הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

אם יש גן עדן לגולשים הוא כנראה נמצא באי מאוריציוס (Mauritius), השוכן בלב האוקיינוס ההודי. מים בצבע טורקיז, דקלי קוקוס דקי גזע וחול לבן הם תפאורה הולמת לדבר האמיתי – הרוח והגלים, המושכים אל האי גולשים מכל העולם. הגולש האולימפי עמית ענבר ממליץ להתנסות שם בקייט סרף – גלישה בגלשן שאליו מחובר מצנח הנמצא כשלושים מטרים מעל למים. מדי פעם אפשר גם לקפוץ באוויר לגובה של כעשרה מטרים, לעשות סלטות, או פשוט לשהות לכמה שניות באוויר לפני שחוזרים לטוס על המים.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאוריציוס,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לדברי ענבר, במאוריציוס ההנאה מובטחת גם למי שמחליט להתנסות לראשונה בגלישה. אפשר למצוא פה לא מעט גולשים בעשור השביעי לחייהם, כך שלעולם לא מאוחר להצטרף. המים בחופי האי רדודים ומתאימים לגלישה. "עונת הרוח" נמשכת מאפריל עד נובמבר. העונה האידיאלית (עונת ה"סוואל" בז'רגון הגולשים) היא מאוגוסט עד אוקטובר. בתקופה זו יש רצף מסודר יחסית של גלים שמקורם הרחק מהחוף. בשנים האחרונות באים לא מעט גולשים מישראל, לצד חובבי גלישה מאירופה הנפלטים אל החוף בצ'רטרים מיוחדים.

הליכה מתחת למים
החוף הפופולרי באי הוא ה"Indian Resort", הנמצא במרחק של כשעה נסיעה משדה התעופה. בחוף הזה נמצא מועדון שאפשר לשכור בו ציוד בעלות של כמאה אירו ליום. עמית ענבר ממליץ גם על אתר גלישה הנקרא One Eye. לפני שנכנסים למים באתר זה יש לנקוט אמצעי בטיחות קפדניים, לעדכן בחוף שיצאתם לגלישה ולברר אפשרויות חילוץ, כי בעבר נעלמו במקום כמה גולשים.

חובבי אתגר ימצאו במאוריציוס עוד פעילויות ימיות מלבד קייט סרף, ובהן מצנחי רחיפה, צלילה, סקי מים, אופני הרים ואופנועי ים. אבל הפעילות המקורית ביותר היא הליכה תת-ימית. המטיילים מקבלים נעלי עופרת מיוחדות ועוטים על ראשם קסדה שאליה מוזרם חמצן. הציוד הזה מאפשר להלך על קרקעית הים במשך 25 דקות.

קייט סרף בעולם, וגם בארץ
העולם השתבח בעוד כמה אתרים טובים לקייט סרף מלבד מאוריציוס: הרפובליקה הדומיניקנית, למשל, נחשבת בירת הקייט סרף של האיים הקאריביים. גם ברזיל, ונצואלה, יוון, תורכיה, סיציליה, ספרד ומרוקו נמצאות על מפת יעדי הגלישה בעולם. לדברי ענבר גם לישראל יש פוטנציאל להפוך למרכז גלישה עולמי. לפני שנים אחדות פתח ענבר מרכז גלישה בכנרת. היתרון במקום הוא שבחודשים מאי-אוקטובר, מדי יום בשעה 14:00, מגיעה רוח חזקה מכיוון הר ארבל ויוצרת תנאי גלישה מצוינים.

הפוסט מאוריציוס – גלישה מתוקה הופיע ראשון במסע אחר

בסוף שנת 1940 תפסו הבריטים במפרץ חיפה שלוש ספינות מעפילים גדולות: "מילוס", "פסיפיק" ו"אטלנטיק", ובהן 3,500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. 1,800 איש מתוכם הועברו לאוניית גירוש בשם "פאטריה" שנועדה להישלח למאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, במטרה להרתיע מעפילים אחרים מלבוא ארצה. ההנהגה הציונית פרצה בפעילות מדינית נמרצת על מנת להניא את הבריטים מתוכניתם להגלות את המעפילים למאוריציוס. כשניסיונות אלה נכשלו, הוחלט בהגנה למנוע מהספינה להפליג על ידי חבלה בה, וחבריה מסרו לאנשי צוות האונייה מטען שנועד לפעור חור קטן באחד הדפנות.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

אבל הספינה הייתה רעועה והחור הגדול שנפער בה עקב הפיצוץ גרם לשקיעתה על צידה. 216 מתוך המעפילים נהרגו בפיצוץ' בנוסף ל-51 אנשי הצוות וחיילים בריטיים. הניצולים הועברו למחנה המעצר בעתלית. שבועיים אחרי טביעת "פאטריה", ב-9 בדצמבר 1940, נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל ה"פאטריה") ממחנה המעצר בעתלית וגורשו למאוריציוס.

עם הגיעם לאי נדהמו הגולים מנופיו המרהיבים

המסע מחיפה למאוריציוס נמשך 17 יום. לילי האס, שהיתה אז בת 12, מספרת: "נותר אצלנו טעם טוב מהמסע ההוא לאי. התנאים באונייה היו טובים. היה אוכל בשפע ואפילו בריכת שחייה לילדים. הייתי עם אמי, בלומה רוזנברג. אבי יעקב היה באונייה השנייה, שלא ראינו אותה עד שהגענו למאוריציוס. אני קיבלתי בדרך טיפוס, הסימנים הראשונים היו חום גבוה וחולשה…".

עם הגיעם לאי נדהמו הגולים מנופיו המרהיבים: הרי געש, יערות וחופים נפלאים. אך הם לא יכלו ליהנות מהמחזות היפים. אוטובוסים הובילו את הגולים, שמנו 1,580 נפש – 849 גברים, 635 נשים ו-96 ילדים – מהנמל בפורט לואי לעיירה בו-באסן, בחופו המערבי של האי, אזור זרוע ביצות ונגוע במלריה. הגברים הופרדו מהנשים והילדים והושמו במחנה, שהיה מורכב משני בתי סוהר גדולים אשר שימשו בעבר את מושליו הצרפתיים של האי. מחנה הנשים היה מופרד ממחנה הגברים בחומה שגובהה שישה מטרים, והיה נתון כל הזמן תחת שמירה כבדה. הנשים שוכנו בצריפי פח, עם 25 מיטות בכל צריף. הטיפוס, הקדחת והמלריה הפילו חללים בכל יום.

אך למרות תנאי החיים הקשים, התפתחו במחנות חיי חברה, תרבות ומסחר ענפים. ב-1941 הקימו הגולים ארגון ציוני, קיימו ימי זיכרון, חגגו את החגים היהודיים והחליטו לקיים הרצאות וחוגים בנושאים לאומיים. הם גם יסדו "עיתון בעל פה", שהסתמך על עיתונות שנשלחה מהארץ ("דבר" ו"הארץ") ומדרום אפריקה. בהמשך הוקם בית ספר במחנה והתקיימו בו פעולות של הצופים. הוקם גם תיאטרון שהעלה הצגות, אופרה אחת והפקות מחול. נפתחו יוזמות ומפעלים כלכליים, הוקמו בתי מלאכה זעירים, סנדלריות, חייטות ונגריות, וכמו כן מכבסות ומתפרות ובתי חרושת לייצור ממתקים וריבה. נפתחו מזנונים ואף היו מפעלים שייצאו את תוצרתם לדרום אפריקה. בשנת 1943 נפתחו במחנה גם מוסך גדול ונגריה.

