זה מה שנשאר. תושבי בלקוט מחפשים בין ההריסות את מה שנותר מרכושם. על מה שיעזור להם להעביר איכשהו את החורף

גיאוגרפית אלא גם מבחינת הצפיפות והאווירה התוססת שברחובותיה. בזכות ארבעת מיליון תושביה להור היא העיר השנייה בגודלה בפקיסטן, והיא גם בית לאוצרות המורשת העולמית של אונסק"ו, הכוללים בין היתר את גני שלמאר (Shalamar) ואת מבצר שאהי קווילה (Shahi Qila). אך שני המקומות האלה
מחווירים לעומת מסגד וואזיר קאן (Wazir Khan), היפה ביותר בתת־יבשת, ומסגד בדשאהי (Badshahi), הבנוי כולו מאבן חול אדומה ומצדיק לבדו את הנסיעה ללהור.
מלהור המשכתי לעיר הבירה איסלאמבד (Islamabad) בנסיעה לילית של כארבע שעות באוטובוס. אמצעי הביטחון בתחנת האוטובוסים הזכירו לי את אלה שבבית, אלא שהם קפדניים יותר: כל נוסע מתועד, נבדק ואף מצולם במצלמת וידאו, ובתחנות הביניים איש הביטחון אינו מסיר מבט מן האוטובוס.
ברגע שמתיישבים באוטובוס הממוזג, אפשר להרגיש כמו בטיסה בינלאומית מפנקת: דיילת רעולת פנים מחלקת ארוחות, שלושה סרטי וידאו אמריקאיים מוקרנים ומנעימים את הנסיעה, והנהג שט ברוגע על כביש מהיר, רב־מסלולי. הייתכן שזוהי אותה תת־יבשת, אני שואל את עצמי. הרי קילומטרים ספורים מכאן, בצד ההודי, ניהלתי מלחמת הישרדות בתוהו ובוהו התחבורתי ההודי המוכר. אבל הרושם הראשוני מתוקן במהירות ברגע שמגיעים לאיסלאמבד. שוב אני מוצא את עצמי רץ על נפשי בין מכוניות צופרות שהגיחו מכל עבר. חלוקת התת־יבשת ההודית לשתי מדינות ב־1947 היתה פוליטית, דתית ועדתית, אך בהחלט לא תחבורתית.

איסלאמבד
עיר הבירה איסלאמבד הוקמה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. עד 1963 ניהלה ממשלת פקיסטן את ענייני המדינה מהעיר קרצ'י (Karachi), העיר הגדולה ביותר בפקיסטן, שמלבד קרבתה לחוף הים, אין דברים טובים רבים לומר עליה. הצפיפות וזיהום האוויר שבה חונקים את 11 מיליון תושביה, החום והלחות בלתי נסבלים, ושיעור הפשע בה עולה בהתמדה מאז נטשו אותה הפוליטיקאים ובנו לעצמם בירה חדשה ונעימה יותר באיסלאמבד.
הנתונים הגיאוגרפיים הבסיסיים של איסלאמבד קסמו לפוליטיקאים. בקרצ'י הם הזיעו,

מסגד פייסל באיסלמבד הוא המסגד הגדול ביותר בעולם. המסגד תוכנן בידי אדריכל תורכי, מומן בידי משפחת המלוכה הסעודית ונקרא על שם המלך פייסל. בשעות הלחץ נכנסים בשעריו כ-74 אלף מתפללים

ואילו כאן נהנו מעיר ירוקה, מודרנית ומרווחת, מאוויר צח בגובה של כ־500 מטר מעל פני הים ומקרבה לאזורי הנופש, בהרי מרגלה (Margalla), השוכנים מדרום להימלאיה. רשמית חיים כיום באיסלאמבד רק כ־800,000 תושבים, אבל בפועל התמזגה הבירה עם השכנה הוותיקה רוולפינדי (Rawalpindi), על שלושת מיליון תושביה.
הקרבה לרוולפינדי לא היטיבה עם איסלאמבד. הגבולות בין הערים כמעט נעלמו, והג'ונגל העירוני של רוולפינדי השתלט בה על אזורים נרחבים. כלל פשוט בהתמצאות בשטח קובע — כשאתה רואה צמחייה ירוקה, סימן שאתה בשטחה של איסלאמבד.
מסגד  פייסל (Shah Faisal), הבניין הנוצץ ביותר של איסלאמבד, שולט בנוף העיר. המסגד הגדול ביותר בעולם, שבשעות הלחץ נכנסים בשעריו כ־74 אלף מתפללים, תוכנן בידי אדריכל תורכי, מומן בידי משפחת המלוכה הסעודית (ולכן קרוי על שם המלך פייסל), ונבנה במשך קרוב לעשר שנים, עד שהושלם ב־1988.

