אריך קסטנר - מסע אחר

טהיטי – ביקור באיי הים הדרומי

Tue, 16 Sep 2008 17:48:45 +0000

"אבל מה נעשה עם הים הדרומי הזה?", הוא פנה לסוס ואמר, "אחייני צריך לכתוב עד מחר חיבור על הים הדרומי".
"וזה רק כי אני טוב בחשבון", התלונן קונרד.
הסוס הירהר שנייה. אחר כך הוא שאל את הדוד אם יש לו פנאי אחר הצהריים.

"בוודאי", אמר רינגלהוט, "ביום חמישי אני מתחיל את התורנות שלי בבית המרקחת רק בלילה".
"מצוין", קרא נגרו קבלו, "בואו נקפוץ לשם לרגע".
"לבית המרקחת?", שאלו קונרד והדוד פה אחד.
"מה איתכם?", אמר הסוס, "לים הדרומי כמובן".

יש סוסים שמדברים עברית בערפילי השינה של טיסה טרנס אטלנטית. התעוררתי מחלומותי הטרופים לקולו של משה שי, הצלם, שטפח על כתפי והודיע בהתרגשות: "הגענו לקו המשווה!". על גבי המסך הקטן, הצמוד למושב המטוס ומציג את המסלול ואת יעדיהנסיעה, החל להסתמן קו וירטואלי, רוטט ושברירי, שחצה את מרחבי הים הכחול. היינו בדרכנו אל הים הדרומי ואני נזכרתי שוב בגיבורי ילדותי – הדוד הרוקח רינגלהוט, שבתרגום הישן לעברית קראו לו סבוני, אחיינו קונרד המצטיין בחשבון וחסר הדמיון, שהפך אצלנו לדני, והסוס השחור נֶגרוֹ קבּלו.

ביום חמישי, 35 במאי, הם נכנסו לארון הישן במסדרון ביתו של הדוד, רכבו על גבו של סוס הקרקס המובטל, שהחליק על גלגיליות, והגיעו עד קו המשווה. ממחוזות הילדות הרחוקים חזרו אלי המלים: "הם ראו משהו מוזר ביותר: רצועת פלדה ברוחב של כשני מטרים הובילה אל הים… על רצועת הפלדה הזאת עמדה, לא הרחק מהחוף, אשה אחת בודדה, החזיקה מטאטא וקרצפה את החלודה".

מורייה. אריך קסטנר מעולם לא היה כאן, והוא יידע מעט מאוד על האזור, שנחשב בימיו לחבל עולם פרימיטיבי ואקזוטי בקצה היקום של התרבות המערבית

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איי קוק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

במשך שנים רבות, לפני שהבנתי שקו המשווה הוא שרטוט וירטואלי בצג ממוחשב, הייתי בטוחה שהוא רצועה של מתכת בוהקת. פעם, כשהייתי ילדה קטנה, האמנתי שהתיאורים של אריך קסטנר בספר "35 במאי או דני רוכב אל הים הדרומי" מדויקים כמו מפות העולם באטלס מהספרייה של הורי בסלון.

הטיול שערכו הרוקח ואחיינו במרחבי הפרא שבתוך הארון היה ספר המסעות הראשון שלי. רק כשגדלתי, נודע לי שקסטנר לא היה בים הדרומי מימיו. אפילו בעת שהנאצים שרפו את ספריו הוא לא עזב את עירו האהובה ברלין. יתרה מזו, הוא כנראה ידע מעט מאוד על האיזור שנחשב באותם ימים לחבל עולם פרימיטיבי ואקזוטי בקצה היקום של התרבות המערבית.

בהקדמה לספר "אמיל והבלשים" מספר קסטנר למלצר בבית הקפה שברצונו לכתוב סיפור על הים הדרומי, אבל העלילה מסתבכת כי הוא לא יודע כמה רגליים יש לתנין. המלצר הציע לו לכתוב רק על דברים שהוא יודע. "הוא לא כתב ספר מסעות אלא ביקורת על החברה הגרמנית. הים הדרומי שלו זה ההיפך מהים הצפוני", אומר מיכאל דק, שתרגם מחדש את ספרי הילדים של קסטנר ועומד בראש המועדון הירושלמי של 35 במאי.

