לא "אדי, אדי, אדי", הדהדה קריאתו של טוני ביער הגשם הסומטרי. טוני, פקח התחנה להשבת אוראנג אוטאנים לסביבתם הטבעית, הנמצאת על גדות נהר הבוהורוק (BOHOROK), בצפון מערב סומטרה, אינדונסיה, החזיק בידיו אשכול בננות צהוב ודלי פלסטיק מלא חלב. הוא לקח ענף ארוך ודק והיכה בחוזקה על במת האכלה העשויה מעץ. "אדי", צעק שוב. נראה היה שאדי עסוק בעניינים אחרים במעבה היער.
את השקט המיוחד, השמור ליערות טרופיים, הפרו לפתע קולות שבקעו מבין הענפים הסבוכים. יד ארוכה, שעירה וג'ינג'ית נראתה אוחזת בענף. אחר הירפתה ולפתה ענף אחר. באיטיות גמלונית ומסורבלת התקדם לעברנו אוראנג אוטאן. שמעתי את הענפים הכורעים תחת עומס משקלו של הקוף, וניסיתי לדמיין את תוואי התקדמותו, מאמץ את עיני לקלוט כל פרט שיעזור לי בזיהוי הזוויג. טוני נפנף בבננות ובחלב. על ענפי העץ שמעלינו הציצו בנו זוג עיניים חומות. נקבת אוראנג אוטאן עשתה את דרכה אל טוני, שעמד ליד במת ההאכלה. על גבה נתלה צאצא צעיר, שניסה ללמוד מאימו את מלאכת הטיפוס.
המבזקים המהבהבים ותקתוק המצלמות רמזו על ההתרגשות שאחזה בקהל לנוכח המפגש. אחדים מהנוכחים הושיטו את ידיהם, בניסיון לגעת ביד השעירה, אך הקופה נרתעה. רק כשהיתה קרובה אל במת ההאכלה, ירדה אל הקרקע וטיפסה אל הבמה, כשהתינוק על גבה. היא נטלה מידו של טוני כמה בננות ומיהרה לטפס אל הענפים הגבוהים. שם ישבה בחברת בנה וקילפה את הבננות. את הקליפות השליכו השניים ללא בושה על ראשי האנשים למטה.

חיים עצמאיים
מאז החל ב-1973 בפארק הלאומי בהר לוזר (MT. LEUSER), שאחת מתחנותיו מצויה סמוך לכפר בוקיט לאוונג (BUKIT LAWANG), פרויקט השבת האוראנג אוטאנים לסביבתם הטבעית, הושבו במסגרתו 119 קופים. הם מנהלים כעת חיים עצמאיים ביערות הגשם.
תחנת ההחזרה לסביבה הטבעית, אותה מנהל טוני, היא רק חלק מפרויקט שימור האוראנג אוטאנים, שמספרם הצטמצם מאוד בשנים האחרונות. הפרויקט מנסה להחזיר לסביבתם הטבעית אוראנג אוטאנים שהוחזקו בשבי. בשמורה הם זוכים לטיפול רפואי ולמזון, אך בעיקר מלמדים אותם בהדרגה איך להתנהג ביערות הגשם, למשל, איך להגן על עצמם ומה לאכול. לאחר חזרתם לסביבתם הטבעית עוקבים המטפלים אחרי התאקלמותם ביער.
תחנת ההחזרה היא רק חלק קטן מתוך 9,000 קילומטרים רבועים של הפארק. יערות הגשם שבפארק, המוגנים מתעשיית העץ, הנוגסת ביערות הגשם של סומטרה וקלימנטן (החלק האינדונסי של בורניאו), מהווים כיום בית לכמה מיני בעלי חיים, הנמצאים בסכנת הכחדה. בין היתר אפשר למנות כאן את קרנף סומטרה, הטיגריס, הפיל האסיאתי ופסיון ארגוס הגדול. בין 3,500 מיני הצמחים השונים בפארק, ניתן למצוא את פרח הרפלסיה, הפרח הגדול בעולם.
שתי הזואולוגיות הגרמניות רגינה פריי ומוניקה בורנר מצאו רק יתרונות בשילוב הזה של יער גשם ושמורת טבע מוגנת, וייסדו ב-1973 את פרויקט החזרת האוראנג אוטאנים לבית גידולם הטבעי. הם מימנו את האתר, שהקימו בבוהורוק, באמצעות תקציב שקיבלו מ"החברה הזואולוגית של פרנקפורט" ומתרומות של חובבי טבע. ב-1980 נמסר ניהול השמורה לממשלת אינדונסיה, ומאז מטפל בקופים צוות אינדונסי מיומן של רשות שמורות הטבע האינדונסית (PHPU). מאז ייסוד השמורה הובאו אל בוהורוק 166 אוראנג אוטאנים, במטרה להחזירם לחיים ביערות הגשם.
כשהמתנו לאדי סיפר לי טוני כי מלבד 119 האוראנג אוטאנים, שהושבו ליער בהצלחה, מתו 35 ממחלות, מנפילות או מרעב, לאחר שלא הצליחו למצוא מזון. 12 קופים נמצאים עדיין בתהליכי התאקלמות שונים. לדבריו, האוראנג אוטאנים עוברים שלושה שלבי התאקלמות חשובים ובסיסיים. בשלב הראשון, כאשר הם מגיעים לשמורה, שוהים הקופים בבידוד בכלוב, וזוכים למעקב ולטיפול רפואי צמודים. הם מוחזקים הרחק מאנשים ומאוראנג אוטאנים אחרים, כדי למנוע הפצת מחלות. משהסתגלו לסביבתם החדשה, הם לומדים את המיומנויות הבסיסיות הדרושות לאוראנג אוטאן "מתחיל" – טיפוס על עץ, הכנת משטח לשינה ומנוחה והימנעות מהתרסקות על אדמת היער.
בשלב השני, אם הם בריאים ושולטים במיומנויות בסיסיות, הם משוחררים ביער באתר ההאכלה, ואמורים להסתגל לחיים שם. פעמיים ביום הם מקבלים בננות וחלב. התפריט אינו משתנה, כדי לעודד את האוראנג אוטאנים לגוון אותו באופן עצמאי, על-ידי חיפוש מזון ביער.
קופים המגיעים לעיתים רחוקות לאתר ההאכלה, הם אלה שהגיעו לשלב השלישי, כלומר למדו לחיות חיים עצמאיים ביער. אלה נלקחים עלידי המטפלים לפינה מרוחקת ונעזבים שם לחיות חיים עצמאיים. לעיתים קורה שהם נעלמים ביער מיוזמתם עוד קודם לכן.

ארבע ידיים
היה זה יום טוב במיוחד לתצפית באוראנג אוטאנים. לאחר שנעלמו הקופה ותינוקה, הגיע סוף סוף אדי בלוויית קופים נוספים. אדי, זכר מגודל, שראשו מעוטר במעין כיס נפוח, המקיף את כל פרצופו כמו סנטר כפול עצום, הוא אטרקציה בשמורה. אצל זכרים מבוגרים יורד הכיס אל בית החזה ונמשך על פני הגב אל עצמות השכם. זכרים בוגרים משתמשים לפעמים בכיס כבתיבת תהודה, כדי להפיק אנחות, שריקות, וצפצופים. מגוון הקולות מצומצם, כיוון שהאוראנג אוטאנים חיים לבד, מרגע שהגיעו לבגרות.
בגלל ממדיהם הגדולים נאלצים האוראנג אוטאנים, שוכני העצים הכבדים ביותר עלי אדמות, לחפש ללא הרף אחר פירות ביערות הגשם. זכר בוגר יכול להגיע לגובה של 1.4 מטרים ומשקלו המירבי נע בין 90 ל-120 קילוגרמים. גובה הנקבה מגיע עד ל-1.15 מטרים ומשקלה המירבי בין 50 ל-60 קילוגרמים.
התנהגותו של אדי העידה על ביטחון עצמי רב. בסרבול השמור לאוראנג אוטאנים ירד מחופת היער אל במת ההאכלה, הושיט ידו אל טוני, נטל כמה בננות והתחיל לאכול. אחר כך הרים את דלי החלב, הגישו אל פיו ושתה בלגימות ארוכות וקולניות.
כשהוא נע מענף לענף נראה האוראנג אוטאן כחיה בעלת ארבע ידיים. האצבעות על ארבע הגפיים מתפקדות כידיים לכל דבר, מה שמאפשר לפיתה חזקה של הענפים אפילו בזמן השינה. על במת ההאכלה או על קרקעית היער, נראו אדי ושאר הקופים חסרי אונים ופגיעים. הם נראו כילדים הפונים לאבא, כשהושיטו את ידיהם או קילפו בשקט בננות.
פירוש השם אוראנג אוטאן במלאית הוא "איש היער". אחת האגדות מספרת שקופים גדולים אלה יודעים לדבר בשפת אדם, אך מסרבים לעשות זאת, מחשש שבני האדם ישעבדו אותם. אגדה אחרת מתארת כיצד נהגו אוראנג אוטאנים לחטוף נערות יפות מבתיהן. למעשה, בהשוואה לקופי אדם אחרים, כמו הגיבון, הגורילה והשימפנזה, האוראנג אוטאן הוא קוף האדם המרוחק ביותר מהאדם מהבחינה הגנטית (השימפנזה ותת מינו הבונובו, הם הקרובים ביותר לאדם מבחינה גנטית).

תלות ביער
גילוי מאובנים בסין וביאווה מעיד על כך שההתפתחות האבולוציונית של האוראנג אוטאן מענף הקופאים (פרימאטים) הלא מפותחים, החלה לפני כ-12 מליוני שנים. בעקבות התפתחות זו הותאם האוראנג אוטאן באופן מושלם לחיים על העצים וביניהם. אולם התאמה מושלמת זאת היא גם חיסרון אבולוציוני; התמחות יתר אנטומית של האוראנג אוטאן הביאה אותו לתלות מוחלטת ביער כמקור מזון וביטחון. כל שינוי קל ביער הגשם, עלול להביא עליו כלייה מוחלטת. אי הסתגלותו לחיים על פני הקרקע וממדיו הגדולים הפכו למגבלה, כשיערות הגשם של דרום מזרח אסיה הצטמצמו, בעקבות שינויי אקלים וכריתת עצים נרחבת.
אך לא רק התנאים הסביבתיים מעמידים את חיי האוראנג אוטאן בסכנה. נקבות אוראנג אוטאן מגיעות לבגרות מינית בגיל שבע עד עשר, נשארות פוריות עד גיל שלושים ויולדות בממוצע כל שש שנים ולד אחד, כשההריון נמשך כ-250 ימים (כתשעה חודשים). האוראנג אוטאן הצעיר נשאר תלוי באימו עד גיל שבע או עשר שנים. קצב רבייה נמוך, ומספר צאצאים מועט, מגבירים גם הם את סכנת ההכחדה.
על במת ההאכלה נותרו רק קליפות בננות והדלי היה כבר ריק מחלב. טיפות גשם כבדות התחילו לרדת בין העלים הרחבים של היער. אדי וחבריו נבלעו בין העצים. את הדרך חזרה אל הכפר בוקיט לוואנג עשיתי בשיט במורד הנהר באבוב גדול, ששכרתי מנערים מקומיים. מדי פעם קישתתי את גבי לאחור וטבלתי את ראשי במים, מביט אל חופת היער החולפת מעלי במהירות. לא רחוק מתחנת ההאכלה התקבצו מספר אוראנג אוטאנים על העצים ליד המים. אחד מהם, כנראה זכר צעיר, התקרב אל שפת המים והושיט אלי את ידו. בין העצים הציצו בי גם הקופה והתינוק שלה, אותם פגשתי קודם לכן. היא בחרה ענף עם עלים והתחילה לאכול. התינוק שעל גבה אחז בחוזקה באימו והביט למטה אל האבובים הצפים בנהר הבוהורוק.