עולים צפונה
קירות סדוקים, תקרות שהתמוטטו ואינספור אוהלים מאולתרים מלווים אותנו במספרים גדלים והולכים ככל שאנחנו מתקדמים בג'יפ צפונה מאיסלאמבד. הכפר קוטגלה (Kotgala) ישב על צוק בגובה של כ־300 מטר מעל לנהר. בזמן הרעש הידרדר חלק מן הצוק לתהום. מתחת לערמת הסלעים והבוץ קבור חצי מן הכפר, החצי השני נותר הרוס לחלוטין על הפסגה הצרה.
רעידת האדמה הקטלנית שזעזעה את פקיסטן עוררה גל של התנדבות סוחפת. צעירי המדינה נוהרים לאזורים שנפגעו כדי לסייע בכל דרך. עלי מוחמד לקח פסק זמן של שבועיים מעבודות ההתנדבות כדי ללוות אותי כמתורגמן במסעי. "לצעירים רבים בפקיסטן אין עבודה. לכן אנחנו מעדיפים להתנדב ולעזור מאשר לשבת בחוסר מעש בבית", מספר לי עלי, עדיין חי ונושם את הרשמים הקשים שצבר במהלך שבועות של התנדבות בין ההריסות.
אין בימים האלה מקום בצפון פקיסטן שבו לא נחשפים להשלכות הרעש. בכל מקום פזורים אוהלים, בתים חדשים לא רק לכ־3.5 מיליון חסרי בית אלא גם לכאלה החוששים להישאר בבתיהם נוכח סירובה של האדמה להפסיק לרעוד. רעשים יומיומיים עדיין פוקדים את פקיסטן בעקבות הרעש הגדול, ועוצמתם 3־6 בסולם ריכטר. רעידות שבמחוזותינו היו זוכות לכותרות ראשיות היו כאן לדבר שבשגרה. בדרך כלל אין נזקים ברכוש, פשוט כי לא נותר רכוש שיינזק. אבל גם לאחר חודש של רעידות אדמה, התופעה עדיין מטילה אימה על נפגעי הרעש הגדול. בכל פעם כשהאדמה רועדת, אנשים רבים מגיחים בריצה מתוך הבניינים.
באחד הכפרים אנחנו נתקלים בהמונים העומדים ברחוב. הם מספרים לנו שלפני כמה דקות

שמי אכטר ליד הקברים הטריים של בני משפחתה. "לא הספקתי לחזור ולהוציא את ילדי. עכשיו אין לי בית, אין לי חנות ואין לי משפחה. אפילו תמונה של הילדים לא נשארה לי"

שוב רעדה האדמה. ממשיכים בנסיעה, ולפתע רץ על הכביש לפנינו איש ובידו סכין ענקית נוטפת דם. עכשיו אנחנו כבר מודאגים באמת, אבל מרגיעים אותנו, "אל תדאגו, זה מוחמד השוחט, שעם תחילת הרעידה ברח לרחוב, והכבש שעמד לשחוט ניצל את ההזדמנות ונמלט. עכשיו מוחמד רודף אחריו בכל הכפר".
בפרברי העיירה בטאלה (Battale) עומדים מאות גברים בתור מול הכניסה למחנה הסיוע. דממה שוררת במקום. למרות שעות ההמתנה הארוכות אין כאן דחיפות וצעקות. גם המסייעים וגם הנפגעים כבר התרגלו לשגרה העגומה והצטיידו בסבלנות רבה. החיילים הפקיסטנים מכניסים קבוצות קטנות ומחלקים מוצרי מזון ושמיכות, ובמקרים קשים אף אוהלים. גבר בשנות השישים לחייו חוזר לעמדת החלוקה אחרי שכבר קיבל אוהל ושואל אם אפשר לקבל אוהל נוסף בשביל הכבשים שלו. החיילים מסרבים בנימוס, אך הזקן לא מוותר. "הבית שלי נהרס", הוא אומר, "באוהל אוכל לשרוד את החורף עם משפחתי, אבל הכבשים והפרות לא ישרדו את הקור בלי מחסה. אם הם ימותו, איך אפרנס את המשפחה? מי כבר יחלק לי מזון בשנה הבאה?" כאשר עזבנו את המחנה ראינו את האיש שקוע בתפילה על סלע על גדת הנהר, וסביבו עדר של כבשים.
בערב אנחנו מתקרבים לחבל קשמיר, מוקד הרעש באזור הגבול עם הודו. אנחנו מתלבטים איפה לישון בלילה. ככל שמתקרבים למוקד הרעש, כך נראים פחות ופחות מבנים שעוד עומדים על תִלם, אך בשל הרעידות היומיומיות, גובר הסיכון ללון בבתים שנותרו.
אנחנו מוצאים חדר באכסניה סדוקה בעיירה מנסרה (Mansehra), כשלושים קילומטרים מן היעד שלנו, עיר המחוז בלקוט (Balakot), שנהרסה כליל ברעידה. אני מתמקם בחדר בקומה הראשונה, קרוב למדרגות, כדי שבמקרה חירום אוכל לצאת מהר ככל האפשר. אני לגמרי לא רגוע, נכנס למיטה בבגדים, בנעליים ובמשקפיים ומקפיד להשאיר את היד על ציוד הצילום, מוכן ודרוך לרוץ החוצה בכל רגע נתון. אני לא ישן הרבה בלילה הזה. אני מחכה בקוצר רוח לבוקר, לרגע שבו אוכל לצאת מן הבניין הרעוע.