מפלים במאוריציוס. "הבאנו את אירופה לאי", תיארה אחת הגולות את החיים שם

ריטה דויטש, שהיתה נערה כשהגיעה למאוריציוס, מספרת על חייה שם: "אבי נפטר במאוריציוס ב-1943, ממחלת המלריה, והוא בן 50. אני לא יכולה לחשוב שניצלנו, משום שהוא נשאר קבור שם. לכן הייתי חייבת לחזור לביקור באי. הביאו אותנו לאי עם מלריה, בלי כילות. אני עצמי הגעתי חולה בטיפוס, והייתי בבית החולים. אבל אחר כך סידרנו את חיינו למופת. הבאנו את אירופה לאי. אנשים הרי עבדו בסדנאות, והילדים למדו והיו בצופים, והיו לנו חיי תרבות עשירים. יש שמספרים שהכל היה רע וזה לא היה כך. אני הייתי עסוקה מבוקר עד ערב, והיה לי לוח זמנים מלא. למדתי לייצר ארנקים, לגזור ולתפור. למדתי שפות. אחר כך עבדתי בחדר התצוגה שם מכרו תוצרת שלנו לאנשי האי, והרווחתי לא רע. ניצלתי את השנים האלה ככל יכולתי. למדתי צרפתית, אנגלית, מעט רוסית, מתמטיקה. למדתי ציור. היו כאלה שלא עשו כלום, ישבו כל היום בפיג'מות ושיחקו קלפים או ברידג'. הייתי בת 16 כשהגעתי לאי, ועזבתי בגיל 21… אלו היו שנים פוריות".

את ההודעה על שחרורם קיבלו גולי מאוריציוס בפברואר 1945, ועוד באותו יום חגגו בתהלוכה. אבל היציאה מהאי התמהמהה עוד חצי שנה, תקופה שבה עברו על הגולים שלוש סופות צקלון הרסניות ומגיפת שיתוק ילדים. ביום ההפלגה לארץ ישראל, ב-11 באוגוסט 1945, נפרדו מהגולים תושבי האי – אנגלים, צרפתים, סינים, הודים וקריאולים. סך הכל עזבו את האי 1,310 אנשים, בהם 60 ילדים שנולדו שם, והם השאירו מאחור, בבית העלמין היהודי שחפרו, 128 קברים מטופחים. האונייה שהביאה אותם לנמל חיפה, דרך תעלת סואץ, עגנה לבסוף במקום שבו שקעה במצולות, חמש שנים לפני כן, אוניית הגירוש "פאטריה".

הפוסט מאוריציוס – הנקודה היהודית הופיע ראשון במסע אחר

• מפת מאוריציוס »

האי מאוריציוס היה בעיני תמיד ארצו של הדודו, אותו עוף נדיר שנכחד מן העולם בסוף המאה ה-17. מאז שנעלם הפך הדודו לסמל לאיוולתם של בני האדם ולנזק שהם עשויים לגרום לסביבתם. כך הפך גם לסמלם של ארגונים רבים לשמירת הטבע והסביבה, וביניהם "קרן שמירת הטבע הקנדית", "קרן שמירת החי העולמי" ו"הקרן לשמירת חיות הבר" של האי ג'רזי, שהקים הזואולוג והסופר ג'ראלד דארל.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

צחוק הגורל הוא שפירוש השם דודו בשפה הפורטוגלית הוא "הטיפש" (כנרה כיוון שהיה איטי מאוד, ולא ידע שעליו לחשוש מבני האדם ומבעלי החיים שהביאו עימם). גם השם המדעי (Raphus) אינו מחמיא לדודו, ופירושו "העוף השוטה". ההולנדים אפילו הגדילו לעשות וכינו אותו בשם "פלכפוגל", כלומר "העוף המגעיל". מבין כל הכינויים האלה מתאים היום יותר מכל הביטוי האנגלי "מת כמו דודו", שפירושו "נעלם לבלי שוב".
הדודו האפור (Raphus cucullatus) היה עוף גדול כתרנגול הודו, אורכו היה כ-75 סנטימטרים ומשקלו כ-25 קילוגרם. גופו היה כדורי וכבד ורגליו עבות וקצרות. ראשו היה גדול ונשא מקור עבה ומאונקל. פניו היו חשופים מנוצות, וכנפיו הקצרות לא תפקדו כאיברי תעופה (עופות לא מעופפים התפתחו בכמה איים שלא היו בהם טורפים, דוגמת ניו-זילנד ואיי גלפגוס. כך גם במאוריציוס, בראוניון וברודריגז).

את הדודו האפור גילו הולנדים שהגיעו למאוריציוס בשנת 1598. שלוש שנים לאחר מכן תיאר האדמירל ההולנדי ואן-נק לראשונה את העוף המוזר. המתיישבים הראשונים של מאוריציוס אמנם צדו אותו ואכלו את בשרו, אולם מכחידיו היו בעלי החיים שהביאו הספרדים לאי, ובעיקר כלבים, חתולים, חזירים ומקוקים, שאכלו את הביצים ואת הגוזלים. לכך יש לצרף את רבייתו המועטה של הדודו, ואת העובדה שהנקבה הטילה ביצה אחת גדולה על הקרקע ושני ההורים דגרו עליה, אך לא יכלו למנוע את גישתם של טורפים. הדודו האחרון נצפה במאוריציוס בשנת 1681, ומאז אבדו עקבותיו ללא שוב. כמה פרטים של הדודו הובאו לתצוגה בארצות אירופה, ועצמותיהם שמורות היום בכמה מוזיאונים.
גם גורלו של הדודו הלבן (Raphus solitaria) מהאי ראוניון, הסמוך למאוריציוס, לא שפר עליו, והוא נכחד בשנת 1746. הדודו הבודד
(Pezophaps solitaria) מהאי רודריגז סיים את חייו בשנת 1791, וכך נכחדה כל המשפחה מן העולם. מתיישבי מאוריציוס "הצליחו" לחסל עוד כמה בעלי חיים ייחודיים לאי, ביניהם צב היבשה של מאוריציוס, שהיה קטן מעט מצב היבשה הענק של איי סיישל, ומצב היבשה הפילי של איי גלפגוס.

צוקים ירוקים
מארק טוויין, שביקר במאוריציוס בסוף המאה הקודמת, כתב בספרו "בעקבות המשוון", שהופיע ב-1897, את המשפט הבא: "תחילה ברא אלוהים את מאוריציוס, ואחר כך השתמש בה כדגם לבריאת גן העדן". האמנם כזה הוא מאוריציוס? ואולי הגזים הסופר האמריקאי, כפי שהגזים בתארו את ביקורו בפלשטינה בספר "מסע תענוגות בארץ הקודש"?

