"בואו וראו את ארצי. האדמה הזו מקודשת! היא היתה פעם, לפני זמן רב, מולדתם של אבות- אבותי. בואו באוזניים קשובות, בעיניים פקוחות, בלב פתוח…" (דבריו של אחד מזקני שבט האננגו, מרכז אוסטרליה) ב-26 באוקטובר 1985, נערך טקס רשמי צנוע למרגלות האיירס רוק (Ayers Rock), צוק המקודש לילידי מרכז אוסטרליה. במהלך הטקס החזירה ממשלת הטריטוריה הצפונית את הצוק, אחד מסמליה הידועים של אוסטרליה, לבעליו החוקיים, האבוריג'ינים בני שבט האננגו (Ananngu). האדמה הוחזרה לבעליה רק לשעה קלה. על פי ההסכם, בתום הטקס, החכירו בני האננגו את השטח לממשלה. עם זאת, הכריזו נציגי הממשלה כי מעתה ואילך יסמנו במפות את הסלע בשמו האבוריג'יני המקורי, "אוּלרוּ" (Uluru), שאחד מפירושיו הוא "מקום המפגש". מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוסטרליה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בשמורת אולורו, המנוהלת מאז בשיתוף על ידי הממשלה והילידים, מתחולל בשנים האחרונות מפגש תרבויות – ניסיון לשלב השקפות עולם שונות על יחסי הגומלין של האדם והטבע. אחרי יותר מעשור של שיתוף פעולה, נדמה עדיין שב"לב האדום" (Red Center) של אוסטרליה עומדים זה מול זה הנטייה של הלבנים להכריע את איתני הטבע, וה"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת. "בבקשה אל תטפסו על אולרו" – כותבים בעלי האדמה בדפי המידע שהם מחלקים למבקרים בכניסה לשמורה – "בני האננגו לא מטפסים". גיאוגרפיה מטאפיזית בטקס החזרתה של אדמת אולרו לבעליה המסורתיים, כ־200 בני אננגו ששרדו, אמר אחד מנציגיהם, טוני טג'מיווה, מחברי הוועד המנהל של השמורה: "אבות־אבותי וכל בני שבטי הכירו את המקום הזה. אבל כשהלבנים הגיעו הם לא הכירו את החוק [המסורתי] ואת המקומות הקדושים [של האדמה]… הם באו רכובים על גמלים והתבוננו באולרו, אבל הם לא ראו. הם חשבו שהמקום הזה הוא רק סלע…". בדבריו סיכם טג'מיווה את ההיסטוריה של אולרו, שראשיתה בימי בראשית של הנטייה של הלבנים להכניע את איתני הטבע, לטפס לפסגה ולכבוש את ההר מתנגשת ב"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת האבוריג'ינים, את המפגש הטרגי שלהם עם האירופאים ואת שורשי העימות התרבותי בין הילידים ללבנים: בני המערב, הכובשים והמגלים, ראו בטבע אתגר לכישוריהם, ואילו ילידי אוסטרליה סבורים שהאדמה היא ביטוי פיזי ורוחני לחוקי הבריאה. חלוצי המחקר האנתרופולוגי באוסטרליה, ספנסר וגילן, בחרו לכנות את תפיסת העולם הייחודית של האבוריג'ינים במינוח הפיוטי "חלום" (Dream). אבל להשקפה זו אין קשר עם חלומות. הילידים מעדיפים לתרגם את המושג – ששמו בלשון בני האננגו, למשל, הוא טג'וקורפה (Tjukurpa) – כ"חוק" (Law). לא מדובר בחוקים במובן המערבי של המלה. החוק המסורתי של הילידים הוא מאגר של מידע ודגמי התנהגות, שהועברו מדור לדור בשפת סמלים מילולית וחזותית, באמצעות מיתוסים המסבירים את ההיסטוריה של הקבוצה ומגדירים את מערכת היחסים עם הסביבה הפיזית והאנושית: הזמן והטריטוריה השבטית, הצומח והחי, קשרי השארות, הארגון החברתי והכלכלי, אורח החיים והטקסים הדתיים. על פי המסורת, נברא ה"חוק" כשעלו רוחות האבות מהאדמה וירדו מהשמים. האבות הקדומים, ישויות שהופיעו לעיתים כבני אדם ולעיתים כבעלי חיים, נדדו על פני האדמה, התהלכו ושרו. במהלך המסע נתנו שם לכל היצורים וביצעו את הטקסים והריקודים שהפיחו בהם רוח חיים. הצעדים וצלילי השיר הפכו להרים, נהרות וכוכבים, לנתיבי הנדודים ולנופי הארץ. במקומות שבהם עסקו בציד ובליקוט, אהבו ונלחמו – נבראו מקווי המים, מקומות המפגש והאתרים המקודשים. בגלל שנוצרו ב"זמן רב עוצמה", הם לא תוויים טופוגרפיים אלא מאגרים של אנרגיה, המכונה בקרב ילידי מרכז אוסטרליה "קורנפה" (Kurunpa), רוח האבות הקדמונים. לכן, בניגוד למה שרואים האנשים הלבנים, יודע כל ילד מבני האננגו כי אולרו אינו סלע העשוי אבן חול, שגילו כ־600 מיליון שנה, היקפו כתשעה קילומטרים, והוא מתנשא לגובה של כ־350 מטרים מהחוֹליות של מרכז אוסטרליה. צבעיו המשתנים עם הזריחה ולעת ערב, המערות המסתוריות, ערוצי המפלים, תעלות הסחף ומקווי המים הם "נתיבי השיר" (Song Lines) של האבות הקדמונים של בני השבט: לונגקטה (Lungkata) – איש הלטאה כחול הלשון; קונייה (Kuniya) – אשת הפיתון; לירו (Liru) – איש הנחש; אנשי המאלה (Mala) – הוולאבי. האבוריג'ינים מאמינים שאם הולכים בשקט באתרים המקודשים האלה, אפשר להרגיש את העוצמה הקמאית של ימי הבריאה, לשמוע את האבות הקדומים שרים. מיניבוס קטן עם ציורים ציורים של האבות הבוראים, הנחשים קונייה ולירו וטביעות רגליהם של אנשי המאלה ושל הדינגו המרושע, שהבריח אותם לדרום אוסטרליה, מעטרים את המיניבוס של חברת הטיולים החדשה של השבט. בכל בוקר, בטרם שחר, כשאלפי מצלמות מתקתקות בשמורת אולרו, מזדחל המיניבוס הקטן בקצה טור האוטובוסים של חברות התיירות, המובילים את המטיילים לתחנת היציאה למסלול הטיפוס. באחרונה, מציעים בני השבט לכ־250 אלף המבקרים מדי שנה בשמורה דרך אחרת לטייל ולהכיר את אולרו. "הם מודאגים כשאנשים אינם מכבדים את ה'חוק' ומהמספר הגדול של המטיילים שנהרגו ג'ייקוב פוטורה, מזקני שבט האננגו, מדגים הבערת אש באמצעים מסורתיים, במהלך סיור מסוג אחר ב"נתיבי השיר" במהלך הטיפוס. על פי המסורת, נשמתו של אדם שמת רחוק מביתו אינה יכולה לחזור לאדמת אבותיו", אומר לורי ברימן, לשעבר פקח בשמורה וכיום מנהל את חברת הטיולים של השבט, אחד האוסטרלים הלבנים היחידים שמעסיקיו הם אבוריג'ינים. "החברה הוקמה בתקווה שהיכרות עם בני השבט תסייע להבין את המשמעות התרבותית והרוחנית של המקום. בדרך זו אפשר אולי לשכנע אנשים לוותר על הספורט הזה, לכבוש את פסגת הסלע". ארנסט גילס, ש"גילה" בשנת 1872 את אולרו, היה כנראה גם האדם הראשון שטיפס לפסגתו. הוא ובני דורו, המתיישבים האירופאים, סברו שהם מגלים "ארץ ריקה" (terra nullius) ועל כן העניקו שמות לחבלי ארץ ולתוויי הנוף. שנה לאחר מכן, טיפס על הסלע וויליאם גוס, והוא העניק למקום את השם "איירס רוק", על שמו של סר הנרי איירס, מושל אוסטרליה הדרומית. על פי רשימותיו, תכנן גוס את מסעו במשך שנה כמעט ורכב על גמל שלושה חודשים מאליס ספרינגס (Alice Springs) למחוזות ה"חלום" של בני האננגו. בגלל קשיי הגישה, נסללה הדרך לאולרו רק בשנת 1930. דרך העפר, שעברה בין חוליות טובעניות, היתה משובשת וקשה למעבר, במיוחד בעונת הגשמים. אבל נדמה כי תלאות הדרך רק הגבירו את קסמו של הסלע התלול, אשר הפך למוקד עלייה לרגל ולסמל לאומי, בדומה למצדה של הישראלים. השלטונות הכריזו על השטח כשמורת טבע בשלהי שנות החמישים, בשנות השישים והשבעים כבר הגיעו לאתר עשרות אלפי מטיילים, רובם תלמידי בתי ספר תיכוניים מרחבי אוסטרליה, ובעשורים האחרונים מגיעים למקום כאלף איש מדי יום. בני האננגו, שאולרו הופקע מטריטוריית המחיה שלהם, עבדו כאנשי שירותים במלונות ובמסעדות וכעוזרים לפקחי השמורה. הסלע שימש לספורט הלאומי, הטיפוס לפסגה, והילידים שימשו אובייקטים לצילומים. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז שהם שותפים לניהול, השתפר המצב בהרבה. האכסניות והמזללות סולקו משטח השמורה, והמטיילים מתארחים בכפר הארחה חדשני המשתלב בנוף וכולל מרכז מבקרים. השמורה והכפר זכו למוניטין ולפרסים בינלאומיים על שימור הטבע והתרבות. בנתיבי האבות הקדומים שלמרגלות הסלע כבר אסור לצלם. בקטה טג'וטה (Kata Tjuta), "ראשים רבים" בלשון הילידים, הנחשב לאתר קדוש יותר, נסגרו רוב האזורים לכניסת מטיילים. אבל התיירים יכולים עדיין לטפס לפסגת אולרו. דאמיין קונור, שהגיע מטסמניה הרחוקה כדי לעבוד בשמורה, מודה באכזבה: "הממשלה טוענת שזה סמל לאומי, אבל זה עסק כלכלי. תעשייה של סיורי גמלים, אופנועים והליקופטרים, טיולי שקיעה עם שמפניה וברביקיו לצלילי הדידג'רידו. המשקיעים חוששים כנראה שאם לא ייתנו לתיירים לטפס, הם לא יגיעו". ה"חוק" של ג'ייקוב ג'ייקוב פונטורה, בן 75, זוכר את הימים שהלבנים הגיעו לאולרו רכובים על גמלים. הוא היה עוזרו של מנהל השמורה הראשון, ביל הנרי האגדי. השיחה נערכת באמצעות מתורגמן, כי ג'ייקוב, כרבים מילידי מרכז אוסטרליה, אינו יודע אנגלית. ג'ייקוב הוא מאנשי ה"חוק", זקני שבט האננגו. החוק המסורתי הוא סודי ומיועד לילידים שעברו טקסי חניכה. אבל כמחווה, במסגרת הניהול המשותף של השמורה, החליטו זקני השבט לפתוח לביקור את האתרים המקודשים שלמרגלות האולרו ולחלוק מעט מהידע שלהם עם לבנים. מדמי החכירה הם הקימו ביישוב הקהילתי שלהם מרכז תרבות, המציג את אולרו מנקודת מבטם של בני האננגו, ומשם אנו יוצאים לטייל יחד ב"נתיבי השיר". משפחה אבוריג'ינית, אליס ספרינגס "אני שמח להראות את ה'חוק' שלי", אומר ג'ייקוב ומצביע על בעלי חיים, צמחים ועצים המשמשים לציד וליקוט, לבניית מחסה ולהתקנת כלים. כל ההיבטים של הקיום הם חלק מהחוק המסורתי. בידיו ובסל הפלסטיק שלו נושא ג'ייקוב את מקל החפירה וקעריות העץ של הנשים הלוקטות, ואת המגינים, החניתות, האלה והבומרנג המשמשים את הגברים לציד. בניגוד לדעה המקובלת, לא כל ילידי אוסטרליה השתמשו בבומרנג להטלה (Returning Boomerang), ששימש לציד ציפורים באזורי החוף. במרכז אוסטרליה, הבומרנג גדול וכבד, קצותיו חדים, והוא משמש גם כלי עזר להדלקת אש ולעיתים אף כלי נגינה. גם בדידג'רידו, הכלי המוסיקלי המזוהה ביותר עם האבוריג'ינים, לא ניגנו כל ילידי היבשת. בני האננגו, למשל, נוהגים לנגן ב"מקלות מוסיקה" (Timpilypa). ה"חוק", שהוא הבסיס למערכת היחסים עם הסביבה, מחייב לשמור על משאביה. על אף שהם חיים באיזור צחיח למחצה, מחבלי היבשת הקשים יותר למחיה, מגדיר החוק המסורתי של ילידי מרכז אוסטרליה מאות ואלפי מינים שונים של זוחלים ובעלי חיים, צמחי מאכל ומרפא. ה"חוק" מגדיר גם את קשרי השארות, השייכות לטריטוריה השבטית ולקבוצה. עם הולדתו מקבל האבוריג'יני שם של אב קדמון, מהאבות הבוראים של ה"חוק" שלו, הקובע את זהותו האתנית, את שטח המחיה שלו ואת קשריו המשפחתיים. הקשרים המשפחתיים מבוססים על מערכת סמלים, לא על קשרי דם, ולכן מכונה שמו השבטי של היליד "שם העור" (skin name). שיטת השארות נועדה למנוע נישואי קרובים בקבוצות קטנות של ציידים ולקטים, ולהבטיח שבסביבה העוינת יהיו לכל אחד קשרי משפחה. ג'ייקוב, האומר שהוא מצאצאי אנשי המאלה, משרטט בחול את "נתיב השיר" שלהם. הוא מספר כי באחת הפעמים שערכו את הטקס, הפרו אנשי המאלה את כללי ההפרדה בין הפולחנים של שני המינים – "ענייני גברים, ענייני נשים" (men’s business, women’s business) – והרגיזו את השכנים, אנשי זרע עץ השיטה (Mulga). אלה שילחו בהם כלב שטני, שהבריח אותם מאולרו. "אם רוצים לדעת את סוף הסיפור, צריך ללכת לדרום אוסטרליה", הוא אומר. אנתרופולוגים מאשרים שתושבי דרום היבשת מכירים את המיתוס. במשך אלפי שנים, מציירים האבוריג'ינים את נתיבי ה"חלום": תיאורים סמליים של המיתוס – מקווי המים, ההרים ומקומות המפגש – האבות הקדומים והילידים המספרים. הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מה"קורובורי" (Corroboree) – טקסים המציגים את ה"חוק" בריקוד ובצליל. הם מאמינים כי הטקסים שומרים על חיוניות הטבע, ושבלעדיהם – תגווע האדמה. אבל כלי פולחן רבים, הנחוצים לביצוע הטקסים של ילידי מרכז אוסטרליה, נלקחו מהם ונמצאים במוזיאונים ובמוסדות מחקר. קניון המלכים (King's Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר" האוסף של סטרלו כלי הפולחן, שאסף פרופ' תיאודור סטרלו (Strehlow) במסגרת מחקר על הדתות והאמונות של ילידי מרכז אוסטרליה, נחשבים לעוד אחד מהסמלים הלאומיים. לכן, בדומה לאולרו, זכויות הבעלות ואופי השימוש ב"אוסף סטרלו" הפכו לסלע מחלוקת בין לבנים לילידים. האוסף נשמר במכון מחקר באליס ספרינגס, המרוחקת כ־500 קילומטרים מאולרו, יום נסיעה בכביש המהיר החוצה את האאוטבק. ה"אוטוסטרדה של סטיוארט" (Stuart Highway) עוברת בלב של אוסטרליה, בנתיב גילוי היבשת על ידי האירופאים. בשנת 1860 יצא ג'ון סטיוארט בניסיון להשיג את הפרס בסך 2,000 לירות שטרלינג, אשר הובטח לראשון שיחצה את היבשת מדרום לצפון. הוא הגיע לליבה הגיאוגרפי של אוסטרליה, אך נאלץ לשוב על עקבותיו. רק כעבור שנתיים, בנסיונו השלישי, הצליח לחצות את המדבר ולהגיע לחוף הצפוני. המסלול שעשה עובר בסמוך לאתרי טבע ונוף מרהיבים, בהם קניון המלכים (Kings Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר". קו הטלגרף היבשתי, שהושלם שנים רבות אחר כך, והכביש המהיר המודרני עוברים בנתיב המסע של סטיוארט. אליס ספרינגס נוסדה כתחנת שירות עבור קו הטלגרף, שקישר ישירות בין חלקי היבשת ובין אוסטרליה לאירופה. היתה זו משימה אדירה, שהושלמה תוך זמן קצר להפתיע. אבל העיר, אשר הוקמה בסמוך לתחנת הטלגרף, התפתחה לאט ושגשגה רק משנות השלושים, אחרי שהסתיימה הנחת מסילת הברזל. באותם ימים התחיל סטרלו, בלשן ואתנוגרף, את המחקר על אמונותיהם של בני הארנדה (Aranda), ילידי האיזור. זקני הארנדה בטחו בסטרלו, בנו של מיסיונר, אשר גדל בין האבוריג'ינים ודיבר את שפתם. הם מסרו לו מידע על טקסיהם והפקידו בידיו למשמרת את כלי הפולחן. סטרלו ראה בעבודתו שליחות. הוא האמין שהוא מתעד עולם הולך ונעלם, תרבות נכחדת. אבל בני הארנדה שרדו, והפיקדון שהעניקו לסטרלו לא הושב מעולם. הממשלה, שהחזירה באחרונה שרידי אדם וחפצים אבוריג'יניים ממוזיאונים וממוסדות מחקר, החליטה לשמור על אוסף סטרלו, בטענה כי החפצים ניתנו לו על ידי זקני הארנדה ולא נלקחו מהם. עם זאת, בלחץ אגודות הילידים נסגרה בחודש שעבר התצוגה במכון המחקר, והמוצגים הועברו למחסנים. "אנחנו עדיין חוקרים את החפצים, הסרטים, התמונות ויומני השדה", מסביר מנהל מכון המחקר, האנתרופולוג ברט גאלט־סמית. "אנו מנסים לארגן את האוסף כך שיהיה נגיש הן לאנתרופולוגים והן לאבוריג'ינים". לדבריו, אילנות היוחסין שהכין סטרלו מסייעים לילידים לאתר את קרוביהם, וכלי הפולחן – שהם חלק מהחוק המסורתי – משמשים כראיות לזכויות הבעלות על אדמותיהם. "שלמות האוסף", הוא מוסיף, "מחייבת לשמור את החפצים עם התיעוד המדעי". נציגי האבוריג'ינים טוענים כי החזקת החפצים המקודשים במכון המחקר מסכנת את חייהם ואת תרבותם. לא לכל אדם, גם אם הוא אבוריג'יני, יש זכות לראות את כלי הפולחן. ילידים העוברים על האיסור צפויים עד היום לעונש המסורתי, שיפוד בחניתות. יתרה מזו, ללא החפצים המקודשים, אי־אפשר לקיים חלק מהטקסים. "אנו נאבקים על החזרת האדמות, האתרים המקודשים וכלי הפולחן כי הם לא תוויי נוף וחפצים אתנוגרפיים – הם התרבות שלנו", אומר מקס סטיוארט, יו"ר מועצת האדמות המרכזית (Central Land Council, אגודות הילידים) באליס ספרינגס. כל צבעי הקשת שורשי המחלוקת בין הילידים ללבנים באים לידי ביטוי בשיר שכתב מוֹטה, אבוריג'יני מבני המורינברה (Murinbara): "לאיש הלבן אין 'חלום'. הוא הולך בדרך אחרת… יש לו דרך השייכת לו". רק באחרונה הכירו הלבנים באחריות שלהם להכחדה הפיזית והתרבותית של ילידי מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות אוסטרליה. רבים מהאבוריג'ינים לוחצים בשנים האחרונות על ממשלת אוסטרליה להתנצל על כך. עם זאת, חשוב להכיר גם את נקודת המבט של הלבנים. המתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו לארץ לא נודעת: בינם ובין מדינת האם שלהם הפריד מסע ימי של 24 אלף קילומטרים, שנמשך שמונה חודשים. שנתיים וחצי של קיום על סף רעב עברו בין הגעתה של ספינת אספקה אחת של הצי האנגלי לזו שבאה בעקבותיה. רבים מהמתיישבים היו אסירים, שהיבטיהם האכזריים של החיים במושבת העונשין הותירו בהם צלקות. הם השתמשו בכישורים ובמיומנויות המערביות, בסקרנות ובאומץ, על מנת להגיע אל חבלי ארץ נידחים וליישבם, ושרדו למרות התנאים הקשים. הם מילאו את היבשת, בנו מדינה דמוקרטית וגיבשו אופי לאומי ייחודי. הילידים ה"פראים" – שנחשבו בעיניהם כמו הצמחייה ובעלי החיים של הארץ העוינת – שילמו את מחיר ההישרדות וה"קדמה" המערבית. ואף על פי כן, במרכז אוסטרליה הצליחו הילידים לשמר את התרבות שלהם. קשיי הגישה שנמשכו עד המאה ה־20, הסביבה העוינת, מיעוט המתיישבים הלבנים והריחוק מהמרכזים העירוניים תרמו לשימור אורח החיים המסורתי בקרב קבוצות רבות. מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות, בעת ובעונה אחת עם חשיפה לתרבות המערבית. שירותי התרגום, הקורסים והסדנאות מיועדים לילידים וללבנים. "אחרי ככלות הכל, כשמשלבים את שתי השקפות העולם, זוכים בטוב שבעולמות", אומרת ג'וי מאסורס מהמכון לתרבות הילידים, בת ל"דור האבוד". "אני גאה באמי השחורה ובאבי הלבן. כולנו ילדיו של וואנאמפי [נחש הקשת, האב הקדום של כל תושבי אוסטרליה], ויכולים ליצור יחד את כל צבעי הקשת".

הפוסט סלע המחלוקת – איירס רוק, אוסטרליה הופיע ראשון במסע אחר

אולורו (Uluru), אחד מאתרי הטבע המפורסמים באוסטרליה, הוא הרבה יותר מסלע מרשים ועצום ממדים. הוא נושא משמעות רוחנית עמוקה עבור האבוריג'ינים, תושביה המקוריים של אוסטרליה, ובסביבתו אפשר לראות את הציורים רבי המשמעות שלהם. אחרי שנים של אפליה והזנחה מצד השלטון המרכזי, האבוריג'ינים קיבלו לידיהם בחזרה את החזקה על הסלע האדום, שמתנשא לגובה של כ-345 מ' מעל פני השטח המדבריים של מרכז אוסטרליה. הם מחכירים אותו לממשלה, וחלק מההכנסות המתקבלות מדמי הכניסה מועבר לקרנות הפועלות לרווחת הקהילות האבוריג'יניות המקומיות.

