מונטווידאו – עיר עתיקה, קרנבל וטנגו

מונטווידאו (Montevideo), בירת אורוגוואי, השוכנת על גדות נהר ריו דה לה פלטה (Rio Plata) היא עיר מערבית אלגנטית ותוססת שיש הטוענים שהיא הגרסה המקומית של בואנוס איירס. כמו בהרבה ערים אחרות, גם כאן ליבה התיירותי של העיר נמצא בעיר העתיקה (Ciudad Vieja), עם בתים קולוניאליים, בתים בסגנון אר-דקו ובסגנון הנאו-קלאסי. רבים מהבתים האלה הסבו לחנויות, בתי קפה ומועדונים, והאווירה בעיר העתיקה חיה ותוססת. לצד אלה יש פה גורדי שחקים מודרניים, בעיקר בדאון טאון וליד הים.הכיכר המרכזית של העיר היא כיכר העצמאות (Plaza de Independencia), ובה בקרבתה יש מבנים מרשימים רבים כמו המאוזוליאום של חוסה ארטיגס (Mauseleo de Artigas) או פלאסיו סלבו (Palacio Salvo), המבנה הגבוה בעיר.

מכונית אמריקאית ישנה בעיר העתיקה של מונטווידאו | צילום: byvalet / Shutterstock.com

אתר נוסף שהפך לאחד מסמלי העיר הוא שוק הנמל, מרקאדו דל פוארטו (Mercado del Puerto). השוק גדוש בדוכני מזון, מסעדות גריל שכאן קוראים להן פאריז'אדאס והמון אמני רחוב והופעות. מלבד זאת, אין לוותר על טיול בטיילת של מונטווידאו, לה רמבלה (La Rambla), אשר נמתחת לאורך 22 ק"מ של חופי העיר.

זוג רקדני טנגו בעיר העתיקה של מונטווידאו | צילום: David Haykazyan / Shutterstock.com

מונטווידאו נחשבת, ביחד עם בואנוס איירס, למולדת הטנגו, ובעיר יש הרבה מועדוני טנגו מלאי אווירה המכונים כאן Milongón. למונטווידאו יש גם קרנבל משלה, שאולי אינו מפורסם כקרנבל של ריו, אבל הוא הרבה פחות ממוסחר ממנו. זהו הקרנבל הארוך ביותר באמריקה הלטינית, והוא נמשך לא פחות מ-40 ימים של חגיגות, תהלוכות, תחפושות, בובות ענק צבעוניות והמון מוזיקה וריקודים. אחד משיאי הקרנבל הוא בתהלוכת הקריאות (Desfile de las Llamadas), תהלוכה שנמשכת לילה שלם ומלווה בתיפוף בקצב הקנדומבה, שמדמה את פעימות ליבם של העבדים השחורים שהגיעו לעיר באמצע המאה ה-18.

הקרנבל של מונטווידאו. תחפושות, מוזיקה וריקודים | צילום: Kobby Dagan / Shutterstock.com

קולוניה דל סקרמנטו – פנינה קולוניאלית רומנטית

לצד מונטווידאו, יש באורוגוואי ערים קולוניאליות נוספות כמו קולוניה דל סקרמנטו (Colonia del Sacramento), עיר קטנה ורומנטית להפליא ששוכנת בדרום-מערב אורוגוואי על גדות הריו דה לה פלטה. העיר, שהוקמה ב-1680 היא העיר הראשונה באורוגוואי. המרכז ההיסטורי של העיר הוכרז כולו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ובו רחובות צרים ומרוצפי אבן ובתים קולוניאליים בשלל צבעים מהמאות ה-17 וה-18 המקושטים באדניות בוגנוויליה. המכוניות הקלאסיות משנות ה-50 וה-60 שעדיין נוסעות ברחובות העיר תורמות לקסם הנוסטלגי המיוחד שיש פה. הכיכר המרכזית של העיר היא פלאזה מאיור (Plaza Mayor), וסביבה יש כמה מוזיאונים היסטוריים. בימי ראשון פועל בכיכר שוק שמושך מקומיים ותיירים כאחד. בסמוך לכיכר נמצא המגדלור שנבנה ב-1857. ניתן לטפס לראש המגדלור וליהנות מתצפית יפה על העיר והנהר.

בתים עתיקים בקולוניה דל סקרמנטו | הצילומים בכתבה: שאטרסטוק

כפרי דייגים שלווים ועיירות חוף יוקרתיות

אחד הדברים שאורוגוואי הכי מפורסמת בהם הוא החופים היפים שלה. יש פה רצועת חוף ארוכה במיוחד עם חופים חוליים רחבים ויפים ומים צלולים, ותרבות חוף מפותחת במיוחד. חופים יפים במיוחד נמצאים בפונטה דל דיאבלו (Punta del Diablo), כפר דייגים שליו שהפך לעיירת נופש פופולרית הודות לחוף חולי רחב ונקי, שקיעות יפות והאפשרות לראות את הדייגים בעבודתם, מה שתורם לתחושה של מקום שעדיין לא התמסחר.

פונטה דל דיאבלו. כפר דייגים שהפך לעיירת נופש פופולרית

לתחושת ניתוק מוחלטת מהציוויליזציה כדאי להרחיק לקאבו פולוניו (Cabo Polonio), כפר דייגים קטן ונידח אשר אינו מחובר לרשת החשמל או המים ותושביו תלויים במקורות של אנרגיה מתחדשת לייצור חשמל, כמו פאנלים סולאריים וטורבינות רוח. זהו המקום המושלם להתנתק בו מהלחץ של החיים המודרניים, אבל זוהי לא הסיבה היחידה לבקר פה – על הסלעים של קאבו פולניו רובצת מושבה מרשימה של אריות ים ובין אוגוסט לאוקטובר אפשר להשקיף מפה על לווייתנים.

מושבת אריות ים בקאבו פולוניו

חוויה שונה לחלוטין מחכה לכם בפונטה דל אסטה (Punta del Este), עיירת נופש יוקרתית ששוכנת על חצי אי בריביירה של אורוגוואי, כ-140 ק"מ ממזרח למונטווידאו. כאן נמצאים החופים היפים במדינה, אבל רבים מהמבקרים מגיעים לעיירה הנוצצת לא רק בשל החופים היפים אלא גם כדי לראות ולהיראות, שכן את העיירה גודשים סלבס רבים, מקומיים ובינלאומיים. בהתאמה, יש פה המון מסעדות, בתי קפה, בתי קזינו וחיי לילה סוערים, לצד מוקדי עניין נוספים כמו פעילויות ספורט ימיו מגרשי טניס וגולף. אחד החופים הכי מפורסמים בפונטה דל אסטה הוא חוף האצבעות (La playa de los Dedos), אשר פסל אצבעות כף היד שמעטר אותו הפך לאחד מסמלי העיר. גם אם תתקשו להיפרד ממיטת השיזוף, מומלץ מאוד לעשות זאת בשביל לבקר באיסלה דה לובוס (Isla de Lobos), אי סמוך שהוכרז כולו כשמורת טבע ובו מושבה גדולה של אריות ים.

