים, כנופיות של פושעים, בהם כורדים, שוחררו מהכלא על מנת שירחיבו את הרג הארמנים. נשים, ילדים וקשישים הולכו במשך שבועות רבים ללא מזון וללא מים, תחת השמש הקופחת, נשדדו, נאנסו, נשרפו ונטבחו. באזורים שלחוף הים השחור, מילאו התורכים ספינות בארמנים והטביעו אותם בים. היו בין הכורדים והתורכים שניסו לעזור לארמנים, אך מי מהם שנתפס, נרצח מיד.

גם בגל ההשמדה השני, לא נחלץ המערב לעזרת הארמנים. העולם, שהיה טרוד במלחמת העולם הראשונה, לא ידע על האסון המתרחש בתחומי האימפריה העות'מאנית. רק הגרמנים, שהתורכים לחמו לצדם, היו עדים למתרחש, אך אלו לא נקפו אצבע לטובת הארמנים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרו כמיליון ארמנים בלבד. 90 אחוזים מהאוכלוסייה הארמנית באזורי השליטה של האימפריה העות'מאנית נרצחו או הוגלו. כמיליון וחצי ארמנים נרצחו או מתו ברעב ובמחלות משנת 1894 ועד 1918. פחות משלושה עשורים מאוחר יותר הציג אדולף היטלר בפני קציניו את "הפתרון הסופי". היו מי ששאלו "מה יאמר העולם?", והיטלר השיב להם בשלווה מקפיאה: "מי זוכר את טבח הארמנים?".

בתום המלחמה ניתנה הבטחה לארמנים, כמו לכורדים, שהם יקבלו עצמאות. ואכן, בעקבות שלום סוור, בשנים 1921-1918, התקיימה מדינה ארמנית עצמאית בראשות מפלגת הדשנאק. באותם ימים תפסו הבולשביקים הארמנים את השלטון בירוואן והפכו את הרפובליקה הצעירה למדינה קומוניסטית. היתה זו רפובליקה סובייטית, ששטחה רק עשירית משטחה של ארמניה ההיסטורית. ארמנים רבים שבו אליה וניסו לקיים את תרבותם תחת צלה הקודר של ההיסטוריה, לצדם של שכניהם השנואים – תורכים מכאן ואָזֶרים משם.

בין ירוואן ללוס אנג'לס
היו ארמנים ששבו למדינתם החדשה, היו שהעדיפו להמשיך ולגור בתורכיה, בעיקר באיסטנבול, שם הם ידועים כסוחרים מצליחים. ארמנים רבים היגרו אל קרובי משפחתם בסוריה, בלבנון, בקרים, בפולין ומי שהצליח – הגיע למערב אירופה או לארצות הברית. העיר הארמנית השנייה בגודלה בעולם היא לוס אנג'לס, המכונה "לוס ארמנס" בפי הארמנים. הפזורה הארמנית מקיימת קשר כלכלי ונפשי הדוק עם מכורתם. ארמנים עשירים שולחים כסף לאחיהם במולדת ומאז שארמניה זכתה בעצמאותה, הם גם משקיעים בה כסף ומקימים בה מפעלים ובתי מלון.

הכלכלה הארמנית משתחררת מעולו הכבד של הקומוניזם וספיחיו, ומערכת התיירות מתפקדת טוב בהרבה מאשר אצל שכנותיה. המבקר בארמניה נהנה ממערכת של כבישים טובים, בתי מלון נוחים, חלקם בנויים בסגנון חדשני עם זיקה לעבר, רמת הבטיחות גבוהה, ובכל זאת, דומה כי העצב עדיין חג לו שם ממעל. ארמניה משמרת את עברה, מוליכה את המבקר בה אל אתריה ההיסטוריים המרשימים וממחישה את גדולתה בעבר, כמו את כישרונם של אומניה. כך במקדש גרני (Garni), הניצב מעל מצוקי בזלת עתירי משושים, כך במנזר אחפט (Akhpat), הנמצא ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. כך גם באתרים רבים נוספים, הפזורים ברחבי הארץ, ביערות שבצפון או במדבר שבדרום.

ובכל זאת, המקום הארמני המובהק ביותר בעיני הוא אני, שעל אדמת תורכיה. העיר החרבה, העולה מן העפר והאפר, ממחישה את ההוויה הארמנית יותר מהאתרים המושלמים שעל אדמתה. המראה מעורר העצב של אני, שנמצאת באזור המבודד מול הגבול, מזכירה את הקינה שכתב ההיסטוריון הארמני אריסטקס לאסטיוורטסי (Aristakes Lastivertsi) במאה ה-9, אך היא מתאימה לא פחות לזמננו אנו:

"היכן הכתרים האבודים של מלכינו? הם נמצאים בשום מקום. היכן לגיונות החיילים שהתאספו בהמוניהם? כמו ערי מוות צפופות של עננים בשמים, ססגוניים כמו פרחי האביב, מהודרים במדיהם, הם בשום מקום. היכן נמצא כס המלכות הנפלא, הקדוש? היום הוא ריק, מנוע תושבים, עירום מקישוטיו… כעת, עם כל מה שיש לנו, שנפל עלינו בגלל חטאינו, צריך לאמור לגן העדן, ולכל המתגוררים בו, אמרו להרים ולגבעות, לעצים וליערות הסבוכים, שגם הם יבכו על חורבננו".