הקשר בין אולורו לתרבות האבוריג'ינית הוא שנותן למקום המדהים הזה עומק מיוחד. פעמיים ביום, בזריחה ובשקיעה, גם מי שנולד בקצה השני של העולם לא יכול שלא לחוש משהו מהרוחניות הזאת. בסרטון שלפנינו יום אחד נדחס לתוך דקה וחצי, והמראה של הסלע שנצבע בכתום בוהק עם שחר ומשנה את צבעו במהלך היום מעורר השראה והתפעמות:

הפוסט סרטון: זריחה ושקיעה באולורו הופיע ראשון במסע אחר

"בזמן החלום יצר בונג'יל – הבורא – את העולם וכל מה שבו. ראשית עשה ירח וכוכבים. אחר כך עשה את השמש. אז פנה ליצור את הגבעות ואת העמקים, את המישורים הגדולים ואת העצים והצמחים האחרים. לבסוף יצר את כל היצורים שאכלסו את הארץ. לאחר שסיים את מלאכתו נתקף עצב. הוא חש בודד והתאווה לחברים שישירו וירקדו עימו. כך החליט ליצור את האדם. הוא אסף את החרסית העדינה ביותר וממנה עיצב אדם לטעמו. מפירורים של קליפת עץ עשה את השיער. כל כך מוצלח היה האדם הראשון בעיני בונג'יל עד שמייד עשה דמות נוספת. כשהשלים בונג'יל את עשיית שתי הדמויות, הוא נשף עליהן כדי להפיח בהן רוח חיים. נשימתו יצרה סופה אדירה, שנשבה ימים רבים והעיפה כל צמח מהמקום. לבסוף, כששככה הרוח, קמו שתי הדמויות לתחייה. בונג'יל שהה בחברת שני בני האדם במשך זמן רב. הוא לימד אותם לשיר ולרקוד. בהדרכתו רכשו מיומנות וידע בכל תחום. בבוא היום יכלו הם להעביר את חוכמתו לאבוריג'ינים שבאו אחריהם. הם היו הראשונים במספרי הסיפורים". (סיפור בריאה מדרום אוסטרליה)

"טרה אינקוגניטה", אדמה לא נודעת, קראו גיאוגרפים וספנים במשך קרוב ל-1,500 שנה, מאז ימי פתולמיאוס איש אלכסנדריה, ליבשת שהשתרעה אי שם בדרום. וויליאם דמפייר, ספן ופיראט אנגלי, היה מראשוני האירופים שהגיעו לחופי היבשת, שנודעה מאוחר יותר בשם "אוסטרליה". ב-1688 עגנה ספינתו בחוף שומם בצפון מערב היבשת. ביומנו רשם את התרשמותו ממראה עיניו. מהחוף עד לאופק ראה רק מדבר, שמעט צמחים גדלו בו, בעלי חיים כמעט לא נראו ומעט הילידים שחומי העור שפגש על החוף, עוררו בו סלידה. "תושבי הארץ הזאת", כתב דמפייר, "הם היצורים העלובים ביותר בעולם… לבד מצורתם האנושית כמעט שאינם נבדלים מחיות. הם גבוהים, זקופים וצנומים… עפעפיהם סגורים למחצה, להגן על עיניהם מהזבובים הטורדנים, שרבים כאן מאוד. בגלל החרקים לעולם אין הם פוקחים את עיניהם כשאר הבריות… אפיהם בולבוסיים וגדולים, שפתותיהם עבות ופיותיהם רחבים. שתי שיניים קדמיות בלסת העליונה חסרות לכולם… חזותם דוחה ובפניהם אין אף לא תו נעים אחד. שערם השחור אינו ארוך וישר, אלא קצר ומקורזל כשל כושים… צבע עורם שחור כפחם ודומה לזה של הכושים בגינאה. אין להם שום בגד, מלבד איזור חלציים עשוי מסיבים של קליפת עץ ובו נעוצים עלים ארוכים של עשב המכסים על מערומיהם. אין להם בתים והם רובצים בחוץ, ללא מחסה".

דמפייר לא ידע שהזלזול שגילה, כשכתב את מה שנחשב כיום לתיאור המפורט הראשון של ילידי אוסטרליה, יהיה לחוליה ראשונה בשרשרת טרגית של אירועים. הוא לא ידע שהיחס כלפי תושביה המקוריים של היבשת יהיה רצף של אי הבנות ודעות קדומות, ויביא כמעט כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה.

בן שבט הוואלבירי, ליד אליס ספרינגס. צבעי הטוטם על גופו מצוירים בצבעי אדמה | צילום: אברהם שקד

במשך 300 שנים, מ-1606, שנת הגעתה של הספינה ההולנדית הראשונה לחופיה הצפוניים של אוסטרליה ועד לסוף המאה ה-19 נחקרה היבשת, מופתה ויושבה, אם כי לא בצפיפות. למעשה כבר ב-1770, בעת ביקורו הראשון של קפטן ג'יימס קוק, שהגיע לאוסטרליה בלוויית חוקר הטבע ג'וזף בנקס, נאסף מידע רב על טבעה של הארץ, על בעלי החיים והצמחים המיוחדים לה ועל שפע אוצרותיה הטבעיים. אבל רק מעט נלמד במהלך אותן מאות על תרבותם של הילידים האוסטרלים. עמדתם הבסיסית של תושבי אוסטרליה ממוצא אירופי כלפיהם, שהיתה ברוח דברי דמפייר, לא השתנתה. עוד שנים רבות נדרשו כדי ללמוד, להבין ולהעריך תרבות מיוחדת ונדירה זו, שהפכה רק בסוף המאה ה-20 לחלק בלתי נפרד מהמורשת האוסטרלית ומוצר צריכה מבוקש לחובבי אמנות ומטיילים.

ארץ הפכפכה
להבנת תרבותם ואורח חייהם המסורתי של ילידי אוסטרליה מתבקשת היכרות עם אופייה וטבעה של הארץ בה התגוררו. שטחה של אוסטרליה יותר מ-7.5 מיליוני קילומטרים רבועים, כמעט כשטח ארצות הברית, ללא אלסקה. קו החוף האוסטרלי הוא מהארוכים ביותר בעולם, יותר מ-36 אלף קילומטרים. זו יבשת עתיקה ובלויה, שאיתני הטבע העניקו לה מראה שטוח. יש בה רכס הרים משמעותי אחד, לאורך חופה המזרחי, ופה ושם פזורים רכסי הרים נמוכים והרי בדד. האקלים ברוב שטחה של אוסטרליה הוא מדברי, או מדברי למחצה, והוא קשה והפכפך. תקופות יובש קיצוני ובצורות ממושכות נקטעות בפתאומיות בגשמים עזים, הגורמים לשיטפונות, שממלאים – במקומות רבים רק לעיתים נדירות – גבי מים, נחלים יבשים ונקיקים. רק בחלק קטן מהיבשת תופסים את מקום הצמחייה המותאמת ליובש – בעיקר מיני איקליפטוס ושיטה – צמחים טרופיים הגדלים ביער גשם רטוב וסבוך.

בנוף ובאקלים זה חיו בעת ביקורו של דמפייר ועד לביקורם של קוק ובנקס, מיליוני בעלי חיים ממינים שונים ומשונים כמו, למשל, יונקי הביב ברוזון (PLATIPUS) ואוכל נמלים קוצני (ECHIDNA), מינים רבים של יונקי כיס כקנגורו וקואלה, וציפורים יוצאות דופן, כעופות חסרי התעופה אמו וקסווארי. בשטח העצום הזה נדדו כ-300 אלף ילידים, צדים ומלקטים מזון במסגרת חברתית ותרבותית מרתקת ויוצאת דופן.

ילדים אבוריג'ינים. היחס כלפי האבוריג'ינים עמוס באי הבנות ודעות קדומות, שכמעט הביאו כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה | צילום: אייסטוק

מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים ממושכים קבעו שאין כיום לילידי אוסטרליה אח ורע בעולם. הם אינם נגרואידים – "כושים", כפי שקרא להם דמפייר בזלזול. שיערם אינו מקורזל, אלא ארוך וגלי בדרך כלל, וצבע עורם בהיר מהצבע השחור האפריקני. מחקרים אלה שייכו אותם לגזע מיוחד, הגזע האוסטרלואידי. בשפותיהם הרבות העניקו ילידים אלה לעצמם שמות שונים. בפי הלבנים נקראו אבוריג'ינים, כינוי חסר ייחוד, שבמשך השנים היה האישור היחיד לזכויותיהם כ"תושבים המקוריים" של אוסטרליה.

ללכת על המים
אין שום סימן להתפתחות אנושית נפרדת באוסטרליה. כל האבטיפוסים של ההומו-ספיאנס, שהתפתחו באפריקה, מעולם לא נכחו שם. איך ומתי הגיעו האבוריג'ינים ליבשת? גם כיום, לאחר שנים רבות של מחקר מרתק, מהוות שאלות אלה סלע מחלוקת בין אסכולות שונות של חוקרים.

ההנחה המקובלת היא שראשוני הילידים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-40 עד 50 אלף שנים מדרום מזרח אסיה, שם הופיע האדם כבר לפני יותר ממיליון שנים. תיארוך זה מתאפשר בעקבות בדיקה של עצמות בעלי חיים, שלדי אדם ואפר מדורות, שנמצאו במספר רב של מחנות ואתרי קבורה באוסטרליה. השוואת עצמות וגולגולות, שנמצאו באחדים מהאתרים, ומאפייני הילידים כיום לשרידי אדם קדמון, שנמצאו בדרום מזרח אסיה, מוכיחה כי קיים קשר בין חלק מאבות האבוריג'ינים לטיפוסי האדם שחיו באינדונזיה ובפיליפינים בסוף תקופת הפלייסטוקן, במיוחד ל"איש סולו" (SOLO MAN). קשר נוסף לדרום מזרח אסיה נרמז מקרבתן של רבות משפות הילידים ללשונות הקדומות של הודו, שהשתמרו מהתקופה הפרה-ארית בפי חלק מתושבי דרומה של תת היבשת. כמו כן, בחפירות שנערכו באוסטרליה נמצאו כלי אבן המעוצבים ככלים, שדומים להם נמצאו באתרים פרהיסטוריים בתאילנד. דמיונו הרב של הדינגו, כלב הבר האוסטרלי, שהגיע ליבשת עם הילידים כשהוא, כנראה, מאולף למחצה – לדהול, כלב הבר בתת היבשת ההודית, הוא עוד רמז לקשר עתיק היומין הזה. יש המצביעים גם על דמיון מסוים בין ילידי אוסטרליה לבני שבטי גונד – ילידים הודים ממוצא קדום מאוד, החיים עדיין בדרום מזרח הודו.

הופעה ברחוב הראשי של אליס ספרינג. למרות שהוכרו כאזרחים אוסטרלים ב-1967, האבוריג'ינים עדיין סובלים מתנאיי חיים ירודים | צילום: אברהם שקד

אבל השאלה המסקרנת ביותר היא: איך הגיעו האבוריג'ינים מדרום מזרח אסיה עד ליבשת אוסטרליה המרוחקת? כשהגיעו הלבנים ליבשת לא היו לילידים תושבי החופים כלי שיט, שבהם יכלו להתרחק מהחוף ולהפליג לים הפתוח. היעדרם מאוסטרליה של מיני יונקים ממוצא אסיאתי (מלבד עטלפים), מהווה הוכחה לקיומו של מחסום ים משמעותי בין היבשות במשך מיליוני שנים. בשלושת מיליוני השנים האחרונות לא היה, כנראה, רוחב רצועת הים בין אוסטרליה לאסיה קטן מ-50 קילומטרים.

ההסבר נעוץ, בין היתר, בתנודות בפני הים, כתוצאה מתקופת הקרח בפלייסטוקן. במהלך שיא התרחבותן של כיפות הקרח ירדו פני הים בכ-150 מטרים מתחת למפלס בהווה. אדן יבשת רדוד נחשף והוסיף לשטח אוסטרליה 30 אחוזים נוספים של יבשה, ואילו לדרום מזרח אסיה נוסף אז שטח בגודל תת היבשת ההודית כיום. כשהיו פני ים נמוכים רק ב-65 מטרים משהם בהווה, השתרעה יבשת אוסטרליה מקו המשווה עד לקו הרוחב הדרומי 45 מעלות, וכללה בתוכה את שטחי פפואה-גינאה החדשה, טסמניה, מפרץ קרפנטריה, ים ארפורה ואדן היבשת הצפון מערבי. לפני 50 עד 70 אלף שנים אפשר היה לצעוד ברגל מבורמה לבאלי, מגינאה החדשה לצפון אוסטרליה ומדרום אוסטרליה לטסמניה. אך עדיין היה מכשול מים רציני בין שולי אוסטרליה לאסיה ובו איים רבים, בהם יאווה וסומטרה, שהיו מרוחקים במקומות מסוימים כ-80 קילומטרים זה מזה.

הנוסעים הראשונים לאוסטרליה היו כנראה ניצולים, שנסחפו לחופיה על רפסודות מענפי עצי מנגרוב או מבמבוק, שלהם אטימות טבעית למים וכושר ציפה יוצא מן הכלל. לנוסעים אלה היה ידע טכנולוגי מספיק כדי ליצור כלי שיט חזק ועמיד דיו, שיוכל להביאם לאוסטרליה. מחסור בחומר גלם לתיקון או לבניית רפסודות חדשות, לא איפשר להם לשוב על עקבותיהם. גלי הגירה מאוחרים יותר היו כנראה חלק מתנועת אוכלוסייה אסיאנית דרומה, בחיפוש אחרי איים לא מיושבים, בעקבות עליית פני המים והצפת שטחי יבשה נרחבים בראשית התקופות הבין-קרחוניות, או בעקבות פעילות געשית עזה ומסוכנת. במסעם בין האיים יכולים היו המהגרים לזהות את קיומה של יבשה מדרום להם באמצעות העשן שעלה מעל הערבה האוסטרלית, בעקבות שריפות טבעיות של צמחייה. עשן זה נישא לגובה של אלפי מטרים ויכול להיראות גם ממרחק של כ-100 קילומטרים.

כך או כך, יישוב אוסטרליה מציין את ההתפשטות האנושית הראשונה אל מחוץ לתחומי לאוראסיה (החלק הצפוני של יבשת-העל הקדומה פנגיאה, אפריקה, אסיה ואירופה, לאחר שלב ההתפצלות הראשון). "היצורים העלובים ביותר בעולם", כדברי דמפייר, היו, אפוא, יורדי הים הקדומים ביותר בעולם, או לפחות הניצולים המוצלחים ביותר, שפיתחו טכנולוגיה חוצת ימים כבר לפני 50 אלף שנים.
יכולתם של המהגרים, שהגיעו מהאקלים המשווני המצטיין בשפע מים ובצמחייה עבותה, להסתגל לסביבה החדשה היתה מרשימה במיוחד. האקלים של ארצם החדשה היה יבש בהרבה ממה שהורגלו לו, דומה לזה של צפון אוסטרליה בהווה, עם עונתיות ברורה ותקופת יובש ארוכה בחורף. עם כלי האבן והעץ שלהם שרדו התושבים החדשים שינויים קיצוניים באקלים, התפשטו על פני היבשת וחדרו לכל חלקיה, כולל הצחיחים ביותר. הם פיתחו והתאימו את הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, כדי לעמוד באתגר הישרדות יוצא דופן זה.

הציור האבוריג'יני שצויר על גוף המטוס של חברת התעופה האוסטרלית קוואנטס מעיד על ההכרה המאוחרת בערכה של תרבות הילידים | צילום: אברהם שקד

הגדילו לעשות הילידים שהגיעו (לפני כ-23,000 שנים) לטסמניה, דרך גשר יבשתי, ונאחזו באזורים שגם כיום הם בחזקת ארץ בראשית פראית וקשת תנאים, זאת בעת שקרח ושלג-עד כיסו עדיין את פסגות ההרים וקרחונים צפו בים שמסביב. הם נותרו שם, התמודדו עם הקור ועם מגבלות הקיום, ושרדו כשוכני מערות. כ-10 אלפים שנים לאחר מכן גילו צאצאיהם שפני הים העולים, כתוצאה מהתחממות ונסיגת קרחונים, גרמו לניתוקם מהיבשת. הם שרדו גם את הבידוד הארוך, תוך שימור ופיתוח תרבות ומסורת עשירות, שהביאו אבותיהם בדרך היבשה.

זמן חלום
ילידי אוסטרליה עצמם לא היו מודעים, כמובן, לשפע המידע המדעי הזה. עם זאת, באחדים מסיפוריהם המיתולוגיים של תושבי אזורי החוף הצפוניים, כאדמת ארנהם ומפרץ קרפנטריה, מוזכרים אבות בוראים שבאו מעבר לים. בסיפורים של קבוצות אחרות יש התייחסות לתופעות של שינויי אקלים, תהפוכות גיאולוגיות ועליית פני הים. אבל האבוריג'ינים לא התלבטו מעולם בשאלות הגדולות הללו. הם ידעו כי חיו בארצם מאז ומתמיד, וכי אבות אבותיהם נוצרו מאדמת הארץ בידי הרוחות, שאכלסו אותה בזמן בראשית, הוא "זמן החלום", כאשר הארץ היתה מישור גדול, שהשתרע עד לאופק.

מתוך האדמה, מן הים ומן הרקיע באו הרוחות הבוראים ונעו ונדו על פני הארץ, לאורכה ולרוחבה. במהלך מסעותיהם יצרו את כל מה שהכירו הילידים, את כל מה שהיווה את תמונת עולמם: את המרכיבים הפיזיים, כאגמים, נחלים, הרים, גבעות ומישורים; את גרמי השמיים ומאפייני האקלים; את הצמחים השונים, את בעלי החיים ואת בני האדם. לפעמים היתה היצירה מעשה כישוף, ולפעמים יצרו הבוראים את הדברים במו ידיהם, כשהם משתמשים בחומרי גלם טבעיים כמים, אוויר או אדמה. לפעמים פשוט "שרו את הדברים לכדי קיום". כשנשלם מעשה הבריאה ותם "זמן החלום", שבו הרוחות הבוראים למקומותיהם והשאירו מאחוריהם "חלום".

ציור על סלע בפארק קקדו. ה"חלומות" מורכבים מכל מה שהאבוריג'ינים מכירים ונתקלו בו במהלך חייהם ודברים שהם עתידים להיתקל בהם בעתיד

אין ל"חלום" זה כל קשר לשינה וגם לא לתת-מודע בנוסח הפרוידיאני. זהו תרגום מוגבל לשפתנו של מונח בשפות הילידים השונות, המגדיר את תפיסת עולמם המיוחדת, הפיוטית והיפה. "חלום" הוא החוט המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ו"לחלום" פירושו לחיות כחלק בלתי נפרד מקשר זה. חלומו של היליד האוסטרלי הורכב מכל דבר שהכיר בימי חייו, ומההסברים שקיבל לתופעות בהן נתקל, או שעתיד היה להיתקל בהן במהלך חייו. הוא כולל את סימני הבריאה המקודשים שעל פני הארץ ואת הטקסים הנדרשים כדי לקיימם לעד; את התכונות המיוחדות לכל אחד ואחד מיצירי הבריאה ואת פרטי הידע הרב והמיומנויות, שאפשרו לילידים לשרוד בארץ מושבם. ראשיתו של כל דבר היתה ב"זמן החלום".

לכל יליד היה "חלום" משלו, שחלקים ממנו היו משותפים עם קבוצות ההתייחסות השונות שלו: המשפחה המורחבת, השבט ובעל החיים או הצמח, שהיו הטוטם שלו. מאחר שלילידי אוסטרליה לא היה כתב, הועברו פרטי החלום בעל פה מדור לדור. בלילות, ליד מדורות המחנה, היו מספרי הסיפורים מגלים לבני קבוצתם הצעירים את החלום ש"חלמו" מאז ימי בראשית, ומבארים למבוגרים, את פרטיו. שליטתם בכל פרטי החלום הפכה את מספרי הסיפורים לאנשים החשובים ביותר בחברה האבוריג'ינית.

הקשר בין "החלום" ל"זמן החלום" קידש כל מעשה, הרגשה או מחשבה של כל יליד אבוריג'יני בהווה. מאחר שהדגם לחיי האדם ולחיי היצורים סביבו נקבע בזמן בראשית, לא נותר לו מקום לספק. הוא ידע מראש את כל דרכו בחיים: את גלגולי הגיל, את המעברים בהירארכיה השבטית, את זכויותיו המצטברות ואת חובותיו. הוא ידע את מי יוכל לשאת לאישה, מי הן החיות אותן יוכל לצוד ומה הם הטקסים שעליו לקיים.

ציור בחול. מפת החלום צוירה על חול, על גזעי עצים, על סלעים ולפעמים גם על גופות המשתתפים בטקסים | צילום: אייסטוק

החלום לא היה עניין ערטילאי לילידים. שלושת ביטוייו המוחשיים, סימני הבריאה הפיזיים, הטקסים ומפת החלום, היו מקודשים ביותר. מרכיבי הנוף – הרים, נחלים, בורות מים או קבוצות עצים – היו עדות לבריאה. הם הופיעו לאורך "נתיב החלום" (שנקרא לעיתים גם "נתיב השיר"), התוואי בן מאות הקילומטרים בו נע ויצר הבורא הקדמון. הילידים חיו בהרגשה שהם מוקפים בישות הקדושה, שבראה את עולמם, ויכלו לראות ולמשש אותה באבנים, בצמחים ובבעלי החיים.

ביטוי נוסף לחלום היו הטקסים. באתרים השונים לאורך "נתיב החלום", בזמנים ובעונות מסוימים, קיימו האבוריג'ינים טקסים שונים. הם האמינו כי הטקסים, שכללו מחולות ומזמורים, שימשו את הבוראים במעשה הבריאה וכי הבוראים הורישו אותם להם, כדי שיעבירום מדור לדור. ל"חלום" היה גם ביטוי גרפי – "מפת חלום", אם תרצו. מפה זו – צ'ורינגה – צוירה באזורים השונים בטכניקות שונות: על חול, על קירות סלע, על קליפות וגזעי עצים ולעיתים גם על גופות המשתתפים בטקסים מקודשים. המפה היוותה את הבסיס לאמנות האבוריג'ינית המיוחדת, הזוכה כיום להתעניינותם של חובבי אמנות ברחבי העולם. הצ'ורינגה ניתנה לכל צעיר אבוריג'יני שהגיע לבגרות, כלומר צבר "ידע חלומי" מספיק ועמד במבחנים הדרושים. היה עליו לשמור עליה מכל משמר, והוא היה חייב להסתירה מפני כל מי שלא היה ראוי לחזות בה, למשל, בן קבוצתו שלא סיים את תהליך החניכה, בן קבוצה או טוטם אחר, או אירופי נבער מדעת.

שימורם הקפדני של האמונות והמנהגים הללו והעברתם ללא שינוי מדור לדור, הבטיחו את קיומו המתמשך של החלום ומרכיביו האחרים, אך גם את קיומם הפיסי והרוחני של הפרט וקבוצות ההתייחסות שלו. כל עוד התקיים החלום, ידעו הילידים, יהיו החיים אחדות, והם עצמם יהיו חלק מאותה אחדות. ומפני שידעו זאת יכלו לחיות בתחושת ביטחון מוחלט.

כך חיו האנשים האלה, במשך עשרות אלפי שנים, בארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק קשה ובלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה, ללא סמים או משקאות משכרים. קפטן ג'יימס קוק, שפגש בהם ב-1770, במסעו הראשון לאוסטרליה, כתב ביומנו ביותר משמץ של קנאה: "גם אם יראו לאחדים כאנשים העלובים ביותר בעולם, הם מאושרים הרבה יותר מאיתנו, האירופים". אבל סופו של האושר כבר היה קרוב.