בלקוט
נהר גועש חוצה את העיר בלקוט, השוכנת בעמק ירקרק מוקף הרים מיוערים. עד לא מכבר

אב ובתו בבית החולים בעיירה בטגראם. אגף של בית החולים קרס ברעש וקבר תחתיו יותר מחמישים איש. בית החולים ממשיך לתפקד, אבל אינו מצליח לעמוד בקצב הפצועים הממשיכים להגיע. רוב הילדים סובלים מכוויות קור

נפשו כאן פקיסטנים רבים שנמלטו מהחום הלוהט של דרום המדינה. העיר ידעה שגשוג כלכלי וחיים תוססים. עתה נשארו מן התפאורה הפסטורלית חורבות בלבד. שכבת אבק עבה מרחפת מעל לאזור. אלפים משוטטים ברחובות שפולסו בין ההריסות על ידי בולדוזרים, גברים מחטטים במקלות בין ערמות הבטון בתקווה למצוא חפצים בעלי ערך כמו מיטה, מכונת כביסה או אלבום תמונות של קרובי משפחה שכבר אינם.
אבל המציאות חזקה מהכל, ותושבי העיר מגייסים את כל כוחותיהם לחזור לשגרה. בין ההריסות צצים דוכני ירקות חדשים, ואפילו המספרה המקומית נפתחה שוב על ערמת הריסות שהיתה פעם בניין משרדים מפואר באזור יוקרתי, מול בתי המלון.
העיר, שלרוע מזלה נמצאה במוקד הרעש, נהרסה כליל: כ־95 אחוזים מן הבתים קרסו, והיתר ניזוקו קשה ואינם ראויים עוד למגורים. כמחצית מעשרים אלף תושביה שרדו את הרעש בלא פגע, והדבר נחשב נס נוכח ההרס הכבד. מה שנראה בעיני כגהינום עלי אדמות היה למוקד משיכה קוסם לאלפי פליטים היורדים מן הכפרים שבמרומי ההרים כדי למצוא מקלט בערי האוהלים שהוקמו כאן.
הכפריים, שאיבדו כבר את ביתם וחלק ממשפחותיהם, נאלצים עתה לנטוש את הבהמות ואת האדמות שהיו בסיס לפרנסתם, ומספרם הולך וגדל ככל שהחורף מתקרב. גם מי ששרד את הרעידה לא ניצל מהסכנה לחלוטין, ואיש אינו יודע כיצד יעבור בשלום את הקור המקפיא, הגשם והשלג המאיים לכסות את ערי האוהלים. קפטן מאז'יד, מפקד בבסיס צבאי המרכז את פעילות הסיוע באזור, מספר לי שמאז הצליחו לפתוח מחדש את הכבישים באזור, אלפי תושבים יורדים בכל יום מן הכפרים ההרוסים אל בלקוט. "כלי הרכב הכבדים ואפילו מסוקי הסיוע אינם מצליחים להגיע לכפרים הנידחים האלה, השוכנים על פסגות ההרים", הוא אומר, "לכן התושבים יורדים אל העמק כדי לזכות כאן לסיוע. גם שלושה שבועות אחרי הרעידה יש כפרים שבהם עדיין קבורים מתים מתחת להריסות, והפצועים טרם זכו לעזרה ראשונה. גרוע מכך. אין לנו סיכוי להגיע אליהם לפני תחילת החורף".
מוחמד נוראני יושב בפתח האוהל המאולתר שלו, מחזיק על ברכיו את הדבר היחיד שנותר לו מן הבוקר ההוא, בנו בן הארבע. "זאת לא היתה רעידת אדמה רגילה", הוא נזכר. "האדמה ממש התפוצצה מתחת לרגלינו, עלתה וירדה לסירוגין לגובה של שני מטר. במשך דקות ארוכות העיפה האדמה אנשים, בהמות ובניינים לכל עבר כמו היו כדורי־רגל. מי שהיה בתוך הבית, לא היה לו סיכוי לשרוד, אבל גם מי שהיה בחוץ נפגע מן הטלטלה". גם גילדר כורש עבר חוויה דומה, אך הוא משוכנע שלא היתה זאת רעידת אדמה אלא פיצוץ תת־קרקעי. "אל תאמין למה שמספרים לך על רעידת אדמה", הוא אומר. "אני משוכנע שניסיון הודי או פקיסטני לפיצוץ גרעיני תת־קרקעי גרם לנזק הזה. אחרת אי אפשר להסביר את התפוצצות האדמה ואת היקף ההרס".
שמי אכטר מעבירה את שעות היום בישיבה עם חברותיה ליד הקברים הטריים של בני משפחתה. חצר הבית

בכפרים רבים נכחד דור הילדים לגמרי. בתמונה, חיילים מפנים את ההריסות מבית ספר לבנות גולאם מורטזה שבבלקוט. בים שברי הקירות, השולחנות והכיסאות המחוצים פזורים תיקים ומחברות של 250 הבנות שלמדו כאן. כמחציתן לא שבו הביתה. שליש מנפגעי הרעש הם ילדים