מפת ארמניה:

הפוסט ארמניה – לגעת בעצב הופיע ראשון במסע אחר

לפני שנים אחדות, ביום סתיו סגרירי, עמדה מול משרד החוץ בירושלים אישה קשישה, כבת תשעים, ובידה שלט: "אני ניצולה". לא את מחנות הריכוז באירופה שרדה המפגינה; היא שרדה כתינוקת את הטבח שנערך בארמנים על אדמת מזרח אסיה הקטנה וצפון סוריה. ההפגנה הקטנה שבה השתתפה הקשישה התארגנה בשל החלטת ארצות הברית להכיר בטבח שאירע לפני יותר מתשעים שנה והגינוי המהיר מצד ישראל שבא בעקבות ההחלטה. בני העם הארמני מיהרו להניף את דגלי ארמניה מול משרד החוץ ונשאו כרזות גדולות שמהן נשמעה צעקתם. ישראלים בודדים השתתפו בהפגנה, ואנשים שחלפו במקרה במקום תהו מן הסתם לפשר הדגלים המוזרים.

היכן נמצאת האמת בפרשה הסבוכה של טבח העם הארמני? האם מדובר בשואה, או שמא "טבח עם" (ג'נוסייד) הוא דבר אחר? ומדוע עמדותיה של ישראל בעניין כה עיקשות והיא מסרבת בתוקף להכיר באסון?

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

במשך רוב התקופה העות'מאנית זכו הארמנים לתנאים מועדפים בזכות הכישורים הרבים שהפגינו בתפקידים מנהליים, במדע, בבנקאות ובארכיטקטורה. למעשה, הם נקראו "מילטי סדיקה" (milleti sadika), העם הנאמן. היחס אל הארמנים התחיל להשתנות בעקבות התחזקות הלאומיות בסוף המאה ה-19. אותם תהליכים שקרו באירופה במסגרת אביב העמים השפיעו רבות גם על התורכים, הארמנים והכורדים. כל העמים במרחב החלו לפעול למען עצמאותם. פרנץ ורפל, מחבר "ארבעים הימים של מוסא דאג", שם את הדברים האלה בפי התורכי: "אתה אומר שהממשלה אשמה בעוול עקוב מדם זה. אך אין זו הממשלה שלנו, אלא שלכם… לא אנו, העוסמנים, אלא אירופה ועבדי אירופה אשמים בגורלו של העם… ולארמנים נעשה דין צדק, שהרי הם שביקשו להחזיר לארץ את הכופרים הנפשעים האלה", והכוונה היא לרוסים הפרבוסלבים.

בימיו של הסולטאן עבד אל חמיד השני נהגה רעיון הטוראן – איחוד העמים התורכיים כולם, מהבוספורוס ועד מערב סין, תחת שלטון עות'מאני. והנה עצם גדולה היתה נעוצה בגרון התוכנית: הארמנים רצו אף הם מדינה ותבעו אותה במפגיע לאור זכות היסטורית קדומה. הסולטאן הסית את הכורדים, ששאפו אף הם להקמת מדינה משלהם, לפגוע בארמנים. היעדר ההגנה מצד השלטון ועול המסים הכבד שחויבו בו הארמנים גרר התקוממות, וזו דוכאה ביד קשה. מעריכים כי בין השנים 1894-1896, נהרגו בין מאה למאתיים אלף ארמנים בידי הצבא העות'מאני ובידי כנופיות כורדיות. מאות כפרים, כנסיות ומנזרים הוחרבו עד היסוד. במאמץ לזכות בהכרה בינלאומית השתלטו מורדים ארמנים על בנק עות'מאן באיסטנבול. בתגובה טבח המון תורכי ב-50 אלף ארמנים.

העימות התעצם במהלך מלחמת העולם הראשונה. עוד קודם לכן חתרה רוסיה להגיע לשליטה על נמלים בים התיכון ולפיכך עשתה לחיזוק ולחימוש הדרגתי של המיעוטים האתניים במרחב. לארמנים הבטיחה אוטונומיה דתית. הארמנים סייעו בפעולות ריגול נגד התורכים בעבור הרוסים, וכן תקפו כפרים כדי לפנותם מיושביהם התורכים בידיעה שעם פירוק האימפריה העות'מאנית, בעקבות המגמות הלאומיות הגואות באירופה, יוגדרו אזורים שונים לפי הרוב החי בהם.

נשחקו שיני מחרון

עם פרוץ המלחמה תקפו כוחות ארמנים חמושים מהעורף את העות'מאנים שלחמו בחזית הרוסית. בתגובה החליטו התורכים לחסל את ההנהגה הארמנית באיסטנבול. ב-24 באפריל 1915 נערך גל מעצרים גדול של אנשי רוח ומנהיגי קהילות ארמנים, ובעקבותיו – הוצאה המונית להורג.

בהמשך הוחלט לפנות את האוכלוסייה הארמנית מאזור החזית דרומה, אל עבר המדבר הסורי. וכן הוחלט להרוג את החיילים הארמנים הלא חמושים ששירתו בפלוגות העבודה של הצבא העות'מאני. אמנם ההחלטה על ביצוע הטבח לא התקבלה מטעמים אידיאולוגיים, ואפשר לומר שגורמים ארמנים בהחלט העמידו איום על התורכים, אבל קשה להתעלם מהפקודות הברורות שניתנו, מהציבור החף מפשע שעליו הן חלו, ומההיקף הרחב של ביצוען.