מידע מעשי:

על המורשת האבוריג'ינית אפשר ללמוד במסגרת "תיירות החלום", שהתפתחה בעשר השנים האחרונות. אחת החברות המתמחות בטיולי חלום היא סוכנות הטיולים של רוד סטיינרט מאליס ספרינגס, הסמוכה לפארק איירס רוק, שם יש אתרים אבוריג'יניים רבים. לאליס ספרינגס ניתן להגיע עם טיסה פנימית של קוואנטס או אנטס. אפשר לטוס מאדלייד, דארווין, מלבורן, מאונט אייזה, פרת' או סידני.

סטיינרט, התגורר באליס ספרינגס שנים רבות ומכיר היטב את הטריטוריה הצפונית ואת קבוצות הילידים החיות בה, ואף דובר כמה שפות אבוריג'יניות. הוא יצר שותפות עם שתי קבוצות ילידים, משני שבטים שונים – וואלבירי (WALBIRI) וארנדה (ARANDA) – החיות באיזור. מאחר שהילידים ממשיכים לנוע לפי צרכי החלום, למקומות שונים בעונות השונות, משתנה הרכב הצוות העורך את הפעילות. הטיול נערך לאחד מקבוצת אתרים, הממוקמים בערבה האוסטרלית, בטווח של 20 עד 30 קילומטרים מהעיר, סמוך ל"נתיבי החלום" של בני שתי הקבוצות.

התיירים, המשתתפים בפעילות הנמשכת ארבע עד שש שעות, מגיעים לאתר ברכב מאליס ספרינגס. שם מחכים להם סטיינרט והילידים. במהלך השהייה באתר עוברים התיירים בכמה תחנות, רואים תצוגות ומקבלים הסברים על נושאים שונים. הם חוזים בהטלת אלות ציד וחניתות ומנסים להטילם בעצמם. הם לומדים את מושגי יסוד בתרבות הילידים ומקבלים מידע על המבנה החברתי שלהם, על חיפוש מזון ומים ומוזמנים לטעום מטעמים אבוריג'ינים: בשר אפוי על גחלים של זחלי עץ (WICHETTY GRUBS) ענקיים וצפרדע מדברית. הם צופים באמנים המציירים בצבעים מסורתיים מוטיבים מיוחדים, ויכולים לרכוש ציורים ללא תוספת התיווך הגבוהה של החנויות בעיר.

לחלק השני של הכתבה:

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק א' הופיע ראשון במסע אחר

לקראת אירוח המשחקים האולימפיים בסידני, העלו פרנסי העיר על נס כמה נושאים, הפותחים צוהר להבנת האופן שבו רואים האוסטרלים את עצמם. הנימוקים ששכנעו את הוועד האולימפי הם נקודת מוצא טובה להיכרות ראשונית איתנו, האוסטרלים: מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים, מהן הבעיות שמטרידות אותנו וכיצד אנו מתמודדים איתן.
הטיעון השיווקי הראשון במכרז האולימפי היה סידני עצמה, העיר הגדולה באוסטרליה – עיר נמל המושכת אליה משרדים ראשיים של חברות ענק אוסטרליות ובינלאומיות, אשר מחפשות בסיס פעולה באגן האוקיינוס השקט ובאסיה. מהנמל מביטה סידני החוצה, ומציבה לעצמה כמודל ערים כמו ניו־יורק, לונדון ופריז. כי למרות

סידני, העיר הגדולה באוסטרליה, מציבה לעצמה כמודל ערים כמו ניו-יורק, לונדון ופריז. למרות הדימוי המקובל, רוב אוכלוסיית היבשת היא עירונית | צילום: משה שי

הדימוי המקובל, שלפיו האוסטרלים חיים בקהילות מבודדות במרחבי האאוּטבק, רוב אוכלוסיית היבשת היא עירונית. כמעט 25 אחוזים מהתושבים מתגוררים בסידני, כ־20 אחוזים במלבורן וכמעט עשרה אחוזים בבריסביין.
אופיה הרב־תרבותי של החברה האוסטרלית היה הנימוק המרכזי השני שהציגה סידני לוועד האולימפי. הקלישאה הנפוצה ביותר בהשוואה בין אוסטרליה למדינות אחרות היא "קיבוץ הגלויות" שביבשת. ואכן, באוסטרליה יש ייצוג להכי הרבה מדינות ולאומים בעולם (לאחר ישראל, כמובן). יותר מחמישית מאוכלוסיית המדינה נולדה מעבר לים, ולחלק גדול מאוד מהאזרחים יש לפחות הורה אחד שמוצאו בארץ אחרת. מאפיינים אלה הם ביטוי לשינוי הדרמטי אשר התחולל באופי החברה שלנו מאז מלחמת העולם השנייה.
אמנם, מאז ראשית הקולוניאליזם האירופי ביבשת בשנת 1788, היו באוסטרליה, בצד הילידים, גם קהילות שמקורן מחוץ לבריטניה ולאירלנד; אולם ממשלות אוסטרליה, בזו אחר זו, דאגו לכך שהרוב המכריע של המהגרים – ושל כלל האוכלוסיה – יהיה שייך לקטגוריה אתנית צרה. במסגרת מדיניות שכונתה "אוסטרליה הלבנה", אפשרו הממשלות את הכניסה למדינה בעיקר למהגרים שהגיעו מהאיים הבריטיים, ולנציגות של כמה עמים נוצריים נוספים מאירופה. במשך 30 השנים האחרונות, מאז שהופסקה מדיניות זו למעשה, ואחר כך גם באופן רשמי, עלה באופן ניכר מספרם של המהגרים ממדינות אסיה, אפריקה ואמריקה הדרומית.

שגרירים, אינטגרציה וגזענות
במהלך המכרז האולימפי הוענק לאוסטרלים שארצות מוצאם מחוץ ליבשת התואר "שגריר"; השפה הרשמית במדינה היא אמנם אנגלית, אך סידני הדגישה את מספרם הרב של דוברי שפות אחרות (אסיאניות, ערבית, איטלקית, יוונית, סרבו־קרואטית, ספרדית וצרפתית), והבטיחה כך כי כמעט כל משתתף ומתחרה במשחקים האולימפיים יוכל לפגוש אוסטרלי המדבר בשפת אמו, שאיתו יוכל למצוא מכנה משותף תרבותי.
עד לפני זמן לא רב, רווחה הדעה כי אוסטרליה זקוקה לאוכלוסיה גדולה מזו שהיתה עשויה להיווצר בה אי־פעם ללא ההגירה, והחברה האוסטרלית קלטה במידה רבה של הצלחה את גלי ההגירה השונים. במדינה רווח גם הדימוי העצמי של ה־"fair go": האוסטרלים מאמינים כי הם קלטו או דחו בני אדם על בסיס יכולותיהם ותכונותיהם האישיות, ולא על סמך קריטריונים אתניים.
אבל מתחת לפני השטח רוחשת גם גזענות. היא פוגעת בכל גל הגירה חדש, גם אם לאורך זמן היא לא מצליחה לעצור את האינטגרציה המוצלחת של המהגרים. כיום, רמה גבוהה של אבטלה בקרב קבוצות מהגרים חדשות – בעיקר מן המזרח התיכון ומדרום־מזרח אסיה – מעוררת דעות קדומות נגדם בקרב חלק מהאוסטרלים. אצל אחרים, מעודד הדבר דווקא פיתוח של תוכניות סיוע ותמיכה במדיניות שנועדה להבטיח כי לילדי המהגרים החדשים תובטח אפשרות קליטה וקבלה מלאה.

מלכת אנגליה ואנחנו
אופיה הרב־תרבותי של החברה האוסטרלית הוא עובדה. השאלה היא כיצד אפשר לגבש קבוצות שונות ונבדלות כל כך לכדי זהות לאומית אוסטרלית אחת, ושאלה זו נמצאת תמיד במרכז השיח הציבורי והפוליטי. כמו כן התרבו הוויכוחים הציבוריים הערים בדבר היחס למלוכה הבריטית, מדיניות האוכלוסין, תוכניות ההגירה וטיבה של החברה שאוסטרליה מבקשת להיות.
שאלות אלה מקבלות ביטוי בולט בדיונים הרשמיים על עתיד מעמדה של אוסטרליה כמונרכיה חוקתית תחת הכתר הבריטי. מבחינה פורמלית, סמלית, מלכת אנגליה היא הריבון וראש הרשות המבצעת, ואותה מייצג מושל כללי (Governor General). בפועל,

לקראת חגיגות ה-100 לפדרציה האוסטרלית ב-2001, מתרבים הוויכוחים הציבוריים בדבר מדיניות האוכלוסין, תוכניות ההגירה וטיבה של החברה שאוסטרליה מבקשת להיות צילום: אלון לויטה

מנהל את המדינה ראש ממשלה שנבחר על ידי אזרחי אוסטרליה בבחירות דמוקרטיות. במהלך השנה עתידה אוסטרליה להכריע במשאל עם אם לסיים קשר זה עם בית המלוכה ולהיהפך לרפובליקה, ואם עליה להחליף את מלכת אוסטרליה (שאינה אלא מלכת אנגליה) בנשיא, אשר ייבחר על ידי מועצת נבחרים אוסטרלית. אגב, ההימנון הבריטי "God Save the Queen" שימש את האוסטרלים היטב עד שאימצו ב־1984 את
"Advance Australia Fair".
חמישה חודשים לפני משאל העם המתוכנן, הסקרים אינם מראים באופן חד־משמעי אם האוסטרלים יצביעו בעד השינוי או יעדיפו לשמר את הסטטוס־קוו. הצד הפרו־רפובליקני טוען כי כיום, לאחר מאה שנים של מושבות (קולוניות) ומאה נוספת כפדרציה, כל זאת תחת הכתר הבריטי, אוסטרליה כבר בשלה דיה מבחינה פוליטית כדי להכריז על עצמאותה ולהוכיח את יכולתה לשלטון עצמי. לעומתם טוענים תומכי השיטה הנוכחית של מונרכיה חוקתית, כי ראש הממשלה מתפקד מכל הבחינות כראש המדינה (Head of State), וכי ההפסד מאיבוד הקשר עם מונרך חסר פניות והחלפתו בקהל בוחרים אוסטרלי עצמאי עולה על הרווח האפשרי.
אגב, מאפיין בולט של המערכת הפוליטית האוסטרלית הוא חוק המחייב כל אוסטרלי שעבר את גיל 18 להשתתף בבחירות ולהצביע. מי שלא התייצב להצבעות השונות ואין בידו נימוק משכנע להיעדרותו – נקנס.

מפליגים למרחקים ארוכים
שאלת הקשרים עם המונרכיה הבריטית מעלה לדיון גם את מעמדה של אוסטרליה כחברה אירופית ביסודה, הממוקמת מבחינה גיאוגרפית בקרבת אסיה. יחסי הסחר עם אסיה התפתחו באופן דרמטי מאז שנות השבעים, כשאנגליה החליטה להצטרף לשוק האירופי המשותף. רוב סחר החוץ של אוסטרליה הוא עם יפאן ועם מדינות אחרות באסיה, וקשרים אלה מחייבים את האוסטרלים לשקול היטב את הדרך לבניית יחסים מדיניים יציבים עם מדינות אחרות באיזור. יחד עם זאת, שותפי הסחר של אוסטרליה פרושים על פני הגלובוס כולו – כולל המזרח התיכון: המדינות הערביות הן מבחינתה שוק יצוא מתפתח, והסחר בין אוסטרליה וישראל מתקרב כיום ל־500 מיליון דולר אוסטרלי בשנה (כ־325 מיליון דולר אמריקאי).
הגיאוגרפיה של אוסטרליה אפשרה את התנאים המבורכים והנדירים, שבהם לא מתקיים

לוןקסטון, אוסטרליה הדרומית. אליפות אזורית לקבוצות בסקי מים, ספורט פופולרי ביבשת. איכות החיים באוסטרליה גורמת לרוב האוסטרלים לחזור הביתה ממסעותיהם הארוכים | צילום: מיכאל גלעדי

שום סכסוך בינלאומי על אדמתה. בנוסף לכך, למרחק הפיזי מאירופה יש חלק באופן שבו רואים האוסטרלים את חלקם כמתווכים הוגנים, ללא משוא פנים, בסכסוכים בינלאומיים.
העדר מלחמות וסכסוכים בינלאומיים, בצד הבידוד של אוסטרליה, תרם להתפתחותו של סגנון חיים מיוחד. אוסטרלים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) רבים נוהגים לקחת פסקי זמן של חצי שנה, שנה ואף יותר מכך לטיול באירופה, באפריקה ובאסיה, להרחיב את אופקיהם ולטעום מסגנונות החיים שמציעות חברות אחרות בעולם. המחירים הגבוהים של כרטיסי הטיסה, שלא לדבר על זמן הטיסה הממושך ליעדים במערב אסיה, צפון אפריקה או אירופה (22־36 שעות), גורמים לאוסטרלים רבים להרגיש כי עליהם למצות עד תום כל מסע שהם עורכים בצידו האחר של העולם.
בסופו של דבר, חוזרים רוב האוסטרלים מההרפתקאות בעולם הגדול אל מולדתם, ויש בכך כדי להעיד על איכות החיים ביבשת. הם שבים עם הערכה לתרבויות שונות, לחברות ולאופני חיים חדשים, וזו משפיעה על נקודת המבט שלהם על ארצם ותורמת גם לדינמיות החברתית של אוסטרליה. אלה שלא עוזבים את היבשת מפליגים למרחקים ארוכים בדרך אחרת. אוסטרליה היא אחת המדינות המובילות בעולם בכל הקשור לתרבות האינטרנט, ובשנה שעברה היו מחוברים לרשת 4.2 מיליון תושבים, שהם שליש (!) מהאוכלוסיה הבוגרת.

נוצרים, יהודים ואסון המכביה
הוויכוח החוקתי, אשר יגיע לשיאו במשאל העם, עוסק גם בשאלות על ניסוח המבוא לחוקה – מה צריך להיות כלול בו ומה צריך להוציא ממנו. הנושאים מעוררי המחלוקת ביותר הם כיצד יש להתייחס לאוכלוסיית המהגרים ולערכי המגוון התרבותי, האם יש לכלול במבוא לחוקה אזכור של האל וכיצד תוכר חזקתם בת 40 אלף השנים של האוסטרלים המקוריים – האבוריג'ינים ותושבי האיים של מיצר טורס.
הוויכוח על אזכור האל במבוא לחוקה אינו רק מפלג בין הנוצרים לבין עצמם, הוא גם ממקד את תשומת הלב בצמיחתן של דתות לא־נוצריות באוסטרליה. על אף שאחוז האוכלוסיה המוסלמית, הבודהיסטית, ההינדואית והיהודית בטל בשישים בהשוואה לזה של האוכלוסיה הנוצרית (ראו מסגרת), הולכת וגוברת כיום תשומת הלב הפוליטית והציבורית באשר לדרך שבה משתלבות הדתות הלא־נוצריות בחברה שהיא חילונית אמנם, אך נוצרית ביסודה.

יותר מחמישית מאוכלוסיית המדינה נולדה מעבר לים. בשנים האחרונות עלה באופן ניכר מספרם של המהגרים ממדינות אסיה, אפריקה ואמריקה הדרומית | צילום: משה שי	ביירון ביי, שוק של יום ראשון. אוסטרלים צעירים רבים נוהגים לקחת פסקי זמן ארוכים לטיולים בעולם, לטעום מסגנונות החיים שמציעות חברות אחרות | צילום: רם אלמוג

הקהילה היהודית, שקיימת באוסטרליה מאז ראשית ההתיישבות האירופית ב־26 בינואר 1788, היא אחת הדוגמאות המוצלחות להשתלבות של קבוצה לא־נוצרית ולא אנגלו־סקסית בחברה האוסטרלית. עד שנות השמונים של המאה הנוכחית היו היהודים הקבוצה הלא־נוצרית הגדולה ביבשת (ב־20 השנים האחרונות היתה הגירה מוסלמית ובודהיסטית גדולה), שני מושלים כלליים (נציגים של הכתר הבריטי) היו יהודים, וכך גם הגנרל המפורסם סר ג'ון מונאש, מי שהוביל את הכוחות האוסטרליים במלחמת העולם הראשונה וכיהן כנשיא הראשון של הפדרציה הציונית של אוסטרליה.
לקהילה היהודית האוסטרלית יחסים קרובים עם ישראל, ובערך אחד מכל עשרה יהודים אוסטרלים עלה לישראל. יותר ויותר ישראלים שוהים תקופות ארוכות באוסטרליה ומפתחים קשרים אידיאולוגיים, עסקיים ורגשיים. אסון המכביה בשנת 1997, שבו נהרגו ונפצעו כמה מחברי המשלחת האוסטרלית הגדולה, הדגים היטב עד כמה מקובלת הקהילה היהודית במדינה. שגריר אוסטרליה בישראל העמיד את הדאגה לנפגעים ולמשפחותיהם בראש סדר עדיפויותיו, והעיתונים באוסטרליה הבהירו היטב כי היתה זו משלחת אוסטרלית, לאו דווקא משלחת יהודית, וכי הטרגדיה היא לאומית, ולא רק יהודית.
לא רק למכביה שיגרה אוסטרליה משלחת גדולה. גם במשחקים האולימפיים יש לנו משלחת רבת משתתפים, שהצלחתה עצומה ביחס למספר החברים בה. ואין זה מקרה: רוב האוסטרלים מנהלים אורח חיים פעיל ונוטלים חלק בכל סוגי הספורט האישי והקבוצתי הקיימים. הם גם מחזיקים בתואר אלופי העולם במגוון עצום של ענפים -שחייה, טניס, ריצה, סקי, שיט, רכיבה על אופניים, חתירה, ירי בקשת, הוקי, סקווש, רוגבי, קריקט, וזו רשימה חלקית בלבד. דוגמה לאהבה האוסטרלית לספורט, שמגיעה בתחומים מסוימים לממדים מיתיים ממש, היא יום שלישי, הראשון בכל חודש נובמבר, אז עומדת המדינה מלכת והכל צופים במירוץ הסוסים של מלבורן (The Melbourne Cup).

להתנצל או לא – זו השאלה
הדיון הסוער ביותר באוסטרליה כיום עוסק בשאלה אם וכיצד אפשר להגיע לפיוס בין תושביה המקוריים של היבשת ובין אלה שהיגרו אליה ב־211 השנים האחרונות (ראו כתבות בעמ' 32 ו־42). ההתיישבות והקולוניאליזם האירופיים הביאו את אוסטרליה למעגל המדינות רבות ההשפעה בעולם בתחומי החברה, החינוך, הטכנולוגיה והפוליטיקה. הם גם הביאו לנישול האבוריג'ינים מאדמתם, לעקירתם ממקומות המחיה שלהם, להתמוטטותם הכלכלית, לחשיפתם למחלות ולפגיעה בתרבותם.
במהלך השנים, קיבלו ממשלות שונות שורה של החלטות מדיניות, שיש הטוענים כי הן

העדר מלחמות והבידוד של אוסטרליה תרמו להתפתחות של סגנון חיים מיוחד. האוסטרלים מנהלים אורח חיים פעיל ומחזיקים בתואר אלופי עולם במגוון עצום של ענפים | צילום: משה שי

גובלות ברצח עם. גם אלה הטוענים כי זו פרשנות מרחיקת לכת אינם יכולים להכחיש כי החלטות אלה ביטאו ניסיון להטמיע בצורה מוחלטת את אוכלוסיית הילידים אל תוך התרבות הכובשת השלטת. במסגרת מדיניות זו הורחקו ילדים ממוצא מעורב (אירופי־ילידי) מהוריהם ונמסרו לאימוץ בידי אירופאים או לבתי יתומים, בטענה ששם יהיה להם טוב יותר, והם ילמדו להשתלב בקהילה האוסטרלית הכללית.
על אף שנים רבות ומיליארדי דולרים שהושקעו בסעד ובתוכניות חברה ורווחה, סובלים אוסטרלים־ילידים, באופן טרגי, מרמה גבוהה של אבטלה ועבריינות ומבעיות רפואיות. תוחלת חייהם קצרה מזו של יתר תושבי המדינה, רמת החינוך שלה הם זוכים נמוכה, רבים מהם יושבים בבתי סוהר והם ממשיכים לסבול מאפליה ומדעות קדומות.
בשנת 1991 הקימה הממשלה את "המועצה לפיוס" (Council for Aboriginal Reconciliation), בתקווה שילידים ואוסטרלים אחרים יפתחו אסטרטגיות משותפות ליצירת יחסים חדשים וחיוביים, ברוח חזונה של המועצה: "אוסטרליה מאוחדת המכבדת את אדמתנו; מעריכה את מורשתם של האבוריג'ינים ושל תושבי איי מיצר טורס; ובה צדק ושוויון לכל".
הוויכוח על הדרך המועדפת להשגת צדק חברתי ומצב כלכלי משופר לאוסטרלים הילידים ער, מתוח ולעיתים מר וצורב. רק בשנות התשעים דחו בתי המשפט האוסטרליים את התפיסה החוקית הישנה של "ארץ ריקה" (terra nullius), אשר העניקה למתיישבים האירופאים זכויות מסוימות בגין הטענה כי הארץ שאליה הגיעו היתה "ריקה" או "פנויה" מבחינה משפטית. ממשלת הלייבור, שהיתה בשלטון משנת 1983 עד 1996, הציעה סדרה של תיקוני חקיקה אשר נועדו לפתור בעיה זו, אך מאמציה נתקלו בהתנגדות הליברלים והמפלגה הלאומית, שניצחו בבחירות האחרונות.
בין מנהיגים אבוריג'ינים ותומכי דרך הפיוס של מפלגת הלייבור לבין שלטון המפלגה הליברל־ נציונלית שורר מתח רב, אשר הגיע לשיאו סביב השאלה אם ראש הממשלה צריך להיות שותף להצהרת התנצלות רשמית של המדינה בפני תושביה הילידים וצאצאיהם. בטווח הקצר, לא נראה פתרון לשאלה זו.

מאנגלית:  נירית רוסלר

הפוסט אוסטרליה – מבוא למתחילים הופיע ראשון במסע אחר

מייקל נלסון ג'קמארה, צייר אבוריג'יני המתגורר במושבה פאפוניה שבמרכז אוסטרליה, סיפר בראיון שנערך עמו לרגל תערוכת יחיד שלו: "סבא לימד אותי לצייר בחול, על הגוף ועל גבי מגינים עוד כשהייתי ילד קטן. כך התחלתי להשתתף בטקסים יחד עם סבי, דודי ואחי. אמא לימדה את אחיותיי ובנותיי אודות ציורי נשים וטקסיהם. אני תמיד מצייר כשילדיי מקיפים אותי. אני משוחח איתם ומספר להם אודות הארץ שלנו וכל מה שהתרחש בה. אני רוצה להנחיל להם את התרבות שלי. אני גאה ביצירתי ורוצה להציגה בפני אחרים, כדי שכולם ידעו מה עושים אמנים אבוריג'ינים".

ב-1967 העניקה הממשלה האוסטרלית ל"מתיישבים הראשונים" שלה זכויות חוקיות מלאות, וכתוצאה מכך הם זכו באזרחות אוסטרלית וניתנה להם הרשות לצאת מתחומי ארצם, עובדה שאפשרה להם לראשונה להביא את תרבותם ואמנותה לתודעת העולם המערבי. באותה שנה נמצא בחבל ארנהם אחד הריכוזים הגדולים ביותר בעולם של ציורי סלע, וארכיאולוגים קבעו שהם בוצעו לפני יותר מ-20,000 שנה. קשה לקבוע תאריך מדויק, בין היתר, משום שמסורת ציורי הסלע נמשכת עד עצם היום הזה.