עיירת הנופש היוקרתית פונטה דל אסטה

גאוצ'ו ליום אחד

באורוגוואי יש יותר פרות מבני אדם, וברחבי אורוגוואי, ובעיקר בפנים המדינה, יש הרבה חוות בקר שבהן אפשר לפגוש את הבוקרים המקומיים – הגאוצ'וס. הביקור בחוות יוציא אתכם קצת ממסלול הטיולים השחוק ויאפשר לכם להכיר צד אחר של אורוגוואי שמחוץ לערים ולחופים. הביקור בחוות כולל בדרך כלל רכיבה על סוסים, כשפעמים רבות מצטרפים לגאוצ'וס שמובילים את עדרי הבקר בשטחי המרעה העצומים. ברבות מהחוות יש גם מסעדות בשר שבהן מוכרים סטייקים עסיסיים. בחלק מהחוות לא תצטרכו להסתפק בבילוי של יום אחד ותוכלו להישאר ללון בחווה.

גאוצ'ו באורוגוואי. חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית | צילום: Kobby Dagan / Shutterstock.com

יין – ממלכת הטנאט

בדרום אמריקה מייצרים יינות מצוינים, כשלצד ארגנטינה וצ'ילה, גם לאורוגוואי אין במה להתבייש. האיטלקים, הספרדים והצרפתים הביאו לאורוגוואי את מסורת ייצור היין לפני כ-250 שנה, והיום אורוגוואי מפורסמת בעיקר ביין הטנאט, יין ענבים אדום ומשובח עם אחוזי אלכוהול גבוהים. אזור היין הגדול והחשוב של אורוגוואי נמצא בקנלונס (Canelones), כשעה נסיעה מצפון למונטווידאו, שם מייצרים כשישים אחוז מהיינות במדינה, ושם יש יותר כרמי טנאט מבכל מקום אחר בעולם. בקנלונס אפשר ליהנות מטיול נופי בין הכרמים ולהיכנס לטעימות ביקבים הרבים.

כרם באורוגוואי. מסורת של ייצור יין

מעיינות חמים

אחד הפינוקים שמצפים למבקרים באורוגוואי הוא טבילה במעיינות חמים. בצפון-מערב אורוגוואי יש ריכוז גבוה במיוחד של מעיינות חמים, שלהם סגולות ריפוי מיוחדות ושבהם טמפרטורת המים נעה בין 46-38 מעלות. סביב המעיינות הוקמו עיירות נופש ואתרי ספא רבים. אחת מהעיירות שמומלץ לבקר בהן היא סלטו (Salto), שמפורסמת לא רק במעיינות החמים שלה אלא גם באדריכלות הקולוניאלית שלה. אתר ספא מומלץ במיוחד בקרבת העיר הוא Termas del Daymán שבו 11 בריכות פתוחות ומקורות, זרמי מים, סאונות ועוד. אתר נוסף הוא Termas de Salto Grande שבו בריכות חמות, בחלקן מיטות בתוך המים, מפלי מים מעסים, סאונות ועוד, כשהכל מוקף בפארק ירוק ומקסים.

מפת אורוגוואי:

הפוסט אורוגוואי: הדברים שלא כדאי להחמיץ הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

טיול לקובה, פנמה והקרנבל בטרינידד טיולי תרבות וטבע
מסע גיאוגרפי ומוסיקלי באיים הקריביים | 16 יום

טיול לקובה, פנמה וטרינידד, הוא מסע בין איים וחופים בים הקריבי, אל נבכי התרבות המקומית הצבעונית והייחודית, תולדה של עבדים אפריקניים וחוואים אירופיים. האיים הקריביים שוכנים באזור המשווני – נופים טרופיים ירוקים שופעי מים, עמקים חקלאיים פוריים בהם מגדלים בין השאר קנה סוכר וטבק, הרים גבוהים וחופי ים עם חול לבן, דקלי קוקוס, וים הלוחך אותם מכל עבר. נחזה בנופי האיים ובחיי היום יום בהם, נסקור את העבר, על היפה והקשה שבו, ונתחבר אל התרבות הייחודית של כל אי – התרבות הלטינית של קובה, הלטינית-צפון אמריקאית של פנמה, והקרנבל השחור-לבן-הודי של טרינידד. תושבי האיים הם בני תערובת, שנוצקו מתוך כור היתוך של בעלי אחוזות לבנים, אינדיאנים ביבשת ועבדים ושפחות אפריקנים, כל אי וסיפורו שלו. מתוך העבר הקשה של עבדות במטעי הסוכר, אחוזות הטבק וחוות הבקר, צמחה תרבות עשירה המשלבת את המקורות האפריקנים והאירופאים, ואת אחרוני השבטים האינדיאנים אלו בצד אלו. המוסיקה הקריבית היא תולדה ישירה של עירוב התרבויות, וביטוי לתרבות העבר ומאוויי ההווה של תושבי האיים.
הדאנסון הקובני עזר לעצב את הג'אז בתחילת המאה, הסון נפגש עם הג'אז הניו-יורקי ליצירת הסלסה וה"בואנה ויסטה סושייל קלאב" חידשו את העניין העולמי במוסיקה האפרו קובנית.
הקרנבל של טרינידד מבוסס על חגיגות אירופיות, שהתערבבו עם שמחת שחרור העבדים, ויצרו את אחד הקרנבלים האדירים בעולם, עם מקצבי הקליפסו המסורתי, הסוקה (ראשי התיבות ל- SOUL CALYPSO) המודרני, וצלילי הסטיל באן – חביות התופים שהפכו לתזמורות ענק, מקפיצות ומרגשות.

לפרטים נוספים ורשמה>>

מסלול הטיול

יום 1 ת"א – הוואנה
טיסת בוקר דרך מדריד אל הוואנה בירת קובה. העברה והתארגנות במלון. לינה בהוואנה.

יום 2 – הוואנה, בירת קובה
הוואנה, בירת קובה, היא עיר ידידותית, המונה שני מיליון תושבים, בעלת עבר קולוניאלי מפואר, המתבטא בכיכרות וברחובות של העיר העתיקה. בנייניה הקולוניאליים המרשימים, הנשמרים היטב ומתחדשים בחסות בתמיכת אונסק"ו, הם נכס תרבותי לאנושות. ההווה מתבטא בשכונות החדשות ובעיר המודרנית, שלה פן קוסמופוליטי, לצד הרום, הסיגריה והסלסה – ממאפייני העבר הלא רחוק. נתחיל בכיכר המהפכה, נמשיך לביקור במבצר "אל מורו", נשוטט ברחובות ונתרשם מן העבר וההווה הניבטים מן הבתים והאנשים בכל פינה. נטייל בפלאזה דה ארמס וכיכר הקתדרל וברחובות הציוריים היוצאים מהן. נלמד את ההיסטוריה המדהימה של העבר הקולוניאלי, כמו גם את חצי היובל האחרון בקובה. נצא לסיור במכוניות אמריקאיות ישנות, ניסע לאורך טיילת המאלקון, הפונה לעבר גלי הים המתנפצים אליה ונכיר את הרובע החדש של הוואנה. בערב נצא למועדון יחד עם הקובנים והקובניות, שבאים למועדון לרקוד סלסה. לינה בהוואנה.