משהגיעו הפקודות להתפנות, נאלצו הארמנים לעזוב בתוך שבוע, לעתים בתוך לילה אחד. לא פעם הם גורשו בעיצומו של החורף הקשה. כיוון שלא יכלו לקחת עמם את מיטלטליהם, מכרו הארמנים את רכושם תמורת ממון וזהב. רוב הגברים גויסו קודם לכן לשורות הצבא, ולכן השיירות מנו בעיקר נשים, זקנים וילדים. לטענת התורכים, השיירות זכו להגנה ולמזון. הארמנים טוענים כי לא זו בלבד שהופקרו, אלא שהשיירות הורעבו ונטבחו בידי חיילים תורכים וכנופיות כורדיות. על האסון שפקד את הארמנים אפשר ללמוד מהזעזוע שחשה שרה אהרנסון ממחתרת ניל"י שפעלה בארץ נגד התורכים, כאשר עשתה בדרכה מארץ ישראל לאיסטנבול וחזתה בשיירות האינסופיות של המגורשים. "כיצד זה יתכן?", זעקה.

הארמנים ששרדו את קשיי המסע והגיעו לסוריה רוכזו במחנות, ושם מתו רובם מקור ומרעב. כך המשיכו הדברים עד שלהי שנת 1918. התורכים השתמשו בשיטות הרג שונות: העמסה על ספינות והטבעה בים, ירי, שרפה, לעתים גם גז. איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא התורכי, סיפר שהיה עד ראייה לשרפתם של אלפי ארמנים. על עדות זו נוספות רבות אחרות. בין העדויות המצמררות, בייחוד בהקשרן ההיסטורי המאוחר, ראוי להזכיר כמה קטעים שכתב אבשלום פיינברג, גם הוא איש מחתרת ניל"י, לחבר: "אנכי כבר נשחקו שיני מחרון. מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת בשנת 1915 או בימי טיטוס או נבוכדנצאר. ואני היהודי שכחתי כי יהודי אנכי (והרי קשה מאוד לשכוח זכות יתר זאת) וגם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם גם על הארמנים?".

של מי הטבח הזה?

במשך רוב שנות השלטון הסובייטי בארמניה היה אסור לדבר על הטבח. הסיבה לכך היתה בעיקרה פוליטית, והיתה נעוצה במערכת היחסים שנרקמה בין רוסיה לתורכיה מאז מהפכת אתאתורכּ וקביעת הגבול המשותף. בשנת 1965, במלאות חמישים לתחילתם של מעשי ההרג המתוכננים, ניעורה התקוממות עצומה שבה דרשו הארמנים שיכירו בטבח ושההיסטוריה תילמד. מדהים לגלות עד כמה יוקד הנושא גם היום בנפשות הדור הצעיר, משני עברי הגבול.

בעקבות ההתקוממות של שנת 1965 הוקמה אנדרטת הזיכרון בירוואן (Yerevan), בירת ארמניה. האנדרטה כוללת היכל הבנוי משתים עשרה קורות בטון משופעות הסוגרות סביב, ובמרכזן אש תמיד בוערת. בסמוך ניצב עמוד מחודד המורכב משני חלקים המסמלים את ארמניה המזרחית, הקטנה, השואפת להתאחד עם ארמניה הגדולה, הנמצאת ברובה מעבר לגבול ובה גם הר אררט הקדוש. על הקיר הנמתח לאורך שביל הגישה חקוקים שמות הערים שבהן נערך הטבח. המוזיאון הסמוך, שהוקם רק לאחר שארמניה זכתה לעצמאות בשנת 1991, בנוי אבני טוף אפורות, והאור חודר לתוכו בעד חרכים דמויי צלב.

אנדרטה ומוזיאון להנצחת טבח העם הארמני נמצאים גם מעבר לגבול, באיידיר ((Iğdir שבמזרח תורכיה. כשביקרתי במוזיאון הזה משך את מבטי לוח שעליו הופיע גזיר עיתון. בתמונה, מעיתון האנגלי משנת 1915, נראו גברים שוכבים בצפיפות ורובים בידיהם. מעליה התנוססה הכותרת "ארמנים יורים בתורכים". אלא שמתחת לתמונה היה אפשר לקרוא את הכיתוב המקורי, באנגלית: Armenian soldiers defending themselves ("חיילים ארמנים מגנים על עצמם"). בביקורי הבא במוזיאון גיליתי שהלוח הוסר, ולאחר חיפושים מצאתי אותו מוטל מאובק מעל ארון נידח. נראה שבלהטם להסיר מעצמם כל אשם, שוכחים התורכים לעתים לדקדק בפרטים.

לשכוח אסונות של אחרים

בגן ציבורי במרכז ירוואן ניצבת אנדרטה צנועה לזכר השואה היהודית: לוח אבן ועליו כתובת דו-לשונית, בארמנית ובעברית, "להיות או לשכוח". היחס לאסונות הלאומיים אינו הדדי. בשנת 2005 השתתף ח"כ יוסי שריד בטקסי יום הזיכרון שנערכו בארמניה, ואף נשא שם דברים. עם שובו, מיהרה המדינה להתנער מהביקור וטענה כי הדברים שהשמיע הם דעותיו הפרטיות.

מה גורם למדינה שהוקמה על אודיה העשנים של יהדות אירופה להתנגד בצורה כה נחרצת להכרה בטבח העם הארמני? הסיבה העיקרית, כך נראה, קשורה בפחד של העולם המערבי מפני הקצנה הולכת וגוברת בקרב העולם המוסלמי ומאיומי הטרור הנלווים אליה. במערב חוששים שאם ידחקו בתורכיה יתר על המידה, יתחזק בה היסוד הפונדמנטלי. אולם לשיקולים כאלה ואחרים אין הצדקה רבה כשבאים לבחון כיצד ייתכן שאומה שבניה גדלים על מורשת המקדשת את זיכרון השואה היהודית – "לזכור כדי לא לשכוח" – יכולה להפנות ראש כאשר מדובר באסון שאירע לאחרים. האומנם הכרה בטבח העם הארמני עשויה להפחית מזוועת השואה שלנו, כפי שיש הטוענים? מי שטוען שאין כל קשר בין טבח העם הארמני ובין השואה היהודית, כדאי שיהרהרו במשפט מתוך נאום שנשא היטלר בשנת 1939 לפני קציני הוורמאכט. כשנשאל אם ייתכן שהעולם יאפשר את תוכנית ההשמדה של העם היהודי, ענה בפשטות: "מי זוכר את טבח העם הארמני?".