הגעתי למאוריציוס ברגשות מעורבים. הייתי סקרן מאוד לראות אם נשאר משהו מיפי הטבע באי הזה, השוכן בדרום האוקיינוס ההודי. האם נותר משהו מן הצומח הטבע, שרובו נהרס ואת מקומו ירשו מטעי קנה סוכר? האם משמידי הדודו וצב מאוריציוס השכילו שלא להרוס את החי והצומח של האי לחלוטין? חששותי התבדו בחלקם והתאמתו בחלקם האחר. מאוריציוס התגלה כאי מרתק, שנושא שמירת הטבע ושיקומו מעסיק במידה רבה את תושביו.
האי בנוי כולו סלעים געשיים. הפעילות הגעשית באי צעירה יחסית, והיא יצרה במרכזו רמה רחבת ידיים (ברום 600-400 מטרים), המוקפת בכמה רכסים ובהרים וולקניים מרשימים. הרי הבזלת יוצרים נוף מיוחד במינו, והרושם מתעצם בשל העובדה שהם מכוסים במעטה ירוק של צומח טבעי. רק הצוקים החשופים מגלים את טיב הסלע הבזלתי השחור.

שרידים אחדים של פעילות וולקנית, ששככה זמן רב לפני שהאדם הגיע לאי, הם אגמי לוע מרשימים. הגדול והיפה שבהם הוא "גרנד בסין" (Grand Basin), "האגן הגדול", אגם המקודש לבני דת ההינדו החיים באי. האגדה מספרת שהאל ההינדי שיווה טס פעם על שטיחו המעופף מעל מאוריציוס. אשתו פרוותי התרגשה כל כך למראה האי הנפלא, עד שהזילה דמעות אושר מעיניה. דמעה אחת פגעה באי ויצרה את האגם. אין פלא אם כך שהאגם הפך מקום קדוש, והוא עטור עתה במקדשים הינדואיים. פסלו של הנומן, האל הקוף המתנשא במקדש קטן שבפסגה מעל לאגם, הוא הגדול בפסלי הנומן שראיתי מעודי.

אלפי סוללות אבן וערימות של אבני בזלת, שסוקלו ונערמו בשולי מטעי קנה הסוכר, הן הוכחה נוספת לגעשיותו משכבר של האי. תושבי האי מאמינים שכל עוד צוק האגודל מזדקר כלפי השמיים מעל בירתם, לא תתעורר הפעילות הוולקנית ואפשר להמשיך לחיות בבטחה ובשלווה בחסות האלים.

מהרסי שוניות האלמוגים
חופי הרחצה של מאוריציוס מבהיקים בשפעת חול אלמוגים לבן ורך. ספורט המים לסוגיו השונים מפותח כאן להפליא, החל בצלילה ושיט וכלה בדיג במים עמוקים. אך אליה וקוץ בה: אנשי מאוריציוס מרבים לצוד דגים ופירות ים. המטבח המאוריצי עשיר בדגים ובפירות ים מבושלים בחלב קוקוס. אניני הטעם וחובבי פירות הים עשויים ליהנות הנאה רבה במסעדות האי, אך גם כאן משתלטים תאוות הבצע והחישובים לזמן הקצר על התבונה והתכנון לטווח ארוך. שוניות האלמוגים נשדדו בעבר, והן כמעט ריקות מבעלי חיים פרט לדגים. אין בהם חלזונות וצדפות, ולא כוכבי-ים צבעוניים וקיפודי-ים דוקרניים. פה ושם אפשר לראות מלפפון-ים בודד, ובעיקר המון אלמוגים שבורים והרוסים.

מוקד הבעיה נעוץ הכך שבמאוריציוס, שהתיירות היא היום ענף ההכנסה החשוב שלה, שוניות האלמוגים אינן מוכרות עדיין כשמורות טבע, ודייגים חסרי אחריות צדים בהן בעזרת דינמיט הרסני. מעודי לא צללתי בשונית אלמוגים טרופית שגרמה לי אכזבה כמו זו של מאוריציוס. הנחמה היחידה היא, שבאקלים השורר כאן ובעזרת הים הנקי, יוכלו השניות להשתקם תוך עשרות שנים. האצבע חייבת להיות מורמת לעבר שלטונות האי: הצילו את שוניות האלמוגים שלכם, למען לא ילכו בדרכו האחרונה של הדודו.

לפגוש את הרמטכ"ל
ספנים ערביים גילו את מאוריציוס עוד המאה העשירית לספירה. הם קראו לאי בשם דִינָרוֹבִּין, אך לא התיישבו בו. הפורטוגלים גילו את האי במהלך מסעו המפורסם של וסקו דה-גמה, שהקיף בשנת 1498 את כף התקווה הטובה והגיע אף למאוריציוס. קפיטן דומינגו פרננדז היה הפורטוגלי הראשון שעגן באי ב-1511, וקרא לו "אי הברבור" (הוא סבר כנראה שהדודו הוא מין ברבור משונה).
המתיישבים הראשונים באי היו הולנדים. הם הגיעו לכאן בשנת 1598, וקראו לאי על שמו של הנסיך מאוריץ, יורש העצר. ההולנדים התיישבו בעיקר באיזור העיר מאהבורג (Mahebourg), שבדרום-מזרחו של האי. הם הביאו למקום את מטעי קנה הסוכר ועבדים מאפריקה שיעבדו אותם. הם אלה שהביאו לאי טבק, חזירי בר, איילים מהאי יאווה, והיו גם אחראים במישרין ובעקיפין להכחדתו של הדודו. היישוב ההולנדי היה מצומצם ולא מנה אלא מאות ספורות של מתיישבים. בשנת 1710 נטשו ההולנדים את האי לאחר מאבקים קשים במלריה ובתנאי המקום.

חמש שנים לאחר מכן השתלטו הצרפתים על האי. הם שינו את שמו ל"איל דה פרנס", והרחיבו את מטעי קנה הסוכר, תוך כריתה מסיבית של היער הטבעי והרס הצומח המקורי. בשנת 1789 החליטו המתיישבים הצרפתיים לקחת חלק במהפכה הצרפתית המרוחקת, ופיטרו את המושל ששלט באי בשם הכתר הצרפתי. עובדה זו לא הפריעה להם להמשיך להחזיק בעבדים שלהם. איל דה פרנס שימש מאז ומתמיד כבסיסן של ספינות צרפתיות שהתקיפו אוניות בריטיות אשר הפליגו להודו. כתגובה לכך פלשו הבריטים לאי וכבשו אותו בשנת 1810.

הבריטים החזירו לאי את השם מאוריציוס, והתחייבו לאפשר לתושביו לחיות על פי חוקיהם ודתם. ואכן, תושבי האי הוותיקים וצאצאיהם הקריאולים דוברים עד היום קריאולית, שהיא מן ניב צרפתי והיא השפה השלטת באי. זכר לשלטון הצרפתי נמצא גם במטבח הקריאולי המשובח הנפוץ באי בצד המטבח ההודי לגוניו השונים. ב-1833 ביטלו האנגלים את העבדות במושבות ותושבי מאוריציוס הלבנים החלו להביא לאי אלפי סינים והודים, ששימשו ככוח עבודה זול במטעי קנה הסוכר.
אחרי מלחמת העולם השנייה ניתן לתושבי מאוריציוס שלטון אוטונומי חלקי, ובשנת 1968 הפך האי למדינה עצמאית, החברה בחבר העמים הבריטי.
כ-1.3 מיליון תושבים חיים כיום במאוריציוס, והם נחלקים לשלוש קבוצות אתניות עיקריות: הודים, קריאולים וסינים. לצד אלה חיים בני עמים שונים, ובסך הכל מדברים תושבי האי תריסר שפות שונות ועוד כ-40 שפות מיעוטים, שמדברים בהן פחות מאלף תושבים לכל שפה.
מספר הדתות אינו נופל ממספר המיעוטים האתניים, ובכל רחבי האי פזורות כנסיות נוצריות – קתוליות ואנגליקניות – מסגדים מוסלמיים, מקדשים בודהיסטים ובעיקר מקדשים הינדואיסטים של שיווה, של וישנו ושל אלים רבים אחרים.