ההרוס היה למאהל, וסביבו הוקם בית הקברות. "יצאתי בבוקר מן הבית אל החנות, ולפתע האדמה החלה לרעוד. לא הספקתי לחזור לביתי ולהוציא את משפחתי. עכשיו אין לי בית, אין לי חנות ואין לי משפחה. אפילו תמונה של הילדים שלי לא נשארו לי. הכל נקבר מתחת להריסות. מה שנשאר לי זה רק הבגדים שלבשתי באותו הבוקר".
כשליש מנפגעי הרעש הם ילדים. רובם שהו בבתי הספר בזמן הרעידה. בכפרים רבים נכחד דור הילדים לגמרי. בבית ספר לבנות גולאם מורטזה חיילים מפנים את הריסות. בין שברי הקירות ובין השולחנות והכיסאות המחוצים פזורים תיקים ומחברות של 250 הבנות שלמדו כאן. כמחציתן לא חזרו הביתה. לנוכח המראות הקשים עלי המלווה שלי ממעט בדיבור. הוא מתקשה לזהות את העיר שהכיר היטב מביקוריו הרבים כאן כמדריך. כשאנחנו עוזבים את בלקוט הרגשות והתסכול מתפרצים ממנו. "תבטיח לא לשכוח את המראות האלו", הוא משביע אותי, "תספר במדינה שלך על סבלם של האנשים כאן ותציג את תמונות ההרס. בימים הראשונים אחרי הרעידה כל העולם עוד דיבר עליהם. אחר כך זה ירד לכותרות המשנה, ומשם לאייטם קטן לפני תחזית מזג האוויר. ועכשיו, כמעט שכחו אותם לגמרי. אבל עבור האנשים האלה האייטם הזה יימשך לכל החיים. אל תשכח אותם, הם זקוקים לכל עזרה אפשרית".
ההבטחות לסיוע הבינלאומי מסתכמות בסכום נאה של כ־5.4 מיליארד דולר, אך בפועל התקבל סכום נמוך בהרבה. המערב מהסס לשלוח מזומנים למדינה שמלחמתה בשחיתות נוחלת הצלחה חלקית בלבד, ומעדיף להעביר אליה מוצרי מזון, תרופות, שמיכות ואוהלים. הסעודים מקימים בתי חולים מאולתרים, ומנסיכויות המפרץ מגיע הסיוע במטוסי סילון מפוארים. נתח נכבד מסך הסיוע שהתחייבו האמריקאים להגיש נבלע בשעות הטיסה היקרות של מסוקי הסיוע. פקיסטן נקלעה למשבר עמוק של תזרים מזומנים, והיא זקוקה בדחיפות לכסף כדי לבנות  מחדש ערים שלמות. ממשלת קטר היתה הראשונה להבין את הצורך במזומנים ומצאה פתרון יצירתי: המדינה הקטנה התחייבה לבנות על חשבונה עיר שלמה מן היסוד.

בבית החולים
בעיירה בטגראם (Batgram) אנחנו פוגשים את אחמד שביר ואת מוחמד עריף. השניים יושבים על ערמת אבנים ובטון, זכר למה שהיה פעם מקום עבודתם, בית החולים המחוזי. "היינו באמצע חלוקת ארוחת הבוקר לחולים", משחזר מוחמד, "ולפתע הכלים החלו לרעוד. עד מהרה החלו גם הקירות לזוז, והאדמה החלה לרקוד. כאשר הקירות החלו לקרוס, כל מי שהיה יכול רץ החוצה. רוב החולים לא הצליחו לצאת מן המיטות, כך שלפחות חמישים מהם נלכדו ומתו". השניים מחטטים בין ההריסות בתקווה למצוא מכשירים רפואיים שיועילו לשימוש בבית חולים שדה שהוקם בסמוך. באוהלים הגדולים מצטופפים עשרות פצועים וחולים, בעיקר ילדים, ששהו בשדות בימים הראשונים אחרי הרעידה וסבלו מפגיעות קור בשל הלילות הקפואים. כמה מן הילדים נמצאים כאן עם הוריהם, אחרים הפכו יתומים ונתמכים על ידי קרובי משפחה, שכנים או מתנדבים.
בבוקר ביקורנו בבית החולים המאולתר פקדה את האזור רעידה חזקה יחסית ודרדרה סלעים ואבנים, ושוב הגיע גל של פצועים חדשים אל בית החולים. מזג האוויר הסתווי מאפשר טיפול סביר, אך ברגע שירדו כאן גשמי החורף הראשונים, התנאים הסניטרים עלולים להפוך סיוט של ממש. ואף זה ייחשב נסבל יחסית לחורף האמיתי הצפוי להגיע, אז יכסו השלגים את האזור, והטמפרטורות יצנחו אל מתחת לאפס.
פזיל רחים ואשתו ביבי קאלי יושבים עם עוד עשרות חולים באוהל המרכזי ומנסים להאכיל את בנם בן הארבע סמי. "ניצלנו כי בזמן הרעידה היינו מחוץ לבית שקרס", הם מספרים. "את הלילות הראשונים עשינו תחת כיפת השמים. מאז יש לסמי חום גבוה. אחר כך הלכנו עוד שלושה ימים ברגל, עד שהגענו לבית החולים כאן. אומרים שהילד סובל ממלריה, אבל איש לא יודע מה באמת יש לו".