"נחש הקשת בענן", ציור של מיק גיל ג'אגאמארה משנת 1988

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של האמנות האבוריג'ינית הוא בהמשכיותה. בציורים בני זמננו ניתן למצוא יסודות שמוכרים מציורי הסלע העתיקים, כגון מעגלים קונצנטריים ונקודות. מה הקשר בין ציור אבוריג'יני מודרני לבין ציורי הסלע בני אלפי השנים? מה מייחד את האמנות האבוריג'ינית ובמה היא שונה מאמנות העולם המערבי? האם ניתן לפענחה ומי מורשה לכך? ההתעניינות באמנות האבוריג'ינית החלה באופן מוגבל רק בסוף המאה ה-19. האנתרופולוג, סר בלדווין ספנסר, היה בין האספנים הראשונים שהוכיח כי האמנות היתה מרכיב מרכזי בתרבות האבוריג'ינית. בשנות ה-30 של המאה ה-20 חקרו אנתרופולוגים נוספים תרבות זו, אך רק בשנות ה-60 וה-70 התפרסמו מחקרים משמעותיים שהניחו את הבסיס להבנתה.

סיבות רבות גרמו להתעלמות המוחלטת של המערב מן האמנות האבוריג'ינית. המדיניות האוסטרלית שאפה להטמיע את תרבות הילידים בתרבות האירופאית ה"לבנה". במאה ה-19 התייחסה החברה הבורגנית לאמנות של חברות שבטיות כנחותה, לעומת "האמנויות היפות", שהוצגו בסלונים. האמנות האבוריג'ינית נחשבה ל"פרימיטיבית" או אקזוטית בשל היותה שונה מהתרבות המערבית. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-20 החלה התעניינות בתרבויות שבטיות דווקא בקרב אמני אוונגרד מערביים, שחיפשו מקורות השראה חדשים. ידועה במיוחד הערצתו של פול גוגן לאמנות איי האוקיינוס השקט ומשיכתם של פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס ואמני האקספרסיוניזם הגרמני לפיסול האפריקני. אולם אף אחד מהאמנים המערביים לא הכיר את האמנות האבוריג'ינית באוסטרליה. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בסודיות ובהרמטיות של אמנות זו. אמנות אבוריג'ינית קשורה בטקסים דתיים סודיים, שלא היו נגישים למתיישבים האירופים או לאמני המערב. יתר על כן, מאחר שהאמנות נועדה בעיקר לשמש בעת הפולחן הדתי, היא נעשתה לרוב על גבי חומרים זמניים ומתכלים, כקליפות עץ או חול ולעיתים קרובות נהרס הציור כחלק מהטקס או מייד לאחריו. חלק מהציורים אף בוצעו על גופם של המשתתפים בטקס. לפיכך, מלבד ציורי הסלע, כמעט לא השתמרו עדויות של אמנות בעלת מסורת כה עתיקה.

ציורים על סלעים היו חלק מתהליך פולחני, שתפקידו להבטיח את קיום עונות השנה במועדiן ולהשביח את תנובת הארץ | צילום: NT Tourism

מציירים במסתור
אמנות אבוריג'ינית עתיקה כוללת שני סוגים של יצירה: חריטות על סלעים בנוף הפתוח וציור על סלעים בתוך מערות. חריטות הסלע העתיקות ביותר התגלו באיזור אורליי שבדרום אוסטרליה. אזורים נוספים שבהם נמצאו חריטות הם חבל ארנהם והטריטוריה הצפונית. לאתרי הציורים היתה גישה רק לקבוצות מסוימות של אבוריג'ינים, שהיתה להם הרשות לקיים טקסים דתיים במקום. הם גם הורשו להוסיף ולצייר על גבי הציורים העתיקים כחלק מהתהליך הפולחני, שתפקידו להבטיח את קיום עונות השנה במועדן, להשביח את תנובת הארץ ולהגביר את הילודה. החריטות נעשו על ידי שפשוף פני השטח והסרת חלקים ממנו, או על ידי נקישה וניקור באמצעות אבן או חפץ חד אחר. הדימויים שמאפיינים את החריטות הם בעלי חיים ועקבותיהם, כלי מלחמה, אנשים ויצורים מיתיים.

ציורי הסלע בוצעו במקומות מסתור והם נשמרו טוב יותר מפני פגעי מזג האוויר. ציורים אלה נמצאו בכל רחבי אוסטרליה, אולם המערות המרשימות ביותר התגלו בחלק הצפוני של הטריטוריה הצפונית, באזור לאורה שבקייפ יורק, בקווינסלנד שבמזרח ובקימברלי בצפון מערב. האבוריג'ינים השתמשו בצבעי אדמה: אדום, חום, צהוב, שחור ולבן, שהם מצאו במקורות טבעיים בסביבה. הם נעזרו בפה לצורך פיזור הצבע בעיקר ליצירת דימויים מוטבעים ככפות ידיים, מעין "חמסה" שמוכרת גם בציורי המערות במערב. כמו כן השתמשו באצבעות, בענפים ובנוצות. סגנונות ציורי הסלע משתנים מאזור לאזור. חבל ארנהם, למשל, ידוע בסגנון ציוריו המיוחד, שמכונה "קרני רנטגן", כינוי שניתן לו על ידי האירופים על שום הרישום הקווי של האיברים הפנימיים, כגון השלד, הלב והריאות. באזור לאורה נמצאו ציורי דמויות בעלות גוף ארוך ודק, שמייצגות רוחות רעות. על פי האמונה גופם הדקיק אפשר להם להסתתר בין העצים או בתוך נקיקי הסלע. הציור באזור המדברי מתאפיין במוטיבים קוויים מופשטים למחצה – מעגלים, ספירלות, נקודות וקווים. הצורות הכמו מופשטות טעונות משמעויות וסמלים, שידועים רק למי שמשתתף בטקסים.

ציור סלע בטריטוריה הצפונית. הצבעים שבהם האבוריג'ינים השתמשו – אדום, חום, צהוב, שחור ולבן –  הגיעו ממקורות טבעיים בסביבה | צילום: NT Tourism

ציור כפעולה פוליטית
האבוריג'ינים מאמינים שהעולם בו אנו חיים הינו חלק מישות גדולה יותר, שנשלטת על ידי יחסי גומלין עם האבות הקדמונים בעידן החלום. המושג קשור עם בריאת העולם על פי האמונה האבוריג'ינית, אך הוא מהווה גם כוח מניע רב עוצמה שמתקיים כאן ועכשיו. זהו מושג מפתח, שעל פיו נקבעים המערכת החברתית, הלכות הדת והיצירה.

האמנות האבוריג'ינית, בעבר ובהווה, קשורה עם סיפורי עידן החלום והיא משמשת בטקסים שמיועדים לקשר בין בני האדם לבין כוחותיהם של האבות הקדמונים. אלו הם יצורים על טבעיים, המזכירים בצורתם חיות או צמחים שנבעו מהאדמה השטוחה והאפלה. כשהתעוררו מתרדמת הנצח שלהם, החלו לנוע בעולם, ובמסלולי נדודיהם בראו את הנופים ואת בני האדם, שהם יורשיהם הטבעיים. לאחר שסיימו את משימתם חזרו ושקעו באדמה במצב של תרדמה, אולם רוחם המשיכה להתקיים ביורשיהם. לפיכך, היצורים הקדמוניים – החולמים – הם בעלי נוכחות מתמדת, והאתרים שבראו הם מקומות מקודשים.

סיפורי החלום מועברים מדור לדור באמצעות ציורים, סיפורים, שירה וריקודים. כך מתקיים רצף אינסופי בין האמנות של האבוריג'ינים בני זמננו לבין האמנות העתיקה. בניגוד לתפיסה המערבית, האמן האבוריג'יני אינו ממציא צורות או דימויים חדשים, אלא הוא יוצר במסגרת נוקשה של כללים, שמוכתבים לו על ידי מסורת עתיקת יומין. האמנות שלו נועדה להפיח חיים ברוחות הקדמוניות ולקדש את האתרים שבראו. בתשובה לשאלה מה משמעות ציוריו, משיב אמן אבוריג'יני, שהוא מצייר את הארץ שלו. אין אלה ציורי נוף במובן המקובל, שמתארים מראות מן הטבע, אלא מעין מפות של מסלולים, המסמנות באורח סמלי אתרים גיאוגרפים, שבעבר התרחשו בהם אירועים מיתולוגיים.

תערוכה של אמנות אבוריג'ינית בגלריה באליס ספרינגס | צילום: NT Tourism

גלרוי יונופינגו מסביר מהם הכוחות שמניעים את האמנים האבורג'ינים: "כשאנחנו מציירים בזמן הטקסים – על גופנו, על קליפת עץ, או על בד – איננו עושים זאת לשם הנאה או תועלת. כשם שעשינו תמיד בעבר, אנו מציירים על מנת להוכיח את הקשר המתמשך עם הארץ שלנו, כולל הזכויות שלנו והחובות שלנו כלפיה. יתרה מזאת, אנו מציירים כדי להוכיח לעולם שאנו בעלי הארץ ושאנחנו הקניין שלה. הציור שלנו הוא פעולה פוליטית". ואכן ציור שמכיל את הסמלים המסורתיים יכול לשמש כיום כמסמך משפטי שמוכיח בעלות על הקרקע. בשפה האבורג'ינית רבת הדיאלקטים, שהיא שפה מדוברת בלבד, יש מונח אחד משותף למושגים הבאים: אדמה, ארץ, מחנה ובית ומשמעות כולם היא טריטוריה. אין מונח ייחודי לאמנות, כיוון שאין רואים בה פעילות עצמאית, אלא חלק ממערכות החיים.

מפיצים את האמנות בעולם
מוריס ג'ופורלה לותר נסע ב-1983 לפריס יחד עם 11 מחבריו, בני שבט הואלפירי, כדי לבצע ציור אדמה מסורתי, במסגרת התערוכה "מיבשת אחרת: אוסטרליה – חלום ומציאות", שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית. ב-1990 נבחרו שני אמנים אבורג'ינים לייצג את אוסטרליה בביאנלה בוונציה, עובדה שסימנה נקודת מפנה בהתייחסות לאמנות האבורג'ינית, שהוכרה כחלק מהיצירה העכשווית הבינלאומית בשנות התשעים. ב-1993 התקיימה בדיסלדורף שבגרמניה התערוכה הגדולה ביותר עד כה של אמנות אבורג'ינית. התערוכה זכתה לכותרת "השליח – אמנות האוסטרלים הראשונים". המונח "שליח" שנכתב בהיגוי אבורג'יני (ARATJARA) מבטא את הצורך העז שחשים כיום האבורג'ינים להפיץ את אמנותם בעולם כולו. אמנות אבורג'ינית מוצגת כיום גם בגלריות מסחריות ברחבי העולם והיא נמכרת במחירים שעולים ללא הרף.

ביצירות העכשוויות חסרה ה"פאטינה" (ציפוי) שכיסתה את האובייקטים והציורים ששימשו לצרכי פולחן בעבר. האמן העכשווי אינו משתמש עוד בחומרים ובצבעים טבעיים ויצירתו רחוקה מלהיות אנונימית. האבורג'ינים אמנם אינם נוהגים לחתום על ציוריהם, אולם מאחורי כל ציור ניצב אמן אינדבידואלי. האמנות העכשווית משקפת את הדינמיות והרב-גוניות של החברה בה היא נוצרת.

"חלום תרנגול ערבת השיחים", 1989, ציור של מאתיו ג'ופורולה גיל. תרנגול ערבת השיחים המופיע בציור הוא אביו הרוחני הקדמון של הצייר

תחילתה של האמנות האבורג'ינית המודרנית בשנות השבעים המוקדמות, במושבה פאפוניה, והיא קשורה בשינוי שחל ביחס השלטונות כלפי הילידים. מושבת פאפוניה נוסדה ב-1959 על מנת לאחד התישבויות שונות בשולי המדבר המערבי. במקום הוקמו בתי ספר והמגמה הרווחת היתה להקנות לתושבים ידע וערכים מערביים.

ב-1971 הגיע לפאפוניה ג'ף ברדון, אז סטודנט לאמנות מסידני, על מנת להקים שם בית ספר לאמנות. בהשפעתו החלו האבורגינים לצייר בצבעי אקריליק על בד, לינולאום וחומרים אחרים שמקורם במערב. אולם ברדון לא כפה על תלמידיו סגנון ציור אירופאי. להיפך, הוא המריץ אוצם לצייר מוטיבים המוכרים להם מציורי הסלע, ציורי החול או ציורי הגוף הטקסיים. החומרים המודרניים שימשו לאבורג'ינים ככלי עזר לביטוי היסודות המסורתיים של תרבותם. הפרויקט הראשון שברדון יזם היה ציור קיר גדול, שצוייר בידי הדור הדור הבוגר בסגנון ציורי הסלע. עד מהרה החלו האמנים לצייר על בדים ולמכור את מרכולתם. אחת הסיבות שהביאו לפיתוח מואץ של ציורי האקריליק קשורה בצורך של האבורג'ינים להתפרנס.

הגל השני של הציור האבורג'יני המודרני היה בראשית שנות השמונים. האמנים הראשונים שכבר הזדקנו, דאגו להנחיל לדור הצעיר את שיטות הציור שלהם. בשלב זה החלו גם נשים לצייר. בתחילה הן רק סייעו לבעל או לאב, אך עד מהרה הן הפכו להיות אמניות בזכות עצמן. לנשים יש סיפורי חלום משלהן, והטקסים שלהן אסורים לגברים.

גבר מנגן בדידג'רידו. מעבירים מדור לדור את אמנות הציור הכוללת גם ציורי גוף וציורים על חפצים, כלי נגינה ועוד | צילום: אייסטוק

הדגמים העיצוביים בציור אינם נחלת הכלל. לפי המסורת, האבות הקדמוניים העניקו אותם לקבוצות מסוימות, שעברו טקס הכנסה בברית, ועליהן לשמור על סודיות ולא להפיץ את הדגמים בין זרים. יש ציורים סודיים עד כדי כך שבעליהם אינם מוכנים להציגם או לפרשם. לכל בית אב יש דגמים משלו. הרשות לצייר אותם קשורה במין, בגיל ובמעמד. רק לבעלי זכות מיוחדת מותר להעתיק את המוטיבים מציורים מסורתיים, או, במקרים מיוחדים, לאפשר לאחרים לעשות זאת. לעיתים קרובות שניים או שלושה אנשים, בדרך כלל בני משפחה אחת, עובדים במשותף על ציור אחד, אולם בר הסמכא של החלום נחשב לצייר הבלעדי.

הצורות, שנראות לכאורה מופשטות, טעונות בסמלים ובצפנים שניתנים לפיענוח באופן חלקי בלבד. הציור הוא אידיאוגרמה – תמונה שמייצגת רעיונות. על פי התפיסה האבורג'ינית, העולם מורכב מסימנים בעלי משמעות והצורות מסמנות טווח רחב של משמעויות. כך, מעגל יכול לייצג מקווה מים, שביל, פרי, אש, בסיס עץ או פקעת צמחים. קו ישר יכול לסמן דרך, זנב של בעל חיים, חרב, עץ או עמוד שדרה. קווים גליים יכולים לסמן מים זורמים, קשת בענן, נחש, ברק או גבעת חול. חיצים מסמנים עקבות של בעלי חיים וצורתם משתנה לפי סוג החיה. בציורים האבורג'יניים יש שימוש נרחב בנקודות ובקווים מצטלבים. צורות אלו קשורות בדימויים של יערת הדבש, עור של קרוקודיל, זחלים וקורי עכביש. הנקודות מסמנות גם את עקבותיהם של בני האדם ובעלי החיים שעברו באתר בעידן החלום.

ציור של לורנס ג'אנגאלה ווטסון "חלום מים", 1989. החלום קשור לעוף האמו, שעקבותיו מצוירים כחצים; הסימנים דמויי הצלב הם עקבות של עופות המים

ציורי האקריליק מתבצעים בדרך כלל על האדמה. כתוצאה מכך הם נעדרי פרספקטיבה וקיימים כמה כיוונים אפשריים של קריאה והתבוננות. הצורות אינן מצוירות כ"דמות" על פני הרקע, אלא שזורות במערך הכולל, שפרוס על פני כל המשטח. האבורג'ינים משתמשים בצבעים המסורתיים של גוניהם: צהוב, אדום, לבן ושחור. לצבעים יש משמעות סמלית והם קשורים במרכיבי החלום, אך המשמעות הנקשרת לצבע משתנה מאזור לאזור ומאמן אחד למשנהו. בארץ ששטחה כגודל יבשת אירופה מובן שביטויי היצירה שונים מאזור אחד לשני. כך ניתן למצוא באזורים מסוימים גם אמנות תלת ממדית: פסלים, עמודי טוטם, כלים וכלי נשק מעוטרים.

האמנות האבורג'ינית, ככל אמנות אחרת, מהווה חלק מהמערכת החברתית-תרבותית בה נוצרה. לפני פלישת האירופים לאוסטרליה לא נועדה האמנות להחשף בפני זרים ובוודאי שלא היה לה כל ערך כספי. ההתפתחות שחלה מאז שנות השבעים אמנם סייעה בהפצת האמנות ובהבנה חלקית שלה, אך בד בבד הפקיעה אותה במובן מסויים מההקשר ומהצרכים המקוריים שלה.

לקריאה נוספת:

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק א' אין לאבוריג'ינים, תושביה המקוריים של אוסטרליה, אח ורע בעולם. הם שייכים לגזע אנושי מיוחד, הצליחו לשרוד במשך כ-50 אלף שנים ביבשת מבודדת, פיתחו תרבות, מיתוסים ואמנות מקוריים, אך גם סבלו השפלות ודיכוי אינסופיים מידי האדם הלבן. כתבה ראשונה בסדרה לכתבה המלאה >

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – לצייר את הארץ הופיע ראשון במסע אחר

לקריאת החלק הראשון של הכתבה לחצו כאן >>

ב-18 ביוני 1788 עגנו במפרץ בוטאני שבמזרח אוסטרליה 11 אוניות ובהן 500 חיילים ו-800 אסירים, שנשלחו לארץ גזירה. שירים חדשים נשמעו בחוף וקפטן ארתור פיליפ הכריז על שלטון בריטניה ביבשת החדשה. היישוב האירופי בניו סאות' ווילס (New South Wales, דרום ווילס החדשה) גדל במהירות. מושבות עונשין ויישובים חדשים נבנו גם לאורך חופי אוסטרליה האחרים. בעקבות החיילים והאסירים באו גם מתיישבים חופשיים, שחיפשו ביבשת הזדמנות לחיים חדשים. הם הביאו איתם בקר וכבשים ומינים רבים של גידולים חקלאיים וחיפשו אדמה. חוקרים וסיירים נועזים חדרו לפנים היבשת, ובעקבותיהם המתיישבים. ב-1851 התגלה זהב במחוזות שונים של אוסטרליה, בעשרים שנים של "בהלת זהב" גדלה אוכלוסיית הלבנים ביבשת מ-405,000 ל-1,650,000 נפש.

במהלך התפתחות מואצת זו לא היה זמן או רצון להתחשב בילידי אוסטרליה. ממילא, בעיני רוב המתיישבים הם נראו כמין נוסף של חיות משונות, בדומה לקנגורו או לקואלה. רוב אדמותיהם נלקחו מהם והפכו לערים, חוות או מכרות זהב. בכמה מקומות ניסו המתיישבים לקנות מהם את האדמה, אבל האבוריג'ינים, שלא ראו באדמה רכוש פרטי שניתן למכרו, לקנותו או לחלקו בגדרות, סרבו לשתף פעולה. בין כה וכה, ברוב המקרים נלקחו האדמות ללא כל גינוני טקס.

אבוריג'ינית קשישה. ב-1788 חיו באוסטרליה 300 אלף אבוריג'ינים, אחרי מאה שנות התיישבות לבנה נותרו רק כ-60 אלף

כשניסו האבוריג'ינים להתנגד, או כשצדו את הבקר והצאן של המתיישבים במקום חיות הבר שהלכו והתמעטו, התפתח עימות עקוב מדם שהביא עליהם אובדן. האבוריג'ינים לא היו לוחמניים כמו האינדיאנים בצפון אמריקה, ונשקם היה דל. הם התעמתו באופן אלים רק עם מי מביניהם שנתפסו על ידם כפוגעים בערך החלום. בעימות עם הלבנים לא היה להם שום סיכוי.

על פי הערכות, ב-1788 חיו באוסטרליה כ-300 אלף אבוריג'ינים. בתום 100 שנים של התיישבות לבנה נותרו ביבשת כולה רק כ-60 אלף. באזורים אחדים, בטסמניה למשל, עשתה אלימות המתיישבים מה שלא הצליחו לעשות אקלים קשה וניתוק מהיבשת במשך עשרות אלפי שנים, והילידים הומתו עד האחרון שבהם. במקומות אחרים היה די במחלות שהביאו המתיישבים מאירופה – צרעת, עגבת ואבעבועות – ובשתיית אלכוהול, כדי לעשות בהם שמות. רק מיעוט מהם המשיך לחיות באורח החיים הישן, בעיקר באזורים הנידחים והמדבריים ביותר של הארץ. במקומות אחרים ברחבי היבשת הם התגוררו במחנות עלובים, בשולי ערים ועיירות, או בתחומי חוות שהוקמו על מה שפעם היתה אדמתם השבטית. רובם נוצלו ככוח עבודה זול ונשותיהם הפכו לאובייקטים מיניים לנחותים שבלבנים.

הבלתי נראים
הם לא נחשבו לאזרחי המדינות החדשות, למעשה לא נחשבו כלל. ממשלות המדינות השונות באוסטרליה התאמצו לרכז אותם בשמורות ולמסרם לטיפולם של פקידים, שהטילו עליהם הגבלות קשות של תנועה ותעסוקה, או לטיפולם של מיסיונרים צדקנים ופטרוניים, שתבעו מהם להאמין באלוהים מופשט ולהתכחש לתרבותם ולמנהגיהם. רובו של הציבור הלבן התייחס אליהם באי הבנה, בחשד, בשנאה ובאלימות. אחרים העדיפו להתעלם מהם, כמו אותו עיתונאי ליברלי ממלבורן שכתב ב-1868: "…הבה נעשה את דרכם אל הקבר נוחה ככל האפשר. הבה נעשה כל שביכולתנו כדי לעשותם בני תרבות נוצרים. אך אל נחמיא לעצמנו כי הצלחנו במשימה. אולי ניתן עוד לעשות דבר מה עם בני התערובת, אך חושש אני כי עניינו של היליד טהור הגזע הוא חסר סיכוי…".

ציורי סלע אבוריג'יניים. רק בשנות ה-60 הפכו האבוריג'ינים לקיימים על פי חוק

ב-1901 הוקמה פדרציית המדינות האוסטרלית והטיפול בחלקים מאוכלוסיית האבוריג'ינים הועבר לידיה. אך מדיניות הפטרונות והאפליה לא השתנתה. ילדים בני תערובת נלקחו מהוריהם, על בסיס תקנה קולוניאלית גזענית מ-1819, ונמסרו לבתי יתומים ולמשפחות אומנות לבנות. שוב ושוב נעקרו האבוריג'ינים מאדמותיהם המסורתיות ורוכזו בשמורות. שם, כמו בחוות ובמחנות בשולי הערים, המשיכו לסבול ממחלות, מאלימות ומתת תזונה.

בעקבות התעוררות ציבורית מסוימת ומודעות ממסדית רבה יותר לחומרת הבעיה האבוריג'ינית בשנות ה-30 וה-40, החלה הממשלה הפדראלית, בראשית שנות ה-50, בפעולה לפתרון הבעיה על ידי הטמעתם של הילידים ובני התערובת בחברה הלבנה, במטרה "להפכם לבני תרבות". משאל עם שנערך ב-1967 זיכה את הממשלה הפדראלית בסמכות לטפל בכל אוכלוסיית הילידים. האבוריג'ינים הוכרו כאזרחים אוסטרלים שווי זכויות והפכו לראשונה ל"קיימים" על פי חוק.