לקריאה נוספת:

הפוסט ארמניה – שואה של אחרים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט הארמנים בירושלים הופיע ראשון במסע אחר

אופטימיות זהירה בצל המצוקה

בטרם הספיקו הארמנים להתאושש ממהלומה זו של הטבע, פגעה בהם מכה חדשה, מידי אדם, שגם רווח בצידה. רוחות החופש שהחלו לנשב ממוסקבה איימו לפורר את ברית־המועצות. זמן קצר אחר כך, ב־1991, הכריזו הארמנים על הקמת מדינה עצמאית, לראשונה אחרי יותר מ־600 שנים (מלבד אפיזודה חולפת של עצמאות בת שנתיים, בשנים 1918־1920, לפני שארמניה נבלעה במלתעותיו של הדוב הסובייטי).
בצד שמחת העצמאות, החופש והרגש הלאומי המתעורר, נקלעו התושבים למצב קשה, שלא הכירו בעבר. לאומנות החלה לגאות גם באזרבייג'אן השכנה. אזרים ביצעו פוגרומים בארמנים שבשטחה ובתושבי נגורנו־קרבאך (Nagorno-Karabakh, ארצאך בארמנית) – מובלעת הררית שרוב תושביה ממוצא ארמני ושסופחה בעבר על ידי הסובייטים לרפובליקה של אזרבייג'אן. הארמנים הגיבו במלחמה שנמשכה כחמש שנים, עד לכיבוש החבל הזה מידי האזרים. במהלך המלחמה גורשו אזרים מנגורנו־קרבאך וארמנים מאזורים סמוכים באזרבייג'אן. כולם,

שוק הפשפשים בירוואן הבירה. סמלי העבר הסובייטי הופכים למזכרת ההווה ונמכרים ךתיירים המעטים, רובם ארמנים מהפזורה | צילום : יואב לף

ללא הבדל דת ולאום, הפכו לפליטים.
בבית הקברות הצבאי של ירוואן חקוקים תווי פניהם של הרוגי הקרבות, בצד שמותיהם, באבני המצבות השחורות, מביטים בעיניים אילמות לעבר חבריהם, שמשרתים במקום בתפקידי שמירה וטיפוח. ערוגות הפרחים בבית הקברות רעננות הרבה יותר מאלו של העיר עצמה, שעשבים שוטים השתלטו עליהן זה מכבר.
מספרם הרב של ההרוגים והפליטים לא היה התוצאה ההרסנית היחידה של המלחמה הזאת. התעשייה המפותחת, שהתבססה על גז שהוזרם ממזרח, קרסה כמעט באחת עם ניתוקם של צינורות האספקה, ורוב התושבים נותרו חסרי עבודה. באחד החורפים הקרים ביותר, כשאפילו חשמל לא זרם בבתים ולא נותר גז לחימום, נשארו תושבים רבים בירוואן, הרחק משדות הקרב, במיטותיהם במשך רוב היממה, על מנת לשמור על חום גופם. בפארק המשקיף מראש גבעה אל העיר שבעמק ואל פסגת האררט המושלגת שבאופק, קרוב מאוד אך מעבר לגבול התורכי העוין, מראים לנו שורה של גדמי עצים שכרתו אז תושבים כחומר בערה לחימום הבתים ולבישול מזונם.
בינתיים הסתיימה המלחמה. חבל קרבאך הפך לארמני. רשמית הוא הוכרז כרפובליקה עצמאית, אך שום מדינה בעולם לא הכירה בה. צינור גז חדש הונח, אך המציאות הכלכלית עודנה קשה. פה ושם נראים אמנם גילויים של אופטימיות זהירה, אבל דווקא כאשר חלה הקלה מסוימת במאבק להישרדות, החלו שאלות הרות גורל אחרות לעלות על פני השטח.

שאלה של זהות לאומית
הארמנים, שלא ידעו חופש ועצמאות זה מאות שנים, פתחו בחיפוש אחר זהותם הלאומית. רבים התחילו ללכת לכנסיות, דבר שהיה לגמרי בלתי חוקי בימיה המוקדמים של ברית־המועצות (אז נסגרו הכנסיות על ידי השלטונות וכמרים רבים הוצאו להורג) והיה מאוד לא מקובל, ואף מסוכן, גם בימיה המאוחרים יותר. סמינרים להכשרת כמרים זכו, לאחר שנים רבות, לעדנה מחודשת. באוניברסיטה הממלכתית של ירוואן הוקמה פקולטה גדולה לתיאולוגיה, שבה לומדים כיום 125 תלמידים, במטרה להעביר הלאה לתלמידיהם את מורשתו הדתית וההיסטורית של העם הארמני, הראשון שקיבל על עצמו את הנצרות כדת המדינה, כבר בתחילת המאה הרביעית לספירה.
הארכיבישוף שאהה עג'מיאן, שעומד בראש הפקולטה החדשה, מספר על נסיונותיו לקרב גם ארמנים מהפזורה אל מורשתם. הוא ואנשיו החלו באחרונה להביא לארמניה קבוצות של בני עמם מארצות שונות, כדי שייקחו חלק בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי המדינה. "את זה למדתי מהישראלים ומהסוכנות היהודית במשך השנים שבהן שימשתי בכנסייה הארמנית בירושלים", הוא אומר בגאווה. באחרונה, מספר עג'מיאן, גילתה אחת המשלחות הללו ריכוז של כתובות עבריות באיזור סיוניק (Syunik) שבדרום המדינה, עדות לישיבתם של יהודים בארמניה בתקופות קדומות. ייתכן כי יהודים אלה קיבלו על עצמם את הנצרות כבר בימיה המוקדמים של דת חדשה זו, והם שהביאו להפצתה בקרב תושבי האיזור האחרים.