כשסוף סוף מגיע המסוק
אנחנו נוסעים במעבר ההרים שנגלה (Shangla). גשרי העץ הרעועים, המקשרים בין הכפרים שמשני צדי הנהר, מחייבים כישרון על־אנושי בשמירה על שיווי משקל, כדי לא ליפול לתהום. הדרך עוברת בעמק שמשני עבריו מתנוססים הרים מיוערים לגובה של יותר מ־3,000 מטר. תושבי האזור אוהבים להתבודד. כמעט שאין כפרים בהרים, רק בתים רבים אך מבודדים שצמחו בפיזור על מורדות ההרים. הירידה לעמק היא לעתים כה תלולה ומתישה, שתושביו שוקלים היטב כל יציאה מן הבית.
רעם של מסוק סיוע אמריקאי מתגלגל פתאום בין ההרים ומפר את שלוות העמק. אנשים

מסוק סיוע אמריקאי מצליח למצוא שטח נחיתה קטן ליד הנהר בשנגלה. הגברים רצים לעברו. מתפתח מאבק קולני. עשרות גברים מושכים, דוחפים ורבים על מוצרי הסיוע הנפלטים מפתחו. מי שמצליח לתפוס שק קמח, שימורים או שמיכה רץ אל קרובי המשפחה הממתינים בעורף, מוריד את השלל ורץ בחזרה. הסיוע אינו מצליח להגיע ליישובים המרוחקים והמבודדים

מביטים בציפייה דרוכה השמימה, ואכן המסוק מצליח למצוא שטח נחיתה קטן ליד הנהר. הגברים רצים לעברו, וכעבור דקות מתפתח מאבק קולני. עשרות גברים מושכים, דוחפים ורבים על מוצרי הסיוע הנפלטים מפתח המסוק. מי שמצליח לתפוס שק קמח, שימורים או אפילו שמיכה, רץ אל קרובי המשפחה הממתינים בעורף, בדרך כלל זקנים, מוריד את השלל ורץ בחזרה למסוק. עוד ועוד אנשים יורדים מן ההר ומצטרפים למאבק, עד שהמסוק מתרוקן לחלוטין, ממריא ומותיר את הכפריים להיאבק לבדם על מוצרי הסיוע, שאיש מהם אינו נזקק להם באמת.
אלא שהמסוק אינו יכול לנחות באזורים הקשים לנחיתה, שם מצויים אלה הזקוקים לסיוע באופן הדחוף ביותר. האנשים המתגוררים בהרים מסביב אינם מספיקים להגיע אל העמק מרגע שהמסוק מגיע ועד שהוא עוזב, ובשל כך אינם יכולים ליהנות מן הסיוע. כחמישים אחוזים מן הבתים שבהרים נהרסו, ובני המזל שביתם לא נהרס פוחדים לישון בו. האוהלים טרם הגיעו לכפרים האלה, כך שרוב תושביהם לנים בקור המקפיא תחת כיפת השמים.
סוג'אמוליק אאוג'אן, בן למשפחת פליטים אפגנית ועתה פליט פעם שנייה, רץ בכל כוחו במורד ההר אל המנחת שבעמק, נופל בדרכו, קם וממשיך לרוץ אך מאחר את המועד. כשהוא מגיע, המסוק כבר איננו. בין נשיפות אוויר עמוקות הוא משחרר כמה קללות עסיסיות. "מי שנזקק לשמיכה, לאוהל או למזון", הוא מספר בתסכול, "יצטרך לרכוש אותם אצל תושבי העמק, שהגיעו מהר יותר למסוק. אבל כיצד אשלם אם מעט הכסף שהיה לי נעלם בין הריסות הבית?"
אחרי שהמסוק המריא, אני המערבי היחידי שנשאר במנחת, די בולט בשטח ובעיקר נבוך מאוד. אנשי הכפר התחרו ביניהם בניסיון להזמין אותי לארוחה. שואלים אם אני יכול לשלוח להם עוד מסוק, לא מאמינים שאני בסך הכל צלם שנקלע לאירוע.
כ־75 אלף חיילים פקיסטנים מגויסים בימים האלה למשימות סיוע. בבסיס צבאי ליד העיירה שיקיירי (Shikeyri) פגשנו חיילים חדורי מוטיבציה, שלא ישנו לילות. חסן, מפקד הבסיס, פורש לפני את תורת הסיוע: לעזור עד כמה שאפשר, ולעודד את הנפגעים לעזור לעצמם בשיקום הכפרים. "באזורים נרחבים נהרסו יותר מ־95 אחוזים מן הבתים. שנים יידרשו כדי לשקם את הכפרים האלה, אבל בינתיים החורף מתקרב וצריך פתרונות מיידיים," הוא אומר. "בימים הראשונים אחרי הרעש לא ידענו אפילו מהיכן להשיג אוהלים. לפקיסטנים אין תרבות של מחנאות כמו שלכם, התיירים, ולאיש אין אוהל בבית. בפקיסטן כולה מצאנו רק 150 אוהלים, ובמחוז שלנו בלבד יש מאתיים אלף נפגעים. הנזק גדול מכדי שנצליח לשקם לבדנו הכל. אנשים צריכים להבין שלא נוכל לעבוד במקומם אלא רק בשיתוף איתם".
המצב השתפר קצת בזכות סיוע של ארגונים בינלאומיים, וערי אוהלים שלמות הוקמו כדי