בצפון אינדונסיה יש אי ושמו סומטרה, הגדול בכשליש מבריטניה. בצפון סומטרה יש אגם ושמו טובה (TOBA), מקווה המים המתוקים הגדול ביותר בדרום־מזרח אסיה. בלב האגם אי לא קטן ושמו סאמוסיר  (SAMOSIR), גן עדן לא גדול ומקום מפלט לתרמילאים. סאמוסיר, אגם טובה וצפון סומטרה, איזור יפה ופורה במיוחד, הם המרכיבים את ארצם של בני הבאטאק (BATAK), הקבוצה האתנית הרביעית בגודלה באינדונסיה, המונה כשבעה מיליון נפש.
לעת ערב, כששוקעת השמש, אפשר לפגוש בסאמוסיר תאואי מים החוזרים מן הרחצה, נערות שגמרו לכבס את כביסתן באגם ולהדיח כלים, וענני יתושים מעל למים. בבתי הקפה הקטנים יושבים גברי הבאטאק ושותים אלכוהול תוסס מדקלים. צבעו של המשקה לבן, ומי ששותה אותו משתכר מהר. בחבורות הללו יש תמיד מישהו שמביא גיטרה וכולם שרים, לרוב שירי אהבה ופרידה; אבל לעיתים, כשהם במצב רוח פטריוטי, גם את "או טאנו באטאק", השיר המבטא את כמיהתם אל מכורתם הרחוקה.
רבים מהם נאלצו לעזוב את ארץ הבאטאק ולעבור להתגורר בג'אווה או במדינות מעבר לים. "הו טאנו באטאק. ההולונגאנקו. סאי נא מסיהול דו האו טו הו", שפירושו: "הו ארץ הבאטאק. את אהובתי. כל געגועי אליך". השירה נמשכת עד שנגמר האלכוהול, או עד שאחת הנשים קוראת לגבר שלה לחזור הביתה, או סתם כי נמאס לשיר. אז הם משתתקים ונשארים לשבת בחשיכה, צופים במי האגם. אלה הזכרונות הטובים ביותר שלי מסאמוסיר.

אוכלי החזירים
הזכרונות הללו היו מנוגדים לחלוטין למה ששמעתי לפני שהגעתי לכאן בפעם הראשונה. ידידה בבייג'ינג בשם אסטריד, שהיתה כמעט בכל מקום בדרום־מזרח אסיה, זכרה את המקום ללא געגועים. היא היתה אז מכורה לסמים, ובאחד הקריזים הפרועים והאכזריים רצח חבר שלה שני ילדים באי סאמוסיר. בני הבאטאק הזועמים לא מחלו: הם סקלו אותו למוות באגוזי קוקוס. אסטריד תיארה לי בעיקר את אכזריות בני הבאטאק. היא לא היתה היחידה; בספרים שקראתי על בני הבאטאק נכתב שיש להם חיבה מיוחדת לבשר אדם.
מי הם בני הבאטאק, ששמם יצא למרחוק כלוחמים אכזריים ואוכלי אדם? השם באטאק הוא כינוי גנאי שניתן לאנשי הקבוצה האתנית על ידי המוסלמים תושבי החוף. גם כיום אפשר לשמוע באזורים שונים באינדונסיה את ביטוי הגנאי "באטאק מאקאן אוראנג", שפירושו: הבאטאק אוכלי אדם. באטאק הוא שם המאגד תחת כנפיו כמה קבוצות אתניות הקשורות זו לזו לשונית ותרבותית: טובה (TOBA), קארו (KARO), סימאלונגון (SIMALUNGUN), פאקפאק (PAKPAK), אנגקולה (ANGKOLA) ומנדאילינג (MANDAILING), אבל רק בני הטובה מזהים את עצמם עם הכינוי בגאווה רבה.

חותמם של ההודים
לא הרבה נודע על אורחות החיים של אנשי הבאטאק לפני הכיבוש ההולנדי, למרות שיש ברשותם טקסטים עתיקים הכתובים בכתב באטאקי ייחודי. הטקסטים עוסקים בלחשים, השבעות וחיזוי העתיד ונכתבו על קליפות עצים ובמבוק בידי אנשי הדת שכונו "גורו". התדמית של ציידי ראשים, קניבלים ולוחמים לא הפריעה להם לפתח תרבות עשירה; הם עמדו בקשרי מסחר עם קבוצות אתניות אחרות בארכיפלג האינדונסי ועם מדינות אחרות כמו הודו וסין.
השפעת ההודים על תרבותם ניכרת. מהם לימדו  את בני הבאטאק על אודות הסוס ועל השימוש בו; כיצד לעבד שדות אורז רטוב;  איך לגדל כותנה; מהי המחרשה, ומהו הכישור וכיצד לשחק שחמט. חלק ניכר מהשמות של בני הקבוצה, מקורם בקשרי בני הבאטאק עם הדראווידים – התושבים המקוריים של דרום הודו. למשל, אצל הקארו באטאק מוצאים שמות כמו ברהמאנה, ופאנדיה, שהם שמות של שושלות או קאסטות בדרום הודו. גם בשמות של מקומות כמו לינגה (LINGGA), כפר קטן ויפה ליד ברסטאגי (BERASTAGI), יש הד לשמות הודיים.
הקשר בין בני הבאטאק להודו נשמר ברציפות הודות לקיומה של קאסטה – גילדת מסחר דרום־הודית בשם אייבול  (AYYAVOLE), שקיימה יחסי מסחר רציפים עם חלקים נרחבים בדרום־מזרח אסיה: סרילנקה, תאילנד וקמבודיה במשך יותר מאלף שנה, מתחילת הספירה הנוצרית.
עם התפשטות האיסלאם מאצ'ה (ACEH), שבפינה הצפונית של סומטרה, מהמאה ה־15, החל אחד העימותים המרכזיים בהיסטוריה של בני הבאטאק. לאחר שהמירו המינאנגקבאו (MINANGKABAU) קבוצה אתנית צפונית יותר, את דתם וקיבלו על עצמם את האיסלאם, נוצר עימות חריף בין הקבוצות השונות, שהסתיים בהתאסלמותם של בני המאנדיאלינג והאנגקולה. מיסיונרים פרוטסטנטים הולנדים וגרמנים הגיעו לארץ הבאטאק באמצע המאה שעברה, ובעקבות כך החלו קבוצות אתניות שונות להתנצר, בעיקר הקארו והטובה באטאק. לא כולם התנצרו: חלק ניכר עדיין משמרים את הדת האנימיסטית הקדומה. הנוסע החולף היום באיזור רואה מסגדים וכנסיות, אלה לצד אלה. לא פעם משתייכים בני משפחה אחת לשתי דתות שונות. "אנחנו לא אוכלים לידם חזיר, והם חוגגים איתנו את חג המולד", אמרה אחת מבנות הבאטאק על בני משפחתה. קשרי המשפחה חזקים יותר מהשייכות הדתית.
ההפנמה הזו של אלמנטים זרים לתוך התרבות המקומית מסבירה אולי את ההתנגדות המועטת לכיבוש המדינה על ידי ההולנדים. "זה היה חסר טעם להתנגד לטואן (ההולנדים)", אמר לי אחד מזקני הקארו, "הם יכלו לירות לכל כיוון ויכלו לטעון את רוביהם במהירות. הרובים שלהם היו רבי עוצמה ויכלו להרוג אדם מעבר לשדה אורז. אנחנו לא יכולנו לירות במורד הגבעה, משום שהכדורים העגולים שלנו התגלגלו מחוץ לקנה". בעקבות השתלטות ההולנדים, התחולל באינדונסיה שינוי דרמטי: התהוות שלטון מרכזי, דבר שלא היה ידוע בארכיפלג עד אז. השלטון המרכזי פעל רבות כדי להפסיק מנהגים שהיו חלק מההוויה הבאטאקית, כמו מלחמות חוזרות ונשנות בין כפרים ושבטים, עבדות, סחר באופיום והפלות.

