זהירות, בונים
"ביירות היא מחזה מדכא", מספר נפתלי. "כל הבניינים במרכז העיר מנוקבים מכדורי רובים, מפצצות או מטילים. אנשים גרים בבנייני קומות, ולדירות אין בעצם חזית. במקום שפעם היה קיר יש עכשיו חור גדול. בחלק מהחורים האלה גרים אנשים, באחרים צומחים עצים".
ביירות של שבת היא כמעט עיר רפאים. בין ההריסות עמדו מוכרי הפוסטרים והגלויות והציגו מראות מצולמים של מרכז העיר כפי שהיה בתחילת שנות השבעים. טנדר ישן עצר ליד פלאס דה־מרטיר (PLACE DE MARTYR). הנהג הוציא כמה כיסאות ושולחנות מפלסטיק, כמה משחקי שש־בש, תרמוס עם קפה, ובין ההריסות צמח לו לפתע בית קפה. בעל־הבית מכר גם פוסטרים; עם מראות מתחילת שנות השבעים, כמובן.
באותן שנים היתה ביירות מרכז של עסקים, בנקאות והוצאה לאור במזרח התיכון הערבי. אבל יש לעיר היסטוריה רבת שנים. בימי הפיניקים (באלף השני לפני הספירה) היא היתה עיר נמל קטנה. בימי הרומאים הפכה לעיר מפורסמת בזכות בית הספר למשפטים שהוקם בתחומה – אחד משלושת בתי הספר שהיו בעולם העתיק -ולמרכז תרבותי עד המאה השישית. אז החלה דעיכה, שנמשכה עד המאה ה־13, שבמהלכה נבנו  רוב המסגדים, החמאמים והשווקים. במאה ה־19 היתה ביירות למרכז מסחרי ושער למזרח התיכון, והנמל שלה הפך לנמל הגדול ביותר באיזור.
באמצע שנות השבעים החלה מלחמת האזרחים וכך חלפה לה התהילה. לאחר תום הקרבות התחילו לבנות את העיר מחדש. 120,000 דירות שניצבו פעם במרכז הישן הוחרמו, ודחפורים הרסו אותן כליל. במקומן יוקמו בנייני משרדים. בעלי הדירות לא פוצו בכסף, אלא במניות של חברת ההשקעות והשיקום סולידאר (SOLIDARE). זאת, בשל בעיית הנזילות של מזומנים בקופת השלטון.
סולידאר הוקמה לאחר הבחירות של 1992, כדי לממש את תוכנית "ביירות 2000". הכוונה היתה שבשנת 2000 אכן תעמוד על תילה ביירות חדשה, אבל היום משערים שהתהליך ייגמר ב־2018. העיכוב העיקרי נגרם מחוסר תקציבי של 15 מיליארד דולר. העיר החדשה תהיה מרשימה, לפי התוכניות. יהיו בה בניינים וכבישים מודרניים, גשרים ומעברים תת־קרקעיים. המטרה להפוך אותה שוב למרכז עסקי ומסחרי חשוב במזרח התיכון.
הקרבות וההפצצות אמנם הרסו את העיר, אבל בו־בזמן חשפו שרידים ארכיאולוגיים מהתקופה הפיניקית והקלאסית. כעת מתנהל מאבק בין אלה התומכים בשיקום מהיר של העיר לבין אלה המבקשים לתת שהות לארכיאולוגים לגלות את אוצרות העבר. בינתיים, מנסים החוקרים להציל את מה שאפשר לפני שייבנו המבנים החדשים ויורידו הכל לטמיון.

מסתפקים ביונים
"בלילה הראשון בביירות שמעתי פיצוצים", מספר נפתלי. "חשבתי: יופי, רק הגעתי וכבר פורצת מלחמה חדשה. אבל למחרת התברר שילדים שיחקו בקפצונים, כמו אצלנו בפורים. בביירות, התברר לי, כל יום פורים – הדים רחוקים של המלחמה. בשבת אחרי הצהריים טיילתי בשוק הישן. במרכז השוק עמד לו איש עם רובה אוויר וירה ביונים. הצטמררתי. כל כך הרבה שנים ירו כאן בבני אדם, עד שיש כאלה שקשה להם להפסיק".
נורמליזציה מסוימת היתה גם תחת אימת המלחמה. "כל יום הלכנו לעבודה, משמונה עד חמש", סיפר השומר המוסלמי במלון שבו התגורר נפתלי. "בעבודה ישבנו, מוסלמים ונוצרים, שתינו קפה ודיברנו על עסקים. בחמש הלכנו הביתה, הורדנו את החליפות ולבשנו מדים, והתחלנו לירות זה בזה עד שש בבוקר. אז חזרנו הביתה, לבשנו חליפות, וחוזר חלילה".