יום 3 פינאר דל ריו – מחוז מגדלי הטבק
נצא בנסיעה אל מערב קובה, אל אזור מגדלי הטבק, במחוז פינאר דל ריו. נבקר בעמק וינאלס, בו נפרשים שדות טבק בין כפרים קולוניאליים והרי גיר מרשימים ("מוגוטס"). נבקר בשדות הטבק, בבתי הייבוש ("טבקרוס") ובבתי החרושת לליפוף הסיגרים. נשוט במערת הנטיפים, בתוך גבעות המוגוטס, נביט אל ציור קיר גדול של חיות פרהיסטוריות וניהנה ממראות ההרים במקום. אחר הצהריים נשוב להוואנה. לינה בהוואנה.

יום 4 בדרך "מפרץ החזירים" לטרינידד
בבוקר נצא בנסיעה למרגלות הרי סיארה אסקמבריי אל עיר הנמל היפה סיאנפואגוס. נסייר ונבקר בארמון מרשים הצופה אל המפרץ. נעבור דרך איזור הביצות ונמשיך בנסיעה אל "מפרץ החזירים", שם ניסו גולים קובנים, בחסות הסי.איי.איי, לפלוש לקובה ולדכא את המהפיכה. נשב לארוחת צהריים בפינת חמד ביער, לצד בריכת מים מלוחים וצלולים, בה אף נוכל לשחות בה. נמשיך בנסיעה ולקראת ערב נגיע אל העיר טרינידד, אשר נוסדה בשנת 1514 על ידי מתיישבים ספרדים והוכרזה כאתר מורשת עולמית. לינה בטרינידד.

יום 5 העיירה הצבעונית טרינידד
עמקי החוף וההרים באזור טרינידד היו מרכז תעשיית הסוכר של קובה במאות השנים האחרונות. כתוצאה מכך, בעמקים הציוריים שסביב העיירה נמצאים שרידי אחוזות ענק מפוארות ולצדן מבני המגורים של העבדים השחורים. בטרינידד, שהיא אולי העיר היפה ביותר בקובה, יש מספר רב של בתי מידות קולוניאליים, סמטאות מרוצפות ובתים צבעוניים. נוכל לטפס אל מגדל הפעמון הענק, שצלצל בעבר הלא רחוק (עד סוף המאה ה- 19), כדי להזעיק את העבדים לעבודת הפרך בשדות. נטייל בסמטאות טרינידד, עיירה נעימה לבלות בה במסע אל העבר המפואר, גן עדן לאוהבי ארכיטקטורה ומקום נפלא להתמזג עם המקומיים בבתיהם. נבקר במוזיאון הרומנטי, ובמנזר העתיק, שממגדל הפעמונים שלו נשקף מבט נפלא אל העיירה הציורית ומשמש כיום כמוזיאון המאבק. טרינידד, היא בדיוק המקום לשמוע מוסיקת סלסה מודרנית וללגום משקה אלכוהולי טוב בבר קנצ'נצ'רה. לעת ערב נצא אל מועדוני הסון והסלסה המסורתיים, ליהנות מהמוזיקה הטובה, המשקאות העממיים והריקודים. לינה בסמוך לטרינידד.

יום 6 דרך סנטה קלרה אל הוואנה
ניסע בחזרה להוואנה ובדרך נבקר בעיר סנטה קלרה, אחת הערים הגדולות ביותר בקובה, הממוקמת במערב המדינה. סנטה קלרה, בעלת ערך חשוב במהפכה הקובנית והייתה לאחד מסמליה הגדולים והחשובים של המהפכה הקובנית בשנות השישים של המאה העשרים. היא הפכה במרוצת השנים למוקד עניין עבור כל מעריצי המהפכן צ'ה גווארה, שנקבר בעיר וקיים בה את אחד מהקרבות המפורסמים והידועים ביותר שלו. נסייר ברחובות העיר, בכיכר המרכזית וברחובות הסמוכים לה, במונומנט ובמוזיאון צ'ה גווארה ומשם נחזור בחזרה להוואנה. לינה בהוואנה.

יום 7 חגיגות הקרנבל בטרינידד – 1
טיסה מהוואנה לפורט אוף ספיין, (דרך פנמה). העברה משדה התעופה למלון. בערב נצא לצפות בתחרות התחפושות של להקות הקרנבל ובבחירת מלך ומלכת הקרנבל.

יום 8 חגיגות הקרנבל בטרינידד – 2
צפיה בקרנבל הילדים, סיור בעיר פורט אוף ספיין, שבעת המופלאים, מבצר ג'ורג' וסיור באתרים הודים בסביבות העיר. לעת ערב נצא לצפות בהופעה המרהיבה, Panorama finals, תחרות להקות סטיל באן (להקות תופי הפח המקומיות) באירוע הקרנבל השנתי.

יום 9 חגיגות הקרנבל בטרינידד – 3
נצא לסייר בצפון האי טרינידד עם אוטובוס. הצפון ההררי ידוע בנופו המרהיב, נוף הרים, יערות וחופים מקסימים. בילוי במקום במשך היום, כולל ארוחת צהריים ופנאי בחוף הים. אחר הצהריים נשוב לפורט אוף ספיין. בערב נצא לבמות למופע Dimanche Gras – תחרות זמרי הקליפסו ותחפושות מלך ומלכת הקרנבל.

יום 10 חגיגות הקרנבל בטרינידד – 4
בהמשך למופע, בלילה בין יום ראשון לשני, נחזה בחוויה הפרועה והבלתי נשכחת של טקס הז'ובה – פתיחת הקרנבל העממית והפרועה ברחובות פורט אוף ספיין, הנמשכת עד אור הבוקר. בבוקר, השתתפות באירועי הרחוב או לינה ומנוחה. אחר הצהריים, יציאה לסיור אל שמורת הציפורים קארוני, שיט בתעלות השמורה וצפייה בלהקות המגלנים הארגמניים, המגיעות מונצואלה ללינה על העצים באיי האגם וצובעות אותו באדום.

יום 11 חגיגות הקרנבל בטרינידד – 5
היום המרכזי של הקרנבל. מצעד להקות המוסיקה, מועדוני הריקודים, תחפושות ורקדנים. נקבל מקומות ישיבה בבימה המרכזית, בקווין סוואנה פארק ונוכל גם לצאת ולשוטט ברחובות ולהשתלב בין חוגגי הקרנבל. הקרנבל נמשך עד שעות הערב המאוחרות.

יום 12 פנמה סיטי – העיר והתעלה
מוקדם בבוקר ניסע לשדה התעופה בפורט אוף ספיין ונעלה על טיסה לפנמה סיטי, בירת פנמה. פנמה סיטי שוכנת לצד מפרץ ימי. ניכרים בה גורדי שחקים גבוהים מודרניים, של אזור פאיטייה, בצד סאן פליפה, רובע קולוניאלי דהוי ומתקלף, עם עבר עשיר ומפואר עם כיכרות מהודרות, מזרקות אלגנטיות ומרפסות יפות. נצא לסיור בחורבות פנמה הישנה והעיר הקולוניאלית קסקו ויאחו. לאחר מכן, נמשיך לתצפית על תעלת פנמה, אחד מהפלאים ההנדסיים הגדולים בעולם. נבקר בסכרי מירפלורס, על פני תעלת פנמה הידועה. אותם סכרים מתמלאים ומתרוקנים במים חליפות, על מנת להעביר את האניות במפלסים שונים על פני התעלה. התעלה, שנבנתה במשך עשרות שנים, בידי מאות אלפי פועלים שרבים מהם מתו במהלך מגיפה שפשטה בעת הבנייה. זוהי תעלה שמקשרת בין שני אוקיינוסים, בין האוקיינוס השקט לאטלנטי וחותכת את כל פנמה. נסיים את הסיור בארוחת ערב טובה. לינה בפנמה סיטי.