אובדן המסורת
הטובה באטאק היושבים באי סאמוסיר ובסביבת אגם טובה הם הנגישים ביותר לתיירים מבני הבאטאק החיים בסומטרה. מתרבותם אפשר ללמוד רבות על הבאטאק בכלל. מה שמייחד את בני הבאטאק הוא מבנה הבית והכפר. הכפר, המכונה קוטה (KUTA), היה במקורו שורה של שישה או שבעה בתים, שמולה ניצבו ממגורות אורז הדומות לבתים, אך קטנות מהם, וביניהם רחבה מלבנית גדולה. ברוב האזורים בהם מתגוררים בני הבאטאק היום נעלמו הבתים המסורתיים והממגורות. אבל דווקא על האי סאמוסיר המתויר, בכפרים לינגה וקארו, כ־15 קילומטרים מהעיירה ברסטאגי, נותרו בתים מסורתיים שמורים היטב.
בשני הכפרים אפשר לראות כי היישוב היה מוקף חומת אבן, שהגנה על התושבים ורכושם בזמן מלחמה, ולה רק שני פתחים צרים למעבר. הכפרים שנבנו סמוך זה לזה מהווים יחידה חברתית אחת, הקשורה בדרך כלל בקשרים משפחתיים. בעבר היו בכל כפר שני מבנים נוספים: בית התוועדות ובניין לאחסון הגולגלות. בקרב בני הבאטאק היה נהוג לקבור את הגופה, ולאחר שנתיים להוציא את הגולגולת ולהעבירה בטקס רב רושם לבית הגולגלות. אלא שבעקבות הפופולריות הגוברת של מצבות בנויות בטון שצורתן כצורת בתי הבאטאק, פסק בהדרגה מנהג אחסונן של הגולגלות, ומספר בתי האחסון הללו התמעט.
צעדתי לאורך הכביש הצר המקיף את שולי האי, והתבוננתי בבתים הפזורים לאורך קו החוף. הם נדמו בעיני לסירות ענק שהגיעו מהאגם במהירות ונתקעו בחול. צידו האחורי של הבית גבוה מצידו הקדמי, דבר המשקף את התפיסה שמצבו של הדור הבא יהיה טוב יותר. הבית הבנוי על עמודי עץ רחבים מחולק לשלושה מפלסים, המשקפים את התפיסה הקוסמולוגית של הבאטאק: קיומם של עולם תחתון, עולם אמצעי ועולם עליון. העולם התחתון בבית הוא מקום גידולם של החזירים, התרנגולות והתאואים. האנשים גרים באמצע – בחלק המסמל את העולם האמצעי, האדמה; ואילו החפצים המקודשים נתלים בחלק הגבוה, מתחת לקימורי הגג.
בחזית הבית יש מרפסת מוגבהת עליה יושבת תזמורת בעת חגיגה. צורות גיאומטריות בשחור, אדום ולבן וציורים של ראש אריה, נחש או לטאה ליד שדי אשה, כסמל לפריון ולמזל, מעטרים את המרפסת ואת צידי הבית.
פעם היו הגגות עשויים מענפי דקל. בשנים האחרונות כובשים את מקומם של הבתים המסורתיים בתים מודרניים, וגגות פח מחליפים את הענפים. בבתים הישנים מתגוררים רק חסרי היכולת שאינם מסוגלים כלכלית לבנות בית חדש, או זוגות צעירים בתחילת דרכם. בקרב בני הבאטאק אין הרבה נוסטלגיה כלפי הבית המסורתי ההולך ונעלם, בעיקר משום שהוא היה צפוף ולא נוח.
החלק הפנימי של הבית, המכיל לרוב כמה משפחות, הוא חלל גדול וריק מריהוט. לכל משפחה יש איזור בישול משלה, ומאחוריו מחיצה מאולתרת המסמנת את איזור השינה. למרות שהפתחים פונים מזרחה ומערבה, אין די תאורה והחלל חשוך. לאווירה הקודרת מוסיפים קורי העכביש התלויים בכל מקום, והפיח השמנוני הדבוק אל הקירות מחוסר איוורור מספיק.
בעבר ילדו נשים בכריעה על גרם המדרגות העולה למפלס השני. באחד מביקורי במקום סיפרתי על כך לקבוצת תיירים שהדרכתי. אשה צעירה, שהתגוררה בבית בו ביקרנו, שאלה בהתעניינות על מה אני מדבר, וכשאמרתי לה צחקה: "אנחנו כבר יולדות בבית חולים".

עניין משפחתי
בחברת הבאטאק יש עדיין לקשרים המשפחתיים חשיבות רבה בכל תחומי החיים. כל שבט מחולק לחמש או יותר קבוצות המכונות, "מארגה" (MARGA). אצל הקארו, למשל, יש לכל קבוצה כזו מיתוס בריאה משלה ומנהגים מיוחדים משלה. אבל ככלל, לפי האדאט – החוק של הקבוצה האתנית – שייכת האשה למארגה של בעלה, אם כי היא יכולה לחזור למארגה שלה לאחר שהתאלמנה, על ידי בקשת "גט" מבעלה המת. הצאצאים משתייכים למארגה של האב, ורק לאחר מכן למארגה של האם. הנישואים המועדפים אצל בני הבאטאק נערכים בין הקבוצות הקרובות של האב והאם, הנקראות "קאלימבובו" – "הקבוצה המספקת כלות" בתוך המארגה. הזיווג המועדף ביותר לגבר הוא הבת של אחיה של אימו.
בשל החשיבות של המשפחה המורחבת, פיתחו בני הבאטאק מערכת מושגים נרחבת ומפורטת המתארת את היחסים בין המרכיבים של המסגרת המשפחתית. מערכת מושגים זו מנסה לתאר באופן מדויק כל סוג של קרבה. כך, למשל, אפשר למצוא בשפתם מלה מיוחדת המגדירה את הבן של האח הצעיר של האב, או מונח המגדיר את הבת של האחות הבכירה של האם.
צפיפות המגורים בבתים הגדולים הכתיבה מנהגים מיוחדים. בהגיעם לגיל שמונה מופרדים הבנים המתבגרים מהמשפחה ועוברים לגור באסם האורז עם בני גילם. למרות שהם גרים לחוד, הם אוכלים את ארוחותיהם עם המשפחה. הסיבה להפרדה זו היא מניעת יחסי מין בתוך המסגרת המשפחתית הקרובה. הבן חוזר לגור בבית אביו בדרך כלל עם אשתו הצעירה, לאחר החתונה. כשהוא חוסך מספיק, הוא עובר לבית משלו. בני הבאטאק מתארים זאת כמצב שבו הוא מסוגל "להדליק את המדורה שלו".
ויש עוד כללים. למשל, גבר אינו רשאי לנהל משק בית משלו, ובוודאי לא לחטוב עצים, להביא מים או לבשל. לכן גבר שהתאלמן עוזב את הבית ועובר לגור בממגורת האורז, ויאכל עם אחד מילדיו הנשואים. אם הילדים עדיין צעירים, הוא רשאי לגור בבית ארבעה ימים לאחר מות אשתו, ואז הוא עובר לגור באסם, בעוד ילדיו עוברים להתגורר אצל קרובי משפחה, עד שהוא מתחתן שוב. רק אז הוא רשאי לחזור לביתו.

אהבת אדם
באחת הנסיעות ליווה אותי בחור צעיר מבני הבאטאק. זו היתה הזדמנות לשאול על מנהג מפוקפק למדי של בני הקבוצה: הקניבליזם. נוסעים פורטוגלים שעברו סמוך לארץ הבאטאק במאה ה־16 דיווחו על אכילת בשר אדם. אבל אף אחד מהם לא העז לבקר שם, כדי לראות זאת במו עיניו. התיאור המפורט והמהימן ביותר של קניבליזם בקרב בני הבאטאק הוא של הגיאוגרף ההולנדי ג'ונגון (JUNGHUN) שחי ביניהם בין 1840 ל־1841 וחזה במו עיניו בשלושה מקרים של אכילת בשר אדם.
"קושרים את הקורבן אל מוט, מדליקים מדורות, והתזמורת מתחילה לנגן", כתב ג'ונגון. "ראש השבט שולף את הסכין ופונה אל הקהל ואומר שזה איננו אדם אלא רוח בצורת אדם, ושהגיע הזמן שישלם עבור חטאיו. כולם שולפים את הסכינים. ראש השבט חותך ראשון, מהזרוע או מהלחי, אם האיש שמן מספיק. הוא מרים את הבשר ושותה את הדם השותת ממנו. ואז הוא רץ אל האש לצלות את הבשר לפני שהוא מתנפל עליו בתאווה. כולם מתנפלים על הקורבן, קורעים את הבשר וצולים אותו. יש ביניהם שאוכלים אותו נא, כדי להראות את אומץ ליבם. הזעקות של הקורבן אינן מקלקלות להם את התיאבון. עוברות שמונה עד עשר דקות עד שהאדם הפצוע מאבד את ההכרה, ורבע שעה עד שעה עד שהוא מת".
כששאלתי את בן הבאטאק שליווה אותי על מנהג זה, הוא צחק: "זה היה בעבר הרחוק". אבל לא הרפיתי; ידעתי כי מבקרים דיווחו על תופעות של קניבליזם בקרב בני הבאטאק גם בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית. הוא נכנע ואמר: "אני נוצרי טוב, גם אבא שלי, אבל סבא שלי אומר שזה היה לא רע בכלל, ושהחלק שהכי אהב היו אצבעות הידיים. יש להן טעם מתקתק".
הבאטאק מתגברים יפה על השם שיצא להם כקניבלים. הם אחת הקבוצות האתניות היותר נמרצות באינדונסיה. אפשר למצוא אותם בכל מקום, והם פעילים בכל תחומי החיים, במיוחד בפוליטיקה, במדע ובחיי התרבות. רבים מהם, יחסית, זוכים לחינוך גבוה, ובעקבות זאת לעבודה טובה. יש לציין עם זאת, כי המצליחים שביניהם באים מקרב הטובה הנוצרים, ואולי אפשר "להאשים" את המיסיונרים הפרוטסטנטים שהחדירו בהם את התאווה לידע ואת החשיבות של עבודה קשה.

"אנחנו חזיונות התעתועים של העולם
רוחות הרפאים של הארץ
אנחנו כמו הרוחות המנשבות בין קורות הבית
נשמתנו שרקה מבעד לעצמותינו שנחשפו מבגדיהן
אנחנו הפולשים אל מחסות הסלע
אנחנו השרים לחיים אחרינו בטרם נשבנו בין קורות הבית
אנחנו הרפאים בין עצים וסלעים
אנחנו שיצאנו מבין העצמות
אנחנו הנחים בהנאה על קרני הטאדונג בונגה (תאו המים המנומר שעיניו כחולות)
אנחנו משיטים את העננים אל האורז ואל בתי האונייה
בנשימותינו בין קורות הבית"

כך שרים בני הטוראג'ה (TORAGA), הקבוצה האתנית המתגוררת בזרוע הדרום־מערבית של סולאווסי (SULAWESI), באיזור המכונה טאנה־טוראג'ה – "ארץ האנשים ההרריים". שיר זה מופנה אל מה שאנו נכנה רוחות המתים, אך בני הטוראג'ה, שעד לפני שבעים שנה לא הבינו את משמעות המלה המערבית "דת", מכנים אותם אחרת.
בתפיסת העולם הטוראג'ית אין מבחינים בין העולם הבא לעולם הזה. בהעדר מושג כמו דת, המונח "אלוק טודולו" (ALUK TODOLO)  מבטא את הדרך בה משתלבים חיי היומיום בביטויים הפולחניים. המונח הזה מתייחס למערכת שלמה של חוקים ומנהגים, שבמסגרתה מתמודדים עם היומיום: כלומר איך לבנות בתים (TONGKONAN), לשתול אורז, לנהל את חיי הכפר, להתלבש ועוד. בעולמם של הטוראג'ים, המרכיבים החיים והמתים של היקום נמצאים באינטראקציה בלתי פוסקת. לכן יש לעסוק בכל רגע מתאים בהקרבת קורבנות, בשיחה, בשירה וביצירת תקשורת עם רוחות המתים. התמורה מיידית: רוחות האנשים שכבר נמצאות בעולם הבא מגינות על האנשים שעדיין חיים עם בשרם על עצמותיהם. הן עוזרות בתהליכי הבשלת האורז, מבטיחות את פריון התאואים והחזירים, את שלמות הרכוש ואת שלמות הנפש.
המודל של התחככות בלתי פוסקת בין חיים למתים עדיין מתקיים בטאנה טוראג'ה, למרות שקרוב ל־90 אחוזים מכ־400 אלף הטוראג'ים הם בעצם נוצרים כבר חמישים שנה. למעשה, ה"אלוק" הוא שאיפשר לנצרות להצליח בקרב הטוראג'ים, ובו־בזמן הגן על עצמו מפניה.
כמו תפיסות חיים אחרות במזרח, ה"אלוק" אינו מכיר באמת אולטימטיבית אחת, ותפיסתו הקוסמולוגית – בניגוד למונותיאיזם – אינה טוטליטרית. האמונה באל אחד גורסת כי יש אמת אחת, המקופלת בסיפור בריאת העולם המערבי, בהשתלשלות מעשי הבריאה ובהתמקמות האדם ביקום. בעיני כוהני הדתות המונותיאיסטיות  – היהדות, הנצרות והאיסלאם – מי שאינו מאמין באמת הקוסמולוגית של הדת שלה הם מטיפים הוא בבחינת חוטא; מה שהתיר לא פעם את דמו. במזרח, לעומת זאת, אין סיפור בריאה אחד ומחייב, והתפיסה היא ש"האמת שלי אינה בהכרח האמת שלך". מכאן הסובלנות והאקלקטיות של הפילוסופיות המזרחיות בכלל ושל האמונות האינדונסיות בפרט.