לרבים מהם, בשמורות ובשולי הערים, באו השינויים מאוחר מדי. ב-1971 יצאה הקבוצה האחרונה של האבוריג'ינים, שחיה באורח מסורתי, מתוך המדבר שבמערב אוסטרליה. רק חמישה אנשים היו בקבוצה, והם באו להתיישב בשמורה. מנהיגם, טיג'ינה הזקן, מת שם כעבור שלושה שבועות.

בשנים האחרונות התפתחה באוסטרליה "תיירות חלום", שבמהלכה המבקרים צופים באבוריג'ינים בסביבתם הטבעית – מציירים, צדים, מחפשים מים ועוד

הווה כתנאי לעתיד
בין 1975 ל-1976 גרתי באליס ספרינגס שבמרכז אוסטרליה, בטריטוריה הצפונית. זו היתה אז עיר קטנה ומבודדת, שגרו בה כ-12 אלף איש. בטריטוריה הצפונית כולה חיו אז כ-20 אלף אבוריג'ינים, רובם טהורי גזע.

בערוץ הנחל היבש טוד, החוצה את העיר, היה מחנה אבוריג'יני, שנחשב למקום המסוכן ביותר בעיר. שם גרו בסוכות, באהלים ובצל עצי האיקליפטוס, אנשים שהגיעו מהשמורות. מעטים מהם עבדו. רובם בילו את היום בבטלה ובשתיית היין, שקנו בכספי המענק הממשלתי השבועי (ממשלת אוסטרליה החלה לשלם קצבה זו לילידים טהורי הגזע מראשית שנות השבעים). בלילות התקיימו שם הילולות פרועות, בהן השתתפו גם לבנים, פועלי חוות ונוודים. שומר נפשו רחק משם, אם רצה להימנע מאגרוף בפנים או מסכין בבטן. בבקרים חזר המראה על עצמו: נשים וגברים אבוריג'ינים שתויים כלוט, מזוהמים ולבושי סחבות, שרועים ברחובות, ישנים בין שברי בקבוקים ופחיות ריקות. תושבים לבנים היו עושים דרכם לעבודה, כשהם פוסחים על גופות הישנים באדישות גמורה.

לבית החולים לילדים אבוריג'ינים הובאו ילדים בדרך כלל במצב ירוד ביותר, כתוצאה ממחלות, הזנחה, תת-תזונה או מכות. מראה מזעזע במיוחד היה לילדים חולי עגבת מולדת, שסבלו מעיוותים מחרידים בפנים ובגוף. הילדים שהו שם בחברת אמהותיהם לפעמים חודש ויותר, וזכו לטיפול ולמזון. כשיצאו מבית החולים בריאים וחזקים יותר, תודות למאמצי הצוות המסור, ידעו הרופאים שתוך זמן קצר יראו אותם שוב, לעיתים במצב גרוע יותר.

במסגרת עבודתי ביקרתי ברבות מהשמורות בטריטוריה. בכולן ראיתי עזובה: בתים נוטים ליפול, ציוד מחליד, שלדי מכוניות, אנשים בטלים מעבודה. כל השמורות והמיסיונים היו "יבשים" על פי חוק, ואסור היה למכור או לשתות שם אלכוהול. אבל תושבי אליס ספרינגס נהגו להבריח יין לתוך השמורות ולספסר בו. כשלא נמצא להם משקה, היו מבוגרים וילדים בשמורות מריחים מיכלי דלק, דבק או צבע כדי להשתכר וגורמים לעצמם נזק מוחי בלתי הפיך או מוות.

לצייר את החלום. האבוריג'ינים ציירו בכל מקום – על חול, על סלעים, על גזעי עצים

אבל דבר נוסף התרחש באליס ספרינגס באותם ימים: בגן מול בית העיריה עמד אוהל גדול ועליו שלט: "שגרירות אבוריג'ינית". זה היה סניפה הראשי של "שגרירות", שנציגות אחרת שלה ישבה מזה שלוש שנים על מדשאת הפרלמנט בקנברה, בירת אוסטרליה. זו היתה דרכם של הפעילים לזכויות הילידים, שהיו זועמים ומיליטנטים יותר מאי פעם, להזכיר לאוסטרלים, ללא הרף, את בעייתם והצורך הדוחק בפתרונה. המסר שיצא משם ומריכוזי ילידים אחרים ברחבי אוסטרליה היה מסר של כאב, תסכול וכעס. אבל נוספה לו נימה חדשה: גאווה והכרה בשייכותם לעם ולמורשת תרבותית עתיקה. הם תבעו את זכותם להיות שותפים בקביעת עתידם, וידעו היטב שאינם רוצים להיות אדם לבן. הם גם הבהירו מהו הבסיס לפיתרון נאות: החזרת אדמות שבטיות לידי הילידים, והכרה בערך תרבותם, הנגזרת מאותן אדמות.

מאבקם העקשני וכעסם של הילידים העצימו את תחושת המבוכה ורגשי האשם של הממשלה וחוגים שונים בחברה האוסטרלית. בשנים שחלפו מאז התחוללו שינויים רבים: הממשלה הכירה בארגונים ובמוסדות אבוריג'ינים כדוברים הרשמיים של בני עמם. ב-1976 אושר חוק "זכויות לאדמות הילידים", שהחזיר מאז לידי הילידים למעלה מ-20 אחוזים מאדמות הטריטוריה הצפונית (כ-250,000 קילומטרים רבועים), כולל זכויות המרעה, העיבוד והכרייה. "חלומות" רבים הושבו לבעליהם. אדמות הושבו לילידים גם במדינות אוסטרליות אחרות, אם כי בהיקף קטן יותר. תרבות הילידים הוכרה רשמית כחלק רב חשיבות במורשת האוסטרלית והיתה לנושא נלמד בבתי הספר. ביטוייה האמנותיים, מסורתיים כמודרניים, של תרבות זו, זוכים להערכה נלהבת ולמחירים גבוהים בחוגי האמנות ואספניה.

דידג'רידו, כלי נשיפה עשוי מגזע עץ חלול, שמנגנים בו בטכניקה ייחודית

גם ערכה התיירותי של מסורת ייחודית זו זכה לגילוי. כך נוצרה "תיירות חלום" – מסעות קצרים לאתרים אבוריג'יניים, במהלכם מוסברת לתיירים מורשתם על היבטיה השונים, והם אף זוכים בהדגמות: צופים בציירים, בחיפוש מים ומזון ואף אוכלים מטעמים אבוריג'ינים. פעילות זו, שהפכה לפופולרית, מעסיקה מספר גדל והולך של אבוריג'ינים. הכנסות ממפעלי תיירות ואומנות, מזכויות עיבוד וכרייה באדמות הילידים ומקרנות ממשלתיות מיוחדות, מופנות לקידום כלכלי וחברתי של קבוצות אבוריג'ינים, בהתאם לצרכיהן המיוחדים.

אבל הבעיה רחוקה עדיין מפיתרון. האבוריג'ינים עדיין נמנים ברובם עם השכבה הנמוכה ביותר בחברה האוסטרלית. תוחלת החיים הממוצעת שלהם נמוכה בכ-15 עד 20 שנהמהממוצע הכללי, תמותת התינוקות בקרבם גבוהה פי שלושה מכלל האוכלוסייה וגבוהה יותר גם שכיחותן של סכרת ומחלות לב ושל מחלות מדבקות, כצהבת, שחפת וטרכומה. שיעור האבטלה בקרבם עדיין קרוב לפי שישה מהממוצע הלאומי. שכרם הממוצע הוא כמחצית השכר הממוצע של שאר חלקי האוכלוסייה. רבים מהם עדיין חיים בשולי הערים, בצפיפות רבה ובתנאים לא תנאים. שיעור המאסרים של אבוריג'ינים גדול פי 16 משיעור המאסרים של שאר התושבים, ומספר אלה מהם המתים בכלא גבוה מאוד. האם צודקים הפעילים האבוריג'ינים, שטוענים כי קיום על בסיס של מסורת עתיקה, תוך התרחקות מהרעות החולות של העולם המודרני הוא שיציל את האבוריג'ינים? האם קיום כזה אפשרי בכלל במאה ה-21?

ציורי סלע אבוריג'ינים בפארק קקדו

הד לשיר עולמי
אי אפשר לסיים את סיפורם של האבוריג'ינים מבלי להתבונן בו בפרספקטיבה החורגת מגבולות היבשת האוסטרלית. בהגיע האדם הלבן לאוסטרליה פגש אנשים החיים בתקופת האבן. אמנם התרבות האבוריג'ינית עברה שינויים והתאמות לתנאי היבשת האוסטרלית במהלך 50 אלף שנות קיומה, בעיקר בתחומים חומריים וטכנולוגיים. אך אפשר בהחלט להניח כי לאור החשיבות הרבה שנותנים בני תרבות זו לשימור העבר, תחומים אחרים בה, בעיקר אלה הקשורים לתפיסת העולם ולביטוייה הטקסיים והגרפיים, השתמרו ללא שינוי ניכר. לאור זאת, אין ספק שבתרבות זו השתמרו יסודות שמקורם קדום ביותר, יסודות שהביאו המהגרים מארצות מוצאם בדרום מזרח אסיה.

יותר מכך. בזוכרנו את הרעיונות המקובלים על מוצא המין האנושי, התפתחותו, התהוות תרבותו ותפוצתו בעולם, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיסודות תרבותם של האבוריג'ינים קדומים אף יותר ומהווים חלק מהמורשת האנושית-תרבותית של כולנו. האם מקרה הוא שהבוראים ברבים מסיפורי הבריאה יוצרים את האדם מעפר הארץ? האם מקרה הוא ששלדים מלפני 30 אלף שנים, שהתגלו באתר אגם מונגו שבאוסטרליה מונחים בקבריהם באותה צורה ומרוחים באותה אבקת צבע אדמה אדומה מקודשת, כמו שלד של אשה צעירה מלפני 100 אלף שנים, שהתגלה ליד אגם בלטון בהונגריה? כלום ייתכן שלפחות חלק ממזמורי האבוריג'ינים האוסטרלים הם המזמורים הקמאיים, ששרו אבות המין האנושי בטקסים דומים בחלקי עולם אחרים? ומי היו מספרי הסיפורים הראשונים?

אולורו, הר הקדוש לאבוריג'ינים בטריטוריה הצפונית

איני מתיימר לדיון אנתרופולוגי, זהו יותר עניין וכבוד למורשת העתיקה ולמאמץ האדיר שעשו האבוריג'ינים לשמרה, גם למעננו, בלי יודעין. בספרו הנפלא "נתיבי השיר" (The Songlines), העוסק בקדחתנות במסרים תרבותיים שונים, מהתרבות האבוריג'ינית לתרבותנו אנו, מיטיב סופר המסעות ברוס צ'טווין לבטא תחושה זו: "…בעיני רוחי אני רואה את נתיבי השיר נמתחים על פני יבשות ושנות דור; ובכל מקום בו פסעו בני האדם השאירו הם נתיב של שיר (שאת הדו נוכל לקלוט מפעם לפעם); ושמקורם של נתיבים אלה הוא אי שם הרחק בזמן ובמרחב, בכיס המבודד שבסבנה האפריקנית, שם פצה האדם הראשון את פיו, מתריס נגד האימים אשר סבבו אותו, וקרא את השורה הראשונה של השיר העולמי: אני הוא!".

לקריאה נוספת:

אבוריג'ינים – לצייר את הארץ המסורת האמנותית האבוריג'ינית נמתחת על פני עשרות אלפי שנים והיא עושה שימוש נרחב בנקודות ובקווים מצטלבים. צורות אלו קשורות בדימויים של יערת דבש, עור תנין, זחלים, קורי עכביש. הנקודות מסמנות גם את עקבותיהם של בני האדם ובעלי החיים שעברו במקום בעידן החלום לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' הופיע ראשון במסע אחר

"אתה חייב לדבר עם מיסיס אינגרם", אמר לי כמעט כל מי שפגשתי ברדפרן (Redfern). ג'ויס אינגרם חיה כמעט כל שנותיה ברדפרן. בגיל 77, עם השכלה של שש כיתות בית ספר עממי נחות בלבד, היא בעלת מעמד יוצא דופן בקהילה האבוריג'ינית שבמקום. איש לא מדבר עליה כעל "ג'ויס", ואני חש באיזו משמעות מיוחדת לשימוש בתואר האלמנטרי כל כך – מיסיס, גברת – בצמוד לשמה. חיבה עזה וכבוד ללא מצרים של הדוברים. גילה ונסיון חייה, הוותק שלה בשכונה או חוכמתה, ואולי כל הדברים יחד, עשו אותה למנהיגה בקהילה, ל"זקנת שבט" (elder) של ממש, בנוסח המסורתי. בעיני רבים היא דוגמה להנהגה עממית, שונה מכל מיני מנהיגים בעיני עצמם ויומרניים של התנועה האבוריג'ינית.
וכך, במשך כל ימי שהותי בסידני, אני מנסה לפגוש במיסיס אינגרם ולקבל גם ממנה תשובה לשאלה המציקה לי זה מכבר, ושאותה באתי לנסות לברר הפעם: מה המשמעות של קיום אבוריג'יני בעיר ובסביבה מודרנית, ומה הסיכוי לקיום כזה במאה ה־21 שבשער.

"הבלוק" – כניסה לעולם אחר
רובע רדפרן רחוק רק קילומטרים אחדים, עשר דקות נסיעה או שלוש תחנות רכבת, ממרכז סידני. זהו איזור מגורים אופייני של בני מעמד בינוני ופועלים בעיר הפנימית, מהדורה מרופטת של פדינגטון (Paddington) היוקרתי, עם שרשרות בתי קומתיים ששבכות ברזל אמנותיות בחלונותיהם ובמרפסותיהם. רובע שידע ימים טובים יותר, ושב, בחלקו, להיות

רוב המבקרים בסידני היפה והמטופחת אינם נחשפים לשכונה כמו רדפרן. עד מצעד המחאה הגדול של 60 אלף אבוריג'ינים בסידני ב-1988, לא הרבתה התקשורת העולמית לעסוק בנושא | צילום: מיכאל גלעדי

מקום מגורים משתקם ומועדף על בני המעמד הבינוני, בוהמיינים וסטודנטים מאוניברסיטת סידני הסמוכה. להוציא את מספרם הגדול מעט מהמקובל של שתויים, רובם כהי עור, המתנדנדים על עקביהם כבר בשעת צהריים מוקדמת סמוך לתחנת הרכבת, הכל נראה שגרתי. ובכל זאת, ליוצא מתחנת רדפרן נדמה שהוא מגיע לעולם אחר.
מול שער היציאה, מעברו השני של הרחוב, קיר ארוך ועליו ציור צבעוני גדול: רגליים יחפות, טוטמים אבוריג'יניים, דגל ה"קורי" (Koori – האומה האבוריג'ינית באחת משפות הילידים) וכתובת ענקית "40,000 שנים הן זמן ארוך מאוד, 40,000 שנים עוד חרותות בזכרוני". כל זה על רקע הבניינים הגבוהים ומגדל התצפית בסיטי של סידני, המתנשאים במרחק. מאחורי הקיר הזה, בשטח קטן יחסית – רק ארבעה רחובות המצטלבים עם ארבעה רחובות אחרים – הידוע בפי דייריו כ"בלוק", נמצאת השכונה האבוריג'ינית שהוציאה לרובע, ולעיר כולה, שם רע.
ברניס יוז (Hughes), אשת הקשר שלי כאן, לא הופיעה למפגש בתחנה. "כמה אבוריג'יני מצידה", אני חושב ביותר משמץ של גזענות כעוסה, ומצלצל למספר הטלפון שבידי. "אל תלך לשום מקום", אומר לי המתנדב ברדיו קורי (Koori Radio) שבצד השני של הקו, "אני בא לקחת אותך". ואני ממתין לו, תוהה על נימת הדאגה ששמעתי בקולו.
רק מאוחר יותר אחר הצהריים, בצאתי בפעם הראשונה עם ברניס (היא הופיעה לבסוף, והתגלתה כצעירה חמודה שהבחינות באוניברסיטה גרמו לה לאחר) לחפש, לשווא, את מיסיס אינגרם בביתה שב"בלוק", אני מתחיל להבין מה הדאיג כל כך את ידידי החדש כריס.
בכניסה ל"בלוק", בקרן הרחובות לוסון (Lawson) ואווליי (Eveleigh), עומד בניין גדול, ועל גגו מתנוסס דגל קורי ענק ומתריס – שחור הוא צבע העור, השמש שבמרכז היא האם נותנת החיים לכל, האדום מסמל את אדמת אוסטרליה ואת דם הילידים שנשפך בה. בכיכר המרוצפת שבחזיתו ובספק גן השעשועים שבראש רחוב אווליי (נדנדות אחדות, כמה מהן שבורות, ועשב שוטה במקום דשא), מתגודדים בחבורות מספר רב של חסרי מעש המשוחחים ביניהם בקולות רמים, כשהם לוגמים מפחיות בירה או מעבירים ביניהם בקבוק של יין עטוף בשקית נייר. מפעם לפעם מתפתחת מריבה קולנית להפליא, שמשתתפיה עושים שימוש משוכלל בשפת ביבים. אלימוֹת מילולית וקולניות במיוחד הן המריבות בין הנשים האבוריג'יניות, סתורות הלבוש ופרועות המראה.
פרופ' מרסיה לנגטון (Langton), סוציולוגית ופעילה אבוריג'ינית, כתבה באחד ממאמריה

צעירה אבוריג'ינית. החברה האוסטרלית היא אמנם רב-תרבותית, אבל אינה נקייה נגילויי גזענות. רק ב-1967 הוכרו האבוריג'ינים כ"בני אנוש" בחוק האוסטרלי | צילום: ג'וזף בק

על היותן של הקללות והקטטות הפומביות מנגנון מסורתי, עם חוקיות ברורה, אשר נועד לפריקת מתחים ותיקון עוולות בין פרטים וקבוצות בחברה האבוריג'ינית בעבר. המנגנון הזה מופעל גם בהווה, בקבוצות אבוריג'ינים עירוניות, בהתאמות הנדרשות ובשפה החדשה, לאותם צרכים, אלא שאינו מובן כלל, ועל כן גם לא מתקבל בברכה, על ידי נציגי החוק ה"לבן" – המשטרה ובתי המשפט.
לנגטון מציינת במאמר כי כמו בעבר, צפויות הקטטות להסתיים לאחר שמיצו את מהלכן הטקסי המקובל והמשתתפים באו על סיפוקם, בדרך כלל ללא פגיעות גופניות קשות מדי, אלא אם כן המשתתפים בתגרה היו "extremely intoxicated". איזו הגדרה מדעית, נקייה ויובשנית. רבים מהמתקוטטים ומהנוכחים בכיכר נראים "מורעלים" במידה מדאיגה, כפי שמעידים גם שברי הבקבוקים הרבים ומזרקים הפזורים פה ושם.
הקירות הלבנים של הבתים במורד רחוב אווליי חשופים ברובם מצבע או טיח. על רבים מהם מרוססות בצבע כתובות וססמאות. הלכלוך וההזנחה בולטים. אחדים מהמבנים הרוסים בחלקם או שרופים. גם כאן יושבים הרבה אנשים ללא מעש ושולחים לעברי מבטים חשדניים. במרפסת מקושטת בכמה עציצי גרניום, מקישה ברניס בדלת. בת עשרה בתלבושת אחידה של תיכון פותחת לנו את הדלת ומאפשרת הצצה לחדר מפתיע בנקיונו בלב העזובה. זו נכדתה של מיסיס אינגרם. סבתהּּ לא בבית. אנסה לפגוש אותה בערב, בישיבת הוועד של המרכז הקהילתי.

אני יודעת מאיפה באתי
לינדה בורניי (Burney) היא נשיאת "המועצה לפיוס"
(National Committee for Aboriginal Reconciliation) בניו סאות וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים. היא כבת 40, דקת גזרה, נאה ומרשימה בשמלתה האלגנטית, בתכשיטיה התואמים ובדיבורה הרהוט. אני פוגש בה במשרד האגודה בסידני, באיזור מגורים ישן אך יוקרתי ועטור ירק.
האגודה היא ארגון ציבורי של קהילת האבוריג'ינים, המקבל תמיכה ממשלתית. "תפקידנו", היא אומרת, "להיות 'כלב השמירה' במשא ומתן עם גורמים בממשלות המדינה והפדרציה על הקצבות לחינוך וקידום תוכניות במגזר האבוריג'יני, וגם לעקוב אחר התפתחויות ולייעץ בנושאי חינוך ומתן הזדמנויות לאבוריג'ינים. יש בעיות רבות הרחוקות מפתרון: נשירת ילדים אבוריג'ינים מהמערכת גדולה בהרבה משאר האוכלוסיה, יש שיעור גדול של אנאלפביתים, צריך להתאים חלק מתוכניות הלימודים במיוחד לאבוריג'ינים, לבחון את הקשר בין בעיות בריאות של ילדי אבוריג'ינים לבין הישגיהם בלימודים ולפעול בעניין עבריינות הנוער הנפוצה. המון בעיות", היא נאנחת, "לצוות קטן עם קשיי תקציב".
עם מי ועם מה אתם רוצים להתפייס?
"זהו תהליך הנמשך באוסטרליה כבר עשר שנים: בדיקת העבר האוסטרלי, בניסיון ליצור עתיד טוב יותר לאבוריג'ינים ולכל תושבי הארץ הזו, כדי שיוכלו להתחלק באופן שוויוני במשאביה. הוא כרוך במשא ומתן עם תעשיית המכרות, איגודים מקצועיים ואנשי עסקים על נושאים חברתיים וצדק לאבוריג'ינים; וכן,      בשכנוע הממשלה להכיר באחריותה למה שקרה ובצורך לתיקון המעוות.
"לרוב האוסטרלים אין מושג על העבר ותוצאותיו בהקשר האבוריג'יני. עד לפני כשנה לא הכיר איש בעובדת קיומו של 'דור אבוד' [Lost Generation – כ־100 אלף ילדים ממוצא

במרכז החינוכי מוראווינה. המרכז מתוחזק היטב, והילדים בו מקיים ומטופחים. האם מכאן ייצא האסטרונאוט האבוריג'יני הראשון? צילום: משה שי