אין ספק שריבוי הדתות והשפות יצר כאן תערובת בינלאומית מעניינת. במדינה שבה כל אדם נמנה עם מיעוט אתני כלשהו אין אפליה על רקע גזעי. הפערים בין התושבים הם על רקע כלכלי. ההודים אוחזים בידיהם את רוב עמדות הכוח והשלטון באי.
התערובת המאוריציאנית הזו מתאימה מאוד לתיירות שהחלה להתפתח בעיקר לאחר מלחמת העצמאות, והיום היא ענף ההכנסה הראשי של מאוריציוס בצד מטעי קנה הסוכר, תעשיית הטקסטיל והחקלאות.
הצועד ברחובות פורט לואי הבירה נתקל בתושבים ממוצא הודי, שחור, קריאולי, סיני, לבן וכל תערובת אפשרית ביניהם. הסבר מאלף על כל אלה קיבלתי דווקא מפיו של רמטכ"ל הצבא. פגשתי אותו שעה שהשתתף בטקס הינדואיסטי על גדת האגם הקדוש גרנד בסין. מן השיחה התברר שכיוון שצבא מאוריציוס אינו עסוק במיוחד, יכול מפקדו להתפנות לעיתים מזומנות ולהשתתף בטקסים דתיים שנערכים במקדש שהקימה משפחתו על שפת האגם. הוא התגלה גם כמסיונר חסר לאות. משך כשעתיים תמימות הסביר לנו את עיקרי תורת ההינדואיזם, וניסה לשכנע אותנו להצטרף ל"כוחותיו".

הדודו מכה במכחידיו
בשנת 1735 הקים המושל הצרפתי של מאוריציוס, מאהֶה דֶה לבוּרדוֹנֵיי (שעל שמו נקרא האי הראשי של סיישל, מאהה), גן ירק ענק ששטחו 108 דונם. הגן הוקם סמוך לעיירה פמפלמוסס (אשכוליות), לא הרחק מפורט לואי הבירה, ונועד לספק ירקות לשולחנו של המושל. הגנן הצרפתי פייר פואברה החל לגדל במקום תבלינים מכל רחבי העולם, כדי למצוא גידולים חדשים ורווחיים לחקלאי האי. בשנת 1849 החל לטפל בגן ג'ימס דנקן, אחד מגדולי הגננים האנגליים. דנקן הביא לגן צמחים מכל רחבי תבל, והפך אותו לאחד הגנים הבוטניים הטובים בעולם. מורשתו של דנקן נמשכת גם היום והגן הוא מקום מופלא גם בימים אלה. יש בו עשרות עצי תבלינים כקינמון, אגוז מוסקט, קמפור, עץ הסנדל וכדומה. אפשר לראות בו כמה מן העצים המשובחים ביותר לתעשיית הרהיטים, וביניהם התולענה (מהגוני) ההבנה (אבוני). בבריכה מיוחדת אפשר לראות כאן את הויקטוריה המלכותית מאגן האמזונס, הפורחת בפרחים ורודים ועוד מאות מיני צמחים אקזוטיים שהובאו מכל רחבי העולם. המרשים ביותר הוא אוסף הדקלים בעצום. צומחים כאן דקלים מלכותיים לצד דקלי במבוק, ודקלי רפיה לצד דקלי ורשפלטיה ופנדנוסם מאיי סיישל. הדקל המיוחד מכולם הוא הטליפוט. דקל ענק זה פורח פעם אחת בארבעים עד שישים שנה ומת. רצו הגורל ומזלי הטובוהטליפוט פרח בדיוק בימים שבהם ביקרתי בגן הבוטני של מאוריציוס.

עץ הטמבלקוק או אגוז הדודו הוא עץ מיוחד למאוריציוס. פרי אגוז הדודו גדול, קוטרו כחמישה סנטימטרים והוא מכיל חרצן קשה בעל קליפה אבנית. בשנת 1973 נספרו במאוריציוס 13 "עצים זקנים ותמים לגווע" של אגוז הדודו. יערנים מנוסים אמדו את גילם ב-300 שנה לערך וזה גם הזמן שעבר מאז נכחד הדודו. החוקרים סבורים שבשעתו אכל הדודו את אגוזי הטמבלקוק והשהות בזפקו או במערכת העיכול שלו איפשרה לזרעים לנבוט. כמה חוקרים חולקים על כך. היום אין דודו במאוריציוס. אגוזי הדודו אינם נובטים וכתוצאה מכך עומד גם העץ להיכחד. האיוולת שבהכחדת הדודו מכה בחזרה לאחר 300 שנים.

איילים באפריקה
המתיישבים שהגיעו למאוריציוס לא מצאו כמעט יונקים באי. היונקים הבולטים ביותר היו עטלפי ענק זהובים. הזואולוג הבריטי הנודע ג'ראלד דארל מספר עליהם בהרחבה בספרו "עטלפים זהובים ויונים ורודות" המוקדש כולו לביקור באי: "בהצצה ראשונה מבעד למשקפות נראה היה כאילו כל עץ מנגו צימח לו אשכול מוזר של פירות שעירים, חומים כשוקולד ואדומים-זהובים, אך כאשר פיהקו העטלפים או התמתחו יכולת לראות כי כנפי העור שלהם, שדמותן כמטרייה, היו בגון של שוקולד כהה, ואילו שיער הגוף והראש התחלף מצהוב עז נוצץ, כפתיל זהב, לאדום שועלים עמוק. היו אלה בלא ספק עטלפי הפירות הססגוניים והנאים שראיתי מעודי". (ספריית מעריב 1990).
את היונקים האחרים הביאו בני האדם. חיות הבית וחזירי הבר הם שהשמידו כאמור את הדודו, אולם ההולנדים הביאו לכאן ממושבותיהם שבדרום מזרח אסיה לפחות שני מיני בעלי חיים מעניינים שאינם חיים באפריקה ומציאותם כאן היא בגדר הפתעה רבתי. ידוע לכל שבאפריקה ין איילים והנה במאוריציוס מצויים איילים רבים, צאצאיהם שלאיילי טימור שהביאו ההולנדים. הללו מרוכזים במעין שמורה שמקום שנקרא "נחלת הציידים" או "היער הגדול". כאן, ברום 300-500 מטר, ביער טבעי המשתרע על שטח של 8000 דונם חיים מאות איילים לצד חזירי בר, קופים ושפע של עופות. האייים התרבו בשיעור כה גדול, עד שהיום צדים אותם כדי לווסת את גודל האוכלוסייה. הציד מבוקר כמובן, ורישיון ציד לאייל עולה כסף רב. פגישה עם אייל באפריקה היא חוויה משונה לזואולוג וחובב חי.