מנזר אריץ', צפון-מערב ארמניה. בשנת 2001 יחגגו הארמנים 1,700 שנים לכנסייתם הלאומית. לארכיטקטורה המסורתית נוספו אלמנטים איסלאמיים מימי הכיבוש הערבי | צילום : יואב לף

כמעט בכל איזור בארמניה משפצים כעת במרץ כנסיות עתיקות, מבנים מפוארים ומשוכללים שהארמנים, אשר נודעו כבנאים וכארכיטקטים מצטיינים כבר בימי קדם, התחילו להקים מיד עם התנצרותם. בשנת 2001 יחגגו הארמנים 1,700 שנים לכנסייתם הלאומית. עד אז הם מתכננים לסיים את שיפוצן של כנסיות רבות, בהן כאלה השוכנות על ראשי מצוקים חשופים ומעל לגבעות מיוערות, נופיה הדרמטיים של ארצם. אולם בחזרה לדת אין די כדי לפתור את שאלת הזהות הלאומית הזועקת להגדרה. לצורך כך הקימה הממשלה ועדה רשמית, שתפקידה לנסות למצוא פתרון.
הוועדה, מספר פרופ' לנדרוש חורשודיאן, שעמד בראשה, בחנה כיצד מוגדרת הזהות הלאומית אצל עמים שונים, ובמיוחד אצל עמים שההיסטוריה הארמנית קשורה בהם. "התחלנו עם התורכים והרוסים, כיוון שארמניה נלחצה משני צידיה על ידי אומות אלה. בהמשך בחנו גם את הזהות היהודית והישראלית, לא רק בגלל המיעוט היהודי בארמניה, אלא בעיקר בשל ההיסטוריה הדומה של שני העמים" (ראו מסגרת).
חורשודיאן שקד על רבים מכתביהם של הרצל ושל ציונים אחרים, ולדבריו, למד מהם לא מעט. הזהות הלאומית, הוא אומר, היא בראש ובראשונה כלי לשימור עצמי של העם או של הגזע, יצר קדום שטמון באדם מראשית ימיו. "אם הלאומיות נועדה לשמר את העם", אומר חורשודיאן, "ברור שאדמה ומולדת הם ההמשך הטבעי לכך". ו"כיוון שרוב שטחיה של ארמניה ההיסטורית מצויים כיום בתחומי תורכיה, וארצנו מוקפת אויבים", הוא מסיק שאסור לארמניה לוותר על אף שעל מאדמתה או מהאדמות ה"משוחררות" של חבל קרבאך.

"יד ושם" אשר בארמניה
לא רק חורשודיאן מגלה התלהבות לאומית עזה. גם עיניהם של ארמנים הצעירים ממנו בהרבה נוצצות בהתלהבות כשהם מדברים על לאומיות מתעוררת, שירות בצבא ותרומה למולדת. ארם אנניאן, סטודנט בן 18 להיסטוריה ולמדע המדינה, עונה בכנות ובלי שמץ של ענווה, כשנשאל על הקריירה שהוא מעוניין בה לאחר סיום לימודיו; הוא רוצה להיות קצין בצבא, אחר כך דיפלומט ולבסוף – נשיא המדינה. "על הדור של הורינו הוטל לשמר את הייחוד התרבותי שלנו בתוך ברית־המועצות. התפקיד של הדור שלנו", הוא אומר בקול מלא פאתוס, "הוא להקים את המדינה הזאת מהמצב שבו היא נמצאת ולכונן בה חברה אזרחית טובה".
אחד מחבריו של אנניאן, שנשאל כיצד הוא רואה את ארמניה בעוד עשר שנים, ענה: "אני חושב וגם מקווה שנהיה ישראל של הקווקז". הוא, כמו ארמנים נוספים, רואה בישראל דוגמה ומופת לעמו העתיק, הקטן ומוקף האויבים. הארמנים והיהודים, מזכירים לנו כאן ללא הרף, עברו התנסויות קשות של גלות, של השמדה המונית ושל תחייה לאומית עם עצמאות מתחדשת, נגד כל הסיכויים כמעט (ראו מסגרת).
להבדיל מהגרמנים, שהשמיעו דברי חרטה ושילמו פיצוי כספי לניצולים יהודים, מתכחשים התורכים גם היום לכך שחיסלו בשיטתיות כמיליון וחצי ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אומר ד"ר לוורנט פרסריאן, מנהל המוזיאון ואתר ההנצחה לזכר הנספים, השוכן על גבעה בולטת בירוואן. אולי בשל כך נותר הפצע הארמני פתוח, מדמם וחסר נחמה, אומרים אחרים.
המוזיאון עצמו, עם הצילומים המזעזעים שבו, ואתר ההנצחה, הכולל קיר ארוך עם שמות הקהילות הארמניות שהיו בתורכיה ואינן עוד, מזכירים מאוד את "יד ושם". רק הצלבים המוצבים במקום מעידים כי איננו נמצאים בירושלים. כמו ב"יד ושם", גם כאן הוקם מוסד מחקר המרכז עדויות כתובות ומוקלטות לאירועי האימים של 1915. פרסריאן מספר שלקראת הקמתו של המוזיאון, לפני כשלוש שנים, הוא נשלח לסייר ב"יד ושם" ובמוזיאונים להנצחת השואה בארצות־הברית ובקנדה, והושפע ממה שראה בהם.