רבים מילדי טהיטי נמצאים כמעט כל היום במים, שוחים משחקים וגולשים על לוחיות עץ מאולטרים. לפי מיתוס מקומי קדום, בטהיטי המציאו את גלישת הגלים

כשנסענו לים הדרומי הייתי כבר גדולה וידעתי את כל זה. אבל מחלונות המטוס אפשר היה להבחין באיים עם עצי קוקוס ובחופים של שוניות אלמוגים, כמו שהבטיח קסטנר. הוא לא היה פה, ובכל זאת, עיני חיפשו את השלט. "לבסוף הם עמדו על יבשה מוצקה. בין שני עצי אקליפטוס ענקיים תלו שרשרות קישוט, ועל אחת מהן התנוסס שלט ועליו כתוב: הים הדרומי, כניסה מערבית. הכניסה על אחריות המטיילים. אין אחריות לנזקים!".

תבשיל יתושים ברוטב שבלולים

כעבור כמה ימים הוזמנו לבקר בביתו של אחד מצאצאי בית המלוכה המקומי,בכפר קטן לחופי האי טהיטי (Tahiti), הגדול באיי החברה
(Society Islands), שבלב פולינזיה הצרפתית (French Polynesia).

הוא אירח את אמני הקעקועים הגדולים ביותר באיי הים הדרומי. ציפיתי לפגישה בכליון עיניים. אחרי הכל, הנוסעת הקטנה במחוזות הדמיון של קסטנר נהגה פעם, לפני השינה, לקרוא כל כך הרבה פעמים את השורות: "פטרוזיליה הובילה את המטיילים לשבט ידידותי ששכן בבתים על כלונסאות באגם מקסים. עור גופם של הילידים היה מכוסה בכתובות קעקע.

הם לבשו אבנטים מעלים וענדו שרשרות אלמוגים כבדות". זכרתי אמנם שבני השבט הגישו לאורחים תבשיל יתושים ורסק שבלולים, אבל הדוד ואחיינו נהנו מאוד לראות איך הילידים צדים דגים בחניתות, לוכדים ציפורים בפלצורים ועורכים תחרויות חתירה בסירות הקאנו. הסוס השחור פגש סוסה לבנה קטנה והם הסתדרו מצוין יחד.

תרועת הקונכייה, המשלבת בצליליה את הרוח הנושבת ואת המים האינסופיים, היא הכרוז המסורתי של הפולינזים, תושביהם של איים בים הדרומי

אנחנו לא קיבלנו אצל ראש השבט מאכלים מוזרים, אלא קפה שהכין לנו במכונת אספרסו. אבל בניגוד לנגרו קבלו, לא הצלחנו למצוא חברים בקרב הילידים, וסולקנו בבושת פנים. התברר שעשינו טעות נימוסים איומה: בטהיטי נהוג שהאורחים מביאים מצרכים לארוחה, ואנחנו הגענו בידיים ריקות. היינו נבוכים ואובדי עצות. לבסוף, מצאנו אשת חברה מקומית, שהדריכה אותנו בתרבות הילידים והעניקה לנו שיעורי הליכות בנוסח הים הדרומי.

חזרנו אל הצ'יף לאחר שרכשנו בקבוק וויסקי, והפעם התקבלנו במאור פנים. כמעט כמו בספר: "הם נפרדו מראש השבט, הודו על קבלת הפנים הלבבית והלכו לשדה קני הסוכר, כדי לקרוא לנגרו קבלו. הוא עמד ליד הסוסה הלבנה ואמר: 'רבותי, בלי כוונה רעה כלשהי, עלי להודיעכם שאני נשאר כאן. קני הסוכר טעימים לי, וחוץ מזה אני עומד להתחתן עם עלמת הסוסים הזאת… אני רוצה לשכוח את כל מה שמזכיר לי את אירופה… סיסמתי היא חזרה לטבע, ולכן לא אומר יותר דבר'".