יום 13 ארכיפלג האיים הטרופיים סאן בלאס
ניסע בג'יפים לסאן בלאס, קבוצת איים שהיא ביתם של אינדיאנים משבטי קונה, המנהלים בה אורח חיים אוטונומי. נצא לשיט בסירות ונבקר בקהילה אינדיאנית, נתור אחר השוניות היפות, נשחה בים הקריבי וניהנה מאי קאריבי קסום, עם חולות לבנים, דקלי קוקוס וערסלים תלויים. בתום הביקור נחזור לפנמה סיטי לארוחת ערב ולינה.

ימים 14-16 הנסיעה הביתה
לאחר ארוחת הבוקר נצא לביקור בקהילה האינדיאנית אמברה ונמשיך לשיט באגם גטון, לאי הקופים שנמצא בפארק הלאומי של פנמה, park summit. לאחר הסיור ניסע לשדה התעופה ונעלה על טיסת ערב לאירופה, בה ננחת למחרת בבוקר. נמשיך בטיסה לתל אביב, בה ננחת לפנות בוקר של היום ה- 16 לטיול.

לפרטים נוספים והרשמה>>

הפוסט טיול לקובה, פנמה והקרנבל בטרינידד הופיע ראשון במסע אחר

בכל לילה מאבדים אלפי אורוגוואים את הכרתם ומוסרים את גופם לשלטונן של רוחות. זה קורה לקול הלמות תופים, בטקסים אפופי מסתורין הנערכים במאות מקדשים קטנים המוארים בנרות. זוהי דת האוּמְבַּנְדָה — פולחן אלילים ורוחות שמקורו בברזיל, שאותו מנהלים באורוגוואי מאמינים רבים, הפוקדים במקביל גם את הכנסייה הקתולית.
מקור האומבנדה בדתות אנימסטיות – המאמינות בקיום יסוד רוחני בכל דבר, חי או דומם – שהתפתחו ב"עולם החדש". זהו גלגול של פולחנים אפריקאיים שהביאו עבדים שחורים מאפריקה, והוא מזכיר במידה רבה את הסנטרייה הנפוצה בקובה (ראו "מסע אחר" 112) ואת הקַנְדוֹמְבְּלֶה הרווחת בברזיל (ראו "מסע אחר" 34, 79 ו־142).
ביום הטקס מגיעים המאמינים למקדש לבושים בבגדי חג, ומביאים איתם מנחות לרוחות, בדרך כלל אוכל ושתייה. התופים מתחילים להלום, והמאמינים מתחילים לרקוד במעגל ובאותו הזמן לחוג סביב עצמם. הטקס מנוהל על ידי כוהן או כוהנת; האומבנדה היא אחת הדתות המעטות שבהן לנשים יש מעמד שווה לגברים. הכוהנים נקראים "פאי" או "מַאֵה" שמשמעותם בפורטוגזית "אבא" או "אמא". באומבנדה משתמשים בהרבה מלים בפורטוגזית, מכיוון שהדת הגיעה לאורוגוואי מברזיל, ככל הנראה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.

זוג בחוף רמירז שבמונטויידאו נושא ספינה מיניאטורית ובה פרחים וסבונים, נרות ומזון, בשמים ומנחות נוספות לאימנז'ה. חגה של אלת הים מצוין מידי שנה ב-2 בפברואר

אל הברק ואדון הגבעות
הכוהנת סוסנה אַנדְרַדָה היא "מאה" פופולרית מאוד, המשמשת מדיום שדרכו נכנסות

הרוחות לגופם של המאמינים, דבר האמור לטהר את נשמתם. הרוחות הן של אבות אבותיהם של שחורים שהובאו כעבדים לאמריקה, של אינדיאנים ילידי היבשת או של אלים וכוחות אנרגטיים אחרים שמקורם באפריקה.
אלמנטים רבים בטקס נועדו למשוך את הרוחות: מזון המוגש כמנחה, נרות דולקים, קטורת, שירה של הנוכחים, בגדים חגיגיים, צלילי רעשנים, מחרוזות צוואר ופרחים המקשטים את המקדש. "אבל התוף הוא האמצעי החשוב ביותר כדי לקרוא להן", אומרת אנדרדה.
היא מסבירה שהמאמינים חייבים להסתובב ולחוג סביב עצמם, כי בדרך זו "הרוחות מסתדרות בנוח בתוך העולם הגשמי". כשהרוח מתגלמת לבסוף בגופם של המאמינים, מתרחשת תופעה מרתקת: הם מתחילים לדבר "פוֹרטוניוֹל", תערובת של פורטוגזית וספרדית, שפה שמדברים בערי הגבול שבין ברזיל לאורוגוואי. מסיבה כלשהי, מעולם לא הופיעה רוח הדוברת אנגלית, איטלקית, הונגרית ואפילו לא דיאלקט אפריקאי.

מאמינים מקבלים את ברכתה של מאה שירלי דה שאנגו במהלך טקס דתי. האומבנדה היא אחת הדתות המעטות שבהן לנשים יש מעמד שווה לגברים

מאה אנדרדה מגדירה את האומבנדה כ"תערובת של אמונות ילידיות אמריקאיות, עם קתוליות אירופאית, אפריקניזם, אמונה ברוחות, ובנוסף – חלקים מפילוסופיה הודית המדברת על גלגול נשמות". המאמינים סוגדים גם לכוחות הטבע, שמיוצגים על ידי אלים שיכולים לגמול למאמינים בחסדים ובטובות. בין האלים המייצגים את הטבע נמצאים שָנגוֹ – אל הברק; יַנְסָה – אל הרוח; אוֹמוּלוּ – אל האדמה; אוֹקסוֹסה – אדון הגבעות.
ההשפעה של הנצרות הקתולית ניכרת בפסלונים של אלי האומבנדה, הדומים לקדושים נוצרים. העבדים השחורים אימצו את האיקונות של הקדושים הנוצרים כדי לייצג את אליהם ולסגוד להם בסתר, בלי לעורר את חשדם של אדוניהם הלבנים. כך, למשל, אלת הנהרות אוֹקסוּם מיוצגת על ידי צלמית של הבתולה שהתעברה בטהרה. האל האפריקאי אֶקסוּ הפך למזוהה עם השטן הנוצרי, ואלת הים אימנז'ה (או ימנז'ה) נראית כמו בתולה נוצרית ולא כאלילה אפריקאית: עורה לבן, שיערה ארוך וחלק, תווי פניה מערביים.