העבר הסובייטי, החלום האמריקאי
בשוק הפשפשים של ירוואן אפשר לראות כיצד הופכים הסמלים של אתמול לסחורה הזולה של מחר. בצד פסלי עץ מגולפים, שטיחים מסורתיים, תכשיטי כסף ומיקרוסקופים ישנים, נמכרים כאן דגלים סובייטיים, המתנופפים ברוח ומוסיפים גוון אדום בוהק לשוק הצבעוני בלאו הכי. דוכן אחר מציע לתיירים המעטים שמגיעים למקום פריטים ישנים של הצבא האדום: מגפיים מגושמים, דרגות וסמלי יחידות. בימים הקשים של המלחמה והרעב, נאלצו אנשים רבים למכור בשוק את תכשיטיהם ואת אוספי הספרים היקרים לליבם.
לא רחוק משם, בשוק הפירות והירקות, אפשר לראות את מה שאולי הציל את הארמנים מגורל קשה עוד יותר. האדמה הגעשית העשירה של הארץ הזו מניבה פירות יפים וטעימים יותר מאלה שטעמנו בכל מקום אחר: משמשים, אפרסקים, תפוחים, פטל ואגסים נראים כאילו עוצבו, כל אחד בנפרד, ביד אמן, והם משמשים לא פעם מקור לגאווה לאומית.
כמעט לכל משפחה יש קרובים בכפר, שדואגים לגדל עבורה מצרכי מזון בסיסיים; אחרים מגדלים פלפלים ועגבניות בעציצים על אדני החלונות בעיר – אמצעי נוסף להישרדות, כשמשכורת חודשית טובה יחסית מגיעה בקושי ל־30 דולר, וכשרבים ממפעלי התעשייה עומדים עדיין בשממונם, מותירים רבים מאוד מחוץ למעגל העבודה.
הגז כבר בנמצא, כמקור אנרגיה חיוני, אך התשתיות הרוסות ואין מי שיזמין את תוצרת המפעלים.
הגבול עם אזרבייג'אן סגור לגמרי מאז המלחמה. כך גם הגבול היבשתי עם תורכיה, בשל סירובה להודות באחריותה לשואת הארמנים ובשל דרישת הארמנים להכרה כזו. גם דרך הגבול עם גרוזיה קשה מאוד להעביר כיום סחורות, בשל חוסר היציבות בארץ זו. רק הגבול עם איראן פתוח למסחר מסודר, אך קשיי התעבורה והריחוק מצרכנים פוטנצי

ירוואן. הארמנים, שלא ידעו חופש ועצמאות זה מאות שנים, פתחו בחיפוש אחר זהותם הלאומית. רבים התחילו ללכת לכנסיות, דבר שהיה בלתי חוקי בעבר הקומוניסטי צילום : יואב לף

אליים באירופה מונעים קשרים כלכליים יציבים. רבים מאזרחי המדינה יצאו לחפש פרנסה מחוץ לגבולותיה, ולמעשה, לפחות שליש מתוך כארבעה מיליון התושבים נמצא מחוץ לארמניה. שכרם מסייע לקיים בדוחק את בני משפחותיהם אשר נותרו במולדת האהובה. גם ארמנים מהפזורה שולחים מדי פעם סיוע בכסף ובסחורות, מחווה לקרוביהם העניים שבקווקז.
בשדרה רחבה בירוואן ניצב שלט פרסומת, ובו נראים צעירים מחייכים וג'יפ דוהר במשובת נעורים, ניסיון לשווק סיגריות בשם "American Dream". לידו עובר, במנוע משתנק, אוטובוס בצבעי כחול ולבן, המונע בגז. מכסה המנוע שלו מיילל בחריקותיו והוא נראה ככזה שראה זמנים טובים מאלה. בחנויות הסמוכות מוכרים בגדים של מיטב המעצבים מפריז ומניו־יורק, במחירים מערביים, שרק מעטים כאן מסוגלים לשלם. ממכונית מרצדס נוצצת יוצא גבר צעיר, לבוש חליפה אופנתית, ומדבר בטלפון סלולרי. אנוש, סטודנטית ומורה צעירה לאנגלית, טוענת שרבים מהעשירים כאן עושים את הונם מעסקים בלתי חוקיים, כמו גביית דמי חסות מבעלי חנויות באיומים. רק עשירים כאלה יכולים להרשות לעצמם בילוי בבתי הקפה ובקזינו או לצרוך מוצרי מזון יוקרתיים. אחרים, שמתרשמים מאוד מחזותם החיצונית, מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי להיראות יפים ונוצצים כמו בכרזות הפרסומת. חברותיה באוניברסיטה, היא מקוננת, מעדיפות למנוע מעצמן מזון ולחיות כמעט רק על לחם ומים, ובלבד שתוכלנה לרכוש לעצמן בגד אופנתי.
למחרת, בכפר קאמו (Kamo) שעל גדות אגם סֶוָואן, באיזור הררי גבוה כשעה נסיעה מהבירה, אפשר היה לראות את העליבות הגדולה ואת קשיי הקיום, ללא האשליות של חיי הזוהר בעיר הגדולה. הנוף עוצר נשימה, אבל הכביש מחורר לגמרי. מפעל קטן לייצור בירה, כך העיד שלט מתקלף, נראה סגור זה מכבר. מולו – בניין נטוש ועליו כתובת ברוסית, המבשרת כי כאן שכן חדר אוכל, שריד לקולחוז קומוניסטי שחדל להתקיים.
בשעת צהריים עברה מול בית הקברות שיירה של גברים חמורי סבר בבגדים כהים, בולטים בניגודם אל מול הילדה בשמלה האדומה שחצתה את הרחוב הבוצי. האם זו לוויה? שאלנו, מחפשים את הארון החסר בראש השיירה. "לא", ענו לנו, "הם פשוט הולכים לשתות ולהשתכר, כדי להתחמם מעט בימים הקרים הראשונים של חודש ספטמבר".