חתונה על שפת הלגונה
מטהיטי הפלגנו כשעה לכיוון צפון מערב, אל האי מורייה (Moorea), השייך גם הוא לארכיפלג של איי החברה, רצועה ירוקה של יערות טרופיים לאורך מימי הלגונה הזוהרים. לאחר שיזמים נמרצים כיסו בשלמת בטון ומלט רבים מ"איי גן העדן", כפי שמכנים אותם במדריכי התיירים, יצאו למורייה מוניטין בקרב בליינים של חוגהסילון ונאהבים של ירח דבש מכל רחבי העולם. אם יש לכם אישור ממנהל הבנק וחשקה נפשכם בחתונה פולינזית, הגעתם למקום הנכון.

תעשיית החתונות הפורחת מספקת פרנסה לרקדני להקת פולקלור, המתגוררים בכפר טיקי
(Tiki village) על שפת הלגונה. הגענו לשם בוקר אחד במסענו, והתארחנו בבית הכלונסאות של מנהל הלהקה, כשלפתע באו חתן וכלה מדנמרק והפרו את השלווה.

הרקדנים התפשטו במהירות וכרכו לגופם רצועות של פריאו (Pareu), הבגד הפולינזי המסורתי. הרקדניות התלבשו בחצאיות קש, בחזיות עשויות מקליפות קוקוס ובעטרות של נוצות צבעוניות. מארחנו, המשמש ככוהן וגם כצלם חתונות, חיפש נואשות את נושאי האפיריון. ההכנות הושלמו כשנקשרו מחרוזות של פרחי היביסקוס, נדלקו לפידים ונשמעו צלילי מיתר ותרועת קונכייה. טקס הכלולות, הסבירו הרקדנים, הוא שחזור חגיגות הנישואים של בני משפחות האצולה בים הדרומי.

תעשיית החתונות במורייה מספקת פרנסה לרקדני להקת הפולקלור, המציעים לתיירים בעלי ממון להינשא בטקס שמשחזר פחות או יותר, את חגיגות הנישואים של בני משפחות האצולה בים הדרומי

כמה חבל שאריך קסטנר לא קיבל את עלון הפרסום של כפר טיקי. הסיפור עוד יכול היה להסתיים בחתונה כפולה. קונרד אהב את פטרוזיליה על אף שאבא שלה היה ראש שבט שחור ואמא שלה היתה פקידה הולנדית. זו הסיבה שעור גופה היה משובץ ריבועים שחורים ולבנים. לשאלתה "זה נראה נורא?", השיב קונרד בתשובה נועזת יחסית לספר שפורסם בצל דגלי צלב הקרס: "את זה אני לא יכול לשפוט. דווקא בעיני זה מוצא חן". אבל קסטנר, בועט במוסכמות אך לא מורד, שלח את פטרוזיליה בסוף הסיפור הרחק מהגיבור שלו, למצוא יהלום במקום הפנינה שנפלה מהכתר של אביה.

קונרד המאוכזב "בלע עוד ועוד דמעות ואמר שגם הם צריכים ללכת. בלי פטרוזיליה כל העניין של הים הדרומי לא משעשע אותו. חוץ מזה, לא יישאר לו זמן לכתוב את החיבור".

הבקתה בקצה היקום
ישבנו בבקתת קש בשדה התעופה של האי ררוטונגה (Rarotonga) שבקבוצת איי קוק (Cook Islands), כאלף קילומטר ממערב למורייה, אחרי שביקרנו בחנות המזכרות בסוכה הסמוכה. היתה זו שעה מאוחרת של לילה, ורוכלים מנומנמים, שחיכו הרבה זמן לנוסעי הטיסה השבועית, ניסו לשכנע אותנו לקנות צמידי קונכיות, בובות קש קלועות, סבוני קוקוס ופנינים שחורות מזויפות, מהסוג שראינו כבר באלפי דוכנים לאורך המסלול מפולינזיה למלנזיה. החלטתי שזה לא חשוב בכלל שקסטנר לא ידע גיאוגרפיה, כי בעצם כל איי הדרום האלה דומים מאוד זה לזה. לכולם יש ריח של וניל.