חגה של אלת הים
אימנז'ה, אלת הים בדת הקנדומבלה, הפכה לאלה שמייצגת יותר מכל גם את האומבנדה. "האלה אפשרה לנו להביא את אמונתנו אל האנשים", אומרת מאה אנדרדה. אימנז'ה הפכה

לסמל חשוב עבור המוני אורוגוואים, עד כדי כך שפסל של הבתולה הפגאנית הוצב במונטווידאו (Montevideo) הבירה, למרות התנגדות רבה ואף שאורוגוואי היא מדינה חילונית על פי החוקה.
באורוגוואי, כפי שנעשה בסלוודור דה באהייה שבברזיל (ראו "מסע אחר" 142), חוגגים את חגה של אימנז'ה מדי שנה ב־2 בפברואר. ביום זה יורדים רבבות אנשים לחופי ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata), ומניחים מנחות לכבוד מלכת הים. אורוגוואים רבים המגדירים עצמם קתולים או בני דתות אחרות משתתפים אף הם בחגיגות. הקהל מגיע לחופים שונים ומניח בתוך סירות מעץ, מגומי ואפילו מקלקר מנחות מסוגים שונים: אוכל,

הכוהנת סוסנה אנדרדה מצלצלת בפעמון בתחילת טקס שנערך במקדשה שבמונטווידאו. לדבריה, צלצול הפעמון לא נועד רק כדי להסב את תשומת הלב של המאמינים, אלא גם את זו של הרוחות שאיתן תעבוד במהלך הטקס

שתייה, בשמים, איקונות, מכתבים, נרות דולקים, קונכיות ואינספור חפצים נוספים.
את הטקס בחוף מנהלים כוהנים וכוהנות הלבושים בתלבושת המסורתית של העיר הברזילאית סלוודור דה באהייה. המאמינים רוקדים לקצב התופים, ויש המקריבים כמנחה תרנגולת, כבש או טלה, באמונה שבתמורה לקורבן תביא להם אימנז'ה אהבה, בריאות, עבודה ושפע.
"באופן בסיסי, הרעיון הוא לתת מנחה שהאל אוהב על מנת לקבל ממנו את מה שמבקשים", מסבירה אנדרדה. סוד ההצלחה של האומבנדה טמון בדיוק במכניזם הפשוט הזה. אורוגוואי נמצאת במשבר כלכלי מתמשך כבר עשרות שנים. במצב כזה, האומבנדה מציעה פתרונות מהירים.
את המנחה בוחרים בהתאם להעדפות של האל שאליו פונים. אקסו, למשל, מעדיף אלכוהול וסיגרים. את המנחות האהובות על ידי האלים אפשר להשיג בחנויות מיוחדות הנקראות "סנטרייס", ההולכות ומתרבות במונטווידאו, והופכות לרווחיות יותר ויותר. בחנויות אלה מוכרים גם נרות שחורים, גולגולות וצלמיות של השטן. אלה מנחות שנותנים כשמבקשים מהרוח לפגוע באדם מסוים. "אני לא יודע אם הם מצליחים לפגוע, אבל לפחות הם מנסים", אומר בעל חנות סנטרייה שלא רצה להזדהות.

מלכת השקר
ההצלחה ההולכת וגדלה של האומבנדה נתקלת בהתנגדויות מגורמים שונים. בשנה שעברה חוּלל פסלה של אימנז'ה בבירה מונטווידאו, ונכתבה עליו הססמה "מלכת השקר". כנסייה אוונגליסטית בדלנית ועשירה, "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האל", תוקפת ללא הרף את חסידי האומבנדה ברדיו ובטלוויזיה. לעיתונות מגיעים מכתבי תלונה על טקסי הקרבת חיות הקשורים לאומבנדה. ויש גם יוזמות חקיקה נגד "רעשים מטרידים" וטקסי הקרבת הקורבנות, שאם יתקבלו יפגעו בחירותם של המאמינים.

למרות הביקורת, חופש הדת באורוגוואי מאפשר את פעילות המאמינים. מאה אנדרדה ובן זוגה מוציאים לאור עיתון של האומבנדה, יש להם אתר אינטרנט וארגון המתעמת פוליטית עם המתנגדים לדת. זאת ועוד: "ארגון מקדשי האומבנדה" הצליח להתקבל ל"קואליציית השמאל", הכוח הפוליטי הגדול ביותר כיום באורוגוואי, שזכה בחודש שעבר בניצחון היסטורי בבחירות, כאשר לראשונה נבחר באורוגוואי נשיא ממפלגת השמאל.
חסידי האומבנדה מקווים כי עכשיו, כאשר הם שותפים לכוח הפוליטי המוביל במדינה, הם יצליחו לסכל כל יוזמה לחקיקה שתגביל את צעדיהם, ולהמשיך לרקוד ולמסור את גופם לשלטונן של רוחות, לקול הלמות תופים.

הפוסט פולחן האומבנדה – מברזיל לאורוגוואי הופיע ראשון במסע אחר

רצועת החוף היתה מלאה באלפי דובי ים. כשהבחינו בי, הם פסקו מפעילותם הרעשנית ונעצו מבטים. עצרתי במקומי, מבוהל. המפגש הראשון עם דייריו הקבועים של איסלה דה לובוס (Isla de Lobos) היה עוצר נשימה. לא תיארתי לעצמי שזו רק ההתחלה.

הדרך אל האי הקטן, שפירוש שמו "אי הזאבים" (זאב ים הוא הכינוי המקומי לדוב הים), החלה בפונטה דל אסטה (Punta del este), עיירת קיט השוכנת לחופי אורוגוואי. בעבר היה פה כפר דייגים שתושביו נהנו משפע הדגה במקום שבו נשפך ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata , נהר הכסף), שפך הנהר הרחב בעולם, אל מימי האוקיינוס האטלנטי. במרוצת השנים הפך הכפר השקט לאזור תיירות נוצץ. בינואר, תחילת חופשת הקיץ בחצי הדרומי של כדור הארץ, בתי המלון, דירות הקיט והמסעדות מתמלאים עד אפס מקום בנופשים. יאכטות מפוארות עוגנות במרינה ורחובות העיירה המנומנמת הופכים לתצוגת אופנה מהלכת שבה מככבים בגדי מעצבים מעודכנים ומשקפי שמש יוקרתיים.

סבי נהג לבוא לכאן מדי שנה, עם אשתו ובתו, שהיא אמי. הוא רכש דירת נופש קטנה, ועד היום הורי שומרים על המסורת המשפחתית ובאים לכאן בכל שנה. טיול במרכז אמריקה הביא גם אותי, לראשונה בחיי, להצטרף אליהם.

עמדתי על מזח הדייגים ההומה של פונטה דל אסטה והסתכלתי בפעילות הקדחתנית. לפתע שמעתי נהמה עמומה. אריה ים עצום ממדים הגיח מהמים וזכה לקבלת פנים חמה ולמנת מזון מתוך הדליים העמוסים. כך נודע לי על איסלה דה לובוס, הנמצא במרחק של שעת הפלגה מהעיירה. הדייגים סיפרו לי שעל חופיו מצטופפים דובי ים, אריות ים ופילי ים בהמוניהם. הסקרנות ניצחה. יצאתי לדרך.