תודת המחבר לפרופ' מיכאל סטון ולד"ר רוברטה ארווין מהמחלקה ללימודים ארמניים, האוניברסיטה העברית בירושלים, על עזרתם בהכנת הכתבה ועל הערותיהם המועילות

הפוסט ארמניה – ארץ קטנה מוקפת אויבים הופיע ראשון במסע אחר

הארמנים והג'אז

הקהילה הארמנית באיסטנבול עתיקה כימי העות'מאנים בעיר. לאורך התקופה העות'מאנית יושבו בעיר ארמנים מכל רחבי הסולטנות, והם נודעו כאומנים מוכשרים וכסוחרים ממולחים. רבים מהם שלטו בשפות זרות ושימשו בתפקידי מפתח כמתורגמנים וכמורים. היו שהגיעו אף למעמד "וזירים" וכיהנו כשרי חוץ וכשרי כלכלה. נאמנותם זיכתה את הקהילה בתואר "האומה הנאמנה". אולם עם היחלשות הסולטנות והצטרפותה למלחמת העולם הראשונה היו נתונים הארמנים במצב של איום מתמשך מצד חוגים לאומניים. נאמנותם לסולטנות הוטלה בספק, ורבים מהם נהרגו בה ובמלחמת העצמאות התורכית (1920־1923), שפרצה בעקבותיה.
משפחות שלמות החליטו לעזוב את תורכיה ולהגר ממנה. היעד המועדף היה אמריקה, ובעיקר בוסטון ולוס אנג'לס. הימים היו ימי ראשית הפריחה הגדולה של הג'אז. תזמורתו של בני גודמן מילאה אולמות, ומתופפים רבים התעניינו בתוצרת האיכותית של הזילג'יינים. בשנת 1929 נפתח במסצ'וסטס המפעל האמריקאי של משפחת זילג'יין. המפעל, שבראשו עמד אבדיס השלישי, שהיה הראשון מבני המשפחה שהיגר לאמריקה בשנת 1908, ייצר מצילות למערכות התופים המתפתחות. הצלחת מפעלה של משפחת זילג'יין באמריקה עמדה בניגוד להתפתחויות ברפובליקה התורכית. מדיניותן של הממשלות הלאומיות וגל מהומות אנטי נוצריות בשנות החמישים של המאה הקודמת הביאו את אחרון הבנים לבית זילג'יין, קִירְקוֹר, לסגור בשנת 1968 את המפעל ההיסטורי באיסטנבול. מפעל חיים ומסורת בני כ־400 שנים עמדו בפני כליה.
אלא שכאן מתחוללת תפנית מפתיעה בעלילה. אגופ טומורג'וק, בן למשפחה ארמנית קרובה שגדל בסדנה מגיל תשע והלם בפטיש, סדן ליד סדן, עם קירקור, כפי שמעידה תמונת שחור־לבן דהויה המצויה בידי בניו, החליט להמשיך את המפעל, ויהי מה. עם שני אחיו ושני בניו הצעירים, סרקיס וארמן, ובסיועו של חברו לעבודה מהמט, תורכי במוצאו, עבד אגופ בפרך והמשיך לייצר על פי הנוסחה הסודית מצילות בעבודת יד. השם, הקרבה המשפחתית לזילג'יין והמסורת הקלו על התבססות מפעלם, שנקרא "איסטנבול צ'ימבלז", וכבר בראשית שנות השמונים של המאה שעברה הצליחו לייצא מצילות ראשונות. כשמת האב ב־1996 הנציחו בניו את שמו ושינו את שם החברה ל"איסטנבול אגופ". מהמט, שפרש אז מהמפעל, הקים מפעל משל עצמו, קרא לו "איסטנבול מהמט" והמשיך לייצר מצילות על פי הניסיון שרכש בסדנת זילג'יין ובעבודתו עם אגופ.
נוכחות האב המייסד מורגשת היטב בסדנה. פניו הסמכותיות משקיפות מתמונת קיר גדולה התלויה באולם שבו מאוחסנות המצילות, מפקחות על האוצר יקר הערך. זוג האחים, סרקיס וארמן, מודעים לכובד המשימה שלפניהם. כשאביהם התחיל את העסק, היו שלושה־ארבעה סוגים של מצילות. כעת הם מונים כ־750 סוגים המפיקים 8,000 צלילים שונים. האחים לבושים חולצות משובצות תואמות ופועלים בצוותא. סרקיס, המבוגר מאחיו במעט, שמנמן ושתקן, הוא הממונה על הייצור. ארמן, שרמנטי ודברן, מופקד על יחסי הציבור והשיווק. בחוץ חונות שתי מכוניות מרצדס שחורות, זהות כמובן.