בעל חיים אחר שהוכנס לאי בידי ההולנדים או בידי מתיישבים מאוחרים יותר הוא מקוק הסרטנים, קוף בגודל בינוני הנפוץ באינדונסיה, במלזיה, בבורמה ובתאילנד. כיוון שהקופים לא מצאו מתחרים באי הם התרבו ופשטו על פני שטחים נרחבים. הם חמסו קיני ציפורים (דוגמת קיני היונה הורודה שגם עליה אפשר לקרוא בספרו של דארל והיו בין הגורמים להכחדתו של הדודו. המקוקים חיים במקומות שונים באי ולמרות שהמקוק הוא סוג של קופים אסיאתיים, הם משגשגים דווקא כאן. באזור גרנד בסין פגשנו להקת מקוקים שהיו מורגלים בחברת אדם ובאו לאכול מידינו. הקופים האלה מקדשים בהודו וגם כאן מאכילים ומטפחים אותם. המפגש עימם על גדת האגם במאוריציוס הזכיר לי מיד מראות מעברו השני של האוקיינוס ההודי, מקדשי הקופים של הודו ונפאל, וגם יצר קשר מיידי עם פסלו של הנומן, האל הקוף, המשקיף על מכלול המקדשים של האגן הגדול.

סימן לעתיד
בז מאוריציוס הוא אחד העופות הנדירים ביותר בעולם. המאבק להצלתו הוא אחד המאבקים הגדולים והמוצלחים בקרב שומרי הטבע בעולם. החדרת המקוקים למאוריציוס והציד הפרוע באי הקטינו ארת אוכלוסיית הבזים. המקוקים הזריזים חמסו את ביצי הבז שהוטלו בנקרות עצים וסלעים, ואכלו גם את הגוזלים הצעירים. גם חומרי ההדברה הכימיים גרמו להרעלת מזונם של הבזים ואוכלוסייתם הלכה ופחתה במידה מדאיגה. ב-1974 נותרו באי ארבעה בזים בלבד והללו חיו באיזור הנידח של הנהר השחור. השלטונות שחששו כי לבז אורב גורל דומה לזה של הדודו הזמינו את הזואולוג והסופר ג'ראלד דארל לסייע להם בעצה כיצד להציל את העטלפים הזהובים, את היונים הוורודות את בזי מאוריציוס ואת שאר העופות הנדירים שעמדו על סף הכחדה.
אחד הצעדים הראשונים שנקטו השלטונות היה איסור השימוש בחומרי הדברה כימיים. בשנות השמונים נפתח "מבצע בז מאוריציוס". במסגתו נאספו ביצי בזים והובאו לדגירה אצל זוגות מיטיבי דגור. נקבת הז מטילה 3-4 ביצים חומות ודוגרת עליהן משך שלושים יום. הזכר מחליף אותה לעיתים בדגירה. הביצים מוטלות בנקרות עצים או סלעים והבזים אינם בונים קן. ההורים מטפלים בגוזלים ומביאים להם מזון בשפע עד שהם פורחים מן הקן בערך בגיל מאה ימים.

הביצים שנאספו מקיני הבזים נמסרו כאמור לדגירה לכמה זוגות שהיטיבו לדגור ולטפל בגוזלים בינתיים הוטלו בקינים שמהם נלקחו הביצים הטלות מילואים וכך לא נפגעה הרבייה אלא הוכפלה. הצלחת המבצע היתה מרשימה ו-120 בזי מאוריציוס שוחררו בשלב ראשון ל הטבע. רובם הצליחו לשרוד בטבע ואף החלו להתרבות.

המבצע הסתיים כאשר באי נספרו 250 בזים וכך 300 שנים לאחר הכחדת הדודו מכפרי אנשי האי על מעשה האיוולת ההוא במבצע מרשים של הצלת עוף מפני הכחדה.

מבחינות רבות ניצב האי מאוריציוס על פרשת דרכים שתקבע את עתידו. האם יבחר בדרכו של הדודו או בדרכו של בז מאוריציוס. אני מקווה שהתבנה וההיגיון גברו על האיוולת ועל התאווה לרווחים קלים ומהירים. אם תיפסק השחתת הטבע האי וישוקמו שוניות האלמוגים ונופי הצומח הטבעיים יחזור מאוריציוס ויהיה לאותו "גם עדן" שתיאר מארק טוויין לפני מאה שנים.

הפוסט מאוריציוס – לקחו של הדודו הופיע ראשון במסע אחר

מאוריציוס, או בשמה הרשמי רפובליקת מאוריציוס, היא מדינת איים בדרום מערב האוקיינוס ההודי, כ-900 ק"מ ממזרח למדגסקר. השפה הרשמית היא אנגלית, אולם השפות המדוברות הן בעיקר קריאולית וצרפתית. האי מאוריציוס, הגדול באיי המדינה והמאוכלס ביותר, הוא אי וולקני המוקף בשוניות אלמוגים, וחופיו מפורצים ויפים. בדרום האי משתרע פארק לאומי גדול, וסמוך לו נמצאת הפסגה הגבוהה במדינה, פטיט ריווייר נואר, שמתנשאת לגובה 826 מ'. במאוריציוס יש נהרות רבים, אגמים קטנים פזורים ברחבי האי ובמרכזו יש גם אגם גדול, אקואה שמו. האזורים הצפוניים והצפון-מערביים של האי מתאפיינים בחופים לבנים ולגונות קסומות, יש בהם תשתית תיירותית מפותחת ושם גם מתרכזים רוב המלונות. החלק הדרומי נותר פחות מפותח. מלבד שהייה בחופים וטיולים בשמורות טבע, כדאי לשלב גם ביקור בפור לואי, בירת האי.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

צפון מאוריציוס
צפון האי מצטיין בחופים נפלאים בעל חול לבן בוהק ולגונות מקסימות. קיומה של תשתית תיירותית טובה, כולל בתי מלון גדולים, הופכת אותו ליעד נופש פופולרי. בנסיעה צפונה מפור לואי, עיר הבירה, אפשר לעצור בעתיקות בלקלבה (Balaclava), שם המרמז על סלעי הלבה השחורים באזור. במקום יש שרידים של מחסן נשק צרפתי, ונוף למפרץ הנקרא על שמו – Baie de l'Arsenal. ממשיכים בדרך המלכותית (Royal Rd) לאורך החוף ומגיעים ל-Trou Aux Biches, אזור נופש מצליח ויפה, שממנו מתחילה אחת מרצועות החוף הארוכות והנאות באי כולו, חוף צ'וייסי (Choisy Beach). החול לבן, המים צלולים, ועצי קזוארינה מספקים מעט צל. במקום אפשר ליהנות משחיית שנורקלים, צלילה, סקי מים, שיט בסירה עם תחתית שקופה לצפייה בחיי השונית ופעילויות ספורט מים נוספות.