דובי ים משתזפים על הסלעים. קשה להאמין שהמקום הפראי הזה נמצא במרחק שעת שיט מערי החוף התיירותיות

לנצח את הביורוקרטיה
את הסירה ליוו להקות של דובי ים שבירכו אותנו לשלום. לאכזבתי הודיע רב החובל כי לא נוכל לרדת לאי. עד לפני כשני עשורים, כך סיפר, היה על האי מפעל לעיבוד פרוות, שיניים ושומן של דובי ים ושל אריות ים. לפני 17 שנה, כשהמפעל נסגר, הוכרז האי שמורת טבע סגורה למבקרים. חופיו וסלעיו, שעליהם השקפנו מהסירה, עמוסים במאות אלפי דובי ים, שנראו מרחוק כמו כתם שחור ורועש. במרכז האי יכולתי להבחין במבנה ישן – המפעל הנטוש, שבתוכו ומסביבו רבצו דובי הים, אדישים לעברו הרצחני, נהנים מהצל ומהמחסה שהוא מעניק להם. סביב האי הקטן, שאורכו בסך הכל קילומטר אחד ורוחבו כ-600 מטרים, נראו שרידים של ספינות טרופות, עדות לזרמים החזקים ולרוחות העזות הנושבות באזור.

כל אותו הלילה לא עצמתי עין. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המקום המסתורי שבו גרים מאות אלפי דובי ים לצד המפעל שבו נשחטו בעבר אבותיהם. עם שחר החלטתי – אני עולה על האי, ויהי מה. פתחתי בסדרת טלפונים כדי להשיג את האישורים הדרושים. הביורוקרטיה האורוגוואית תיזזה אותי בין רשות שמורות הטבע לצבא ובחזרה. פקססתי מסמכים, אישורים, הבטחות, תעודות. בסופו של דבר התקבלה התשובה: למחרת היום אוכל לעלות על האי.

בשעת בין ערביים יצאתי מחופי פונטה דל אסטה לעבר האי הקטן, הפעם כדי להישאר. אנשי צוות הסירה חקרו אותי לגבי תוכניותי והזהירו מהריח האיום ומהמחלות השוררות באי, אבל אני רק נעצתי מבט מהופנט בנקודה הכהה שהלכה והתקרבה. ככל שהתקרבנו לאי הרעש גבר ונהמות של דובי ים יצרו כעין חומת קול כאוטית שהקיפה אותי מכל עבר.

מבין ההמון הבלתי נתפס הזה של בעלי חיים זיהיתי דמות אנושית אחת שבאה לשם כדי לקבל את פני, אך התוהו ובוהו ששרר במזח באותם רגעים לא הותיר זמן להיכרות. רק ירדתי מהסירה ומיד מצאתי את עצמי מובל במהירות הרחק מן המזח ההומה אל עבר מרכז האי. הבטתי אל הסירה המתרחקת והבנתי שזהו זה, אני נמצא על אי בלב ים, מוקף במאות אלפי בעלי חיים גועשים ורועשים, ואין לאן לברוח.

להקה של פילי ים. החוטם המידלדל של הזכרים משמש לקריאות הרתעה כנגד זכרים אחרים במהלך החיזור

צלו של עבר רצחני
האיש שקיבל את פני הציג את עצמו. שמו לאונרדו אלברה, פקח שמורות הטבע ומנהל התחנה הקטנה שמפקחת על הנעשה באי. תפקידו לשמור שאיש לא יעלה על האי ללא רישיונות מתאימים, והוא מדווח לרשויות על כל התרחשות חריגה. אלברה הראה לי היכן אבלה את הלילה – חדר קטן במפעל הנטוש, המבנה היחיד באי. הנחתי את חפצי, ואלברה סיפר לי שבעבר החדר שימש מגורים ל"לוברוס", עובדי המפעל שהיו מכים את דובי הים בעורפם עד מוות, פושטים את עורם ומעבדים אותו. למרות סיפורי הזוועות, הבחנתי בקולו בנימה של יראת כבוד לאנשים האלה, גברים אמיצים כפי שקרא להם, שעשו שבועות וחודשים ארוכים על האי בעבודה קשה ומסוכנת, בתנאי מחייה לא קלים.

לפני השקיעה יצאנו לסיור באי. אנשי צוות הסירה צדקו: ריח עז הכה בנחירי, ריח של מוות והפרשות. תהיתי אם אוכל להתרגל אליו. מרחוק נראה החוף שוקק חיים כשוק סואן: נקבת דוב ים קיבצה סביבה את גוריה; כמה דובי ים רבו עם ארי ים בודד; להקה של דובי ים השתזפה בקרני השמש האחרונות; להקה אחרת שוטטה הנה והנה והשמיעה קריאות מחרישות אוזניים. כ-350 אלף דובי ים חיים פה, במושבת דובי הים הגדולה ביותר באמריקה הדרומית.

ככל שהתקדמנו ממרכז האי לכיוון החוף החלו כלבי הים לשים לב לנוכחות שלנו. בתוך שניות ההתנהלות השגרתית פסקה ואלפי כלבי ים נעצו בנו מבטים. עצרתי בבהלה, אבל אלברה המשיך להתקדם באדישות. הוא סימן לי לבוא בעקבותיו. צעדתי כמה צעדים מהוססים, ולפתע החלו דובי הים להימלט כמוכי אמוק לכל כיוון אפשרי. מאות קפצו למים, אלפים נמלטו אל הסלעים הנושקים לים, אמהות אספו את גוריהן בקריאות רמות. זה היה מחזה מפחיד ומרהיב כאחד. בתוך דקה התרוקן האזור כולו, להוציא ארי ים ענקי שנשאר במרכז החוף, נוהם לעברנו בלוע מלא בדם, עדות לקרב שערך לפני בואנו. הוא שאג והתקדם לכיווננו במהירות. אלברה העיף בו מבט אדיש וזירז אותי: "איך הדבר הזה ירדוף אחרינו כשלנו יש רגליים, ולו רק סנפירים?". הוא מחא כפיים ונהם לעבר ארי הים, והלה הסתובב והסתלק מהמקום.

הכותב מצלם פיל ים. "אין ספק שעוררתי בדיירי האי חוסר נוחות"

היה ברור שאלברה מכיר את האי כאת כף ידו, שהוא מבין את המבנה החברתי שמתקיים עליו ושהחיות מזהות אותו, אולי אפילו מחבבות אותו. באשר לי – אין ספק שעוררתי בהן אי נוחות. המשכנו ללכת על החוף שהתרוקן מדייריו, ופסענו בזהירות בין גופות נרקבות ושלדים. הסיבה לתמותה הגבוהה בשטח האי היא הקרבות אכזריים בין זכרים הנאבקים על טריטוריה ועל הנקבות.

אלברה חזר למפעל הישן כדי להכין ארוחת ערב, ואני המשכתי להסתובב. השמש שקעה, שלווה ירדה על האי, המושבה התכוננה לשנת הלילה. מרחוק נראה קו הרקיע של פונטה דל אסטה. התקשיתי לגשר על הפער בין העיירה שכולה בטון והמון אדם ובין המקום הפראי והפרוע שבו אני עומד, מבקר אנושי יחיד בין מאות אלפי דובי ים שזה ביתם מאז ומעולם.