מחויבות מוחלטת
המונותיאיזם המערבי מפריד באופן מוחלט את החיים מהמוות. הוא שם דגש על מעשי האדם בחייו, תוך הפעלת שיטת שכר ועונש המתגלמים במושגים כמו גן עדן, אחרית הימים, תחיית המתים, יום הדין, משפט אלוהי ועוד. אין לה, לחשיבה המערבית, יכולת להתמודד עם רוחות רפאים המשוטטות בשדות, מגדלות את החיטה ומתפיחות את עטיני הבהמות. ואילו המחויבות של בני הטוראג'ה למתים אינה נופלת מהצורך לאכול, לשתות או לבנות בית. לכן למיסיון (ההולנדי), שלא התייחס כלל לרוחות המתים הנמצאות בצידה השני של צלחת האוכל ובפינה הסמוכה בבית, לא היתה שום דרך לחסל את ה"אלוק".
כמו רוב עמי אינדונסיה, הטוראג'ה מהווים היום חברה במעבר; ואין עוד בנמצא טוראג'ה שמנהגיו אותנטיים כמו אלה שפגשו המיסיונרים לפני שני דורות. מושגי האותנטיות ממילא משתנים עם השתנות האופנות אצל המשתמשים בהם, כלומר אנו, בני התרבויות המערביות. באופן זה, "טוראג'י אותנטי" לפני שבעים שנה היה אוכל אדם, לפני שלושים שנה הוא טרם הכיר את הטוקסידו ובעוד עשר שנים "נאפשר" לו לנעול נייק־אייר…
במהלך השנים היגרו כ־50,000 טוראג'ים מטאנה טוראג'ה למחוזות אחרים, ויש כאלה שנטשו את כפריהם בראשי ההרים ובנו כפרים בעמקים. רבים מהם אינם מקפידים על כללי ה"אלוק טודולו", ואין זה מתמיה: החשיפה למערב, לחץ התיירות והמסגרות הפוליטיות והכלכליות האינדונסיות הותירו את חותמם. עם זאת, עקרונות ה"אלוק" ופנתיאון היישויות הקוסמיות הקובעות אותם לא נעלמו, ובאופן יחסי הם עדיין נשמרים בחברה זו.
עשרות אלים מופיעים בפנתיאון זה. האל הבכיר, הטוב והיוצר הקדמון הוא פונג מטואה (PONG MATUA). כדי להיות נוכח בכל מקום, הוא נעזר בדוואטה
(DEWATA) – שליחיו עושי דברו. שליחים אלה הם: פואנג רנגאי ראנטה
(PUANG RANGGAI RANTE) האחראי על הארץ ועל חיי האנשים בעולם הזה, פונג גואם טיקם בונג (PUANG GUAM TIKEM BONG) שאחראי על השמים, העננים, הרעם, הברק והגשם, ופואנג טולאק פואנג (PUANG TULAK PUANG) שהוא אדון רעשי האדמה, הימים, האגמים והנהרות. אבל הדוואטה החשובים ביותר הם טומם באלי פואנג (TOMEM BALI PUANG), רוחותיהם של האבות האחראים על חיי היומיום, על טקסי הלוויות והמוות ועל האיסורים והחרמות. הם דואגים למעבר התקין של המת אל הטנדוק בומבו (TANDOK BOMBO), שהוא גם הפויה (PUYA) – מושג המזכיר מאוד את ההאדס – העולם הבא – היווני, אם כי אינו אפל וטראגי כמוהו.
אם לא עורכים עבור המת את כל הטקסים הנכונים, אין נשמתו יכולה להצטרף לחבורה הנכבדה של הטומם באלי פואנג, ונמנעת ממנה היכולת למלא את ייעודה כמגינה, מסייעת ומרפאה. כבודן של רוחות אלה נפגע, וזעמן עלול להיות נורא בפגיעתו. הבעיה היא שבין מותו של אדם לבין עריכת הטקסים, עשויים לעבור חודשים ואף שנים (לעיתים עד עשר שנים). כדי שזעם הרוחות לא יתעורר בתקופה זו, לא קוברים את המת, אלא חונטים את גופתו בחומרים שונים, עוטפים אותה בבדים ובתכריכים ומניחים אותו בחדר האחרון בבית.
בשלב זה האדם אינו נחשב למת, אלא מתייחסים אליו כאל "איש חולה"; זאת עד להשלמת התהליך המורכב של הטקס, שיהפוך אותו לחלק מעולם הרוחות. אחרי הכל, מטרת הטקס היא לתת לרוחו של המת את הכבוד ולאפשר לה להשתלב ללא מאמץ בארץ הרוחות. אז היא תוכל להגיח משם, עם רוחות אחרות, אל ארץ החיים כדי להשתלב בתפקיד הקוסמי שהוקצה לה.

חשיבותו של העושר
בפרק הזמן הארוך העובר בין המוות לבין טקס הנשמות – הרמבו סולו
(RAMBU SOLO) – עוסקים בני הטוראג'ה במרץ רב בהכנות. הטקס משתנה בהתאם לגיל המת ולמעמד אליו הוא מתייחס: המעמד הנמוך, הבינוני או הגבוה.
הרמבו סולו הפשוט ביותר הוא לילדים שמתו בטרם ביצבצה שן ראשונה בפיהם. טקס כזה – דיסילי (DISILLI) – מחייב הקרבת חזיר אחד, והילד חסר המזל נקבר בגזע עץ. טקס מורכב יותר – דיפסאנג (DIPASANG) – נערך עם מותו של ילד בן למעמד גבוה, או של בוגר מן המעמד הנמוך. הטקס נמשך לילה אחד והקורבנות, שנשמותיהם צריכות לרצות את עולם הרפאים, הם תאו וארבעה חזירים. אנשי המעמד הבינוני זוכים לדיפטאלונג (DIPATALLUNG), טקס שנמשך שלושה ימים. במהלכו מוקרבים ארבעה תאואים והרבה חזירים.
לטקסים מגיעים אורחים וקרובים מכל כפרי האיזור. האכילה, השתייה והריקודים שהם חלק מהטקס מתרחשים בלילה – המבאדונג (MABADONG) – ונערכים בהנחיית הטומינה (TOMINAA), האנשים שתפקידם לנהל את טקסי המוות לפי האלוק טודולו. הטומינה ממלאים את תפקידם ללא שכר, אם כי הם מקבלים מתנות ממשפחת המת ומקרוביו. יחד עם הקרובים הם שרים על נפלאותיו של המת ומעלותיו, ומציידים את רוחו בעצות מועילות.
בני המעמד הבינוני שעשו כסף רב בחייהם זוכים למנה כפולה של תאואים שחוטים ומספר רב של חזירים טבוחים. זבח המתים הזה נמשך חמישה לילות ונקרא דיפלימאנג (DIPALIMANG). העשיר זוכה ליותר תשומת לב: עשרה תאואים נטבחים, מספר חזירים אינסופי, וההילולה נמשכת שבעה לילות. אנשים רבים מגיעים לטקס כזה המכונה דיפאפיטונג (DIPAPITUNG). במהלכו מגישות הנערות הבתולות מנחות, והנשים הבוגרות חובשות כובעי נוצות מיוחדים ורוקדות את המקאטיה (MAKATIA)  – ריקוד מיוחד לאירוע זה.
במהלך הטקס עורכים גם קרבות תרנגולים ותאואים. אלה אמנם אסורים על פי חוק בגלל אכזריותם, אך אין מי שכופה את האיסור. הקרב, אגב, אינו מיועד ליצור קטרזיס חברתי, כמו קרבות כלבים הנהוגים במערב, אלא מסמל את המאבק ההיררכי של חיות הטוטם של הטוראג'ה: התרנגול המייצג את הדרקון, והתאו מייצג את הקוסמוס.
ככל שעושרו של המת רב יותר, מוכפלת עוצמת הטקס. טקס הדירפאי (DIRAPAI) נחגג כאשר אין גבול לעושרו של המת. במהלך טקס זה טובחים 24 תאואים ועדרי חזירים שלמים, רוקדים, שרים, מדקלמים, מנהלים קרבות בעלי חיים, מעלים הצגות ועוד. טקס זה עשוי להימשך חודשים ארוכים, ולעיתים גם שנים.
במהלך הטקס נוכח המת בבית המשפחה. בני הטוראג'ה מאמינים כי נוכחותו חיונית לשלמות המשפחה. "בעוד זמן קצר", הם טוענים, "יעזוב בן משפחתנו את הבית לתמיד. חוק הבית, הטונגקונאן (TONGKONAN) –  מחייב נוכחות מלאה של כל בני הבית בימי הטקס, משום שהמת הוא בחזקת חולה, הרי שנוכחותו חיונית למימוש האלוק".