חיכינו לטיסה לפיג'י (Fiji), עוד כ־2,500 קילומטר מערבה. הגברת בדלפק הכרטיסים אמרה שבדרך לשם נעבור את קו התאריך הבינלאומי, והזכירה לנו להזיז את מחוגי השעון לאחור. משה הצלם הסביר לי שכאשר חוצים את הקו הזה, החופף בערך את קו האורך הגיאוגרפי 180 מעלות, ונוסעים מחציו המערבי של כדור הארץ לחציו המזרחי, משתנה התאריך ומאבדים יממה שלמה. רק קונרד, שהצטיין בחשבון, היה מבין את ההסבר שלו, כי זה קשור לחישוב המרחק מקו האורך 0, בהתאם לשעון גריניץ', בהוספה או בניכוי של שעות שלמות.

מעבר להרי הגעש הכהים עלה עכשיו שחר של יום שייעלם לנצח מלוח השנה שלנו. משה הציע לי להתנחם בעובדה שנזכה ביום אחר במקומו, בדרכנו חזרה בעוד כמה שבועות. הוא מבין בעניינים האלה. אני קצת מתקשה לחשב את קיצי לאחור. יש המון איים וקווים מוזרים בים הדרומי, באיזור הגבול שבין מציאות לדמיון.

אחר כך הסתכלתי ביומן שלי וראיתי שעוד מעט סוף מאי. ככה זה תמיד, כנראה, בעונה הזאת של השנה. או כמו שאמר אריך קסטנר כבר בהתחלה: "זה היה ב־35 במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל ב־35 במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר".

כל הציטוטים בכתבה הם מתוך ספרו של אריך קסטנר, "35 במאי או קונרד רוכב אל הים הדרומי", מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת אחיאסף, 1999. תודת המערכת למו"ל ולמתרגם על הסיוע ושיתוף הפעולה.

תודה ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון, ל־Club Med Moorea, ולחברת המזרח לשיווק מכוניות רובר ולנדרובר לישראל על הסיוע בהפקת הכתבה.
Special thanks to Tiki village theater, Moorea.

הפוסט טהיטי – ביקור באיי הים הדרומי הופיע ראשון במסע אחר

אמיל והבלשים בברלין

גיל אל עמי — Mon, 11 Jun 2007 08:45:20 +0000

"המכוניות האלה! מיהרו ליד החשמלית, נדחקו, צפרו, חרקו, הפעילו מחוונים שמאלה וימינה, פנו בפינה, מכוניות אחרות נדחקו במקומן. איזה כרך. וכל האנשים האלה על המדרכות! ומכל הצדדים באות חשמליות, כרכרות, אוטובוסים דו קומתיים! מוכרי עיתונים בכל פינה. חלונות ראווה מדהימים ובהם פירות, פרחים, ספרים, שעוני זהב, בגדים ולבני משי. ובתים גבוהים, גבוהים. זוהי אפוא ברלין".

לאמיל טישביין המסכן קורה הגרוע מכל: בעת שהוא נוסע לבדו ברכבת מעיר מגוריו אל סבתו שבברלין, גונב ממנו אדון במגבעת שחורה את 140 המרק שהפקידה בידיו אמו הספרית הענייה. על מנת להחזיר לעצמו את כספו יוצא אמיל למרדף אחרי הגנב בעיר זרה, גדולה, רועשת ומאיימת וללא גרוש בכיסו.