הנופים המרהיבים של חבל הונזה, בצפון המדינה. השלכת בשיאה, ועלי עצי האפרסקים תובעים את העמק בשלל גוונים. סביב נישאות פסגות מושלגות לגובה של כ-8,000 מטר

לספק מחסה לפליטים, אך עדיין מורגש החוסר. אנואר, חייל בן 24 בשירות קבע, לא ידע מנוחה בשלושת השבועות האחרונים. "בהתחלה היה לי קשה נפשית", הוא מספר. "מראות הסבל, המתים והפצועים, היו בלתי נסבלים. אך כעבור כמה ימים נאטמתי. נכנסתי לשגרה של עבודה מאומצת וחוסר שינה תמידי. הרגשות נשארו מאחור, אחרת אי אפשר לתפקד כאן". אנואר בטוח שהמראות האלה ירדפו אותו כל חייו, ועם זאת הוא גאה להיות כאן. "זוהי הפעם הראשונה במהלך השירות שלי, שאני מרגיש שאני ממלא תפקיד חשוב ומועיל באמת", הוא אומר ומבטא מה שרבים מרגישים.
אנואר הצטרף לג'יפ שלנו כטרמפיסט בהמשך המסע צפונה, לאחר שזכה לשלושה ימי חופש, הראשונים זה חודשים. וגם זה רק כדי לחגוג את מסיבת האירוסין שלו ולחזור במהירות ליחידה. ככל שאנחנו מתרחקים מהבסיס, אנואר רוצה פחות לדבר על רעידת האדמה ויותר על אשתו לעתיד. בניגוד למקובל במדינה, שרק בשנים האחרונות החלה להתרחק מעט מהפונדמנטליזם האסלאמי, הוא בחר את אשתו מאהבה, ולא נכנע למסורת השידוכים. אנואר מייצג דור פקיסטני חדש שמנסה להשתלב בעולם המודרני המערבי בלי להתנתק משורשי המסורת. "אשתי לומדת זואולוגיה באוניברסיטת איסלאמבד", הוא מתגאה. "בניגוד לגברים אחרים, אני דווקא בעד שתלמד ותעבוד גם אחרי הנישואין".

על הכביש המהיר
אנחנו עולים על הכביש המהיר KKH (Karakoram Highway), כביש חוצה פקיסטן ופרויקט לאומי ממדרגה ראשונה שמנותב חלקית
לאורך דרך המשי ההיסטורית, עובר דרך הרי ההימלאיה ורכס קרקורם (Karakoram) ומחבר את מחוזות הצפון עם סין ועם איסלאמבד. במשך כעשרים שנה עמלו סינים ופקיסטנים יחדיו וחצבו, חפרו, פוצצו והנדסו בתוך ההרים כביש באורך של כ־1,400 קילומטרים, שהנסיעה בו מומלצת רק לנוסעים נטולי פחד גבהים. מאות עובדים נהרגו במהלך שנות הבנייה, עד שהושלם הכביש בשנת 1978. מבחינתם של הפקיסטנים — זהו פלא העולם השמיני.
אנחנו כבר עשר שעות בדרך, העיירה הצפונית גילגיט (Gilgit) עדיין רחוקה מאיתנו. קצב התקדמותנו אטי למדי. ה־ KKHמכונה מסיבות מסתוריות "כביש מהיר", כינוי שהיה אופטימי למדי גם בתקופה שקדמה לרעידת האדמה ולמפולות הסלעים הרבות החוסמות חלק מן הנתיבים הצרים שמעל לתהום. באחד הכפרים הידרדר סלע בגודל של בניין מגורים ממרומי ההר היישר אל כיכר הכפר ונעצר מטרים אחדים לפני המכולת. בכפר אחר ראיתי קצב המנצל קטע ישר של הכביש לשחיטת כבשים. תושבי הכפרים מאכלסים את שולי הכביש באוהלים, ופה ושם נתקלנו במחסומים שנועדו לאתר מבריחים של מוצרי סיוע. "בבוקר ראית את המתנדבים ואת הצד הנאור שלנו, והנה, לפניך פקיסטן האפלה", רוטן

בקתה על רכס קרקורם. הכביש המהיר והחיבור ללוויין דחקו הצדה את רוחות הרפאים ורופאי האליל