למה לחכות?
מה גורם לטוראג'ים להמתין חודשים ולפעמים שנים עד שהם קוברים את המת? להשתהות זו כמה סיבות. אם כל זמן שלא נקבר נחשב המת לחולה, הרי יש סיכוי שיבריא, ולפיכך עדיף לחכות ולראות. סיבה נוספת, פרוזאית יותר, היא שארץ הטוראג'ה קשה לתנועה, וקרוביו של המת מפוזרים בה ובחלקים אחרים של אינדונסיה. חובה להודיע לכל הקרובים על מותו של אדם לפני שמתבצעת הקבורה, ויש לאפשר להם להגיע לטקס. אם לא יגיעו, הם עלולים להיפגע מרוחו הזועמת של המת, שנעלב בשל היעדרותם. ועוד סיבה לדחיית הטקס: כדי לקיים את הראמבו סולו לפי כל הכללים, יש לערוך הכנות מדוקדקות הנמשכות זמן רב.
הטקס נערך בראנטה (RANTE), משטח מיוחד המשמש לצורך זה. פעם עמדו בראנטה מעגלי אבן, שאבני ההיקף שלהם ייצגו, כל אחת, מת מהמשפחה. לעיתים היו אבני ההיקף מגולפות בדמות אדם. כדי לאכסן את האורחים, בונים סביב הראנטה כפר מסורתי. הבתים הבנויים במתכונת מגורי הטוראג'ה נראים כסירות גדולות, ומולם מתנוססים אסמים. לרגלי הבתים והאסמים מוכשרים משטחי ישיבה ואירוח, ולשם מופנות השיירות של נותני המתנות והמנחות, הקרובים, החברים וכל מי שמגיע כדי ליטול חלק בטקס.
כל קבוצת קרובים או חברים המגיעה לטקס מציגה לראווה את מנחותיה: פירות, תאואים מנוקדים וכחולי עיניים, חזירים, עופות, קדירות עמוסות מאכלים, ועוד. האנשים לבושי השחורים נקראים להתייצב לתהלוכת אבל סמלית סביב עמוד הנשמה שנבנה בראנטה או סביב מעגל האבן הפולחני. התהלוכה מונחית על ידי בני המשפחה או על ידי הטומינה. לאחר ישיבה קצרה בסוכת אבלים והחלפת מתנות קטנות בין האורחים לבני המשפחה, מוכנסות חיות הקורבן לראנטה ומועברות לשחיטה ולבישול. רק אז פונים האורחים אל המקומות שהוקצו להם בכפר החדש ועשויים להישאר שם שבועות ארוכים. לעיתים נשארים לא רק בשל הטקס. ככל שהמת עשיר יותר, מתעוררות בעיות קשות הנוגעות לירושה. לפיכך נשארים בעלי העניין באיזור, עד שיוכרע גורלם.
זרים מתקבלים בסבר פנים יפות בטקסי המתים, אך יש להקפיד על כמה כללים: הלבוש צריך להיות צנוע; אסור לבוא בידיים ריקות: המתנות היאות הן סיגריות למארח וחזיר או שניים לקבוצה, אסור להציע כסף; על משטחי הישיבה של האורחים מתיישבים רק לאחר שתיים או שלוש הזמנות; אין לחצות את מסלולן של תהלוכות אבלים, ואסור לקרב מצלמות לפניהם של האנשים; אסור לסרב למזון ומשקה; אין לרוץ בשטח הראנטה או להיכנס לשטח ללא הזמנה של משפחת האבלים, ואסור לגעת בחפצים הפולחניים ובמערות הטאוטאו.

מנוחה אחרונה
משהושלמו כל הטקסים, קרבות התאואים, מלחמות התרנגולים, הריקודים והשירים, הזבח והכירות האינסופיות, הגיע הרגע בו מוסכם על ידי באי הטקס כי "החולה" אינו מעוניין להבריא. נשמתו, מוסרים אז הטומינה לבני המשפחה, נכונה להצטרף לאחיותיה בעולם הרוחות, הפויה, והגוף העייף מהמחלה, ראוי לו שינוח בקבר.
אז יוצאים בני המשפחה עם המת החנוט אל הבנואה טאנגמראמבו
(BANUA TANGMERAMBU) – "בית שאין בו עשן". הוא נחצב בדרך כלל בסלע עוד בימי חייו של הדייר. ברוב המקרים הוא נחצב בסלעי בזלת המעוטרים בתחריטים, ראשי פרים ודגמי בתים מסורתיים. אם הסלע גדול מספיק, הופך ה"בית שאין בו עשן" לאחוזה משפחתית, וארונות המתים מונחים במעין כוורת גדולה שתאיה חצובים בסלע.
שיטת קבורה נוספת בקרב בני הטוראג'ה היא תליית ארונות מתים מעץ על מדפי סלע זקופים, המכונים ארונג (ERONG). אלא שזה כמה דורות פחתה הפופולריות של שיטה זו. הארונות התלויים באופן זה הם מלפני 200 עד 800 שנה.
לרוח הרפאים – הבומבו (BOMBO) – של העשירים שבמתים מוענק בית חדש, הטאוטאו – "איש קטן או "דמוי איש" – פסל בדמות אדם מעץ או מבמבוק וחומר. הבובה עשויה להיות בגודל אדם או מיניאטורית. היא מולבשת בבגדים ובכובע ומוצבת בחברת טאוטאו נוספים של בני המשפחה המתים, על מרפסות חצובות בסלע, במערות או בכוכים.
לפני שמציבים את הטאוטאו ליד הבובות האחרות, עומד מעליו טומה באלון
(TOME BALUN), האחראי להלבישו, להפיח בו רוח חיים ולהביא לידיעתו שקרוביו החיים הביאו לו מזון ושתייה – בדרך כלל  חזירים ויין. הטומה באלון מקשט את הטאוטאו, רוקד ומשוחח איתו, ורק אחר כך מוכן הפסל לתפקידו: לשמור על הקברים בהם טמונות העצמות שנטשה רוח המת, ועל קרוביו החיים. הטאוטאו צופה ממרומי הסלע גם על המתרחש בשדות, בבתים המעלים עשן, ותפקידו לבדוק מה קורה אצל הקרובים והחברים שנשארו מאחור. כך יכולה הנפש להגיע בשקט ובשלווה אל העולם הבא, הוא עולם הרפאים – הפויה.

השערים נסגרים
הפויה נמצא מעבר לאופק הדרומי. זו הסיבה שחזיתות בתי הטוראג'ה מופנות צפונה, וה"איש החולה" מושם בחדר האחרון, הוא החדר הדרומי. מי שמגיע לפויה בעצם מגיע לעולם נוסף, שאינו שונה מהעולם אותו עזב. בפויה חיה כל רוח באותם תנאים שבהם חיה בעולם הקודם. והדבר מסביר את מאמציהם הבלתי נלאים של בני טוראג'ה לזכות במעמד חברתי וכלכלי משופר.
אדון הפויה הוא פונגלאלודונגה, מהות רוחנית בכירה המזכירה את המלאך גבריאל, בכך שהיא מבררת אצל הרוח החדשה מה אירע שם מאחור, והאם הטקסים שבעקבותיהם הגיעה לעולם החדש נערכו כראוי. אם עולה בבירור שאין זה כך, נאלצת הרוח החדשה להמתין מחוץ לשערי הפויה הנעולים. רוחות כאלה מרגישות פגועות, בצדק, והן שופכות את חמתן על החיים שיצרו עבורן מצב ביש זה. קשה במיוחד תגובתן של הרוחות שלא זכו לטקס כלל, מאחר שמתו רחוק מהבית.
כדי למנוע מרוח מת להפוך לסכנה לקרוביו, ממהרים הטוראג'ה לאסוף את מתיהם ממרחקים. מאחר שלפני טקס הקבורה נחשב המת לחולה, יש ובני הטוראג'ה מחזירים אותו לכפרו כשהם נושאים אותו לא כגווייה, אלא כפי שנושאים אדם שבריאותו לקויה. במקרה שאין יודעים היכן מת האדם, ממהרים בני המשפחה לקיים טקסים כדי לנסות ולהעביר את רוע הגזירה ואף בונים עבור הנעדר ארון מתים, בתקווה שהדבר יפייס את רוחו.
הפויה אינה סוף פסוק. היא רק הרגע שבו מפסיקים החיים לדעת מה עלה בגורל המתים. רק מי שנסגרו עליו שערי הפויה יודע מה הלאה, ועל אף שברור לחיים שגם בפויה לא שוהים לנצח, עד היום, ככל הידוע לנו לא חזר איש מעולם הרפאים כדי לספר על כך.

אם תסעו בערך 40 קילומטרים צפונית־מערבית מהעיר ג'וגג'קרטה, תראו על גבי גבעה, בתוך משטח גדול מכוסה דקלים רבים, מבנה ענק. הוא מתנשא כמעין פירמידה גדולה, מעוגלת קמעה, יותר מ־40 מטרים גובהה. ככל שתתקרבו, יתגלו לכם פרטים מעודנים יותר – מדרגות, תבליטים, פסלים, סטופות. עושר בלתי נדלה. היכנסו אל המבנה, טפסו בו, לכו במסדרונותיו, הביטו בגילופים המופלאים; יש בו יותר משישה קילומטרים של אוסף התבליטים הבודהיסטיים היפים בעולם.
החודש לפני 182 שנים, במאי 1815, ביקר תומאס ראפלס, אז המושל הבריטי של ג'אווה, באתר הבורובודור (BOROBUDUR) שבאי, ותיאר אותו כ"מעשה אמנות ענק". וכך כתב ביומנו: "המבנה, שמכוסה בחלקו על ידי צמחייה כבדה, היופי והעיצוב המעודן, הסימטרייה המושלמת, האופי המעניין של הפסלים והתבליטים הרבים, הקישוטים המעטרים אותם – כל אלה מעוררים את פליאתי, מדוע לא נבדק, לא שורטט ולא תואר המבנה הזה קודם לכן".
בהוראתו של ראפלס החל מבצע לניקוי המקום משכבות בנות מאות שנים של אפר וולקני וצמחייה טרופית סבוכה. ורק אז נחשף אחד המבנים הבודהיסטיים היפים והגדולים ביותר בעולם.
במהלך המאה ה־19 הצטרפו להתפעלותו של ראפלס עשרות טיילים, חוקרים וארכיאולוגים בני עמים שונים. ב־1872 ניתנה הוראה על ידי ממשלת הולנד לצלם את המבנה בשלמותו, וב־1907 החלו בשחזורו. מבצע זה נמשך כחמש שנים, תחת פיקודו של ד"ר ואן ארפ ההולנדי. אלא שהתהליכים הכימיים, השחיקה והקריסה של המבנה המשיכו לאיים על קיומו. וכך, במבצע פירוק ושחזור נוסף שהחל ב־1973, השקיע אונסק"ו 23 מיליון דולר ועשר שנות עבודה. במהלכו, פורק המבנה לחלוטין (מיליון ו־600 אלף אבנים. כל אחת ואחת ממוספרת!) נוקה, ושוחזר שוב אל מקומו בגבעה שבמזרח ג'אווה, אותה גבעה שעליה הוא סופג יותר מ־2,000 מילימטרים גשם מדי שנה, זה 1,100 שנים.