זו תחילת עלילת הספר "אמיל והבלשים" מאת הסופר הגרמני אריך קסטנר. בקרב הקוראים שערכו בילדותם היכרות עם אמיל, שמו מעורר בוודאי זכרונות ילדות שהם כל כך אמיתיים עד שהם כביכול שלנו. רובנו אמנם גדל במקומות אחרים לגמרי מאשר דרזדן־נוישטאט או ברלין, אבל עבורנו אמיל היה אחד מאיתנו — ילד שחווה את הטראומה המוכרת של המפגש עם העיר הגדולה, אבל באופן מותח ומשעשע.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברלין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הילד־בלש הראשון
בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, מגיע אריך קסטנר (1899־1974), עיתונאי צעיר יליד דרזדן, אל העיר הגדולה, ברלין. הוא מנסה את מזלו בכתיבה ספרותית, ואף מפרסם שירים אחדים. בהקדמה ל"אמיל והבלשים" הוא מספר כי לאחר שנכשל בכתיבת ספר הרפתקאות על הים הדרומי, יועץ לו המלצר במסעדה הקבועה שלו לכתוב על ברלין ועל הילדים שהוא רואה יום־יום סביבו. קסטנר מקשיב לעצה, ו"אמיל והבלשים" — שנחשב לספר הילדים הבלשי הראשון – רואה אור ב־1929 והופך מיד לרב מכר.

כבר בנובמבר 1930 מעבד קסטנר את ספרו למחזה תחת אותו שם, שמועלה בברלין. למחרת הפרמיירה מחליטים אולפני הקולנוע המפורסמים UFA לעבד את הספר ולהפיק סרט לכל המשפחה. קסטנר כותב את התסריט ביחד עם התסריטאי היהודי אמריק פרסבורגר, אך המפיקים לא מרוצים מהתוצאה ומוסרים את התסריט לעיבוד לבמאי הצעיר בילי וויילדר. וויילדר, בן 24 בסך הכל, קנה כבר שם עם תסריטו לסרט הדוקומנטרי "אנשים ביום ראשון".

פסלה של רועת האווזים ליזל בכיכר ניקולסבורג – שחזור מ-1988
של הפסל המקורי מתחילת המאה. כאן נערכת חלוקת התפקידים
בין ילדי החבורה | צילום: טל גליק

קסטנר, שלאחר שירותו הצבאי הפך לפציפיסט, האמין כי האדם הוא יצור טוב מטבעו וניסה להנחיל לקוראיו הצעירים את תפיסתו האופטימית של החברה האנושית. כאשר הוא קורא את התסריט של וויילדר, שבו אמיל גונב עציץ פרחים עבור סבתו וכרטיס נסיעה בחשמלית — הוא מזדעזע. לאחר ריבים קשים עם המפיקים הוא מצליח להחזיר לאמיל את המוסר האישי, וב־1931 הסרט יוצא לאקרנים והופך להצלחה עולמית.

קסטנר הופך לבירגר

שנתיים מאוחר יותר היטלר כבר בשלטון. השלטון הנאצי לא רואה בעין יפה את כתיבתו של קסטנר וב־10 במאי 1933 מורה גבלס לשרוף את ספריו בכיכר האופרה (Opernplatz) בשדרת אונטר דן לינדן – היום "כיכר בבל" (Bebelplatz) שבה ניצבת המצבה של מיכה אולמן לזכר שרפת הספרים. במשך רוב שנות המלחמה היו ספריו אסורים להפצה, אך קסטנר יוצר קשרים עם הוצאות ספרים בשווייץ, ושם הם רואים אור.

בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים רבים אחרים, קסטנר מסרב להימלט מגרמניה ונשאר בה במשך כל שנות השלטון הנאצי. בכל ספריו מתקופה זו אין זכר למלחמה, לנאציזם ולפשעים המחרידים שמבצע עמו. כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, ידוע כי כתב תסריט לסרט שיזם גבלס לכבוד חגיגת 25 שנה לקולנוע הגרמני, שעליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר.