שודדי הים והאוצר
ישבנו לארוחת ערב של ירקות מבושלים, אורז, יין ומאטה, (Maté, מעין חליטת תה, המשקה הלאומי של אורוגוואי). לפתע סיפר אלברה שאביו היה אחד מראשי הלוברוס. הוא שהה כאן במשך תקופות ממושכות, בחורפים הקשים, התמודד עם מחלות וזיהומים ותקיפות של דובי ים, שנחלצו לעזרת חבריהם שנטבחו. אביו וחבריו נהגו לכתר את דובי הים, להרוג אותם בפטישים ובסכינים ולגרור את הגופות אל המפעל. שאלתי אותו כיצד הוא מרגיש בקשר לעיסוקו האכזרי של אביו בעוד הוא עצמו עוסק בשימור האי ובהגנה על תושביו, אבל היה נדמה שאלברה אינו יורד לסוף דעתי. לבסוף ענה ברצינות: "האי הזה הוא אוצר, לא משנה איך תסתכל על זה. גם אבי וגם אני משרתים את מדינת אורוגוואי בשמירה על האוצר הזה".

אלברה סיפר על ספינות פיראטים שבאו לאי, והראה לי יומני מסע של הפיראט המפורסם פרנסיס דרייק, שעבר כאן בדרכו לפשוט על חופי בואנוס איירס. גם פרדיננד מגלן, מגלה הארצות הנודע, עבר פה כשחיפש נתיב שיט חדש להודו, ותיעד את החוויה ביומניו. בכל דקה נחשפו בפני עוד ועוד פרטים על המקום ששבה את דמיוני למן הרגע הראשון. בדרכי חזרה לחדר הבטתי בלילה שירד על האי. כלבי הים ישנו צמודים זה לזה, מניחים בצד את חילוקי הדעות ואת ההמולה ליום המחרת.

התמעטות הדגים באוקיינוס גורמת לאריות הים לחפש מזון באזורים אחרים

קמתי עם הזריחה ויצאתי להשקיף על הנוף. דובי הים עדיין ישנו, אך הדממה הופרה בנהמות עמוקות שהגיעו מרחוק. עקבתי בשקט אחר הקולות, בזהירות, שלא להעיר את החיות שרבצו על החול. אלברה הזהיר אותי שאם אעיר את דובי הים, הם עלולים לחשוד שבאתי לגנוב את גוריהם ויתקפו אותי. הנהמות המוזרות הובילו אותי לחוף שטרם ביקרתי בו. ירדתי במורד הסלעים היישר אל תוך מראה מרהיב של מרבץ פילי ים. היו שם כעשרים חיות ענקיות, שאורכן כחמישה מטרים לפחות, מקצתן שרועות על החול, אחרות זוקפות את גופן הגדול והמסורבל כלפי מעלה. כצפוי, נוכחותי גרמה למתח, והנהימות הלכו וגברו. פילי הים החלו להזדקר ולשאוג לעברי, אבל אני כבר למדתי כמה מחוקי האי והתיישבתי לידם בלי להפגין פחד או כוחניות. לאחר כמה רגעים הצלחתי להתקרב עוד מעט ולבחון את החיות העצומות מקרוב. הן התגלו כיצורים נעימים, עצלים ופחות אגרסיביים מדובי הים ומאריות הים, שהם מרבית אוכלוסיית האי. "בוקר טוב!", נשמעה פתאום צעקה מאחורי, ואלברה הופיע והתיישב ללא התרעה על אחד מפילי הים. פיל הים נותר אדיש. אם אני הייתי יושב עליו הוא בטח היה טורף אותי, חשבתי.

טיפסתי עם אלברה על המגדלור המתנשא במרכז האי. זהו המגדלור הגבוה ביותר באורוגוואי, והוא נועד להזהיר את כלי השיט מפני האזור המסוכן והסלעי. מלמעלה, דובי הים, אריות הים ואפילו פילי הים נראו כנקודות קטנטנות, אבל היה אפשר להבחין שהאי ניעור ליום חדש. אלברה אמר שהוא מצדד בדעה הרווחת בקרב רשויות הטבע המקומיות, שיש להתיר הרג מבוקר לצורכי איזון האוכלוסייה. עד שנת 1989 היו הורגים 60-40 אחוזים מהזכרים לצורכי עיבוד פרוות ועורות. ההרג פסק כשהמפעל נסגר, בעיקר בעקבות לחץ ציבורי נגד שוק הפרוות. בחמישים השנים האחרונות, ובייחוד מאז סגירת המפעל, אוכלוסיית דובי הים המקומית כמעט הכפילה את עצמה, והצפיפות הרבה גורמת לצמצום מקורות המזון ולהתגברות הקרבות על אזורי מחייה. כדי למצוא את מזונם דובי הים נאלצים להרחיק יותר ויותר מחופי האי המשמש להם בית. נזכרתי בארי הים שהגיע עד המזח בפונטה דל אסטה בחיפושיו אחר דגים.

לקראת ערב הגיעה העת לחזור ליבשת. העפתי מבט אחרון בפילי הים המגושמים ובדובי הים הרעשנים שמתכוננים לעוד לילה, נפרדתי מאלברה שפתח בפני צוהר לחיים המורכבים באי, והצצתי שוב במבנה הישן שטומן בחובו זיכרונות של עבר קשה ושטוף דם. עליתי לסירה והשארתי מאחורי את המקום המוזר והקסום הזה, שאנרכיה וסדר שזורים בו יחדיו.

הפוסט אורוגוואי – אי דובי הים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מוזיקה באורוגוואי: צלילי הקנדומבה הופיע ראשון במסע אחר

כמעט מחצית מתושבי אורוגוואי מתגוררים בבירת המדינה, מונטווידאו, ובערי הלוויין שלה. זוהי למעשה העיר הגדולה היחידה במדינה הקטנה. מונטווידאו היא לא רק מרכזה התרבותי והמנהלי של אורוגוואי, אלא גם עיר הנמל העיקרית במדינה. היא שוכנת בדרום אורוגוואי לחופי ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata). במונטווידאו תמצאו אדריכלות קולוניאלית ומבני אר-דקו, מסעדות גריל (parrilladas) נהדרות לזלול בהן ממטעמי האסאדו המקומי, חופים יפים, מוזיאונים מעניינים ועיר עתיקה מקסימה שנעים לשוטט בין סמטאותיה המתפתלות.