שישה קילומטרים גלריה
מי בנה את מבנה הענק הזה, ולשם מה? ומדוע נזנח כמעט מיד לאחר בנייתו?
במאות הראשונות לספירה חדרה לג'אווה השפעה הודית חזקה, בעיקר של ההינדואיזם. אבל במחצית המאה השמינית החל במזרח ג'אווה שלטונה של שושלת מלכים בשם שאילנדרה. הם המירו את דתם לבודהיזם ודחקו את רגלי ההינדים מזרחה יותר. הממלכה היתה רחבת ידיים, והשפעתה הגיעה עד חמר (קמבודיה) הרחוקה. נוסעים סינים תיארו את תושביה כמי ש"בונים ביצורים מעץ, ואף הבתים הגדולים מקורים בסכך דקלים. יש להם מיטות שנהב ומחצלות עשויות מקליפת הבמבוק. הארץ מייצרת שריון צבים, זהב, קרני קרנפים ושנהב… יש להם כתב משלהם וידע רב באסטרונומיה".
לא ידוע מי ממלכי השושלת התחיל בבניית המבנה הענק, אבל משערים כי הדבר היה בערך בשנת 780, וכי הבנייה הסתיימה כתשעים שנה אחר כך; כל זאת בארבעה שלבי בנייה. משערים גם שהמבנה כולו היה צבוע לבן או זהב.
הבורובודור, הדומה בצורתו לפירמידה ועוטף גבעה טבעית של חומר וולקני, הוא הסטופה הגדולה ביותר בעולם. אבל המבנה הוא גם סוג של מנדלה, מבנה סימבולי שנועד לשמש כלי למדיטציה, ואשר מתאר את היקום הבודהיסטי, או את שלבי השחרור של האדם, או את שלבי המעבר מעולם התופעות אל העולם המשוחרר מצורה.
לבסיס הבורובודור צורת ריבוע, כ־130 מטרים אורכה של כל צלע. למבנה עשר קומות. המשטח הראשון פתוח אל המישור המקיף את המבנה, מעליו יש חמש טראסות רבועות, בנויות זו על גבי זו, שהן בעצם מעין מסדרונות צרים. מעל חמש הטראסות הללו יש שלוש טראסות שצורתן מעוגלת, זו מעל זו, והן מובילות אל סטופה מרכזית עגולה הנמצאת במרכז המבנה.
גרמי מדרגות הממוקמים בארבע רוחות השמים מאפשרים לעבור מקומה לקומה. המאמין עולה מהגרם המזרחי, צועד בכיוון השעון סביב המבנה וחוזר למזרח, על מנת לעלות לקומה הבאה. רק הגרם המזרחי משמש לעלייה; הצדדים האחרים משמשים לירידה בלבד. הטראסות הן למעשה מסדרונות, ההולכים ונעשים צרים ככל שעולים בקומות. המשוטט עובר בהם לאורך 1,500 פנלים, המצוירים משני צידי המסדרון. בפנלים תמונות מגולפות בפרטי פרטים מדהימים ביופיים. אורכם הכולל של הפנלים מגיע לכשישה קילומטרים של מעשה אמנות מרהיב, מעין גלריה.

המנזר על הגבעה
מתחת למשטח התחתון יש 160 תבליטים, המתארים את עולם התאוות של האדם. בטראסה הראשונה מצויה סדרת איורים ל"לאליוויסטארה", יצירה המתארת חייו של הבודהא מלידתו ועד שהגיע להארה. החלק התחתון הוא הג'אטקמאלה, סיפורים מחייו הקודמים של הבודהא, ואוודה, תמונות מחיי בודהיסטוות – אלה שזכו להארה אך ויתרו על כניסה לעולם הנירוונה על מנת לעזור ליצורים האחרים להגיע אל ההארה.
בארבע הטראסות הראשונות יש גומחות, ובכל אחת מהן פסל בודהא. בראשונה ובשנייה 104 פסלים בכל אחת, בשלישית 88, וברביעית 72 פסלים. גם בקיר התומך של הקומה הבאה יש 64 גומחות ובהן פסלים. עד כאן אפשר לראות 432 פסלי בודהא בתנוחות שונות.
בטראסות השנייה והרביעית יש גם איורי תבליט לטקסטים בודהיסטיים חשובים, המתארים דמויות המדגימות את החיים הבודהיסטיים הראויים. פרט לאלה, מצויים תבליטים רבים המתארים את חיי היומיום בג'אווה: אוניות, חיי משפחה, מוסיקאים, רקדניות, מלאכים ויצורים שמימיים ומיתולוגיים אחרים.
מעל חמש הטראסות יש, כאמור, ארבעה משטחים. השניים הראשונים מעוגלים מעט, והשניים הבאים הם עיגולים מדויקים. על המשטח הראשון 32 סטופות חלולות, העשויות מעוינים מעוינים, ובתוכן פסלי בודהא. על המשטח השני יש 24 סטופות כאלה, ועל המשטח השלישי 16. 72 פסלי בודהא, ישובים כולם בתנוחה המסמלת את הנעת גלגל התורה הבודהיסטית בזמן הדרשה בבֶּנָארֶס. בסופו של המסע מגיעים אל המשטח העליון, ובו מבנה מיוחד. זוהי סטופה שלה שני חללים, זה בתוך זה. שניהם ריקים.
יש כמה השערות לגבי מקור השם "בורובודור". אחת מהן מתבססת על המלים "וויהארא בודהא אור" בסנסקריט, שפירושן: "המנזר הבודהיסטי על הגבעה". השערה אחרת מתבססת על המלים "בהומיאן בהארא בהודארא", שפירושן: "הר צבירת המעלות של עשר הדרגות [של הבודהיסטווה]". הדעות חלוקות אמנם באשר למשמעות המדויקת, אך אין מחלוקת על כך שלבורובודור משמעות דתית.

גרם המדרגות של התודעה
מבט מלמעלה מזכיר אלפי דוגמאות של מנדלה – אותו ציור גיאומטרי המשמש כלי למדיטציה, מודל מאגי של היקום שעוצב לתרגול רוחני של נזירים. אלא שאנו רגילים למנדלה שהיא ציור שמתבוננים בו, ואילו כאן אנו מהלכים בתוך המנדלה. המשטחים הרבועים התחתונים, המשטחים המעוגלים שמעליהם והסטופה העליונה מסמלים את רמות התודעה השונות; מן התודעה הכבולה בתשוקות ועד התודעה המשוחררת מן העולם החומרי. תהליך השחרור הוא תנועה של הנפש אל שלילתה כנפש אינדיווידואלית, ואל עולם מיסטי בו היא מתאחדת עם נשמת היקום באקט של שחרור מוחלט, שהוא הנירוונה.
ואכן, המבנה מגשים את המעבר מן הגבולות־מגבלות של הסופי (ברמות הנמוכות של המבנה), אל העושר הריק של האינסופי (בפסגת המבנה), שבו משיג המאמין את הלא־נולד, הלא־נוצר, הלא־נברא וחסר־הצורה שמעבר למציאות הרגילה, הריק הגואל של הנירוונה (הסטופה הריקה שבראש המבנה).
מתחת לבסיס המבנה מגולפים 160 תבליטים, שהיו חבויים עד חשיפתם בידי הארכיאולוגים. תבליטים אלה מתארים את עולם התאוות והתשוקות של האדם – הקמאדהטו. זהו העולם שהמאמין עזב על מנת לעלות בדרגות התודעה, אך עדיין הוא מצוי אי־שם מתחת לרגליו. הבורובודור משמש, סמלית ומעשית גם יחד, למסע ההולך ומתרחק משם.
בטראסות הרבועות מגולפות תמונות שונות מגלגוליו הקודמים ומן הגלגול האחרון של הבודהא, הגלגול בו זכה להארה ובסופו נכנס לנירוונה. שלב זה נקרא רופאדהטו – העולם של הצורות הטהורות, חסרות התשוקה. בראש המבנה ניצבת סטופה כפולה ריקה, זו בתוך זו – ארופאדהטו – העולם חסר הגוף וחסר הצורה.
פעם בשנה, בחג הוואיצ'אק – יום הולדתו ומותו של הבודהא – נאספים אלפי נזירים בודהיסטיים לבושים בגלימות ארגמן מאינדונסיה וממקומות אחרים באסיה, ועולים אל הבורובודור. הם מגיעים אליו בתהלוכה לאור הירח המלא, מעלים מנחות פרחים וקטורת, ומקיימים טקסי תפילה ומדיטציה תוך כדי הליכה בתוך המבנה. בלילה זה מקבל המבנה חיוּת קסומה ומסתורית.
שתי פנים לבורובודור. 1,500 תבליטים מתארים את הטקסטים הבודהיסטיים ומאות סיפורים על הבודהא ועל הבודהיסטוות, מצד אחד. ומצד שני, משמעות המבנה בכללותו, עוצמתו, ושלושת השלבים בדרך אל השחרור הרוחני. בפן הראשון אפשר להבחין רק מחלקו הפנימי של המבנה, תוך כדי הילוך שיטתי בתוכו, צעד אחר צעד, תבליט אחר תבליט, קומה אחר קומה, עד הפסגה. בפן האחר אפשר להבחין רק מבחוץ, או מלמעלה (באופן מעשי, רק ממטוס); ובהתייחס לתקופה שבה הוקם: ביכולת התבוננות שאינה מעשית, אלא בעיני הרוח בלבד.

טראסות אורז מדורגות ומפותלות, כמו תלויות באוויר, סדורות שורות שורות על מורדות הגבעות ומוסיפות עוד גוון ירוק לשלל הירוקים שבהם מתהדר האי היפהפה הזה. פה ושם עצי קוקוס או הר געש פעיל, שענן עשן מיתמר מפסגתו. שמים תכולים אינסופיים התלויים ממעל ושקיעה שגוניה ורודים עזים הופכים את המחזה לבלתי מציאותי. אלה אינן תמונות מספרי תיירות, אלא המראה שנגלה לי כשביקרתי בבאלי, אינדונסיה.
הנופים המרהיבים מהווים רקע מושלם לתושביו יוצאי הדופן של אי זה. בניגוד לרוב תושבי אינדונסיה המוסלמים, תושבי באלי הם הינדו־באלינזים, גירסה מיוחדת של הינדואיזם. לפי גירסתם, באלי הוא מקום משכנם של האלים, ורוחות טובות ורעות מטיילות שם ללא הפוגה וקובעות את גורלם. הם, מצידם, שומרים ומטפחים את האי למען האלים המתגוררים בו. ולכן שיגרת חייהם של תושבי באלי מורכבת משרשרת פעולות הנוגעות באופן כזה או אחר באלים וברוחות.
המזון אינו יוצא דופן. גם הוא קשור קשר הדוק בדת ובאמונה המקומיות. הוא נועד לענג ולהשביע את האדם, אך תפקידו העיקרי להזין את האלים. כל הטקסים הדתיים, הגדולים והקטנים, קשורים באופן כלשהו באוכל. בני הבנג'אר של כל כפר (מעין אגודה שכונתית; ראה מאמרו של ניסים קדם בגיליון זה) משתתפים בהכנת המזון לקראת הטקס המדובר. אבל מקומם של האלים אינו נפקד גם בסעודה ביתית חגיגית, והמזון מוקדש קודם כל להם ורק אחר כך אוכלים בני הבית ואורחיהם.