במהלך שנות היצירה הספרותית הרבות שלו, פרסם קסטנר רומנים (הידוע מביניהם הוא "פביאן", 1931), שירים (חלקם הולחנו ושולבו בקברטים), מחזות, תסריטים וכמובן – ספרי ילדים (חלקם ראה אור בעברית, ובהם "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "35 במאי", "עצרת החיות" ואחרים). הוא נפטר ב־29 ביולי 1974 במינכן.

רמזים אוטוביוגרפיים

קסטנר נהג לשלב בכל ספריו מוטיבים אוטוביוגרפיים, וכך גם ב"אמיל והבלשים". שמו של הגיבור, למשל, היה שמם של שני אבותיו של קסטנר: אמיל קסטנר, אביו הרשמי, וד"ר אמיל צימרמן, רופא משפחה יהודי שעימו ניהלה אמו של קסטנר רומן מחוץ לנישואים ושהיה למעשה אביו הביולוגי. גם מקומות ההתרחשות של הספר הם אוטוביוגרפיים: אמיל מגיע מרובע נוישטאט (Neustadt) שבדרזדן, בו גדל קסטנר; בהגיעו לברלין הוא עוקב אחר הגנב אל וילמרסדורף (Wilmersdorf), הרובע בו התגורר קסטנר לאחר שעבר לברלין. רובע וילמרסדורף היה בזמנו עיר נפרדת, אך במהלך שנות העשרים סופח לברלין והפך לחלק מ"המערב החדש" של העיר, על דירותיו המרווחות ורחובותיו הרחבים והירוקים, שמשכו את בני המעמד הבינוני המבוסס.

ביתו של קסטנר, ברחוב פראג ((Pragerstrasse 6, נהרס לחלוטין במלחמה, ועל קיר הבניין החדש והמכוער שעומד שם במקומו תלוי שלט המנציח את זכרו. אך "אמיל והבלשים" לא מכיל רק רמזים לחייו הפרטיים של קסטנר – דרך עיניו של אמיל נחשפת לפנינו העיר ברלין כפי שהיתה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.

מסתורי הנפש הברלינאית

"העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כל כך קטן. ואיש לא התעניין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא רוצה לרדת. ארבעה מיליוני אנשים חיים בברלין ואף אחד לא התעניין באמיל טישביין. אף אחד לא רוצה לדעת על הדאגות של האחר. לכל אחד די בדאגות ובשמחות שלו. וכשאומרים: אני באמת מצטער, לא מתכוונים ליותר מאשר: עזֹוב אותי במנוחה, בן אדם! מה יהיה? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאוד, מאוד בודד".

ביקורו של אמיל בברלין התחיל אמנם בדרך הגרועה ביותר שאפשר לדמיין, אך לאט־לאט הוא מגלה את המאפיין העיקרי של הנפש הברלינאית המצויה: גסה מבחוץ ורכה מבפנים. אדון אדיש בחשמלית — עיתונאי ושמו קסטנר, בדמותו של המחבר – קונה עבורו כרטיס נסיעה; עשר דקות מאוחר יותר הוא פוגש את הנער גוסטב עם הצופר שמזעיק לעזרה את חבורת נערי השכונה,

ה־Landhausstrasse, והעתיד נראה הרבה יותר טוב. בהנהגת הנער המבריק, שלא לשווא מכונה "הפרופסור", יוצאת החבורה למרדף בן יומיים אחר הגנב. הסוף כמובן טוב, ובעזרת עבודת צוות מדויקת ומעקב צמוד מביאים אמיל וחבורת הילדים ללכידת הפושע.

המרדף מתחיל

"מה התועלת בכך שהוא יודע שהאיש יושב לו בקפה יוסטי בשדרות קייזר, שותה בירה ומעשן סיגריות?".