אבוריג'יני שנחטפו והורחקו ממשפחותיהם על ידי השלטונות ומיסיונרים, מראשית המאה ועד שנות השבעים, 'לטובתם'], ומי שידע – הכחיש. עכשיו אי־אפשר להכחיש עוד!
"עד 1992, כשהתקבל פסק הדין בעניין מאבו [Mabo Case – פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון באוסטרליה, בעניין זכותם ההיסטורית של ילידים על אדמתם, שזעזעה את המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה], היתה מוסכמה שהארץ, בעת בואם של האירופאים, היתה 'ארץ ריקה' [terra nullius], ולכן ראויה להילקח ללא כל מחלוקת. ספרי החוק וההיסטוריה התעלמו עד 1993 מזכויות הילידים בארץ זו. אוסטרליה אינה יכולה יותר להסב מבטה ולומר: זה לא קרה, זה לא היה!".
ואם אוסטרליה הרשמית והאוסטרלים יכירו בעובדות ויראו באבוריג'ינים "אוסטרלים ראשונים", זה יבטיח את ההשלמה עם קיומם כחלק מהחברה?
"ספק אם תהיה אי־פעם השלמה וקבלה מלאה של האחריות ושל העובדות ההיסטוריות. זו חברה רב־תרבותית, אבל עם גילויי גזענות רבים. רק ב־1967 הוכרו האבוריג'ינים כ'בני אנוש' בחוק האוסטרלי, ורק ב־1972 נפסקה מדיניות הממשלה הרשמית של 'אוסטרליה לבנה' [מניעת הגירתם של לא־לבנים לארץ]. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה זו, וכמוהם רוב המנהיגים. ועם דעות קדומות ומנטליות שנוצרו אז, איך יבינו שעל האבוריג'ינים נגזר כל אותן שנים ארוכות 'לחיות בזבל'?
"ובשנים האחרונות יש לפתע התפרצות מחודשת של גזענות… פאולין הנסון [פוליטיקאית ימנית קיצונית] ו'האומה המאוחדת' שלה… ואנשים נתפסים לרעיונות נוראיים כאלה: האומה האחת, הנפלאה כאילו… האסיאנים אחראים לקשייה הנוכחיים… האבוריג'ינים גוזלים חלק מהקרקעות… פתאום מתברר שהגזענות עדיין קיימת, ובעוצמה מפחידה. וזה מדאיג ומתסכל אנשים כמוני, אחרי 20 שנה של עבודה קשה לשינוי הלכי הרוח ולמען פיוס".
נכשלת בהשגת מטרתך? אולי לא עשית מספיק?
"לא, כי ב־20 השנים הללו קרו גם הרבה דברים חשובים ומשמעותיים. למשל, כשבשנת יובל ה־200 [1988] עלתה מחאת האבוריג'ינים לכותרות התקשורת העולמית, יום אחרי יום, ותושבי אוסטרליה נאלצו להתמודד עם העניין ולא להתחבא… באותה שנה צעדו 60 אלף איש במצעד מחאה בסידני וזכו לתמיכת האיגודים המקצועיים וקבוצות מיעוטים אחרות וארגוניהם. ויש לנו כעת, ברמת האזרח הפשוט, קרקע לפעולה שבבסיסה ההבנה כי העניינים לא היו ועדיין אינם כשורה… הבנה מתרחבת והולכת שבמרכז אי־הצדק החברתי נמצאים האבוריג'ינים והיחס למורשתם התרבותית… והיחס לתרבות הולך ומשתנה. היא הופכת לנכס כלל אוסטרלי".
לינדה אינה נראית אבוריג'ינית, מלבד העיניים האופייניות, שעפעפיהן כהים, המתמלאות מפעם לפעם כעס או כאב. אביה אבוריג'יני, אמה לבנה, וגם היא, כרבים מבני דורה ה"אבודים", נלקחה מהוריה כתינוקת והתחנכה בסביבה לבנה. היא לא מרחיבה את הדיבור על כך, ואני נמנע מללחוץ.
את יודעת מאיפה בא אביך? מהם שורשיך ואדמתך השבטית?
לינדה צוחקת. "הנחת היסוד שלך על אבוריג'ינים עירוניים אינה נכונה, לדעתי. רק מעט מאוד מאיתנו לא מכירים את שורשיהם השבטיים ואת אדמתם. הם אינם מנותקים ממנה, גם אם הם לא גרים שם כעת. אני בחרתי לגור בעיר הגדולה, אבל שורשי בדרום־מערב ניו סאות וולס, ליד ליטון (Leeton). אני גרה בסידני 20 שנה, לא על אדמתי, אבל לא ניתקתי את הקשר. האוכלוסיה האבוריג'ינית בסידני היא כמו קהילה של אנשים ממוצאים שונים הקשורים למורשת… הם יודעים מאיפה באו".
ומה עם שימור הטקסים ומהות ה"חלום" ?
"זה אכן אבד לרבים מאיתנו, הכיבוש הרי נמשך כאן יותר מ־200 שנה", היא אומרת בכעס. "אבל גם אם חייתי במציאות של דיכוי ומחיקת האבוריג'יניות במשך שנים רבות, זה לא עושה אותי פחות אבוריג'ינית! רק אורח חיי שונה מאוד מאורח חייו של יליד בטריטוריה הצפונית. אם איני יכולה לדבר בשפת שבטי, עדיין איני פחות אבוריג'ינית ממי שמדבר בשפה עתיקה. מה שקובע את הזהות היא ההגדרה העצמית והקשר למורשת דרך ערכים".
ערכים אבוריג'יניים יכולים להיות תקפים במאה ה־21?
"מדהים אותי לראות שגם אחרי יותר מ־200 שנות דיכוי והשפלה, האבוריג'ינים עדיין שומרים על חוש נדיבות כזה ועל יכולת להושיט יד ללבנים ולהגיד: יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת. הנדיבות הזו היא ערך הנגזר מתרבותנו, והוא תקף. וכמוהו תקפים גם הנכונות לחלוק, הדאגה לבני אדם, ובעיקר משמעותית העובדה שבזכות דבקותנו בערכים ובמורשת השגנו את ההישג הגדול ביותר שלנו – ששרדנו בכלל".

מקור הכוח
ברניס יוז היא בת 27, ביישנית ומאופקת מאוד. כבת תערובת, גם היא אינה נראית אבוריג'ינית במיוחד. היא עזבה את עיר הולדתה שבצפון־מזרח ניו סאות וולס, לפני כעשר

רדפרן. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה נגד אבוריג'ינים, וכך גם רוב המנהיגים. עם דעות קדומות ומנטליות כזו, איך יבינו את הסבל האבוריג'יני? | צילום: משה שי

שנים, בגלל הקושי למצוא שם עבודה ובשל העובדה שרבים מחבריה התחילו להתמכר לשתיית אלכוהול. עכשיו היא סטודנטית מן המניין באוניברסיטת סידני. רק בעיר הגדולה נחשפה לפעילות קהילתית ופוליטית בנושא האבוריג'יני, כשהשתתפה בהפגנות הגדולות של יובל ה־200. "כאן הבנתי את ערכה של הפעילות המשותפת", היא אומרת, כמעט במבוכה. היא גרה מחוץ ל"בלוק", בסמוך לאוניברסיטה, ובצד לימודיה היא גם מתנדבת פעילה במרכז המידע ובתחנת הרדיו שברדפרן.
תמיד ראית את עצמך אבוריג'ינית?
"כן".
בגלל היחס אליך או בגלל תחושה פנימית?
"בגלל השניים, אבל בעיקר בשל החינוך של אמי – להכיר בהיותנו אבוריג'ינים ולהתגאות בכך. אמי נלקחה מהוריה כתינוקת, היא בת ל'דור האבוד'. ולחינוך הזה היתה משמעות רבה, כי בגלל מראי הבהיר יחסית ואי־היכרותי את מוצאי השבטי, זכיתי בצד יחס גזעני כאבוריג'ינית, גם לזלזול ולהכחשת שייכותי – על ידי לבנים ואבוריג'ינים כאחד".
האם אבוריג'יניות בעיר שונה במהותה מזו של תושבי האדמות השבטיות?
"הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי – הקהילה תפסה את מקום השבט. זה בולט מאוד בסידני, שבה, בגלל מציאות פוליטית אינטנסיבית מאוד, נוצרה גם תחושת קהילה אבוריג'ינית ברורה. לקהילה כזאת יש חשיבות כרשת לעזרה הדדית בפתרון בעיות דיור, פרנסה ובעיות אחרות, אבל גם לשימור מסורות שמקורן במחוזות המוצא של האנשים. כאן, ברדפרן, נוצרה חברה אבוריג'ינית מגוונת ורבת פנים, כי אנשים הגיעו מכל עבר. אבל לגיוון יש גם מחיר: אין לנו מושג של 'זהות לאומית' כהגדרתה המקובלת, ויש שסעים ומתחים בתוך הקהילה, שהחברה הלבנה תופסת עליהם טרמפ לעיתים קרובות".
למה? הרי כולם באותו בוץ בסופו של דבר, בלי קשר לרבגוניות מוצאם?
"יש גילויי גזענות רבים… גם מצד גורמים רשמיים, כמו המשטרה וסוכנויות ממשלתיות אחרות, שמלבות תככים ומתחים כדי להשיג שליטה בקהילה מסוכסכת ומפולגת. יש מאבק על תקציבים בין ארגונים ופרטים הפועלים, באמת או לכאורה, לטובת הקהילה, וכשמפתים חלק מהם לשתף פעולה עם הממסד על ידי הבטחות לתקציבים ועזרה בפעילות – התוצאה הרסנית לאחדות. ברדפרן יש בעיות חמורות כאלה. למשל, נפוטיזם ב'חברת השיכון', שמיקי מונדיין עומד בראשה, אחותו היא המזכירה וחצי מחברי הוועד המנהל הם בני משפחתו… זו תוצאה של מניפולציה ומאבק על שליטה בנכסים וזכות המגורים ב'בלוק'… אנשינו שלנו תוקעים לנו כעת סכין בגב ועושקים אותנו".
ומה עם ההנהגה? מי מתמודד עם הבעיות?
"אנחנו זקוקים להנהגה חזקה ונקייה משחיתות כדי לעמוד בלחצים, אבל למנהיגים של היום אין הכוח והזעם של מנהיגי העבר, אשר הושפעו מאוד ממנהיגי השחורים ומתנועות המחאה בארצות־הברית בשנות השישים. יש מנהיגים ששואבים את סמכותם, בקנה מידה מקומי, מיושרם וממידת תרומתם ופעילותם למען הקהילה במשך שנים. מיסיס אינגרם, למשל. אבל לקבוצת מנהיגי העבר, שהיתה מקובלת ובעלת סמכות בקנה מידה ארצי, לא קמו מחליפים".
אולי המורשת והערכים אינם כלים מספיקים לשמירת האחדות?
"ייתכן. אני רואה עד כמה קשה לזקני הקהילה לשמר את המנהיגות. לא את הכבוד שרוחשים להם, אלא את הדרך להעביר את ההנהגה לדור הבא. ויש להם בעיה איתנו, הצעירים המבקשים לבוא במקומם. בעבר, הם ידעו טוב מאיתנו איך לפעול. כעת השתנו פני הדברים והשמרנות שלהם היא מכשלה. לנו, הצעירים, ברורה יותר מהירותו של תהליך השינוי המתחולל בעולם וברור הצורך להסתגל אליו. אנחנו מודעים הרבה יותר לדרכים ולאמצעים חדשים להפצת המסרים שלנו. ואנו חסרי סבלנות, כי אנחנו עדיין כל כך מאחור ויש לעשות הרבה כדי לחולל מהפכה במצבנו".

משהו רע קורה
לא הצלחתי לפגוש את מיסיס אינגרם בערב. גם לא בבוקר המחרת. ברניס מבטיחה לטפל בנושא, ואני פונה לפגוש כמה דמויות מפתח אחרות ברדפרן. גם מיקי מונדיין (Mundane) בא מצפון־מזרח ניו סאות וולס. הוא וששת אחיו עבדו במכרה אזבסט, בתנאים קשים מנשוא, והגיעו לסידני בשנות השישים כדי למצוא את עתידם בכרך. אחד האחים היה לאלוף אוסטרליה באִגרוף במשקל קל ואף התחרה על התואר העולמי. גם מיקי התאגרף אז. "זו היתה דרך טובה להגדרה עצמית", הוא אומר בנימה פילוסופית, "יכולת לפוצץ ללבנים את הצורה".
רדפרן, שהתחילה להתאכלס באבוריג'ינים בשנות השלושים, היתה המקום המובן מאליו

רדפרן. הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי. הקהילה תפסה את מקום השבט וזה בולט במיוחד בסידני צילום: משה שי

להשתכן בו למי שבא מבחוץ. "החברה האבוריג'ינית לשיכון" הוקמה ב־1970. מיקי מנהל אותה מאז 1975. מטרת הקמתה היתה ליצור קואופרטיב שירכוש בתים ברובע, כדי להעמידם למגורי אבוריג'ינים בשכר דירה נמוך ולדאוג לאחזקתם.
הוא איש נמוך ושרירי, לבוש בהידור רב. משרדו, בבניין הגדול שבראש רחוב אווליי, מתחת לדגל הקורי המתנוסס, נקי ומטופח אף הוא, ושלוותו מופרת רק כשמישהו מהרחוב מתנודד פנימה לנסות להשתמש בשירותים, להקיא בהם או להזריק מנה. "השכונה שוקעת, גמורה", הוא אומר, "בשנים האחרונות היא התמלאה בטיפוסים מפוקפקים – שיכורים, מסוממים ומחוללי צרות. כעת אנו עומדים אפילו מול פולשים למבנים השייכים לקואופרטיב שהורסים אותם לגמרי".
דמי חבר בקואופרטיב הם רק דולר אחד סמלי לשנה. 200 החברים הם הגיבוי הציבורי לאפשרות קבלת הלוואות ועזרה ממשלתית לרכישת מבנים. בשנים האחרונות הם רוכשים בתים גם מחוץ לרדפרן, מטעמים נדל"ניים מובהקים, וגם משום שמיקי מאמין כי אין לרדפרן תקנה. "אין שום חשיבות למגורים בשכונה אבוריג'ינית דווקא", הוא מצהיר. "להיפך, הדרך הנכונה לאבוריג'ינים היא להתערבב באוכלוסיה הכללית. דיור חלופי, איכותי יותר, מחוץ לרדפרן, הוא לא רק הזדמנות לשיפור איכות החיים, זהו גם הסיכוי לחולל שינוי של ממש בחיינו ולאפשר השתלבותנו במשחק הכלכלי".
בצידו השני של הבניין אני פוגש במייקל דיוויס, מנהל הסוכנות להכשרה מקצועית "נאאמורו" Naamoro)). חזותו אירופית לגמרי. רק עיניו רומזות על מוצאו (סבו היה אבוריג'יני), שבמשך שנים לא היה מודע לו כלל. ודווקא מוצאו אִפשר לו לקבל את תפקידו, שכן התקנות קובעות כי רק מי שמוצאו אבוריג'יני יכול לעבוד בסוכנות ממשלתית מסוג זה. 190 תלמידים ממוצא אבוריג'יני לומדים בקורסים מקצועיים שמקיימת הסוכנות בתחומי המכירות, פקידות, בנייה, מכונאות ועוד.
"התלמידים עומדים בדרך כלל בהצלחה בדרישות הקורס", הוא מספר, "הצרות מתחילות אחר כך. שלב ההשמה בעבודה קשה. אנו מנסים להפנות בוגרים לחברות או ללוותם

רובע רדפרו. "מדהים שגם אחרי יותר מ-200 שנות דיכוי, האבוריג'ינים יכולים עדיין לומר ללבנים 'יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת", אומרת לינדה בורניי, נשיאת "המועצה לפיוס" ביו סאות' וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים צילום: משה שי

בשלב חיפוש העבודה, אך נתקלים לעיתים קרובות באפליה בקבלת עובדים. אפליה היא לעיתים גם מנת חלקם של מי שהתקבלו לעבודה. לכן נוצרת בעיית הסתגלות קשה ורבים נושרים מעבודתם מתוך יאוש, תחושת תסכול או חוסר ביטחון. פתרון אפשרי הוא לא לתת לעובד אבוריג'יני להיקלט בעבודה לבד, אלא עם עוד אחד או שניים, לתמיכה הדדית. בינתיים, לא רבות החברות שמשתפות עימנו פעולה בעניין זה".
המרכז החינוכי מוראווינה (Murawina) יוצא דופן בין הבתים שברחוב אווליי. הוא שוכן במבנה חדש יחסית, צבוע ומתוחזק היטב, וכולל מעון יום לתינוקות ופעוטות וגן טרום חובה. חצרו, מאחורי גדר מסורגת, נקייה וילדים מטופחים משחקים במתקנים שבה.
במרכז כ־50 ילדים, רובם מרדפרן וחלקם משכונות רחוקות יותר. בהם גם כמה ילדים לבנים, שהוריהם גרים בסביבה ומעדיפים אינטגרציה. המוסד הוקם על ידי קהילת רדפרן לפני כ־20 שנה, כדי לפתור בעיות אופייניות להורים אבוריג'ינים – חוסר יכולתם לממן מעון יום לילדיהם ודחייתם ממוסדות אחרים, בגלל התנגדות הורים לבנים. במשך השנים התחזקה גם נטייתם של ההורים ללמד את ילדיהם ערכי תרבות אבוריג'יניים, כפי שזה נעשה במרכז.
אני מספר לברברה סילבה (Silva), מנהלת המרכז, על פגישתי במלבורן עם דריל פירס
(Pearce), עורך דין ופעיל ידוע לזכויות אבוריג'ינים, שאמר לי: "אני מקווה לראות במאה ה־21 אסטרונאוט אבוריג'יני בין הנוסעים למאדים, שזוכר מאיפה הוא בא, במובן של קשר לערכים מסורתיים, ונושא ערכים אלה עימו". אולי אחד מבוגרי המרכז?
"אולי", היא מחייכת חיוך עצוב ועייף עד כאב. בינתיים, במציאות של עוני, סמים ואלימות שמסביב ומאבק יומיומי ברשויות על תקציבים ודרכי פעולה, המשימה קשה מאוד. "אנו מצליחים להטמיע בילדים ערכים משלנו, בצד הכנה ראויה לכניסתם לבתי הספר הרגילים. אבל משהו רע קורה להם במעבר למערכת החינוך הכללית. רבים מהם מאבדים את הדחף להצליח ולהתקדם, ומתחילה נשירה גדולה. צעירים אבוריג'ינים מוכשרים, שקיים בהם יצר תחרות, יכולים להגיע רחוק. אבל לרבים מדי אין יצר כזה. הם מעדיפים להתגודד בחבורה, לבחור את הדרך הקלה בחיים, לחלוק במה שיש ולא להתחרות… עוד לא גיליתי את הדרך לשלב הישגיות בערכים הישנים".

רדיו חי וחזק
מרכז המידע האבוריג'יני גאדיגאל (Gadigal) נמצא ברחוב שקט ברדפרן, מחוץ לגבולות ה"בלוק" הכאוטי. במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, בולט לא רק ההבדל הפיזי בין רחוב אווליי לרחוב הזה, אלא במיוחד ההבדל שבין תחושת היאוש והמועקה המורגשת באחד לבין התקווה והפעילות המרוכזות בשני.
על הדלת סמל אבוריג'יני גדול וכתובת: Koori Radio – Live and Deadly. בקומה השנייה של המבנה נמצאת תחנת הרדיו הקטנה, שעליה גאוות המרכז. כעשר שעות ביום

רדיו קורי. התחנה משדרת מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה, ומידע בנושאי דיור, תעסוקה, אירועי תרבות, ייעוץ משפטי ופעילויות מחאה | צילום: משה שי