מלאכת גברים
האוכל היומיומי פשוט ביותר וכולל אורז עם כמה מנות קטנות נוספות, המכונות "נאסי קמפור". מזון זה אוכלים פעמיים ביום בבית. כל אחד פורש לו לאחת מפינות הבית ואוכל לבדו, בשקט ובריכוז. בין הארוחות, במהלך היום, אוכלים משהו באחד מדוכני האוכל הרבים שברחוב. ארוחה חגיגית, לעומת זאת, היא משהו אחר.
הוזמנו לארוחה כזאת באחד הבתים בשולי העיירה הציורית אובוד (UBUD), אצל משפחת  איצ'דה. הבית נבנה בסגנון טיפוסי לאי: כמה מבנים בתוך חצר מרווחת, רובם מעוטרים בגילופי עץ יפהפיים. בחצר המרכזית, על במת במבוק מוגבהת ומקורה, ישבו הגברים של המשפחה לבושים בבגדים צבעוניים. סביב פלג גופם התחתון כרוך היה הסארונג ומעליו חולצה צבעונית. על מצחיהם נקשרו מטפחות ססגוניות בקשר מיוחד. הם קצצו במיומנות ובריכוז תבלינים שונים של המטבח המקומי בסכינים רחבות, תנועותיהם היו מדודות ומדויקות. "אי התבלינים", כך מכנים את באלי. אפילו בסיגריות יש תבלינים – ציפורן בעיקר. התעניינתי בסוגי התבלינים. היו שם שום וג'ינג'ר טריים, גלאנגל (שורש הדומה לג'ינג'ר שטעמו עז יותר), שאלוט (סוג של בצל קטן ועדין יותר בטעמו), למון גראס, צ'ילי אדומים וירוקים, שרימפס מיובשים, קוקוס מגורד לשבבים דקיקים, סוכר דקלים כתוש למשחה ובוטנים שנחתכו לחתיכות גסות.
מאחורי קבוצת הגברים עמד גבר נוסף, שהחזיק ווק גדול ושחור ובו שמן רותח. הוא טיגן את התבלינים, כל תבלין בתורו, למשך הזמן הדרוש. התבלינים השחימו והזהיבו, וענן של ריחות עזים ונפלאים מילא את החצר. כשהיו כל התבלינים מוכנים, עירבב אותם האיש יחד ויצר תערובת ריחנית וזהובה,  שהשימוש בה נרחב במטבח האינדונסי. בישול כאן הוא מלאכת גברים, והם מבצעים את הפעולות הללו פעמים רבות במסגרת הפעילות השוטפת של הבנג'אר.
במקביל, התרחשו בחצר אירועים נוספים. גור חזירים קטן שכב כפות בפינת החצר. אחד הגברים ניגש אליו עם סכין וחתך בצווארו חתך עמוק. הדם שניגר נאסף אל קערה, והחזיר מת. לפני שצלו את בשרו, שפכו מים רותחים על עורו וגירדו עם קליפת קוקוס את פרוותו השחורה עד שנחשף העור, חלק ומבריק. לאחר מכן חתכו חתך אחד לאורך הבטן והוציאו את האיברים הפנימיים: את המעיים שטפו במים עד שהפכו לצחורים ושקופים; את הכבד, הטחול והכליות קצצו דק אל קערה נפרדת והוסיפו תבלינים ומעט מדמו של החזיר. את החתיכות ערבבו בעדינות ומילאו בתערובת זאת את המעיים הדקים, לאט ובזהירות. בסופו של דבר, התקבלה נקניקייה עבה, כשלושה מטרים אורכה. את בשר החזיר משחו בינתיים בתערובת של שמן ותבלינים והשחילו על מוט עץ ארוך ומחודד.
סידרת הפעולות הללו נעשתה באופן טבעי, מובן מאליו; מה שמפחית מעט את הזעזוע של המתבונן המערבי. היתה שם רק האיכות המהפנטת של הפעולות, המקשה על המתבונן להתנתק מהמחזה.

סחוג אינדונסי
במקביל, נשחטו שלושה עופות, נוצותיהם נמרטו בזריזות, בשרם נוקה מעצמות ונחתך לחתיכות קטנות. את החתיכות עם התערובת של התבלינים המטוגנים הכניסו למכתש אבן גדול ושחור, ואחד הבחורים הצעירים התחיל בתהליך הכתישה עם עלי גדול עשוי עץ. הוא דפק וכתש בקצב אחיד ובמיומנות רבה.
לאחר שנטחן הבשר עד דק,  צרו ממנו על קיסמי במבוק קציצות קטנות והניחו אותן על גחלים. זוהי הגירסה הבאלינזית לסאטה – אחד המאכלים הפופולריים באינדונסיה. באי ג'אווה השכן מכינים את הסאטה בשיטה שונה. את בשר העוף, הכבש, הדגים או פירות הים לא קוצצים, אלא חותכים לקוביות קטנות, משחילים כמה מהן על שיפודי במבוק ומניחים במשרה מתובלת ועתירת טעמים, ורק אז צולים אותן על גריל פחמים קטן. תוך כדי צלייה ממשיכים למשוח את הבשר בתערובת. לא פעם מגישים מנה זו עם "סמבל" – תערובת חריפה ומתובלת, מעין סחוג אינדונסי, המהווה עוד אחד מאבני היסוד של ארוחה אינדונסית.
גם בארוחה שלנו הכינו כמה סוגים של סמבל. זה היה תפקידה של אחת הנשים במשפחה. היא הניחה את החומרים על מעין צלחת אבן שחורה, עבה ועמוקה מעט וכתשה אותם עם ידית אבן שחורה עד שהתקבל נוזל אדום, סמיך ויפה. היא הזמינה אותי לטעום, טעמתי והינהנתי בראשי בנימוס. זה היה חריף עד שנדמה היה לי שעשן עולה מאוזני וצרחה נמלטת מגרוני. היא טעמה, הינהנה בראשה בשלווה והמשיכה בעיסוקיה.
הגברים שטיפלו בחזיר הקטן ביסודיות כה רבה הכינו אותו בינתיים לצלייה. הם הקימו מדורה  מקליפות קוקוס, ומשני צדדיה אילתרו מתקן עליו הניחו את המוט שעליו הושחל החזיר. באחד מצידי המוט הארוך ליפפו במהודק את הנקניקייה הארוכה וצלו אותם יחד. הצלייה היתה איטית, ובמהלכה ישב אחד הגברים וסובב את המוט בקצב איטי ואחיד. הבשר השחים, והעור נראה פריך מאוד ומבריק משומן נוטף. הריח עורר תיאבון.
בארוחה הזאת לא היו דגים או פירות ים. זה היה מוזר, משום שבאלי היא אי, ומסביב יש שפע דגה. אבל  הים הוא מקום משכנן של הרוחות הרעות, ולכן חיים התושבים וגבם לים. אמנם פה ושם רואים דגים על צלחות התושבים, אך הנהנים העיקריים מפרי הים הם התיירים. באי השכן, ג'אווה, שם האמונות אחרות, אפשר ליהנות משפע דגים ופירות ים נפלאים.
הכינו גם שלושה סוגים של "לאוואר" – תבשיל נפוץ ומקובל באי. לאוואר הוא סוג של ירק מבושל וקצוץ, המעורב, בדרך כלל, עם תבלינים רבים כמו שום, שאלוט, ג'ינג'ר, תורמריק, גרגרי כוסברה ועלי כפיר ליים. לזה מוסיפים הרבה מיץ ליים טרי, מעט חלב קוקוס והרבה פילפל צ'ילי טרי. כאשר התבשיל מוכן אוכלים אותו עם אורז.

שלווה עצומה
מרבית הארוחה הוכנה על ידי הגברים. הנשים היו עסוקות רוב הזמן בהכנת מנחות קטנות לאלים. הן עבדו בדייקנות רבה בפינה מקורה, רחוקה במקצת ממרכז העניינים, ליד המקדש הפרטי של הבית. לפניהן על שולחן העץ היו סלסלות קטנות, קלועות מעלים צרים וארוכים. במהלך עבודתן הן הציצו בדף שבו היה רשום ה"מתכון" להכנת המנחות. בסלסלות הזעירות הן סידרו פרחים, אורז, פירות ותבלינים ופיזרו אותן בחלקים שונים של הבית.
כשהסתיימה הכנת האוכל, ערכו אותו על מגשי במבוק מצופים עלי בננה ששוליהם נחתכו בזיגזג. רק אז התיישבו כולם סביב השולחן, והארוחה החלה. כל אחד ערם במרכז צלחתו אורז ומסביב הניח קצת מכל דבר: מעט מהחזיר הצלוי, שיפוד סאטה וסוגי לאוואר. מעל הכל פיזרו מעט מתערובת התבלינים המטוגנת. כולם אכלו לאט ובשקט. הזמן כאילו עצר מלכת.
השלווה העצומה שבה הכינו המארחים את הארוחה כבשה את ליבי. משהו מההרמוניה של חייהם השתקף בארוחה הזאת באופן ברור ובולט. קשה להתייחס ולשפוט ארוחה כזאת בכלים הרגילים העומדים לרשותנו, שכן החוויה במקרה זה אינה קולינרית גרידא, ואינה יכולה להישפט במנותק מההקשר הרחב שבמסגרתו הוכנה. הדרך ליהנות ממנה באופן מלא היא להתייחס אליה כאל חוויה שלמה. יש לתת את הדעת לאופן ולצורה שבהם הוכנו הדברים ולהקשר התרבותי הרחב.
בסוף הארוחה פרש אבי המשפחה, איש צעיר ונאה, לאחר החדרים והחליף את בגדיו הצבעוניים בבגדים צחורים, ואת מטפחתו – במטפחת לבנה. התברר לי כי הוא משמש מעין כוהן דת בכפר, וחלק מהתושבים הגיעו כדי להתפלל עימו, לבקש את עצתו ולקבל את ברכתו. הם נכנסו בשקט רב אל המקדש המקסים של הבית ואנחנו – הזרים – לא הורשינו לקחת בכך חלק, רק לעמוד מן הצד.

התיירים האמריקאים, שעלו למטוס בחניית הביניים בבנגקוק במכנסי הברמודה וחולצות חוף, נעצו בנו מבטים תמהים. לא האשמנו אותם: אחרי חודשיים של מסעות רגליים בצפון הודו, נראינו כמו שרידים מרופטים של עצמנו, וייתכן שהזכרנו להם חוטפי מטוסים אפשריים. הם היו בדרכם להחליף את הרביצה על החופים המוזהבים של איי תאילנד ברביצה על חופיה המוזהבים של באלי, אינדונסיה. באלי היתה גם היעד שלנו; אבל אותנו לא העסיקו החופים, אלא המחשבה כיצד נעבור את הגבול. באותה תקופה הכניסה לאינדונסיה היתה עדיין אסורה על ישראלים. קיווינו שאף אחד במכס לא ישים לב לכך שהדרכונים האמריקאיים שלנו הונפקו בעצם בשגרירות בתל־אביב.
את הגבול עברנו בשלום. אבל במקום לרבוץ על החופים כמו "חברינו" התיירים האמריקאים, מצאנו את עצמנו מחפשים אחרי המטמון, שהיה לא פחות מאשר ה"קריס" – פגיון פולחני עתיק שניחן, לפי האמונה האינדונסית, בכוחות מאגיים. אחרי מסע דילוגים בארכיפלג האינדונסי גילינו שהקריס אינו סתם פגיון מאגי; בצורתו ובמנהגים הקשורים בו הוא שגריר של ממש של התרבות האינדונסית המורכבת, על האסתטיקה המיוחדת לה.