אמיל עוקב אחר הגנב שיורד מהחשמלית. בשדרת הקיסר (Kaiserallee) המהודרת עם בתי הקפה, החנויות ובתי הדירות האלגנטיים הגנב לא מתאפק ונכנס לאכול שתי ביצים רכות בכוס בסניף החדש של קפה יוסטי המכובד והמפורסם, שאפילו היינריך היינה שיבח והילל את דברי המאפה שלו.
המלחמה שינתה את פני הסביבה ולא לחיוב: בית הקפה וכל השאר נעלמו, בחללים שנוצרו בעת ההפצצות נבנו בחיפזון בניינים זולים, וגם שמו של הרחוב הוחלף לשם המתאים יותר לגרמניה החדשה שלאחר המלחמה — Bundesallee ("שדרת הפדרציה"). רק ברחובות הצדדיים שבסביבתו ניתן למצוא מעט שרידים מהעבר, ואפילו את כיכר נִיקוֹלְסְבּוּרְג (Nikolsburger Platz) הקטנה שאליה מוביל הפרופסור את החבורה. שם, ליד המזרקה של רועת האווזים ליזל (Gänselieselbrunnen), מקבלים הילדים את משימותיהם ומתפזרים כל אחד לעמדתו. כיום ניצב כאן שחזור מ־1988 של הפסל המקורי מ־1910.

"ככה המשיכו ועברו את רחוב מוֹץ, חצו את כיכר ויקטוריה־לואיזה והמשיכו שוב לאורך רחוב מוץ. כמה אנשים הביטו מן המדרכה וצחקו למראה חבורת הגברברים הנוסעת".

במרדף המוניות אחר הגנב חוצים הילדים את כיכר ויקטוריה־לואיזה המקסימה (Viktoria-Luise Platz, על שם בתו של הקיסר וילהלם השני), על בנייני דירות הפאר שבה. כיכר זאת ושאר מבני הרובע הבווארי (Bayerische Viertel) נבנו על ידי הקבלן היהודי סלומון הברלנד, שהיה בעל חברת היזמות הגדולה ביותר בזמנו בעיר. בגלל איכות החיים הגבוהה התגוררו בשכונה זו רופאים, עורכי דין ומדענים רבים מאוד, ביניהם אלברט איינשטיין.

רוב העוסקים במקצועות אלה בברלין היו יהודים, ומכאן שריבוי היהודים בשכונה לא היה מקרי והיא כונתה "שווייץ היהודית". לזכר הקורבנות הרבים שנשלחו מכאן אל מחנות ההשמדה בחרה עיריית רובע שנברג (Schöneberg) להציב כאן מצבה של האמנים הגרמנים סְטִי ושְנוֹק המורכבת משמונים שלטים שתלויים בכל רחובותיה ומהווים את אחת המצבות החזקות והפרובוקטיביות ביותר לזכר היהודים שנרצחו בשואה.

"הנסיעה הסתיימה חיש. המונית הראשונה עצרה בכיכר נולנדורף, ממש לפני מלון 'קריד'".

הגנב התאכסן במלון במוצשטראסה (Motzstrasse) מספר 7, הנמצא במשולש הרחובות שהווה לפני ואחרי תקופת השלטון הנאצי את מקום המפגש המסורתי של הקהילה ההומו־לסבית של ברלין. בכניסה לתחנת הרכבת נולנדורפפלאץ
(Nollendorfplatz), ממול למלון, עומדת מצבה לזכר חברי הקהילה שנרצחו על ידי הנאצים.

המלון נקרא היום "סכסן הוף", אך הסביבה עצמה לא שינתה את אופייה מאז שנות העשרים הסוערות. כריסטופר אישרווד האנגלי, שבספריו – עליהם התבסס הסרט "קברט" – תיאר את התקופה הזו בדיוק, התגורר בנולנדורפשטראסה 17. במלון עצמו חיה בבדידות ובעוני אלזה לסקר־שילר, בין 1924 ל־1933, אז נמלטה מגרמניה. לסקר־שילר, אחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים, הגיעה לירושלים ב־1938, ובה מתה חסרת כל ב־1945.