לבה ההיסטורי של מונטווידאו הוא העיר העתיקה, "סיודאד וייחה" (Ciudad Vieja). בתיה העתיקים מהמאות ה-18 וה-19 משופצים בזה אחר זה ומתמלאים חנויות ובתי קפה. השכונה כולה מציעה מבחר מצוין של מועדונים, מסעדות, מקומות לינה זולים וחיי לילה. נוח להתחיל את הביקור בה מכיכר אינדפנדנסיה (Plaza Indenpendencia), שנמצאת על הגבול בין העיר הישנה לעיר החדשה. זוהי הכיכר המפוארת והמרכזית של מונטווידאו, ובמרכזה ניצב המאוזוליאום של חוסה ארטיגס (Mauseleo de Artigas), שנבנה ב-1930 ומתחתיו קבורים שרידיו של הגיבור הלאומי של אורוגוואי. המבנה הבולט ביותר סביב הכיכר הוא פלאסיו סלבו (Palacio Salvo) שעל המפגש עם שדירות18 de Julio . כשהושלמה בנייתו על ידי הארכיטקט מריו פלנטי בשנות העשרים של המאה הקודמת, היה הבניין הגבוה ביותר בדרום אמריקה באותה עת. כיום הוא מסתפק בתואר הבניין הגבוה ביותר בעיר – פלאסיו סלבו מתנשא לגובה של 95 מטר, והאנטנה בראשו מעגלת את המספר המרשים למאה מטר. בכיכר נמצאים גם שער שהינו קטע מהחומה שהקיפה בעבר את סיודאד וייחה, ותיאטרון סוליס (Solis), הוותיק בתיאטראות העיר, שנבנה ב-1857.

הכיכר העתיקה ביותר בסיודאד וייחה ובמונטווידאו כולה היא כיכר קונסטיטוסיון (Plaza Constitucion), ובה שוכנים כנסיית מטריס (Iglesia Matriz) העתיקה מהמאה ה-18 ובניין קבילדו (Cabildo de Montevideo), בית העירייה הניאו-קלאסי ששימש בעבר כמשכן הממשלה. מוזיאון מרתק במיוחד בעיר העתיקה הוא מוזיאון הגאוצ'ו והמטבעות (Museo del Gauco y de la Moneda), שהינו שיר הלל לבוקרים של אורוגוואי ואורח חייהם. מוזיאון טורס גארסיה (Torres Garcia) קרוי על שמו של הצייר יליד אורוגוואי ומציג את עבודותיו. בעיר העתיקה נמצא גם המוזיאון הלאומי להיסטוריה (Museo Historico Nacional).

מהעיר העתיקה המשיכו אל שוק הנמל, מרקאדו דל פוארטו (Mercado del Puerto). זהו אוסף של חנויות, דוכנים, אמנים, מופעי אמני רחוב ובעיקר מסעדות גריל מצוינות שבהן אפשר לטעום את בשר הבקר הנימוח והמהולל של אורוגוואי בארוחת צהריים דשנה. אווירת שוק פחות תיירותית ניתן למצוא בשוק La Feria Tristan Narvaja, השוכן ברחוב בעל אותו שם ופועל בימי ראשון בבוקר. לאורך החופים עוברת הטיילת של מונטווידאו, הרמבלה (Rambla).

קולוניה דל סקרמנטו (Colonia del Sacramento)

העיר הרומנטית והמצודדת קולוניה דל סקרמנטו שוכנת בדרום-מערב אורוגוואי (כ-180 קילומטר מערבה ממונטווידאו) על גדת ריו דה לה פלטה, ממש מול בואנוס איירס שבארגנטינה שעל הגדה הנגדית. קולוניה דל סקרמנטו נוסדה ב-1680 על ידי הפורטוגלים, ובכך הפכה לעיר הראשונה באורוגוואי. חלקי העיר העתיקים שמרו להפליא על צביונם ההיסטורי ומושכים תיירים רבים, גם מבואנוס איירס השכנה, הנמצאת במרחק נסיעת מעבורת. המרכז ההיסטורי של העיר הינו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, בזכות הרחובות הצרים המרוצפים באבן, בתים בגווני פסטל מושכי עין, אדריכלות מהמאות ה-17 וה-18 והאווירה המיוחדת והנינוחה. בשל גודלה הקומפקטי, אפשר לשוטט ברגל בין כל אתרי העיר העתיקה תוך יום אחד: הגשר המתרומם פוארטה דל קמפו (Puerta del Campo) שנבנה על ידי הפורטוגלים, המוזיאונים ההיסטוריים ושוק יום ראשון בפלאסה מאז'ור (Plaza Mayor), וטיפוס לראשו של המגדלור שנבנה ב-1857 מאבנים שנלקחו מהריסות מנזר סן פרנסיסקו.

פונטה דל אסטה (Punta del Este)

החופים שממזרח למונטווידאו ידועים בכינוי "הריביירה של אורוגוואי". כאן נפרשות רצועות חול יפות ועליהן אתרי נופש מכל הרמות והסוגים. יעד התיירות הלוהט והפופולרי ביותר בריביירה ובמדינה כולה הוא עיירת הנופש היוקרתית פונטה דל אסטה שמתפרשת על פני חצי אי קטנטן, כ-140 קילומטר ממזרח למונטווידאו. הסן טרופז של אורוגוואי. יש בה הכל: חופים מצוינים, היצע נאה של חיי לילה, יאכטות מהודרות, בתי קזינו, פעילויות ספורט ימי, מגרשי גולף וטניס, מגדלור מהמאה ה-19, מסעדות, בתי קפה ואפילו גן חיות קטן.
מדריך לפונטה דל אסטה 

החופים הפופולריים ביותר הם מנסה (Mansa), בראבה (Brava), לה בארה דה מלדונדו (La Barra del Maldonado) ו"חוף האצבעות" (La playa de los Dedos), אך פרט אליהם לא חסר רצועות חול שקטות יותר להשתרע עליהן בעצלות מאושרת. אם תהיתם באשר לשמו של החוף האחרון, הוא קיבל אותו בזכות פסל לא שגרתי של אצבעות יד שנראות כאילו הן יוצאות מהחול הזהוב – האייקון הידוע ביותר של פונטה דל אסטה וחביב הצלמים. במידה ותצליחו להתנתק מהרביצה הממכרת על החופים והטבילה במים, תוכלו להמשיך לכמה אתרים מעניינים בעיר ובאזור:
מוזיאון הים (Museo del Mar) – המוזיאון הראשי בפונטה דל אסטה, ובו תצוגות על קונכיות, שלדי לווייתנים, ציפורים, פיראטים ועוד.  פרטים נוספים באתר 

הגן Arboreto Lussich – גן בוטני שליו
לה בארה (La Barra) – כפר קטן סמוך לעיר עם חופים נהדרים, אליהם נוהרים התיירים בינואר.
חוסה איגנסיו (Jose Ignacio) – בעבר כפר דייגים מנומנם וכיום אתר נופש מהודר ונוצץ עם מסעדות טובות.
האי גוריטי (Isla Gorriti) – אי קטן סמוך לחופי העיר, ובו שרידי ביצורים ספרדיים מהמאה ה-18 והיצע נוסף של חופי רחצה מעולים.
איסלה דה לובוס (Isla de Lobos) – אי המשמש כשמורת טבע ומושבת כלבי ים גדולה.
קאסאפואבלו (Casapueblo) – מבנה משונה הנראה כמעין טירת חול צבועה לבן, המתנשאת על מצוק בפונטה בז'נה (Punta Bellena). מבנה זה שימש כביתו של הצייר קרלוס פאס וילארו וכיום הינו מוזיאון וגלריה לאמנות. 
פרטים נוספים באתר

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אכסנייה באווירת רובינזון קרוזו באורוגוואי הופיע ראשון במסע אחר