גראנד ביי, המקום המרכזי באי לפעילויות של ספורט מים

המקום המרכזי לפעילויות ספורט מים ולתיירות בכלל בצפון האי הוא גראנד ביי (Grand Baie). המקום התפתח במהירות מכפר דייגים מנומנם במפרץ היפה לאתר תיירות מצליח, ובו מגוון רחב של מקומות לינה, מסעדות, אתרי נופש, חנויות וחיי לילה. מגראנד ביי יוצאים סיורי שיט וקרוזים לשוניות אלמוגים באזור ואל האיים הצפוניים שמול הקצה הצפוני של האי. אחת מהסירות המשייטות באזור היא איסלה מאוריציה (Isla Mauritia), מפרשית היסטורית שהושקה ב-1852. פרט לשחייה, צלילה, סירות בעלות תחתית זכוכית ושאר פעילויות המים השגרתיות, ניתן ליהנות משתי דרכים פחות שגרתיות לטייל מתחת לפני המים: במעין צוללת למחצה (יש גם מעין אופנועי מים המסוגלים לצלול לעומק של שלושה מטרים), או בסיורים המוזרים "הליכה תת ימית" (Undersea Walks). זוהי ללא ספק אחת האטרקציות המצחיקות באי – המטיילים מקבלים נעלי עופרת מיוחדות ועוטים על ראשם קסדה המזכירה טלוויזיה שקופה, אליה מוזרם חמצן במשאבות סולריות. עם ציוד זה אפשר להלך כ-25 דקות על קרקעית הים. מה שבטוח, הצילומים שלכם בסיור יהיו המשעשעים ביותר באלבום המסע ממאוריציוס.

פאורייבר (Pereybere) שמצפון-מערב לגראנד ביי היא אלטרנטיבה רגועה וזולה יותר. החוף יפה, אפשר לצלול ולשחות, אך אין את היצע המגורים, הפעילויות וחיי הלילה שמציעה השכנה.

Cape Malheureux היא הקצה הצפוני ביותר של האי, וידועה כמקום בו החלו האנגלים את מתקפתם המוצלחת נגד השלטון הצרפתי באי. במקום כפר קטן עם כנסייה מקסימה וכמה חופים נסתרים ושלווים.

הכנסייה המקסימה בקצה הצפוני ביותר של האי

במקום לנסוע מפור לואי צפונה ישירות לאורך החוף, אפשר וכדאי לסטות אל פנים היבשת לביקור קצר בפמפלמוס (Pamplemousses). הכפר מפורסם בזכות הגנים הבוטניים הנקראים על שמו של ראש הממשלה הראשון של מאוריציוס העצמאית, סר סיווסאגור רמגולם (Sir Seewoosagur Ramgoolam Botanical Garden). זהו מקום יפהפה ואחד האתרים החשובים ביותר במאוריציוס, גם אם אינכם חובבי בוטניקה מושבעים. בגנים יש מגוון עצום ומרשים של צמחים טרופיים נדירים יותר ופחות, כולל בריכה עם שושני מים ענקיות, גינות תבלינים ושדירות דקלים נעימות. באתר ניתן לראות גם איילים וצבי ענק. יש אפשרות לסיור מודרך, ואם אתם מעדיפים לטייל באופן עצמאי תוכלו לקנות חוברת הדרכה מפורטת. עוד אטרקציה באזור היא "הרפתקת הסוכר" (L`Aventure du Sucre), מוזיאון השוכן בלב מפעל לייצור סוכר מסוף המאה ה-18, הסוקר את תעשיית הסוכר, הרום והעבדות במאוריציוס. במקום ניתן לרכוש רום בייצור מקומי וסוגי סוכר שונים וגם ללגום מיץ קנה סוכר מרענן.

צמחי מים בגנים הבוטניים על שם סיווסאגור רמגולם

הפארק הלאומי בלק ריבר גורגס
הפארק הלאומי בלק ריבר גורגס (Black River Gorges National Park) הוא שמורת טבע מרתקת ברמה שבמרכז מאוריציוס, כעשרה קילומטרים מהעיר קורפיפ (Curepipe). הפארק משתרע על פני כ-66 קילומטר רבוע, שהינם כ-3.5 אחוזים משטח האי כולו. בשטחו גדלים 150 מיני צמחים אנדמיים למאוריציוס ושלל ציפורים נדירות, כמו היונה הורודה של מאוריציוס. כמו כן מתגוררים במקום איילים, חזירי בר, קופים ועטלפים. כביש נופי נהדר מחבר בין קורפיפ לפארק ומזמן נקודות תצפית יפות לעצירה לאורך הדרך. אל תפספסו את העצירה בתצפית ריווייר נואר (Riviere Noire Viewpoint), שממנה ניתן להשקיף על מפלים נפלאים ועל הפסגה הגבוהה באי, פטיט ריווייר נואר
(Petite Riviere Noire, כ-820 מטר מעל פני הים). בכניסה המערבית ובכניסה המזרחית נמצאים מרכזי מבקרים בהם ניתן לקבל מידע לגבי מסלולי ההליכה בפארק. המסלולים לא תמיד מסומנים כיאות, ואם ברצונכם לצאת למסלול ארוך בשטח הפראי עדיף לשכור מדריך מלווה. אי אפשר להצטייד בשטח הפארק במים או אוכל, ועל כן הצטיידו בהם מראש. כדאי לבקר בפארק בין ספטמבר לינואר, אז הוא מתכסה בפרחים צבעוניים.

תצפית פנורמית על הפארק הלאומי בלק ריבר גורג'ס

מקורפיפ ניתן לצאת לסיורי טבע באזורים נוספים ברמה. טיול פופולרי מגיע למפלי תמרין (Tamarin Falls), קילומטרים בודדים מדרום-מערב לעיר. מסלול בן שני קילומטרים מוביל מהחנייה לשבעת המפלים, שסביבם נוף ירוק ובריכה נעימה לרחצה. מסלול הליכה אהוב אחר באזור הוא הטיפוס לפסגת לה פוס
(La Pouce) בגובה של 812 מטר מעל פני הים. המסלול יוצא מצפון-מזרח לעיירה מוקה (Moka) והוא מזמן תצפיות נוף רחבות על האזור. בקורפיפ עצמה ניתן להתרשם מבית העירייה (Hotel de Ville) הקולוניאלי הטובל בגן ירוק, שבו ניצב פסלם של וירג'יני ופול מהרומן המפורסם של ברנדן דה סן פייר. בעיר יש גנים בוטניים והר געש כבוי (Trou Aux Cerf) שאפשר לטפס לפסגתו.

מפלי מים מרשימים במאוריציוס | צילום אייסטוק

דרום מאוריציוס
נדמה שפרט לשדה התעופה הבינלאומי והעיר מאבור (Mahebourg) שלידו, דרום האי נותר בלתי מפותח ופראי ביחס לחלקיה האחרים של מאוריציוס. שינוי מרענן יחסית לאתרי הנופש המפותחים בחוף הצפוני-מערבי.

מאבור, שבדרום-מזרח האי, נוסדה בתחילת המאה ה-19 על ידי הצרפתים, והוכרזה על ידם כבירת מאוריציוס. כמה מבנים מהתקופה הקולוניאלית השתמרו בה. זוהי עיירה קטנה וקומפקטית בת פחות מעשרים אלף תושבים שעדיין נותרה בנשמתה כפר דייגים. המוזיאון להיסטוריה ימית (Naval Museum) שוכן בווילה שנבנתה ב-1810, באתר אחד הקרבות המפורסמים באי בין האנגלים לצרפתים. המוזיאון כולל תצוגה על הקרב הימי בין הניצים, מפות קולוניאליות ישנות, אוצרות ימיים מספינות טרופות ועוד. כדאי להציץ גם בכנסייה (Notre Dame des Anges) ולסור אל השוק הצבעוני השוקק חיים.