בעוד הגנב נכנס למלון, מסתתרים הילדים בשער המקורה שנמצא כמה מטרים משמאל למלון ושמאחוריו חצר ענקית. כאן הם מחכים עד שגוסטב חוזר לבוש מדי נער מעלית ולוקח איתו את אמיל לישון במלון. למחרת בבוקר מתאספים כאן בני החבורה ועוד כמה עשרות חברים שרוצים להשתתף בחגיגה — כמאה ילדים בסך הכל — ומביאים לתפיסתו של הגנב.

משמאל לשער, מעל דלת הכניסה למועדון, תלוי שלט המנציח את ארווין פיסקטור, שב־1927 פתח כאן את התיאטרון הפרטי שלו, ה־Piscatorbühne, וחולל מהפכה בעולם התיאטרון המודרני. פיסקטור הקומוניסט ברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון וחזר אליה לאחר המלחמה. הסביבה עצמה מעניינת במיוחד בימי שבת כאשר השוק הססגוני והמיוחצן ביותר בעיר מתקיים בווינטרפלדפלאץ (Winterfeldplatz).

"ואז נסעו השלושה למטה המשטרה בכיכר אלכסנדר. הם התרוצצו בפרוזדורים ועברו על פני חדרים אינספור".

לאחר שאמיל וחבריו הצליחו לתפוס את הגנב, נחקר אמיל בתחנת המשטרה הראשית שעמדה עד לאחר המלחמה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). מהבניין הענק והמאיים לא נותר זכר וכך גם מרוב הכיכר, שכיום רובה מסלולי כבישים ובניינים כעורים מהתקופה הקומוניסטית. על אחד מהבניינים ציטטה מהרומן הנהדר של אלפרד דבלין "ברלין, אלכסנדרפלאץ", המזכירה את ימי הזוהר של הכיכר, אך גם את תחילת שקיעתה בסוף ימי רפובליקת ויימאר.

אמיל מתראיין אצל העיתונאי קסטנר במערכת העיתון, ואז נוסע סוף־סוף אל משפחתו, שגרה בקרבת תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה (Friedrichstrasse). ליד התחנה ניצב אולם מכוער, "ארמון הדמעות" שמו (Traenenpalast) שבו היו תושבי המזרח נפרדים בדמעות מיקיריהם מהמערב לאחר שבילו ביחד יום שלם. רק בתחנה זו יכלו תושבי מערב ברלין להחליף קווי רכבת תחתית – מבלי לעזוב את שטח התחנה או ליצור קשר עם תושבי המזרח, חס וחלילה. למרות זאת הצליחו כמה וכמה מרגלים להחליף כאן צדדים. בצדו השני של הנהר עומד התיאטרון בשיפבאוארדאם ((Schiffbauerdamm שאחרי המלחמה הפך לברלינר אנסמבל, התיאטרון שברטולד ברכט ואשתו הלנה וייגל ניהלו בשובם מהגלות בארצות הברית. פה הוצג המחזה "אמיל והבלשים" ב־1930.

ליד התיאטרון הגרמני — שמנהלו, מקס ריינהרדט, היה במאי התיאטרון החשוב ביותר בגרמניה עד שנמלט ממנה ב־1933 משום שהיה יהודי – בבית דודיו שבשומנשטראסה 15, אכל אמיל עם חבריו את עוגת התפוחים של דודתו וחגג את סיום הפרשה (ואת קבלת הפרס עבור תפיסת הגנב). ממול לתיאטרון ניצב שריד ברור למלחמה – הבונקר העילי, אחד מהבונקרים המעטים שהיו בברלין/. היטלר וגבלס לא טרחו להכין הגנה לאוכלוסייה המקומית, הרי בלתי סביר לחלוטין להניח שאויב כלשהו יגיע לבירת הרייך השלישי.

"ברלין היא כמובן מדהימה. אדם יכול לחשוב שהוא יושב בבית קולנוע ורואה סרט. אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה לחיות כאן תמיד", אמיל טישביין

הפוסט אמיל והבלשים בברלין הופיע ראשון במסע אחר