המצילות מוכנות לעיבודן בפטיש, לאחר תהליך התכה וכבישה החוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. העובד המיומן מודד במדויק את קוטר המצילות, שכן כל אחת מהן מסווגת על פי קוטרה, עובייה וצורת עיבודה	כאלפיים מכות פטיש הופכות בהדרגה את גוש המתכת לכדי מצילה. כל מכה המונחתת על הצלחת פוגעת בדיוק במקום שאליו כיוון האומן	פטיש וחוגה, כלי עבודתו של אומן המצילות, שלא השתנו זה ארבע מאות שנה. דווקא מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים ללמוד את סוד ייצור המצילות

מוזיקה בצלחת
לאחר הבטחה לשמירת הסודיות וכללי הבטיחות, אנו יורדים למרתף השְאול הקודח והרותח. תהליך המטמורפוזה שעוברת צלחת הברונזה לכדי כלי מוזיקלי בעיצומו: ראשית, מספר ארמן, מתיכים את תרכובת המתכות הסודית בחום של כ־1,200 מעלות צלסיוס המופקות משרפת גזעי עצי אורן, שהם בלבד מתאימים לתהליך. לאחר מכן התרכובת נמזגת לתבניות בכל מיני גדלים. מהתבניות מוצאות היציקות דמויות העוגה ומשוטחות במכבש. הלוח מותך שוב, הפעם בכ־2,000 מעלות. שוב משוטחות היציקות במכבש, ושוב הן שבות לתנור. תהליך ההתכה והכבישה חוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. החומר המתקבל אינו גמיש, והוא נוטה להישבר, מגלה ארמן, ולכן בתהליך סודי אחר מצופה הצלחת בחומר המקנה לה גמישות. מכאן היא תועבר לידיו המיומנות של האומן. כאלפיים מכות פטיש בממוצע מכניסות בצלחת רוח חיים ומוזיקה. ככל שמכים בחומר פעמים רבות יותר, כך הוא מתחזק יותר. הצלחת המרוקעת מועברת למכשיר שמעצב, מאחד ומאזן את פניה, פעם מבחוץ ופעם מבפנים. עתה תנוח המצילה למשך 24 שעות לפחות, ואז תנוסה על ידי מוזיקאי מקצועי בחדר אקוסטי שנבנה בסדנה במיוחד לשם כך. בטרם תצא המצילה לעולם הגדול היא תעבור עוד ניסוי כלים. מתוך חמישים מצילות, כארבעים תסווגנה כ"טובות", כחמש כ"לא רעות", והנותרות תיפסלנה.
הסדרות המסורתיות נושאות שמות תורכיים מלאי נוסטלגיה כפשה, וזיר, עות'מאן ותורק. יש גם סדרה חתומה על ידי המוזיקאי מל לואיס ועל ידי האב אגופ. מוזיקאים רבים קשרו את שמם במצילות של חברת איסטנבול אגופ, בהם נגן הג'אז אלווין ג'ונס האגדי, ג'ף המילטון, אידריס מוחמד ורבים אחרים. בעבור מקצתם עוצבו מצילות על פי הזמנה מיוחדת, ויש שעולים לרגל כדי לחזות במצילה בעת עשייתה. מדי יום ביומו יוצאות תחת ידם של האומנים באיסטנבול אגופ כמאה מצילות. בזילג'יין בארצות הברית התפוקה גדולה פי עשרים – כאלפיים מצילות ביום; שישים אחוזים מהן נעשות בייצור ידני, והשאר בייצור מכני. כ־95 אחוזים מתוצרתן של שתי המשפחות מיוצאים לרחבי העולם.

הדור הבא של המצילות
בשנים האחרונות עוברת הקהילה הארמנית באיסטנבול, שהיא הגדולה במדינה, שינויים רבים. למרות האפשרות לקיים חיי דת ותרבות חופשיים, הקהילה מצויה בתהליך מתגבר של היטמעות והתבוללות בחברה התורכית. סרקיס וארמן טומורג'וק מייצגים בעצמם את מגמת השינויים: שניהם דוברים את השפה התורכית טוב יותר מהשפה הארמנית, וכמנהג מחצית מבני עדתם, גם הם נשואים באושר ובעושר לנשים תורכיות. גם בסדנה הדברים אינם כתמול שלשום. כל האומנים המומחים הם תורכים, ונראה כי מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא – מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים להיות לשוליה וללמוד את סוד ייצור המצילות. וכלל לא מן הנמנע שסודות הייצור, שהיו כמוסים ושמורים בקהילה, יימכרו לחברה מסחרית, הואיל ובשוק המצילות, שנשלט עד לא מזמן באופן מוחלט בידי משפחות ארמניות, פועלות כבר היום חברות כ"איסטנבול מהמט" ו"בוספורוס", שבעליהן תורכים מוסלמים.
דומה שדווקא במפעל משפחת זילג'יין שבארצות הברית, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", ממשיכה המורשת, כנראה משום שהקהילה הארמנית שם, שהיא הקבוצה האתנית השביעית בגודלה בארצות הברית, מלוכדת וגדולה במידה ניכרת מזו שבאיסטנבול. אך גם מסורת זו אינה חסינה בפני שינויים: ברוח קידום האישה ולראשונה זה 400 שנה נטלו לידיהן לאחרונה את ניהול המפעל שתי נשים – נכדותיו של אבדיס השלישי.

הפוסט ארמנים באיסטנבול – סדנה לייצור מצילות הופיע ראשון במסע אחר