במאבור עצמה אין חופים ראויים לציון, ולשם כך תצטרכו להמשיך דרומה מהעיירה, אל פוינט ד'אסני (Pointe d`Esny) ובלו ביי (Blue Bay), החביב על נופשים בסופי השבוע. בבלו ביי תמצאו שלל פעילויות ספורט ימי.

תוכי עף בשמורת טבע ב- Ille aux Aigrette | צילום: Dennis Hansen

במרחק שיט קצר ממאבור ובלו ביי נמצא האי Ile aux Aigrettes, המשמש כולו כשמורת טבע לבעלי חיים וצמחים ייחודים ההולכים ונעלמים מנופה של מאוריציוס. מינים פולשים של צמחים ובעלי חיים מושמדים, וציפורים נדירות שעמדו בפני סכנת הכחדה חמורה באי הראשי הובאו לכאן כדי להתרבות באין מפריע. היער היפה משמש כמקום מגוריהם של לטאות בצבע אדום וטורקיז, זיקיות, צבי ענק ועוד. כאן גם גדולה יחסית האפשרות לצפות באחת הציפורים הנדירות ביותר באי, היונה הוורודה, שלאחר מאמצים רבים עומדת אוכלוסייתה החופשית באי על כ-75 פריטים. ככלל, קיימות במאוריציוס למעלה מ-400 יונים ורודות – הישג נאה לפעילי הטבע בהתחשב בעובדה שבתחילת שנות השבעים חיו במאוריציוס עשרה יונים בלבד. כדי לא להפריע לטבע, ניתן לבקר באי בסיורים מודרכים בני שעה וחצי במסלול מסומן בלבד. כדאי להזמין מראש מקום בסיור דרך Mauritian Wildlife Foundation.

מצפון למאבור אפשר לבקר בשרידי מצודה הולנדית ב-Vieux Grand Port. בסמוך נמצא הר ליון (Lion Mountain), המתנשא לגובה של 480 מטר מעל פני הים. מסלול הליכה בן חצי יום מגיע לפסגתו ומזמן נופים יפים של החוף.

ממראות האי: פסגה משוננת ושדות של קנה סוכר | צילום: אייסטוק

פור לואי
פור לואי (Port Louis) שבצפון-מערב המדינה היא מאוריציוס מאז 1964, ומרכזה המנהלי והמסחרי. העיר היא ערבוביה של בניינים מודרניים עם שרידים קולוניאליים, ושל תרבויות שונות של 150 אלף תושביה – קריאולים, סינים, מוסלמים, נוצרים ועוד. השוק המרכזי (Central Market) הוא מקום טוב לפגוש את האוכלוסייה המקומית ובעיקר את טעמי המטבח של מאוריציוס. אל תפחדו לנסות מאכלים ומשקאות מקומיים, כמו אלודה (alouda), משקה העשוי מחלב ותבלינים.

מוזיאון הטבע (Natural History Museum) הוא המוזיאון הוותיק ביותר במדינה (נפתח ב-1842), ובו פוחלץ משוחזר של סמלה של מאוריציוס – ציפור הדודו, שנכחדה כליל ב-1681 והפכה לסמל עולמי לשמירה על הטבע.

פור לואי, בירת מאוריציוס. עירוב בין מודרני לקולוניאלי | צילום: אייסטוק

מאוריציוס נודעת לא רק בעופותיה שנכחדו, אלא גם בבוליה. מוצאו של אחד הבולים הנדירים ביותר בעולם הוא במדינה זו, והוא מוצג במוזיאון הפני הכחול
(Blue Penny Museum) המוקדש לו. ב-1847 הודפסו סדרות הבולים פני אחד אדום ושני פני כחול עם כיתוב מוטעה: Post Office במקום Post Paid. הטעות נתגלתה במהרה והבולים הושמדו, אך לפני כן הספיקו כמה בולים להימכר ולהישלח על גבי מעטפות הזמנה לנשף שארגנה אשת המושל הבריטי באי. הטעות אולי נשמעת זניחה, אך המשוגעים לבולאות החלו במרוץ אחר מתי מעט הבולים ששרדו מהסדרה הגנוזה, ואחת המעטפות שנשאו את הבול המיוחד נמכרה בשנים האחרונות בסכום מדהים של 3.8 מיליון דולר! שני בולים, אחד מהסדרה האדומה ואחד מהכחולה, מוצגים במוזיאון בחרדת קודש, ונחשפים לאור למשך עשר דקות בלבד מדי שעה. שאר המוזיאון עוסק בהיסטוריה של מאוריציוס. צילומים היסטוריים של מאוריציוס מ-1840 ניתן לראות במוזיאון הצילום (Photography Museum).

בפורט לואי תמצאו גם שכונת צ'יינהטאון (Chinatown), השווה ביקור בזכות המסעדות הסיניות הנהדרות שבתחומה. כדאי גם להציץ במסגד ג'ומה (Jummah Mosque) שנבנה באמצע המאה ה-19 בעירוב סגנונות קריאולי-הודי, ובפורט אדלייד (Fort Adelaide; מכונה גם Citadel), מבצר בריטי בסגנון מוסלמי, המציע נופים נהדרים של העיר.

חוף פסטורלי באי הקטן רודריגז | צילום: B.navez, GFDL

האי רודריגז
מדינת מאוריציוס כוללת גם את האי הקטן והמרוחק רודריגז (Rodrigues), השוכן כ-560 קילומטר מצפון-מזרח לאי הראשי. אורכו 18 קילומטר ורוחבו שמונה קילומטרים בלבד, ובו מתגוררת אוכלוסייה של כ-35 אלף איש. הוא אינו ירוק ועשיר בצמחייה כאי הגדול בשל בירוא יערות מצער שנעשה בו, וגם נתון לפורענות מצד ציקלונים מזדמנים. אך החופים השקטים והריקים ומסלולי ההליכה הפראיים בשילוב עם מיעוט התיירים קוסמים למי שמחפש צד אחר ובתולי יותר של מאוריציוס. היישוב המרכזי באי, ומרכזו המסחרי והמנהלי, הוא פורט מתהורין (Port Mathurin), שאינה אלא כפר מגודל בן כ-6,000 איש. מסביב לאי יש שוניות אלמוגים הקורצות לחובבי הצלילה. אל רודריגז ניתן להגיע במעבורת או בטיסה מהאי המרכזי, ואפשר להמשיך ממנו לאיים קטנים סמוכים, כמו איל קוקו (Ile aux Coco). אי מיניאטורי זה, שאורכו קילומטר אחד בלבד, משמש כשמורת טבע, בה ניתן לבקר בסיורים מודרכים בלבד.

הפוסט מאוריציוס: טיול באי קסום הופיע ראשון במסע אחר

• מפת מאוריציוס »

המהגרים הצרפתים הראשונים הגיעו למאוריציוס כבר ב-1715, לאחר השפעה והתיישבות הולנדית קצרה בשנים הקודמות. הצרפתים, חדורי רוח פטריוטית, קראו לאי "איל דה פראנס" וכאות להערכתם את המקום השקיעו בתשתיות שלו וסללו בו את הכביש הראשון והקימו את נמל המים העמוקים הראשון. שני הפרויקטים האלה נועדו בעצם לשרת את התעשייה שהמתיישבים הצרפתים החלו לפתח: תעשיית קני הסוכר, שתהפוך בשנים שלאחר מכן מזוהה מאוד עם המקום ויש הטוענים גם למקור הצרות העיקרי שלו.