גם היום עובדים נוצרים ומוסלמים יחד, אך מדי ערב חוזר כל אחד לשכונה שלו. לפני המלחמה היו בביירות שכונות מעורבות; היום, חמש שנים לאחר שוך הקרבות, תושבי ביירות לא שוכחים ולא סולחים.
והחיים נמשכים גם בין ההריסות. ביום ראשון הצטרף נפתלי לאנשים שצפו במירוצי סוסים באתר רומי עתיק. הספורט עצמו לא זכה לתשומת לב רבה, אבל ההימורים כן. "אחרי המירוצים פניתי לבקר במוזיאון הלאומי. תוך כדי הליכה הרגשתי שאני לא לבד, מישהו עקב אחרי. הוא כנראה סימן לחיילים ששמרו על המוזיאון שאני צלם, ואלה סילקו אותי מיד מהמקום. המוזיאון בכל מקרה היה סגור למבקרים. משם יצאתי לטייל על הגרין ליין (GREEN LINE) שפיצל את העיר לשניים במהלך המלחמה. עברתי במקומות שבהם לא נגעה יד המשפצים. כאן היה ההרס אכזרי, אבל היו בו חיים, כמו בחלקים אחרים של העיר. בבניינים ללא קירות התגוררו בעיקר פועלים סורים, שאין להם מספיק כסף לשכור דירות".
אבל יש בביירות גם מקומות שהחיים מתנהלים בהם כאילו מעולם לא היתה מלחמה. "באוניברסיטה האמריקאית ביליתי בוקר שלם. פגשתי שם נשים צעירות בלבוש מערבי אופנתי וחושפני לצד נשים רעולות פנים. על הדשא, כמו בכל אוניברסיטה בעולם, השתרעו סטודנטים ופיטפטו באנגלית. כאן נשמעו תוצאות המלחמה כמו המצאה בדיונית.
גם על הטיילת היו החיים כרגיל. תושבי העיר, ללא הבדלי דת, השקפה ומעמד יצאו להתאוורר. בני נוער לבושי ג'ינס נעו בזריזות ברולר־בליידס וחלפו על פני חיילים סורים שהתאמנו בריצה ועל פני אנשי עסקים שיצאו לחלץ עצמות. נשים עישנו נרגילה תחת השלט עצום הממדים של 'הארד רוק קפה'. גם כאן יכולת לשכוח".

גבולות מטושטשים
המסע לא הסתיים בביירות, אלא המשיך בהרי השוף ובצפון לבנון. "בהתחלה חשבתי שאסע לבד. חשבתי להגיע לביירות, לשכור מכונית ולצאת לדרך. כמו בכל המקומות הרגילים בעולם. אבל כאן זה עולם אחר. קשה להסתדר לבד. ביירות היא עיר בגודל של תל־אביב, בלי אף רמזור. ומחוץ לעיר אין שילוט. הדרך היחידה להסתדר ברחובות היא להכיר אותם, או לשאול".
הטיול להרי השוף היה קצר. נפתלי מצא נהג, ז'אן שמו, שהתגורר בכפר בהרים ועבד בבירה. הם נסעו במשך יום אחד, נפתלי צילם והנוף הזכיר לו שוב ושוב את הגליל. "כאן", הוא אמר, "לא רואים את עקבות המלחמה. אמנם הייתי עדיין בלבנון, אבל זה היה עולם שליו, נופים רגועים וכפרים מטופחים. החקלאות באזורים אלה דומה מאוד לחקלאות בצפון הארץ; עצי דובדבנים ותפוחים והרבה מאוד טרסות ירוקות, יפהפיות.
ויש להרי השוף גם מטען היסטורי עתיק: עצי ארז בני אלפי שנים. לפי המסופר במלכים א' מכר אותם חירם מלך צור לשלמה המלך לצורך בניית המקדש בירושלים, והפיניקים ייצאו אותם למצרים. ומשום שהיו חומר בנייה מצוין, הלכו ונעלמו מהנוף. היום מנסים לשמר אותם, והשלטונות אוסרים לכרות אותם. במקביל, נטעו ארזים חדשים, אך הם גדלים בקצב איטי מאוד והתוצאות עדיין אינן נראות לעין.
במובן מסוים, הארזים הם מטאפורה ללבנון כולה. ההחלמה מהמלחמה איטית, ולא תמיד נראית לעין. "כאן, בהרי השוף, היו הגבולות בין העדות מטושטשים יותר, ולמרות שדרוזים עדיין מתגוררים בכפרים דרוזיים ונוצרים בכפרים של נוצרים, בכל זאת הם נוגעים זה בזה, יוצרים קשר".