משדרת התחנה תוכניות מוסיקה (עם דגש על מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה), וביניהן משולבות תוכניות מלל בנושאים פוליטיים וחברתיים בעיקר, שבמרכזן זכויות האבוריג'ינים וזכויות ילידים אחרים בעולם. בין שיר קצבי אחד למשנהו, מועבר למאזינים מידע על אירועים תרבותיים, אפשרויות דיור ותעסוקה, ייעוץ משפטי, טיפול רפואי, פעילויות מחאה בסידני ועוד.
"גאדיגאל היה שמם של הילידים שחיו באיזור סידני בעבר הרחוק", אומרת קתי קרייגי
(Craigie), מנהלת המרכז, "ואנחנו רואים את עצמנו כאפוטרופסים הנוכחיים של זכויותיהם ההיסטוריות". המרכז הוקם ב־1983 והופעל על ידי מתנדבים, כשמטרתו הראשונית לסייע לאבוריג'ינים המגיעים לעיר או נתונים בקשיים. מ־1993 הוא זוכה גם לתמיכה תקציבית מהממשלה הפדרלית.
לקתי אין שום עכבות לגבי אופן השימוש במימון הממשלתי, גם אם הוא מופנה בחלקו למאבק ברשויות עצמן. "שירות המידע הוקם כדי לייעץ ולכוון את אנשינו, ולחסוך להם זמן וכוחות במגעיהם ובמאבקיהם נגד מדיניות הממשלה המקפחת בנושאים שונים", היא מציינת. "עכשיו אנו פועלים להפוך אותו גם למרכז תקשורת וחינוך, שבאמצעים מודרניים – הצ'ורינגות [מקלות מסר] החדשות שלנו – יוכל להביע ולהעביר מסר פוליטי ותרבותי, על מה שקורה לתושבים הילידים בארץ הזו. לציבור אין כמעט מושג על תרבותנו ועל חלקנו בהיסטוריה האוסטרלית. אבוריג'ינים הוצגו זמן רב מדי בדרך מסולפת וסטריאוטיפית. אבל גם אנשינו זקוקים למידע על עצמנו. השקענו בעבר הרבה כוחות ומאמץ בהישרדות, ולא התפנינו לקבוע את סדר היום לגבי המסרים התרבותיים־ערכיים שלנו והדרך שבה נעבירם לילדינו".
קתי קרייגי היא תקווה אבוריג'ינית מהלכת. בהירת פנים, באמצע שנות השלושים שלה, אנרגטית להפליא, ועיניה רושפות כוח וזעם של נפש מהפכנית. האווירה במרכז מנומנמת, מלבד הדי.ג'יי המשתולל באולפן הרדיו, אך היא משתנה כהרף עין עם כניסתה של קתי, הגוערת, מעודדת, מחלקת הוראות. אין ספק לגבי החיבה הרבה וההערצה שרוחשים לה עובדי המרכז, וכמוהם אנשי השכונה, הנעזרים בשירותיו. כשאנו מתיידדים מספיק, לא עובר זמן רב וגם אני זוכה להרגיש את נחת לשונה.
בעוד 20 או 50 שנה, כשתשיגו את השוויון המיוחל, תהיו דומים לכל מיעוט אתני בחברה האוסטרלית, עם כמה מנהגים וערכים שתשמרו, אבל מנותקים מבסיס התרבות שלכם. איזו מין אבוריג'יניות זו תהיה?
קתי כועסת. "כמו אנשים רבים, גם אתה אינך מבין נכון את המסר שלנו, את שאיפותינו ואת השאיפות של תושבים ילידים באופן כללי. איננו רוצים 'שוויון זכויות', אלא 'זכויות ילידים', ואלה שני דברים שונים! זכויות ילידים בשבילי הן הזכות לדבוק בתרבות שלי ושל סבתי, להיות מסוגלת להעבירה לילדי. ויש לי חשש גדול לגבי התפתחות מאבק הילידים בארץ זו ובמקומות אחרים שם חיים עמים ילידים. בהרבה ארצות דמוקרטיות דווקא, הפכו הילידים בדיוק למה שאתה מתאר: הם כוסו בשמיכת אדנות והתנשאות. לא מפני שרצו בכך, אלא מפני שכך עוצבו החוקה ו'זכויות המיעוטים', מבלי שאיש טרח לשאול אותם אם כך הם רוצים שתוכרנה 'זכויותיהם'. איננו רוצים להיות כמו כל אחד אחר בארץ הזו. יש לנו בה תפקיד מיוחד כי אנו האנשים של האדמה".
למרות הניתוק מאדמת האבות עצמה?
"גם זו רק חתיכת סטריאוטיפ, מיתוס שלא־אבוריג'ינים דבקים בו. הרבה סיפורי 'חלום', שלא סופרו עד כה, צצים ומסופרים כעת באזורים שבהם יש סכנת פיתוח ונישול. אבוריג'ינים ישמרו ויזכרו  תמיד את הסיפורים האלה. רבים מתייחסים לילידים כאל משהו מהעבר. ראה איך לא־אבוריג'ינים מפרשים את ה'חלום'. אבל עבורנו זה הבסיס לפילוסופיה של חיים, המחבר עבר להווה ולעתיד. כמו כל תרבות, איננו סטטיים. בצד השימור אנו מתפתחים בהתאם לסביבה, כפי שהיא בזמן נתון. אנו מגדירים את תרבותנו מחדש במונחים מודרניים, אבל לא משנים את מהותה".
ואת מכירה את כל סיפורי ה"חלום" של אדמתך?
"אני מכירה את הסיפור של השושלת שלי. לא את כל הסיפורים של בני עמי, כי איני נושאת באחריות הזו. מה שרבים אינם מבינים, זה שיש עכשיו פרץ של עניין וגאווה באבוריג'יניות. בתי בת העשר גאה להיות אבוריג'ינית, בעוד שאני וחברי, בהיותנו בני גילה, העמדנו פנים שאיננו כאלה, מהרבה מאוד סיבות. היא רוצה ויש לה דרך להגיע לסיפורים שלה, להיסטוריה שלה, מה שלנו לא היה אף פעם".
בעיני קתי, לינדה בורניי היא מתבוללת. היא פועלת עם המערכת הממסדית ובתוכה למען "שוויון זכויות", ואינה יוצרת ודורשת את האלטרנטיבה האבוריג'ינית ההכרחית. הבעיה שלה, לדעת קתי, היא שגדלה והתחנכה בין לבנים.
"גם אמי היא בת ל'דור האבוד'", מספרת קתי, "והיא לימדה אותי את התפיסה המסורתית, שבחיי אדם יש תמיד ארבעה פנים: תרבותי, חברתי, כלכלי ורוחני. הטעות של דורשי טובתנו ופעילים כמו לינדה היא לשים דגש על הפן הכלכלי. זו הסיבה שכל כך הרבה תוכניות לשיפור מעמדם של האבוריג'ינים נכשלו, למרות הכסף הרב שהושקע בהן, בתחום החינוך והבריאות למשל. בכולן חסרו הפנים האבוריג'יניים האחרים, ובמיוחד הפן הרוחני. החינוך לאבוריג'ינים הוא עדיין חינוך 'לבן'. נכון שנוספו לו אלמנטים אבוריג'יניים, אבל הם נלמדים כהיסטוריה ולא כערכים. לכן נמשכת הנשירה הגדולה של ילדים אבוריג'ינים מהמערכת. כך גם החינוך המקצועי. לא מספיק ללמד אותם מקצוע. הלימוד צריך להיות אבוריג'יני.
"אבוריג'יניות היא דרך למחשבה, להתבטאות, לחיים. וכדי להתחבר אליה באמת יש צורך בדה־קולוניזציה של המוח. לכן גם אין ערך למאבק לקבלת אדמותינו חזרה כדי להחליפן אחר כך בכסף. מה הקשר בין ההחלטות על זכויות האבוריג'ינים על קרקעות
[Native Title] לבין גישתנו המסורתית וערכינו הנוגעים לאדמה?
"אין בעולם מסמך שיכול להוכיח כי אי־פעם נפרדנו מרצוננו מהאדמה ומזכויותינו בה, לכן ההכרה בזכויותינו כעת היא קשקוש, היא בלשון הלבנים ולמען הלבנים. זו רק מחווה סמלית שמטרתה להראות לעולם 'הנה מה שאנו עושים למען הילידים בארצנו'. אבל אין שום התייחסות לערכים המסורתיים של דאגה לאדמה למען הדורות הבאים, או החובה לחלוק במשאביה, שהם חיוניים לקיום הארץ".
את מדברת במושגים של פיתוח בר קיימא למאה ה־21.
היא צוחקת. "אתה חושב שהמצאתם משהו? אבוריג'יניות היא תורת חיים מורכבת, הקושרת את הסביבה הרוחנית שבתוכנו לסביבה הפיזית. גם בלי השפה ובלי האדמה השבטית נהיה תמיד אבוריג'ינים, כל עוד נשמור את הערכים ואת תורת המוסר שלנו. זהו הידע שעלינו להעביר כעת לבנינו. יותר מכך: לערכינו משמעות אוניברסלית, ואנו יכולים וחייבים להנחילם לאנשים האחרים שסביבנו. זאת המשמעות האמיתית של האבוריג'יניות כחלק מסדר היום הלאומי".
מיסיס אינגרם מדברת
בערב האחרון שלי בסידני צלצלה ברניס הטובה: מיסיס אינגרם מוכנה לפגוש בי. מאוחר מדי. אני מוותר. אבל להפתעתי, בבוקר המחרת, כשאני מתרווח בכורסת המטוס, אני פוגש לבסוף בג'ויס, מיסיס אינגרם.
אני פותח ספר שרכשתי בחנות ספרים אבוריג'ינית – "הקינה" (The Wailing), ספרו של סטיוארט רינטול מ־1993, המכיל עשרות עדויות, מזעזעות ונוגעות ללב, של אבוריג'ינים, על חייהם בעבר ובהווה. מבין דפי הספר נשקף אלי דיוקנה המצולם: פניה חרושות הקמטים והעיניים העתיקות הללו, המלאות חוכמה וכאב וכעס.
רינטול שמע את סיפוריהן של ג'ויס אינגרם ושכנתה פולי סמית: על ילדים שנלקחו בכוח מהוריהם, על גזענות בבתי הספר, על ניצול בידי מעבידים, על גסות השוטרים הפורצים לביתה של ג'ויס בחיפוש אחר סמים.
במקום ראיון, הנה מלותיהן:

ג'ויס: זהו ביתי… אני מזדהה עם רדפרן. זה המקום שממנו באתי ובאו רוב ילדי ונכדי. תמיד חזרתי הנה, הייתי חייבת… כאילו נקראתי לחזור…
סבתי לא הסכימה ללמד אותנו את השפה. הייתי בת עשרה. סבתי היתה בת 106 כשנפטרה, וניסיתי לשכנע אותה ללמד אותי. רק היא ובן דודי דיברו בשפה הישנה, וביקשתי מהם ללמד אותי. היא אמרה: לא, זה רק יזיק לך, לא תוכלי לדבר עם אף אחד, לא יהיה לך עם מי לשוחח… היא אמרה: השפה מתה… לא, את לא רוצה לדעת אותה. וזה נכון וזה עצוב, כי השפה מתה.
פולי: כל כך יפה היה לשמוע את האנשים מדברים.

This article is dedicated to Catie Craigie and Bernice Hughes.
May their hopes and aspirations for their Koori people come true.

תודה למשרד החוץ האוסטרלי, לשגרירות אוסטרליה בישראל, לחברת "טיולי משולש הזהב" ולחברת "תאי איירווייז" על עזרתם במימוש הנסיעה.

הפוסט אבוריג'ינים בסידני: ארבעים אלף שנים חרותות בזכרוני הופיע ראשון במסע אחר

ינץ לוי | צילומים: אברהם שקד הספר "האבוריג'נים – מסע אל זמן החלום" (הוצאת "מפה"), הינו ספר קצר, קולח ומרתק שכתב אברהם שקד, טייל ותיק, גיאוגרף, איש החברה להגנת הטבע, פעיל סביבתי ואוהב טבע מושבע. שקד הוא חבר מערכת "מסע אחר" מהגיליון הראשון ואף יצא לאוסטרליה בשליחות "מסע אחר". הספר מתאר את עולמם הרוחני והחומרי של הילידים המקוריים של יבשת אוסטרליה, והוא תוצר של מפגש ומחקר ממושכים. כך כותב שקד בראשית הספר: "ב-1975, בלילה לוהט של קיץ דרומי, בתום יותר מ-24 שעות של נסיעה משברת עצמות, ירדתי מהאוטובוס באליס ספרינגס, היישר אל לב 'הבעיה האבוריג'ינית'. 'הבעיה' היתה מפוזרת מסביב בדמות גברים ונשים שתויים, לבושי בלויים וסתורי שיער, שהתגוללו ברחוב או הלכו בו בצעדים כושלים, ממלמלים מילים לא מובנות." זו היתה היכרותו הראשונה של שקד עם האבוריג'ינים, ואולם בשהותו הממושכת באוסטרליה גילה מסורת רוחנית מעמיקה ומיוחדת. החברה האבוריג'ינית נרמסה בידי הפולשים האירופאים שהגיעו לאוסטרליה, אך למרות המפגש הטרגי בין שני העולמות, רבים מהם שומרים עדיין על המסורת עתיקת היומין. מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוסטרליה, בהנחה לגולשי מסע אחר! הזקן טובי לאחר מלחמת יום כיפור התעורר בשקד הדחף לנדוד והוא נסע לאוסטרליה: "נסעתי כדי להתרחק, שלא לומר להתחבא, מישראל של אחרי המלחמה." לא היה לו ידע רב על כריכת הספר האבורג'ינים תושביה המקוריים של אוסטרליה: "קראתי עליהם בהקשרים של כל מיני ספרים שלא עסקו בהם דווקא. הם היו 'שחורים' לצורך העניין." בתחילה השגיח בהם, אך לא התקרב אליהם. ההזדמנות להתקרב לעולמם נקרתה בדרכו כשהגיע למקום שתיירים רבים מבקרים בו, איירס רוק: "באיירס רוק חיכה לי האיש הזקן טובֶי, עובד הגן הלאומי במקום. בחברתו הקפתי בימים הבאים את ההר, סיירתי באתריו המקודשים ובין סלעי האולגה'ס האדירים, הוצגתי בפני רוחות המקום ושמעתי לראשונה סיפורי חלום קדומים. טובי דיבר אנגלית משונה, לעתים לא מובנת, אבל בכל פעם שהמילים לא הצליחו להעביר את המסר, עשו זאת הבעות פניו והתנועות המופלאות של גופו." בחודשים הבאים הרבה שקד לנסוע ברחבי הטריטוריה הצפונית ובמערב אוסטרליה. הוא ביקר במיסיונים ובשמורות אבוריג'ינים מוכות עוני ועזובה: "השתתפתי במסיבות קורובורי, שמעתי את המיית הדידג'רידו ואת נקישות המקלות, וראיתי רקדנים שגופם משוח בצבע רוקדים לאורן של מדורות; שמעתי עוד סיפורי חלום קסומים, אבל גם שמעתי סיפורים של מציאות קשה, וחזיתי בנערים מריחים דבק ובנזין ובתינוקות נגועים בעגבת תורשתית." ואכן, התרבות האבוריג'ינית הפכה להיות שילוב קשה של מסורת רוחנית עשירה שמתקיימת בד בבד עם מציאות חברתית עגומה. זמן החלום "זמן החלום" הוא מושג מרכזי בתרבות האבוריג'נית. זהו מכלול עצום של ידע והשקפת עולם. הילידים מאמינים שהם חלק מהחלום. שכל פרט בחייהם, בסביבתם ובפעילותם הוא חלק מהבריאה, שהיא החלום. זמן החלום איננו תקופה היסטורית או מועד ספציפי, אלא הוויה תמידית שהילידים הם חלק ממנה. מה הקשר בין זמן החלום לבריאה לפי המסורת האבוריג'ינית? "יש זמן פרה-בריאתי כשהאדמה היתה שטוחה וחסרת מאפיינים, ולא היו עליה צמחים, בעלי חיים או בני אדם. הסתובבו עליה רוחות בוראים, אבות בוראים שבאים מכל מיני מקומות, שהתחילו ליצור את הכול יש מאין, בכל מיני טכניקות: בידיים, בשירה, במחול וכן הלאה. ואז הרוחות הבוראים סיימו את מלאכתם והשאירו את הכול, את המאפיינים הפיזיים, את הסימנים הגרפיים, את הטקסים ואת כל השאר. את כל מה שמרכיב את החלום. את כל הידע – למי שנשאר אחריהם, לבעלי החיים, ובראש ובראשונה לילידים, בני האדם. העובדה שאין לחלום מגבלות נובעת מכך שאתה מקיים ללא הרף אותם טקסים שדרושים לקיום הבריאה; אתה מתחבר בעצם כמו בפלאג אל מעשה הבריאה הקודם. אתה ממלא את מקומם של האבות הבוראים, ואתה ממלא את החובה הקדושה שנטלת על עצמך, כאשר קיבלת מצד אחד את הרשות להשתמש בבריאה, בכל פירותיה – זו הזכות; אבל אתה ממלא גם את חובתך לשמר את הבריאה בדרך הזאת, שהיא בעצם שחזור מעשה הבריאה. כלומר, אתה עוסק בבריאה הזאת כל הזמן." מה זאת אומרת לעסוק בבריאה כל הזמן? "ליליד יש חובה מקודשת להעביר את הבריאה מדור לדור, אבל באותה מידה לדאוג לשימורה. הוא צריך לשמור על קיום החלום. לחלום אתה יכול לקרוא הבריאה כולה, כל מה שיש, כל מה שהיליד יודע, עושה, מדבר, משתמש בו, בכל רמה ובכל תחום. לצורך זה הוא עושה כמה דברים: ראשית, שומר על הסימנים. כלומר, הוא שומר על הגיאוגרפיה, על ההרים, על המעיינות וכן הלאה." מה שאנו מכנים אקולוגיה? "כן, במידה מסוימת. אתה מקיים את זה פיזית. אתה עובד על פי חוקים, שהם חלק מהחלימה שלך – לא לזהם, לא לפגוע בסביבה, למנוע למשל את גילוחו של הר, כי הר הוא אלמנט בסיפור החלום שלך. אתה מעביר מדור לדור דרך מספרי הסיפורים את כל הידע הזה. כדי שתמיד יהיו בעקבותיך אנשים שיעשו את כל הדברים הללו. ואתה מקיים את הטקסים במקומות הספציפיים על פי תזמון שלמדת כחלק מחלומך, כדי לוודא שהבריאה ממשיכה להתקיים. כאשר מקיימים את הטקסים הללו מדובר, להבנתי, ביותר משחזור של משהו. אתה מתחבר בעצם למעשה הבריאה כפי שעשו אותה האבות. זה לא משתנה. מה שהשאירו לך הרוחות הבוראים זה מה שהיה להם, כולל ההבטחה של קיומו לנצח נצחים. זוהי משימה קיומית של היליד, לא פחות מלהשיג אוכל על בסיס מה שהוא יודע." מדוע מכנים זאת 'זמן חלום'? "זה לא קשור לשינה. להפך. היו מונחים שונים במאות השפות שהיו נהוגות בקרב הילידים. המילה 'חלום' היא תרגום מאנגלית למונח שנתן מענה כולל ככל האפשר לפרספציה האבוריג'ינית. זה בכלל לא בשינה. אתה בתוך החלום הזה כל הזמן. כמו פרפרזה על המשפט 'אני חושב, משמע אני קיים' – אז אפשר לומר 'אני חולם, משמע אני קיים.' זה לא כשאני ישן בלילה על משכבי, אלא להפך. כל חיי אני בתוך חלום. כל מה שאני יודע, כל מה שאני עושה הוא חלום. וכדי שהחלום יהיה קדוש, אז כל מה שאני עושה מקודש בסופו של דבר." אין הפרדה בין קודש לחול? "לא כפי שאנחנו מבינים את זה. החיים הם קיום מקודש, כי הכול הוא אחד, והאחד הזה הוא החלום, ואתה חלק ממנו. וכל תנועה שתעשה בו מוסברת ומתקשרת למשהו שהועבר אליך על פי האמונה מקדמת דנא, מהבריאה." זמן החלום הוא ידע שלפיו הבינו ומבינים האבוריג'ינים את המציאות שבה הם חיים. שקד עומד על ערכה של השקפה זו: "לכאורה, שום דבר לא מפתיע אותם, כלומר בחייהם לפני שחדרו האירופאים. הם היו מוכנים לכול, כי לכל דבר היה הסבר. זה נתן להם תחושת ביטחון לא רגילה שהם יודעים למה לצפות, איך לחיות וכן הלאה. ועם זאת, לאורך הזמן התרחשו שינויים, בוודאי כשבאו הלבנים. לפני בוא הלבנים, בתוך החלום היתה מוטבעת גם טכניקת ההסבר לשינויים שהם תוצאה של כוחות הטבע: התפרצויות געש, מפולות שלגים, לווייתנים שעולים על החוף וכן הלאה. האנשים הללו חיו בטבע והיו כפופים בראש ובראשונה לחוקיו, ולא לשום דבר חיצוני. ההסבר נבע מתוך החלום. מלאכת הזקנים היתה לפרש את השינוי." בספרך מתואר המפגש של האבוריג'ינים עם האדם הלבן כאירוע טראומתי. "הטראומה הקשה של המפגש עם הלבנים היתה שהילידים נמצאו ללא תשובה, ללא פירוש. זה חרג מהתבנית. והם נותרו חסרי אונים. הם לא יכלו להסביר את המתרחש. למשל, מגפות חדשות שהגיעו עם הלבנים: אבעבועות. מצד שני, כל דבר שבאמצעותו איששת את החלום, נלקח מהם. שמו להם גדרות. חוסל הציד, ולא באופן שהם הכירו, כלומר במחזוריות טבעית. לפני כן, הכול קרה בהדרגתיות מסוימת, שאפשרה להסביר ולהעריך ולתת פתרונות. הכניסה של הגורם האירופי הוציאה אותם מאיפוס. לא ניתן היה להסביר אותו ולהטמיע אותו לתוך החלום. מה עוד שחלקים משמעותיים של החלום, בראש ובראשונה הביטויים הפיזיים והגיאוגרפיים שלו, במידה מסוימת גם היכולת לקיים טקסים כתוצאה מכך – כל זה נשלל מהם. למשל, לקחת אזור מסוים, שמת גדר והקמת חווה או שחפרת מכרה. אז קרו שני דברים: ראשית, שינית את פני השטח. שנית, מנעת את יכולתם לבוא לשם, למקום המקודש, כדי לקיים את הטקס. תוסיף על זה את האפשרות הסבירה באותה תקופה, שאנשיך החלו למות. כבר לא נשאר מי שיידע לקיים את הטקס, יידע לחזור לשם, יידע להעביר את הידע, וזה הכי אלמנטרי. זו המשמעות של המצב שאליו הם נקלעו. זו הטרגדיה הגדולה." מה ההבדל היסודי בין ההשקפה הרוחנית האירופאית והאבוריג'ינית? "אצלנו זה ערך תרבותי, יסוד – הרצון כל הזמן לשנות את מה שיש. האבוריג'ינים, באופן הפוך לגמרי – המשימה העיקרית שלהם בחיים היתה לקיים ולשמר את מה שיש. עבור הילידים הערך העליון היה לשמר, בעוד אצל האירופאים אז ובוודאי כיום, זה כל הזמן שינוי, דמהN. השינוי הוא לכאורה הקדמה, תמיד. כשאתה מדבר על היחס של הילידים לטבע – אני לא חושב שהם חילקו את זה בצורה כזאת, כלומר אדם וטבע. הכול היה חלום אחד. החלום היה צריך להישמר. אתה לא נבדלת ממנו בכלל. אין חלוקות של טבעי ועל-טבעי, של טבע ואדם, זה לא היה דיכוטומי, אלא הכול חלק מאחדות אחת, ממרקם אחד. ובעיניי זו התייחסות מרשימה." הקשר בין האדם לאדמה האם אנו יכולים לאמץ את דרכם של האבוריג'ינים מבחינת היחס לקדמה? "אני לא יודע אם אנחנו מסוגלים לעשות את זה; אני לא יודע אם אנחנו אפילו צריכים לעשות את זה. אני לא מסתכל על האבוריג'ינים מבעד משקפיים רומנטיות של 'הפרא האציל'. אני מסתכל על אנשים שאי-אפשר לזלזל בתרבות שלהם. אלה לא קופים שחורים שאכלו זחלים וצדו ציפורים וכן הלאה. לא, הם הרבה יותר מזה. התרבות שלהם התאימה לסביבתם. הם היו אנשים מאושרים. הם השיגו הישגים שאי-אפשר לזלזל בהם, ולא רק חומריים. תראה, הם אכלו יותר טוב מהאיכרים במאה ה-18 באירופה. הם השיגו הישגים לא מבוטלים, אמנם בקונטקסט של אדם קדמון, הישגים אינטלקטואלים ואומנותיים, טכנולוגיים אפילו. אותי זה מרשים מאוד. אני גם מזהה ערכים שראויים להתייחסות גם בימינו אלה. ובראש ובראשונה, הקשר אדם-אדמה. התפיסה הזאת שאומרת אדמה, ארץ, משאבים לא שייכים לי או למישהו, אלא אני או מישהו שייך אליהם. היכולת להסתכל על דברים בצורה הזאת היא כמובן אנטיתזה לכל תפיסה ששלטת היום, וגם ששלטה בימים שבהם באו הלבנים לאוסטרליה, והרבה קודם. זו אנטיתזה גמורה לתפיסת עולם מערבית אופיינית. היא בוודאי אנטיתזה לתפיסת עולם מזרח-תיכונית, ישראלית, כידוע לכולם. ואתה אומר, 'רגע, יש בזה איזו גדולה.' זה לא דבר של מה בכך: אני שייך למקום; המקום לא שייך לי. ותחבר לזה את הצורך לשמור על המקום. בתור שייך, יש לי זכות להשתמש במשאביו, כאשר המשימה הראשונה שלי היא קודם כול להתקיים." אם כן, החלום הוא ידע על הטבע או הטבע עצמו? "החלום הוא כמות עצומה של ידע, תרבותי, אקולוגי, חברתי, דתי, גיאוגרפי וכן הלאה. גם ידע של הטקסים, כל פרט ופרט. אין הפרדה בין הטבע לידע על הטבע. זהו מכלול אחד. אני והידע חד-הם. ממש ככה. זו המשמעות של החלום. כשאתה מבין איזו כמות צריך היה ללמוד ולדעת, אתה מבין שמדובר באתגר אינטלקטואלי יוצא מן הכלל." הידע האבוריג'יני של זמן החלום הוא ידע סודי שמועבר עד היום בצורה מדויקת מדור לדור. האבוריג'ינים אינם משתפים אנשים חיצוניים בכל הידע. שקד מספר: "אני לא השתתפתי בטקס מקודש. מעט מאוד לבנים כן השתתפו בטקסי חניכה. אבל ראיתי אירועים הפתוחים לכול. ובאירועים הללו שרים שירים שדומים לצ'נטינג של טקס. רוקדים ריקודים שגם הם דומים באופיים. והם יכולים לעסוק בנושאים שקשורים לזמן החלום, אבל לא במסגרת של טקס." איך מבינים שהאבוריג'ינים מוצאים קדושה בסובב אותם? כיצד זה בא לידי ביטוי? "אתה רואה את זה בהבעות פנים. הדבר הכי מידי זה לראות בהבעות פניהם את חוסר הנחת שלהם לנוכח חילול קודש, למשל. אתה יכול לראות את זה כשהם מגיעים לאתר מקודש, ואפילו לא באתר מקודש, באופן שבו הם נוגעים באדמה. זה אהבה. זה רגש עצום של אהבה וחיבור. בעצם נגיעת היד. כמו שיהודי דתי מנשק את התפילין שלו. זה לא עניין של מה בכך או מנהג, אלא כוונה. ואת הכוונה הזאת אתה רואה אצלם, כאשר הם מגיעים לאתר מקודש, שהם מסדרים בו משהו. כשהם נוגעים באדמה באופן כללי." גישה אבוריג'ינית בעולם מודרני האם ההשקפה האבוריג'ינית יכולה לשמש אלטרנטיבה לחיינו העכשוויים? "דווקא הידיעה שהם התקיימו בהצלחה על בסיס הרעיון של שייכות לאדמה ולא להפך, חיזקה את אמונתי בכך שזו הדרך הנכונה להתייחס לנושא הזה בכלל, גם בתקופה המודרנית. הבעיות של שמירת טבע בארץ ובכל מקום קשורות לנקודת המוצא הבעייתית והמוגזמת בארץ של 'זה שייך לי.' ולא משנה אם זו עמדה פוליטית או עמדה כלכלית. בשעה שקצת יותר פתיחות והבנה לשייכות לאדמה היתה עוזרת לכולם, באופן כללי. אני לא בטוח שאפשר לצקת את כל תפיסת העולם של הערכים האבוריג'ינים על הנסיבות הקיימות, אבל דווקא התחושה הזאת שאתה חלק קטן מבריאה ענקית שניתנה לך להשתמש בה, זאת אומרת ההבנה של האבוריג'ינים, בכל רמ"ח אבריך שמופיעה אפילו אצלנו במקורות, הארץ ניתנת לך לעבדה ולשמרה, אבל להבין את זה. כאשר אצלנו או שלא מבינים את זה כבר או שמפרשים את זה פירוש מוטה לחלוטין, אני חושב שזה הדבר שכן אפשר להתחבר אליו. וזה היה נותן סיכוי גדול יותר לקיומה של הבריאה, של טבע, של סביבה לטווח רחוק של זמן." בחברה שבה אנו חיים נהוגים ניצול המשאבים הקלוקל, פיתוח הקרקעות המעוות, זיהום המים והקרקע והשחתת המערכות האקולוגיות. שקד מציין באוזניי את כל העוולות הללו, ולסיום אומר: "מצד אחד, מתחזקת התחושה שלי בצורך האדיר לעשות את המעט שאני עושה במסגרת העבודה הזאת; מתחזקות עמדותיי לגבי הטבע ושמירתו. מצד שני, לא פעם אני מוצא את עצמי מהרהר הרהורים פסימיים ביותר לגבי העניין הזה, כלומר יכולת האדם להתקיים בטווח רחוק של זמן על הפלנטה. דווקא בגלל שהוא נמצא בטראנס הזה לשנות, וככל הנראה הפריז בזה." ינץ לוי הוא סופר, טייל, מרצה ומורה לכתיבה יוצרת. yannets@013.net.il הכתבה התפרסמה לראשונה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 102

הפוסט אבוריג'ינים באוסטרליה – אני חולם, משמע אני קיים הופיע ראשון במסע אחר

ב־20 בספטמבר 2004, הלכה לעולמה במחוז ז'יאנגיונג (Jiangyong) שבחבל הונאן (Hunan) בסין אישה ששמה יאנג הואני. הואני מתה בשיבה טובה מאוד, בגיל 98, ועימה הסתלקה כנראה מן העולם גם הנוּּשוּ, שפה סודית שדוברה בפי נשים בלבד במרכז סין ובדרומה במאות השנים האחרונות.