במהלך המאה ה-18, בעיקר תחת שלטונו של המושל מאהה דה לאבורדונה הגיעו עשרות אלפי עבדים שחורים מאפריקה וממדגסקר לעבוד בשדות קנה הסוכר של מאוריציוס. תהליך זה נמשך בהתמדה ואף התגבר בתחילת המאה ה-19.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

בשנת 1810 כבשו הבריטים את האי באוקיינוס, בעיקר בשל העובדה שראו בו תחנה חיונית בנתיב השיט שהקיף את אפריקה והוביל סחורות למזרח אסיה וממנה. ארבע שנים לאחר הכיבוש, בהסכם שנערך בפריז, נקבע שמאוריציוס תהפוך למושבה בריטית ותושביה לנתיני הממלכה.
עובדה זו, בצירוף ההחלטה שהתקבלה ב-1835 על ביטול העבדות, משכו למאוריציוס עשרות אלפים ממושבה אחרת, גדולה הרבה יותר של בריטניה – היא הודו. ההגירה מהודו שינתה באורח קיצוני את מרקם החברה באי והותירה בו חותם משמעותי עד היום. לכך יש להוסיף את שיגשוג מטעי הסוכר שהגיע בתקופה זו – אמצע המאה ה-19 – לאחד משיאיו.

התחנה ההיסטורית הבאה בתולדות האי ניצבת ב-1869 – השנה בה נפתחה תעלת סואץ. בבת אחת איבדה מאוריציוס את מעמדה כתחנה חיונית על דרך הסחר הימית. האוניות הפליגו דרך התעלה ורק מיעוט זעיר המשיך להקיף את אפריקה ולפקוד את נמלה של מאוריציוס. אם נוסיף לכך את אי היציבות במחירי הסוכר קל להבין את הסחרחורת אליה נקלעו החברה והכלכלה במאוריציוס בתחילת המאה העשרים.

עם שקיעתה של האימפריה הבריטית לאחר מלחמת העולם השנייה זכה האי לעצמאות בשנת 1968 אלא שכאן לא תמו הצרות. השפעתה ההרסנית של סופת הציקלון שכונתה "קלודט" בשנת 1979 והצניחה במחירי הסוכר בשנות השמונים המוקדמות הובילו את ממשלת מאוריציוס למהלך הכרחי של שינוי וגיוון בגידולים החקלאיים. לא עוד מונופולין מוחלט למטעי הסוכר.

רק בשנת 1992 ניתק האי את קשריו האחרונים עם הממלכה הבריטית והכריז על עצמו כרפובליקה.

מבט אל הכלכלה של מאוריציוס כיום מגלה עדיין השפעה רבה של מגדלי הסוכר על החברה, הפוליטיקה והכלכלה. לצידם ניצבים התיירות וייצור הטקסטיל כענפים מרכזיים.

מערכת החינוך במאוריציוס היא המקור הבולט לגאותם של התושבים באי. חינוך יסודי מוענק חינם וחובה ואחוז יודעי קרוא וכתוב במאוריציוס גבוה מאוד (86 אחוזים) יחסית לאזור שמדרום לסהרה באפריקה.

העירוב האתני הוא אחת התופעות המעניינות ביותר באי. כשליש מן התושבים ממוצא אפריקני. שני השלישים הנותרים רובם ממוצא הודי, אך מתחלקים בין מוסלמים והינדים. הבריתות הפוליטיות שנכרתות באי מובלות בעיקר על פי המעמד והמוצא האתני.
ב-2003 כאשר נבחר פול ברנג'ר לראש הממשלה היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האי בה כיהן בתפקיד אדם לבן, שאינו ממוצא הינדי.

המגוון הלשוני במאוריציוס רחב גם הוא: שמונים אחוז מדברים קריאולית, 12 אחוז דוברי בוג'פורי, והשאר מדברים צרפתית ואנגלית.

הפוסט מאוריציוס – המטוטלת עדיין נעה הופיע ראשון במסע אחר

יוני 2013

חברת SPIRIT הפעילה בחודשים נובמבר – דצמבר, טיסות ישירות אל האי מאוריציוס. זו היתה סדרה חד פעמית של טיסות שכר שבועיות, בנות כשמונה שעות מנתב"ג ישירות למאוריציוס, באמצעות חברת שכר ישראלית, במקום טיסות ארוכות ומתישות דרך אירופה או דרא"פ, הנמשכות כ-24 שעות. הטיסות שווקו כחלק מ"חבילה" שהציעה שהייה בת חמישה לילות ושישה ימים. מיזם זה הציע הזדמנות נוחה לבקר באי הידוע כאתר נופש מבוקש.

"איל מוריס" מצוי בלב הארכיפלג של מדגסקר ומגלם בתוכו שילוב של נופש בחופי טורקיז בוהקים עם פעילות אתגרית וטיולי טבע מרהיבים.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

טלי יטיב, מנכ"לית SPIRIT הבהירה: "עוד משחר ילדותי בצרפת, נחשפתי ליעד קסום המשלב את אירופה, אפריקה ואת תת היבשת ההודית – מאוריציוס – אי שמסמל חופש ובילוי קיץ בלב החורף הצרפתי לאלפי נופשים מפריז ושאר מחוזות צרפת. לאחר הגשמת חלום הטיסות הישירות לסיישל, הצבתי לעצמי מטרה של כיבוש יעדים אקזוטיים ולהפיכתם לזמינים ונגישים לישראלים. אני מאמינה כי האי הגעשי המרהיב מאוריציוס יתחבב על התייר הישראלי במהרה ויהפוך להיות אתר מוביל לתיירות ישראלית ."מאוריציוס הוא אי ששטחו כ- 1865 קמ"ר ובו כ-1.2 מיליון תושבים. באי חופים פראיים מרהיבים בגוניהם, מטעי קנה סוכר עצומים, ערים מודרניות ומרכזי קניות במרכזו, וכפרי דייגים במערב, לאורך החופים. דרום האי שזור בהרים המכוסים בצמחיית ירוק עד, מהם נופלים מפלי מים הנשטפים לנהרות ואגמים בלב שמורות טבע פרטיות. התיירים יכולים ליהנות משלל טיולי חוויה והרפתקאות לכל הגילאים.

מפגשים עם תושבי מאוריציוס מגלים כור היתוך של תרבויות וסובלנות הדדית בו המפגש ההינדי, האפריקאי והאירופי מייצרים חברה דמוקרטית, יציבה החיה בשלום ובהרמוניה. ברחבי האי ניתן למצוא שפע של פעילויות חברתיות ימיות, סיורי טבע, "מיני ספארי" טרקטורונים, אופניים, מפגשים עם חיות, הליכה מתחת למים, צלילות, דייג, ארוחות גורמה וארוחות בסגנון מזנון חופשי בכל בתי המלון המעולים הפזורים לחופי האי.

הפוסט מאוריציוס בטיסות ישירות הופיע ראשון במסע אחר