אנואר. "אפילו במצב חירום לאומי יש אנשים שמנסים להרוויח במרמה כמה פרוטות על גבם של הקורבנות. הם מתחזים לקורבנות, אוגרים מוצרי סיוע ומנסים להבריח אותם לשווקים של איסלאמבד".
עם רדת החשכה נהר אינדוס נעלם באפלה, והתהום שלצדנו ממתינה לטעות הקטנה ביותר של הנהג המפהק. באחת בלילה אנחנו עוצרים במחסום משטרתי. "חכו, נארגן לכם רכב ליווי", מפציר השוטר ונסוג להתייעצויות עם חבריו המתחממים ליד המדורה. כעבור דקות הוא חוזר ומבשר לנו שלא הצליח לשכנע את חבריו ללוות אותנו בדרך. איש מהם אינו מוכן לעזוב את המדורה ולצאת אל הכפור ללוות רכב אחד עם ארבעה נוסעים. "פשוט תשמרו על עצמכם בדרך ותשתדלו לא להיתקל בשודדי דרכים".
אני מתחיל לא לאהוב את הלילה הזה. הקור מקפיא, הבטן הריקה מקרקרת, מתחתי תהום המאיימת לבלוע, מעלי סלעים המאיימים למחוץ אותי עם הרעידה הקלה ביותר. אז עכשיו גם שודדי דרכים? סיפרו לי שברעידת אדמה שגרתית שהתחוללה כאן לפני שנה ושאיש לא דיווח עליה נהרסו כאן כמה כפרים. התושבים נותרו בלי בית ובלי פרנסה. איש לא חשב לפצות אותם או לעזור להם לבנות בתים חדשים. הייאוש הפך אותם לשודדי דרכים היורדים בלילות לכביש  KKHכדי להתפרנס משוד נוסעים מזדמנים. בלית בררה וברגשות מעורבים אנחנו ממשיכים בדרכנו. בחצי השעה שבה אנחנו חוצים את קטע הכביש שבשליטת השודדים, המתח בג'יפ משתיק כל שיחה. אנחנו חותכים את החושך בדממה מוחלטת. עלי מאלתר פנס מהבהב בצבע כחול, ניסיון נלעג לשוות לרכב שלנו רושם של רכב משטרתי. למזלנו, בלילה הקפוא השודדים, כמו השוטרים, מעדיפים כנראה להישאר ליד המדורה. רק מדרום לעיירה שילס (Chilas) חזרה אלינו הרגשת הביטחון. שם אין שודדים, אין מתח עדתי ואין מחסומים.
אחרי כעשרים שעות וכ־600 קילומטרים אני עדיין לא מבין למה מכנים את השביל הזה כביש מהיר ושואל את עצמי מתי ייגמר הסיוט הזה. השעה ארבע לפנות בוקר, אני כבר לא יכול לשבת, והנה באופק, סוף סוף, כמו פטה מורגנה, נראים האורות המיוחלים של העיירה גילגיט, ואני כבר מחייך מתוך פנטזיה על מיטה רכה ומקלחת.
השמחה היתה מוקדמת מדי. במחסום צבאי, בפרברי גילגיט, מבשרים לנו על עוצר בעיירה. עוד התכתשות בין סונים לשיעים. אין יוצא ואין בא עד שמונה בבוקר. אף שאנואר סוחט מעמיתיו החיילים הבטחה להכניס אותנו לעיירה שעתיים לפני תום העוצר, חזון המיטה הרכה שוב נמוג באופק. עייפים, רעבים ומיואשים אנחנו מחפשים פונדק קטן שבו נוכל להמתין לבוקר ולזכות במקור חימום כלשהו. על כוס תה אנחנו זוכים לדיווח על הסיבות לעוצר, מיקרוקוסמוס לבעיות הפנים החריפות בפקיסטן: בבתי הספר לומדים על פי ספרים סוניים, מה שיצר התמרמרות בקרב ההורים השיעים. אלה באו עם אקדחים ומקלות לבית הספר. כאשר הורה אחד ירה באוויר, הגיע הצבא וירה בהורים, בילדים ובמורים. "הצבא דיווח על ארבעה הרוגים", צוחק במרירות ידידנו ליד השולחן ונוקב במספרים אחרים לחלוטין. "הצבא ירה בלי הבחנה לתוך ההמון. כמאה תלמידים, נשים וגברים נהרגו". מאז העיר משתוללת. שורות של חנויות שיעיות הוצתו, לאחר מכן עלו חנויות סוניות באש. העוצר הלילי נמשך כבר שבועיים, אך גם במשך היום אפשר לחוש במתח באוויר.

הונזה
עלי נלחץ מן המצב הביטחוני בגילגיט ומזרז אותי לקצר את הביקור בעיר המחוז. המתח והעייפות עושים את שלהם, והאווירה בג'יפ מעט עצבנית. עלי מתלונן שלא התפלל כבר שלושה ימים. אני מקטר שכבר ארבעה לילות אני לא ישן כמו בן אדם. אך ככל שאנחנו מתקרבים להונזה (Hunza) , הטבע עושה את שלו: הנופים כה מרהיבים עד שעלי שוכח מן התפילה ואני מן המיטה. השלכת בשיאה, ועלי עצי האפרסקים צובעים את העמק בשלל גוונים. סביבנו מתנוססות פסגות מושלגות לגובה של כ־8,000 מטר. בהתלהבות של ילד המונה כוכבי כדורגל ידועים מדקלם עלי את שמות ההרים, את גובהם ואת שמות המטפסים הראשונים שכבשו אותם.
רכס הרי קרקורם ניתק עד שנות השבעים של המאה הקודמת את ממלכת הונזה הקטנה והנידחת מן העולם החיצון. בעיירה קרימאבד (Karimabad) משקיף מבצר אלטיט (Altit) על העמק הציורי, זכר
ל־600 שנות השלטון של שושלת המירים. רק ב־1974 ביטל הנשיא הפקיסטני דאז