באחד הכפרים פגש נפתלי אשה שנאבקה שנים רבות למען דו־קיום בין נוצרים לדרוזים בהרים. היא סיפרה שלפני המלחמה התגוררו בהרי השוף דרוזים ונוצרים, אבל במהלכה ברחו רוב הנוצרים צפונה. היא היתה מהבודדים שנשארו. המטרה שלה כל השנים היתה להוות חיץ נגד העוינות המצטברת. במהלך המלחמה היא ניסתה לשכנע את הנוצרים להישאר. היום היא מנסה לשכנע אותם לחזור. היא גם משתפת פעולה עם הדרוזים. 'הרי השוף', אמרה, 'צריכים להמשיך להיות איזור בו מתגוררים בצוותא נוצרים ודרוזים'".
שלא תהיה טעות; לא כל הכפרים בהרי השוף היו איים של שלווה. זוועת המלחמה הגיעה גם לכאן. נפתלי שמע עליה מפיו של ז'אן הנהג. "הוא לקח אותי לבקר בכפר שלו ולהכיר את המשפחה. 'בהתחלה הישראלים הגיעו לכפר', סיפר ז'אן, 'ואחרי שהם נסוגו הגיעו הסורים והפלסטינים. יום אחד נכנסו פלסטינים לבית של הדוד שלי ושחטו את כולם, שמונה נפשות, עם פטישים וגרזינים'. קצת קשה לצפות מז'אן שיאהב מוסלמים".
אחד האתרים המעניינים בהרים הוא ארמון ביתאדין (BEITEDDINE) היושב על גבעה ומוקף בגנים. הארמון נבנה על ידי אמיר בשיר אל־שהאבי השני במחצית הראשונה של המאה ה־19. תכננו אותו ארכיטקטים איטלקים, אך סגנון הבנייה לבנוני מובהק, כולל חצר פנימית והרמון לנשים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ישבו בארמון השלטונות המקומיים של המנדט הצרפתי, וב־1943 כשקיבלה לבנון עצמאות, הוא הפך למגורי הקיץ של הנשיא. במהלך מלחמת האזרחים השתלטו על הארמון מיליציות דרוזיות, ומאז הוא משמש כמוזיאון ומרכז תרבותי.
"אבל הקוריוז האמיתי הוא לא ביתאדין", מספר נפתלי, "אלא דווקא ארמון אחר, לא גדול, שנבנה בשנים האחרונות. קשה להגיד שזהו בניין יפה; הוא מקושט מדי ויש בו מוזיאון מקושט לא פחות של בובות. האגדה המקומית מספרת שהמיליונר שבנה אותו היה מאוהב בצעירותו בנערה, שלא החזירה לו אהבה. השנים עברו, אך הוא לא שכח אותה, וכשאסף מספיק הון בנה את הארמון, כדי להוכיח לה מה הפסידה".
בְּחַמְדוּן ביקר נפתלי בבית כנסת; חורבה עצובה ועזובה. זה לא היה בית הכנסת הראשון ההרוס שראה. בביירות ניצב עדיין בית כנסת "מגן אברהם". עקבות המלחמה ניכרות בו; אין לו גג, אבל הוא עומד על תילו בשל החלטה להשאיר מבנים דתיים. כמה עשרות יהודים מתגוררים עדיין  בלבנון.
"כשביקשתי מז'אן שיביא אותי לבית הכנסת בחמדון, הוא הביט בי בשאלה. הסברתי לו שאני מתעניין בגורלן של כל הדתות בארץ המפולגת הזאת. זה לא סיפק אותו, הוא כנראה חשד שאני יהודי. בבית הכנסת הוא הצביע פתאום על תבליט של לוחות הברית ושאל אותי: 'אתה יודע לקרוא מה כתוב שם?' לא איבדתי את עשתונותי, ועניתי: לא, ואתה? הוא לא היחיד שחשד בי. כמה אנשים ניסו לברר אם אני יהודי או ישראלי. התחמקתי מלענות להם. לא רציתי לסכן את עצמי או אותם".

כולנו לבנונים
"ז'ורז' היה הנהג שלי במסע צפונה", מספר נפתלי. "הוא גר בכפר בהרי הלבנון, אבל בגלל שאין שם עבודה, גם הוא עובד בביירות ומגיע הביתה רק בסופי שבוע. כמעט עשרים שנה הפרידו ביני לבין ז'ורז', אבל עובדה זו והעובדה שמוצאנו מתרבויות שונות לא מנעו את הקרבה. אחרי חמישה ימים וחמישה לילות של נסיעה ממקום למקום, הפכנו לחברים. ממנו למדתי הרבה על הארץ המפולגת הזאת".