מאז שנות התשעים של המאה הקודמת היתה הואני — שלא ידעה לקרוא ולכתוב מנדרינית — העדות החיה היחידה לשפה הסודית הזאת, שבאמצעותה ביטאו הנשים את מאווייהן הכמוסים ביותר. עם מותה היה נדמה כי לא נותרה כל עדות לנושו, מכיוון שעל פי המסורת הסינית המתים נקברים עם כתבי היד שלהם, אך נתמזל המזל ובשנת 2004 הצליחו כמה חוקרים מאוניברסיטת קינגואה (Qinghua) להשיג כמה מכתבים ושירים פרי עטה של הואני. החוקרים מקווים לשחזר בעזרתם את השפה הסודית בת 400 השנים.

אין זה טקס הקבורה היחיד שבו נטמנה עם הנפטר גם לשונו. בשנת 1777 הלכה לעולמה בחצי האי קורנוול (Cornwall) שבדרום־מערב בריטניה האישה שוכנת המערות והביבים

קלש היא אחת השפות הקטנות המדוברות באזור צ'יטרל בקצה הצפון-מערבי של פקיסטן. היא נמצאת בסכנת הכחדה מכיוון שדובריה הם בני דת הקלש, אולם ברגע שהם ממירים את דתם לאיסלאם הם מפסיקים לדבר בה ומתחילים לשוחח בשפה הקרויה קוואר. צילום: רויטרס

דוֹלִי פֶּנְטְרִית. מסופר עליה שמילותיה האחרונות היו Me ne vidn cewsel Sawznek — אני לא מדברת אנגלית. חוקרים אמנם סבורים כי דולי דווקא כן ידעה מילים מעטות באנגלית, אולם לשונה היתה הקורנית, שפה קלטית עתיקה הקרובה לברטונית, לוולשית ולאירית.

הקורנית היתה שפתו של חצי האי קורנוול לאחר שנכבש כולו בשנת 930 לערך על ידי מלך הסקסונים אָתֶלְסְטַן. היא שגשגה בימי הביניים, ובמאה ה־13 דיברו אותה כמעט ארבעים אלף בני אדם, אך במאות ה־16 וה־17 הלכה השפה ודעכה, וסבורים כי האדם האחרון שדיבר אותה כשפתו היחידה מת בשנת 1676. בשנים האחרונות מנסים להחיותה, וכיום מעריכים את יודעיה בכ־3,000, אולם איש מהם איננו דובר קורנית כשפת אם.

בקצה השני של העולם, בעיר קווינסלנד (Queensland) שבאוסטרליה, הלך לעולמו ב־1972 ארתור בנט, אחרון דובריה של השפה מְבָּבָּרָם. בנט דיבר את השפה אך בקושי וידע רק מילים מעטות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא לא דיבר ולו מילה אחת במבברם.
גורל דומה מצפה לגברת מרי סמית, בת 83, תושבת אנקורג' (Anchorage) שבאלסקה. סמית היא אחרונת דוברי האייק (Eyak), אחת משפותיה העתיקות של אלסקה, והיא אומרת כי קשה לה עם העובדה שהיא אחרונת דוברי השפה.

טבח לשוני
היעלמות שפה מן העולם אינה עניין נדיר, והיא מתרחשת כנראה בכל שבועיים. מומחים סבורים שבכל שנה מתות כ־25 שפות. בקצב הזה תאבד האנושות עד סוף המאה הזאת כמחצית ממלאי השפות שברשותה, ונראה כי הקצב אף יתגבר עקב השתלטותן של שפות מסוימות על התקשורת בעולם. יש הסבורים ששיעור השפות שייעלמו יגיע עד לתשעים אחוזים מכלל השפות. בדו"ח של אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, נקבע כי עד סוף המאה ייכחדו 5,500 מ־6,400 השפות המדוברות כיום. אונסק"ו

מכנה את התופעה "טבח".

השפות המאוימות ביותר נמצאות באזורים של העולם השלישי: יותר ממחצית מ־600 הלשונות של אינדונזיה ויותר ממחצית מ־860 לשונותיה של פפואה ניו־גיני עומדות להיכחד, ומאתיים מהלשונות באפריקה כבר מדוברות בפי פחות מ־500 דוברים. אף כי שפות רבות באפריקה ובהודו שרדו את הכיבוש הקולוניאלי, הן לא יוכלו לכיבוש התקשורתי של האנגלית. גם במדינות שהיו בעבר מעבר למסך הברזל, למשל בברית המועצות לשעבר ובסין, לשונות הולכות ונעלמות, ואפילו באזורים המפותחים של העולם יש שפות בסכנה. באירופה, למשל, מתוך 123 שפות שנבדקו, תשע גוססות, 26 קרובות לחיסול ו־38 בסכנה מיידית, כלומר במצב סופני.

שפות נעלמו לכל אורך ההיסטוריה, אם כי בקצב אטי מבימינו. חוקרים מעריכים שב־5,000 שנות ציביליזציה נכחדו כשלושים אלף לשונות, ואת רובן הגדול כלל איננו מכירים. מות שפות הוא תוצאה בלתי נמנעת של שליטת שפות חזקות. שפה מצויה בסכנה כאשר דובריה מפסיקים לתפקד בה; היא מאבדת את תפקודיה התקשורתיים והחברתיים, אינה נדרשת בניהול חיי היומיום ואינה כדאית במישור הכלכלי. להיעלמותן של שפות יש סיבות רבות ומגוונות, והן כרוכות זו בזו.

כיבוש צבאי
תוצאות כיבוש כזה יכולות לגרום להכחדת שפה. טבח עם, למשל, יגרום להפסקת השימוש בשפה שהיתה קודם שפת אם. זה מה שקרה בצפון אמריקה, שבה נותרו ב־1960 רק כ־215 שפות מתוך קרוב ל־700 שנמנו אחרי גילוי אמריקה. זה גם מה שקרה בברזיל ובאוסטרליה, בברית המועצות ובסין. אבל כיבוש הוא לא תמיד ערובה לניצחונה של שפת הכובשים. כאשר הרומאים כבשו את יוון, למשל, לא הם היו אלה שכפו את שפתם על היוונים, אלא להפך — העבדים היוונים לימדו את החיילים הרומאים יוונית. זאת בגלל עוצמתה של הלשון היוונית. לעומת זאת, כאשר כבשו הרומאים אזורים דוברי שפות גרמאניות, כמו צרפת, השתלטה השפה הלטינית לחלוטין על שפות המקום, והיא שולטת שם עד עצם היום הזה.

כיבוש דתי
אבל לא רק כיבוש צבאי אלא אף כיבוש "דתי", כלומר המרת דת, יכול להביא לנטישת שפה. דוגמה לכך אפשר למצוא בפקיסטן, שמצויות בה עשרות שפות בסכנה מיידית. באזור צ'יטרל (Chitral), בקצה הצפון־מערבי של פקיסטן, תשעים אחוזים מכרבע מיליון התושבים דוברים שפה הקרויה קוֹואר. מלבדה מדוברות באזור שפות קטנות רבות, ולהן מאות או אלפי דוברים בלבד. אחת מהן היא קָלָש, הנמצאת בסכנת הכחדה בגלל העובדה שדובריה הם בני הדת קלש, אולם ברגע שהם ממירים את דתם לאסלאם, הם מפסיקים לדבר בה ומתחילים לשוחח בקוואר.

שלטון חדש
גם התחלפות שלטון יכולה להחיש היעלמות שפות. עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה היא דוגמה מובהקת. בשוליה של ברית המועצות חוסלו בשנות השלושים של המאה הקודמת

ג'נבייב אסקיור (מימין), בלשנית מאוניברסיטת מינסוטה, העובדת עם ריינה מרטינז מפונטה ורדה שבהונדורס כדי לתעד את שפתה המקורית של מרטינז – גאריפונה – שנמצאת בסכנת הכחדה | צילום: אי.פי

שפות רבות, ואחרי מלחמת העולם השנייה – שפות רבות עוד יותר. אחת השפות שנפגעה וכמעט עברה מן העולם היא שפתם של האיזורים, הקרויים גם אינגרים. זהו עם היושב בשיפולים המערביים של סנט פטרבורג, בין הנהרות נרבה (Narva) ונבה (Neva), ובניו הם תושביו המקוריים של האזור הקרוי "אינגריאה".

בשנת 1703 נוסדה העיר סנט פטרבורג בלב האזור האינגרי, והדבר הגביל מאוד את התפתחות העמים המקוריים במקום. למרות זאת נרשמה במאה ה־19 עלייה קבועה במספר האינגרים. ב־1897 הם מנו 21,700 בני אדם, וב־1926 הגיע מספרם ל־26,140.

בשנות השלושים של המאה הקודמת הוגלו האינגרים לפינלנד, והוחזרו למרכז רוסיה רק ב־1945. בשל כל הטלטולים הללו צנח מספרם בשיעור של 97 אחוזים בשלושים שנה, ובד בבד שפתם כמעט נעלמה. ב־1956 הורשו האינגרים לשוב לכפריהם המקוריים. את מה שנותר מהם ומשפתם תמחיש הסטטיסטיקה: ב־1989 נרשמו 820 תושבים אינגרים בלבד באזור סנט פטרבורג, ורק 302 היו מסוגלים להתבטא בלשונם.

חולשה כמותית
שפות מקומיות רבות, המדוברות בפי דוברים מעטים בני מחמישים ומעלה, נידונות לכליה. כך קרה לשפה זָפָרוֹ באקוודור. בסוף 1999 נותרו רק חמישה דוברי זפרו מבוגרים מאוד. דוגמה נוספת היא הלִיבוֹנִית, שפתה העתיקה של לטביה. בשנת 1995, בהיותי בלטביה כחבר משלחת בינלאומית של האו"ם, הפגישו אותי עם דוברת הליבונית האחרונה. ייתכן שהיום, עשר שנים מאוחר יותר, שתיהן אינן עוד עימנו.

ההערכה היא שכדי שלשון תשרוד עליה להיות מדוברת בפי מאה אלף דוברים לפחות. הבעיה היא שרוב 6,400 השפות בעולם מדוברות בפי הרבה פחות ממאה אלף בני אדם. אמנם קהילה לשונית קטנה יכולה להתקיים אם היא מבודדת משפה מאיימת ומוגנת על ידי מכשול פיסי כגון הרים, נהרות, יערות וכדומה, אולם בעידן התקשורתי של ימינו כבר אין כמעט קהילות מבודדות שכאלה.
חולשה כמותית יכולה להיגרם גם מפיזור דמוגרפי רחב מאוד. זה בדיוק מה שקרה ללשון השנייה בגודלה בהולנד – הפְרִיזוֹנִית. הפריזונים הם עם המפוזר בשלוש ארצות – הולנד, גרמניה ודנמרק – ועל פני שטח נרחב, כולל איים רבים בין הולנד לדנמרק.

הפריזונית היא שפה גרמנית הקרובה להולנדית ובייחוד לאנגלית (בעצם זוהי השפה הקרובה ביותר לאנגלית). הפיזור הגיאוגרפי, הקרבה לשפות חזקות מאוד והדיכוי ההולנדי עד שנות החמישים של המאה שעברה פגעו בפריזונית פגיעה אנושה.

הגירה
גורם נוסף העלול לאיים על שפה הוא הגירה גדולה אל השטח שבו מדוברת השפה, הגירה ההופכת את שפת המהגרים לשפה דומיננטית. דוגמה מובהקת לכך היא הוואי. בראשית המאה ה־19 השפה הפולינזית של המקומיים היתה מדוברת בפי רוב האוכלוסייה. תהליך ההידלדלות היה מהיר מאוד: ב־1878 היו דוברי הפולינזית המקומיים 81 אחוזים מן האוכלוסייה, ב־1900 ירד שיעורם באוכלוסייה ל־24 אחוזים, ב־1930 הם היו 13 אחוזים, וכיום שיעורם הצטמק לכדי אחוז וחצי בלבד מכלל האוכלוסייה.

עליונות כלכלית
התבוללות, נישואי תערובת ושיעור ילודה נמוך – כל אלה הם סיבות נוספות לאיום על

הסאמים, המוכרים גם בשם לאפונים, חיים אלפי שנים בצפון הרחוק בשלוש מדינות – בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד – וכן בחצי האי קולה ברוסיה. בשוודיה מצבם הוא הקשה ביותר מבחינה תרבותית. יש שלושה דיאלקטים של סאמית – מזרחי, מרכזי ודרומי. ההיסטוריה של המילה הכתובה של הסאמים נעוצה בתרגום של ספרות מיסיונרית בתחילת המאה ה-17, ועל אף "נורווגיפיקציה" במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, השפה והתרבות הסאמיות התאוששו מאז מלחמת העולם השנייה | צילום: רויטרס

שפות ולהיעלמותן. בייחוד מרתק הגורם הסוציו־אקונומי, המעודד דוברי שפה חלשה לזנוח אותה ולהעדיף על פניה שפה חזקה. זה מה שקרה לאחת משפותיה של סיביר – הקָמָסִינִית.

דובריה של שפה זו שינו את לשונם שלוש פעמים במהלך חמישים שנה בתופעה הנקראת "מוטציה לשונית". השפה הקמסינית שייכת לקבוצת הלשונות הסָמוֹיָאדִיות, שעימן נמנית גם השפה ההונגרית. בסביבות 1840, לאחר מאות שנות שימוש בלשונם, החלו דוברי הקמסינית לדבר תורכית. הדבר קרה בעקבות השלטון התורכי על אזורים נרחבים של היבשת, בעיקר על קווקז ומרכז אסיה, ובשל העליונות הכלכלית של התורכים. הקמסינים אמנם לא חיו באזור שנכבש, אבל ההשפעה התורכית היתה חזקה וגברה על שיקולים אחרים. אולם כעבור חמישים שנה, לקראת 1890, הם החלו לדבר רוסית, שפתם עד עצם היום הזה.

הסיבות לכך היו הירידה הדרסטית בעוצמתה של האימפריה העות'מאנית, אשר הלכה והצטמקה מיום ליום, ועליית מעמדה של השפה הרוסית. דרך אגב, אחרון דוברי הקמסינית נקבר בשנת 1989.

הגורם הפוליטי
גורם מכריע בעל חשיבות עצומה הוא הגורם הפוליטי. שפות שאינן שפות מדינה רשמיות נמצאות בסכנה מתמדת. זה מצבן של האבוריג'יניות באוסטרליה, הסיביריות ברוסיה, הברברית באלג'יריה, הכורדית בתורכיה, הבושמנית וההוטנטוטית בדרום אפריקה ומאות שפות המיעוטים בחמש היבשות. באוסטרליה, מדיניות הפרדת הילדים האבוריג'ינים מהוריהם במאה העשרים זירזה את היעלמות השפות שלהם, ושפת האם של הילדים האלה היתה אנגלית. גם בארצות הברית נמסרו ילדים אפאצ'ים אינדיאנים לאימוץ בידי הורים לבנים, והתוצאה זהה לזאת שבאוסטרליה.

דוגמה מרתקת להיעלמות שפה הכרוכה גם שלטון חדש, אם כי לא באמצעות כיבוש, וגם בעליונות כלכלית היא זו של השפה אָלֵאוּט — השפה המדוברת בכמה איים השוכנים בין רוסיה לאלסקה. תחת השלטון הרוסי היתה האלאוט שפה מדוברת וכתובה כאחד. אחרי מכירת האיים לארצות הברית, בשנת 1867, השתלטה האנגלית על כל תחומי החיים, כפי שהיה מקובל בארצות הברית. שלטונות ארצות הברית התירו ליושבי האיים להשתמש באנגלית בלבד – בבתי הספר, בתקשורת ובחיי היומיום. התוצאה – הידרדרות מוחלטת של האלאוט והזנחת השפה. רק במחצית השנייה של המאה העשרים החלו לשקם אותה, אולם זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כיום יש באיים כמאה תושבים המסוגלים להתבטא באלאוט, וכמאתיים תושבים נוספים המבינים אותה אך מתקשים להתבטא בה – כולם בני 55 ומעלה. לא קשה לנחש איזה גורל צפוי לה.

אסטרטגיות של הגנה
אפשר לנסות להגן על שפות מאוימות בדרכים שונות. יש הנוקטים פעולות ארגוניות של לימוד השפה בבתי ספר ובמסגרות חוץ־חינוכיות, ויש יחידים הנוקטים פעולה ומנסים למנוע דו־לשוניות ואובדן של שפת האם המקורית. לסוג הראשון דוגמאות אין־ספור. המצליחות שבהן — הקטלנית בספרד, הבהסה באינדונזיה ובראש כולן העברית בארצנו.

אולם מרתקים יותר הניסיונות של יחידים לשמר את הלשון. באחת מתוכניות הטלוויזיה של רשת דיסקברי הופיע בשנה שעברה סיפורה של צעירה שוודית בשם אנה. האמת היא שאנה אינה שוודית במוצאה, אלא סָאָמִית. הסאמים, המוכרים גם בשם לאפונים, חיים בצפון הרחוק בשלוש מדינות: בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד. בשוודיה מצבם הוא הקשה ביותר מבחינה תרבותית, ויש הטוענים כי בניגוד לשתי שכנותיה, שוודיה מדכאת את מיעוטיה. היא הצטרפה להצהרה האירופית על זכויות שפות מיעוטים רק בשנת 2000, אחרי הפצרות ולחצים רבים.
אנה סיפרה בתוכנית על המאמצים הגדולים שהיא עושה ללמוד ולשמר את הסאמית, שפת אבותיה. מדי שבוע היא נוסעת שמונים קילומטרים, בדרך כלל בשלג ובקור של חמישים מעלות צלזיוס מתחת לאפס, כדי שתוכל להתאמן עם סבתה. היא אומרת שהיא תדבר עם ילדיה רק סאמית.

ילדים כורדים בבית ספר יסודי בכפר קורטולוס שבדרום-מזרח תורכיה. במשך שנים היה אסור ללמד את השפה הכורדית במדינה, אך לפני כשלוש שנים, בעקבות מאמציה של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי, היא הקלה במקצת את האיסור. כיום מותר ללמד כורדית בכמה בתי ספר פרטיים במזרח המדינה (שם נמצאים הכורדים) וכן מותר לשדר כורדית בכמה ערוצי טלוויזיה, אבל רק בשעות הערב ורק למשך שעתיים בכל פעם | צילום: אי.פי

מצב נוסף מעניין במיוחד, וייחודי למיטב ידיעתי, הוא המקרה של שפתה של ממלכת בוטאן, השוכנת מצפון־מזרח להודו, שבה שפתה הרשמית של המדינה נמצאת בסכנה. באירלנד שרר מצב דומה במחצית המאה העשרים, לאחר קבלת העצמאות, אולם כיום נראה שסכנה זו חלפה שם. בבוטאן, לעומת זאת, הבעיה הולכת ומחריפה.

השפה בבוטאן נקראת דזונגקה ונכתבת באל"ף־בי"ת הנהוג בשפות של המזרח הרחוק. למרות היותה השפה הרשמית במדינה ועל אף ניסיונות הממשלה לכפות את השימוש בה במינהל ובתקשורת, רוב הבוטאנים מדירים ממנה את לשונם, ועתידה לוט בערפל.

גם ארגונים בינלאומיים, ובראשם אונסק"ו, מנסים להגן על השפות החלשות והנכחדות. בהצהרת אונסק"ו על שונות תרבותית משנת 2001, ובהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 56/262 מיום 15 בפברואר 2002, נאמר: "תוכנית הפעולה של ההצהרה האוניברסלית למגוון תרבותי כוללת אבטחת המורשת הלשונית של האנושות ומתן תמיכה לביטוי, ליצירה ולהפצה במספר גדול ככל האפשר של שפות". אונסק"ו אף צירפה את השפות הנכחדות לרשימת אוצרות הטבע הזקוקים להגנה בינלאומית.

אבל מומחים רבים מסכימים כי הישועה לשפות שבסכנה, הייתי מכנה אותן "שפות סופניות", לא תצמח מהצהרות של מדינאים או של בלשנים אלא מנקיטת פעולות לפי דגם אחד ויחיד בתולדות האנושות: השפה העברית. במשך 1,700 שנים לא היתה העברית שפה מדוברת, וסכנת הכחדה ריחפה מעליה. אולם היא קמה לתחייה וחזרה להיות שפה חיונית ומלאת אנרגיות, שפה ככל השפות, עם כל היתרונות והחסרונות הכרוכים בכך. הדבר קרה בזכות אמונתם ודבקותם במטרה של דובריה ומעצביה. הרוח החיה היה כמובן אליעזר בן־יהודה, אבל יש לזקוף הצלחה זו לרבים וטובים בארץ ובחוץ לארץ וגם לדור הצעיר – ילידי סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים.

הפוסט שפות נכחדות: המילה האחרונה הופיע ראשון במסע אחר