היופי הפראי של הרי קרקרום. נוף הנשקף ממנזר בהונזה

זולפיקר עלי בוטו את האוטונומיה המלכותית האחרונה ששרדה בצפון המדינה וצירף את הונזה לפקיסטן. בוטו הופל במהפכה צבאית ב־1977 והוצא להורג ב־1979 בגלל פשעים נגד העם הפקיסטני, אך בהונזה הוא עדיין פופולרי מאוד. זקני הונזה לא שכחו לו את השחרור מעול העבדות למלך מוחמד ג'מאל קאן, והם מהללים אותו עד היום על שחילק את אדמות המיר לאיכרים. מאז יש לכל משפחה חלקת אדמה משלה, ובכלל, החיים השתנו מקצה לקצה.
"אבל לא בכל התחומים לטובה", קובל עלימדאד קוויזילגול בן השישים. "מאז שהמכוניות מרעישות ב־KKH והמטוסים באוויר", הוא מסביר, "נטשו רוחות הרפאים את האזור, האלים כבר לא מתפקדים כמו פעם, וגם השמאנים כמעט נכחדו". אחרון השמאנים, ביטן איברהים, לא הסתגל למהפכת המודרניזציה ששטפה את הכפר. בהתחלה, פה ושם עוד עלו לו יפה קסמים וכישופים, אבל בשנתיים האחרונות הוא השתגע לגמרי, וכיום כבר אי אפשר להיעזר בו. עלימדאד חוזר ושוקע בנגינה עצובה על כלי נגינה עתיק, ובניו מחייכים במבוכה. "אנחנו יודעים שאתם המערבים לא מאמינים בעוצמת השמאנים", הם אומרים, "אבל אנשים כמו ביטן איברהים באמת ידעו לחולל פלאים". לפני סלילת ה־KKH, כמובן. הבודהיזם ואחריו האסלאם לא הצליחו להפוך את האמונות העתיקות לבלתי רלוונטיות, ואמונות שונות ומנוגדות לכאורה ממשיכות לשרוד בדו־קיום מופלא בלבם של תושבי הונזה. עלימדאד אמנם לא מתגעגע למיר, אך הוא בהחלט עורג לתקופה שבה לא היו עשירים ולא עניים, לא היתה משטרה ולא זנות. תקופה של ניתוק מן העולם החיצון, שבה ניסיון של בריטים לפתוח סניף דואר התגלה ככישלון צורם. תושבי הונזה אמנם ידעו לקרוא ולכתוב, אך מרוב בדידות לא ידעו למי.
כביש ה־KKH אכן גרם לשינויים מפליגים. לא רק בתפקוד השמאנים אלא גם באורח החיים של כל מי שחי במסורת עתיקת יומין, במחוזות נידחים ומנותקים מן הציביליזציה. לפני שנסלל ה־KKH התבססה כלכלת הונזה בעיקר על פירות, סחר בעבדים, שוד שיירות והתקפות תכופות על הממלכות השכנות. בעת האחרונה נטשו איכרים רבים את השדות והקימו בתי מלון לתיירים. צעירים שלא מצאו עבודה בתיירות היגרו לערים הגדולות, מוזיקה מודרנית החליפה את צלילי הכלים המסורתיים, ואריגת שטיחים ובגדים מצמר היתה לתעסוקה של זקנים בלבד, אלה המסרבים להסתגל לסגנון הביגוד המערבי העכשווי. אך למרות כל המהפכות של שלושים השנים האחרונות, הונזה היא עדיין מקום נידח ויפהפה בצפון פקיסטן, ורק מעטים
מ־500 אלף התיירים הפוקדים את המדינה בכל שנה מצליחים להגיע אליה. רוב הזרים שמגיעים לכאן הם מטפסי הרים המנסים את מזלם בכיבוש פסגות שמקצתן לא ידעו רגל אדם מעולם.
עלי מספר לי על החורף הארוך, הקר והמושלג, בכפרים של מחוזות הצפון. "במשך חמשת חודשי החורף אנחנו כמעט לא יוצאים מן הבית. עבודה אין בחורף, והילדים לא יכולים להגיע לבית הספר הנמצא במרחק של כעשרים קילומטרים. כל עיסוקנו מסתכם בשמירת החום בבית ובהעברת כספים זה לזה: הספר משלם למכולת, בעל המכולת לשוחט, השוחט לבעל בית הקפה שחוזר לספר…"
בקרוב החורף יכסה את הונזה בשכבת שלגים עבה. עננים כבדים כבר מכסים את השמים. מדי פעם השמש מבצבצת ומאירה באור דרמטי חלקים נבחרים של הנוף הפסטורלי. כאן בהרי הצפון, במרחק של כמה שעות נסיעה מאזור הרעידה, זכיתי לראות את הצד המרהיב של כוחות הטבע.