על הסכין
החיפוש אחרי הקריס החל יומיים לאחר שנחתנו בדנפסר (DENPASAR), באלי. עדיין היינו שרויים בעיצומה של התלהבות מהאמנות המקומית, שכללה מגוון פסלוני עץ עמוסי פרטים, בובות וויאנג (WAYANG) של תיאטרון צלליות ושפע בדים בצבעים מרהיבים וזוהרים.
הבאלינזים ערים מאוד לפוטנציאל המסחרי של תרבותם, ועל כך מעידים הדוכנים המכסים את הדרך בין לגיון בדרום האי לדנפסר. בכל דוכן אפשר לרכוש סחורה "אותנטית, עתיקה מאוד הנמכרת רק היום במחיר מציאה". אנחנו לא אנשים שנשימתם נעתקת למראה גמלים קטנים מגולפים בעץ זית עם חתיכת פיג'מה ממוסמרת לגב; אבל מול התצוגות הבאלינזיות נפעמנו. היה בהן משהו אנרגטי ואמיתי.
את הפגיון המאובק הראשון שפתח את מסע החיפושים מצאנו בארגז של שברי פסלים, שעמד זנוח באחד הדוכנים. "מאוד עתיק", הכריז מיד המוכר, בלי שהסתכל על הפריט ששלפנו, והמשיך לנגב את האבק מעל אחת המסכות שבתצוגה.
הנדן של הפגיון, שהזכיר בממדיו חרב קטנה, היה עשוי מתכת וכוסה בשפע עיטורים וסלסולים אופייניים לתרבות הבאלינזית. הפגיון עצמו היה מיוחד בצורתו – הלהב היה גלי ודקיק והסתיים בחוד ממורט. המוכר שהרגיש כי מסתמנת רכישה אפשרית, זנח את האבק וניגש אלינו. זהו ה"קריס", הסביר, "עתיק מאוד", חזר ואמר כאילו משנן מנטרה, מקווה שלא נשים לב כי מתחת לאבק נצצה המתכת כאילו הרגע הוצאה מאמבטיה של לכה.
השם "קריס" נשמע לנו מוכר. גם משהו בצורה הנחשית, המיוחדת, של הלהב העלה זיכרון עמום. אולי היה זה פרט שכוח משיעור היסטוריה בתיכון, או משהו שהפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי; בכל מקרה, מראה הקריס הצית בעיקר את הסקרנות, והחיפוש אחרי סיפורו הפך לאובססיה שלנו. מהר מאוד גילינו שברוב החנויות אפשר למצוא גרסאות שונות של קריס, רובם דגמים זולים לתיירים. אך נסיוננו לברר פרטים על מקורם או ייעודם של הפגיונות מוזרי הצורה העלה חרס. אנשים ששאלנו אותם על הקריס הביטו בנו במבטים חלולים.
עלינו על מעבורת לג'אווה, האי הראשי והגדול של אינדונסיה, מתוך תקווה שבמרכז התרבותי הזה נמצא לפחות חלק מהתשובה. באוטובוס לסורבאיה
(SURABAYA) ישבנו ליד מוסיקאי צעיר בן המקום. לאחר שיחה ממושכת על מוסיקת הקאנטרי האמריקאית (שאומצה, אגב, בחום על ידי כל נהגי האוטובוסים באינדונסיה), הצגנו בפניו את ה"שאלון" שחיברנו על הקריס ושעד כה לא הועיל לנו במאומה. להפתעתנו, פצח הצעיר במונולוג ממושך על הערכים התרבותיים החשובים הקשורים בפגיון זה ועל המסורת העתיקה שלו. ממנו נודע לנו שבעל המלאכה המייצר את הפגיון המיוחד מכונה "אמפו", וייתכן שיש אמפו בעיר הסמוכה, סולו (SOLO).
למחרת בבוקר היינו על הרכבת לסולו. בעיני רוחנו ראינו כיצד אנו יורדים בתחנה שכוחת אל ופוגשים זקן על החמור, המוביל אותנו למערה הנסתרת שבה יושב האמפו ומכה בברזל המלובן. בתחנה לא חיכה לנו אף אחד. סולו התגלתה כעיר מתועשת ומלוכלכת הבנויה במיטב ארכיטקטורת "הקופסה" המערבית.
אחרי שהתמקמנו בגסט האוז, יצאנו לשוטט ולספוג קצת אווירה. הרבה חנויות בגדים ובתי קולנוע יש בסולו, אבל מקומם של הקריסים נפקד. אחרי סיבוב מייאש בין מתפרות ודוכנים שהפיצו ריח מתקתק של פרי, נתקלנו לגמרי במקרה בחנות שלא מכרה דבר מלבד קריסים. זה היה כמו להגיע לנווה מדבר. מול עינינו הנדהמות ניצבו עשרות קופסאות תצוגה, ובכל אחת מאות קריסים מעוצבים בצורות שונות. ונס נוסף אירע לנו: האשה שעמדה מאחורי הדלפק דיברה גם מעט אנגלית.
בתחילה היה יחסה חשדני מעט, אולי בגלל חזותנו המערבית. אלא שעד מהרה התפוגג החשד, והמוכרת החלה להתרוצץ מחלון ראווה אחד למשנהו ושלפה קריסים נבחרים, אותם הציגה בפנינו, ממש כמו ילד המתגאה באוסף הבולים שלו. זו לא היתה חנות לתיירים עם יד מושטת אל הארנק, אלא בית מסחר לקהל המקומי, שהקריס מהווה עבורו לא רק כלי נשק, אלא גם סמל מעמדי ואביזר של קדושה.

ואלה התכונות
בעבר הרחוק השתייך הקריס לבית המלוכה בלבד. הוא עוצב על ידי נסיכים, ומלכים חגרו אותו באבנטיהם. עם הזמן נפוץ השימוש בו גם בקרב העם הפשוט, שנהנה לאחוז בחפץ שהקרין יוקרה של מלכים. הקריס הפך לאביזר חובה בימי חג באבנט של כל אינדונסי המכבד את עצמו ומעוניין לעורר כבוד בלב האחרים. התחכום במבנה פגיון זה ומורכבותו משקפים את העושר התרבותי והחומרי של בעליו. אולם בלהב הקריס טמון יותר מזה. האינדונסים מאמינים כי בתוך כל להב שוכנים כוחות מאגיים, המשפיעים על חיי בעליו. כוחות אלה נקבעים על ידי "טביעת האצבע" – תווי מראהו של הפגיון, המכונים באינדונסית "סמור". לכל קריס סמור ייחודי, הנקבע על ידי האמפו בזמן הייצור המורכב והמסובך.
חומרי הגלם הבסיסיים להכנת הלהב הם ניקל וברזל, המונחים בשכבות זה על גבי זה, מרוקעים ומקופלים יחדיו, בדומה להכנת בצק עלים. כל קיפול של שתי השכבות יוצר טקסטורה ייחודית ופסי הניקל המוכספים בולטים על רקע הברזל הכהה. מספר הקיפולים נע בין 17 בפגיון פשוט לשבעים בפגיון רב ערך. אין שני פגיונות זהים.
יש מאות סוגים של סמור, וכל אחד מעניק כוח שונה לבעליו. כך למשל, להב שפסי הניקל שבו דומים במראם לנוצה מסוגל להציל את חיי בעליו. כל חריץ קטן וכל שקע, הנראים מקריים  לעיניים בלתי מיומנות, הם חלק משפת סימנים. הלהב, למשל, מורכב מ־24 חלקים נפרדים שלהם שמות ציוריים כמו "ראש השממית" ו"שפת הפיל".

רצינות וקפדנות
כמחוות פרידה נתנה לנו המוכרת את כרטיס הביקור של פאווזן, אמפו מקומי שייצר חלק מיצירות הפאר שראינו בחנות. אם נמהר, אמרה לנו, נספיק להגיע לשוק הקריסים המקומי לפני הסגירה. הגענו לשם ממש לפני החשיכה. קרני השמש האחרונות האירו את הלהבים הממורטים שנחו זה לצד זה, ושיוו לשוק הצפוף מראה חגיגי.
לצידנו בחנו כמה תושבים מקומיים את הלהבים לפני רדת החשיכה. המגוון היה מסחרר. נדהמנו לשמוע שמחירו של קריס ממוצע הוא בסביבות 500 דולר – שתי משכורות ממוצעות של אינדונסי. הנתון הזה סיפק הסבר למידת הרצינות והקפדנות שבה בחנו הקונים את הפגיונות, רצינות שדמתה לזו שמפגין אדם מערבי באולם תצוגה של מכוניות יוקרה חדשות.
למחרת בבוקר יצאנו לחפש את פאווזן. המפה שציירה המוכרת הובילה אותנו לשכונה צפופה לא הרחק ממרכז העיר. כדי לאתר את פאווזן בשכונה עצמה לא הזדקקנו למפה; אפשר היה לשמוע את צליל המכות במתכת שבקעו ממחסן קטן בחצר אחד הבתים.
הפועלים שעבדו שם קיבלו את פנינו בהשתוממות רבה, אבל בחמימות. איש מהם לא דיבר אנגלית, אבל הם יצאו מגדרם כדי להסביר לנו בתנועות ידיים ובעזרת ציורים בחול את תהליך הייצור. הרבה גאווה, כך גילינו, יש במקצוע הזה. פאווזן התגלה כאחד האמפויים החשובים בעיר. העובדה השתקפה בעיקר במחיר הפגיונות שיוצרו בבית המלאכה שלו: 700 דולר לפשוטים שבהם, וכ־2,000 דולר ללהבים המיוחדים.
תהליך הייצור, הקיפול והריקוע של להב בודד הוא ארוך ויקר, ודורש חודש עבודה של שני פועלים וכ־400 קילוגרמים של פחם המוכנסים ללא הרף ללוע התנור. לפאווזן יש צי שלם של עובדים, וכל אחד מהם אחראי לייצור חלק אחר של הפגיון. שיטת עבודה זו מזכירה את פס הייצור המערבי, אך בבסיסה מונחת גישה שונה לגמרי. כל עובד הוא אמן בתחומו ומייחד תשומת לב אינסופית לפרטים ולגימור. ב"מחלקת העץ" מגלפים את הנדן והניצב, וב"מחלקת החריטה" חורטים בעדינות על הלהב. שני זקנים שפניהם ובגדיהם מפוחמים עומדים מעל לסדן ומבצעים בקפידה את העבודה הקדושה של הריקוע.
נפרדנו מסדנת האמפו וחזרנו לשוק הקריסים, נחושים בדעתנו לרכוש לנו פגיון ויהי מה. אחרי חיפוש ארוך ומיקוח מייגע שנמשך יומיים, רכשנו קריס לטעמנו. הערך האסתטי של הפגיון הוא אוניברסלי, על זה אין ויכוח; אבל נראה שסגולות המזל שלו מאבדות מכוחן מחוץ לאדמת אינדונסיה: עברו שבועיים עד שהצלחנו לחלץ אותו ממחסני המכס בארץ.