ז'ורז' חי ונשם רוב חייו מלחמה. הוא וחבריו לא ידעו מציאות אחרת. עבורם, המאבק בין המוסלמים לנוצרים הוא חלק מתפיסת עולם, וההבנה שאפשר גם אחרת היא בגדר מהפכה גדולה בחייהם. "באחד הימים ירדנו, ז'ורז' ואני, לטריפולי". לעומת ביירות המערבית, טריפולי, יישוב פיניקי בעבר הרחוק והיום עיר מוסלמית צפופה והומה, היא מזרחית בנשמתה. זו העיר השנייה בגודלה בלבנון. בה נמצא הנמל הגדול ביותר, והיא נחשבת למרכז המסחרי של צפון המדינה. "עבור מרבית חבריו של ז'ורז'", מספר נפתלי, "טריפולי מחוץ לתחום. פתגם לבנוני נוצרי אומר: 'אם אתה רוצה להתאבד, תאכל סנדוויץ' בטריפולי'. הם מסרבים לבקר גם בנופים היפים המקיפים אותה. הם פשוט לא רוצים להיפגש ולהתחבר עם המוסלמים. 'תראה, המשפחה שלי לא סבלה במלחמה', אמר לי ז'ורז', 'אבל יש לי חברים שהקרובים שלהם נהרגו, והם עדיין שונאים את המוסלמים ומפחדים מהם. אין לי כעס וטינה אישיים, ולכן אני יכול להיות מין גשר בין המוסלמים לנוצרים. אחרי הכל, כולנו לבנונים'".
אין ספק, כל תושבי לבנון הם לבנונים; אבל כמה לבנונים יש – אף אחד אינו יודע. לפחות שישים שנה לא עשו כאן מיפקד אוכלוסין. מיפקד כזה היה מגלה לאיזו עדה יש רוב, עובדה שיש לה השלכות פוליטיות ממדרגה ראשונה. אבל כדי לבצע מיפקד אוכלוסין, צריך שיתוף פעולה של כל הקבוצות, ודבר זה כמעט בלתי אפשרי כאן. בלי מיפקד, לעומת זאת, כל צד יכול לטעון שיש לו רוב, ולך תוכיח אחרת.
כל מה שיש היום אלה הערכות. לפי אחת מהן, מתגוררים כ־87 אחוזים מהתושבים בערים, מהם  כ־50 אחוזים בביירות (כ־1,700,000 נפשות) כשסך הכל האוכלוסייה מגיע ל־3,900,000 במדינה כולה, מהם 300,000 פלסטינים – 50 אחוזים מהם חיים מתחת לקו העוני. למרות שהחלוקה העדתית אינה ברורה, יש הערכות שלפיהן 60 אחוזים מהתושבים הם מוסלמים (מהם 32 אחוזים שיעים, 21 אחוזים סונים ושבעה דרוזים), 39 אחוזים נוצרים (25 אחוזים מרונים, שבעה אחוזים יוונים אורתודוקסים, חמישה אחוזים יוונים קתולים, ושני אחוזים ארמנים).
בין 200,000 ל־400,000 לבנונים חיים בגלות, אך יש הערכות שלפיהן מספר הגולים התקרב במהלך המלחמה למיליון. הם חיים באירופה, באמריקה הצפונית ובאפריקה, בעיקר בניגריה. רמת ההשכלה של המהגרים גבוהה, ובדרך כלל הם מרוויחים הרבה כסף ושולחים אותו הביתה, ללבנון. באחרונה התחילו המהגרים לחזור ללבנון, כדי להשתתף במאמץ השיקום ולחיות שוב בארצם.
"יום אחד הגענו ז'ורז' ואני לוואדי קאדישה (KADISHA) שליד כפר בָּשָארֶה", מספר נפתלי. "בתוך הנוף הפסטורלי של הטרסות הירוקות ראיתי פתאום זקן עם מקל וכובע צמר. הוא עדר את האדמה באיטיות. ואני, שאוהב את האנשים האלה ששייכים למקומם, ביקשתי תוך גמגום בערבית לצלם אותו. הוא חייך מתוך הקמטים ואמר באנגלית צחה: 'אתה לא צריך להתאמץ. אני יודע אנגלית. עשרים שנה גרתי באוסטרליה, ורק עכשיו חזרתי'".
המלחמה שהבריחה את הלבנונים הביאה למדינה את הסורים. מיליון וחצי סורים עובדים בלבנון, משום שאין מקומות תעסוקה בסוריה, ומשום שבלבנון הם מרוויחים יותר. הם עושים בעיקר עבודות שחורות, ואפשר לראות אותם מדי בוקר מחכים בצידי הדרכים למישהו שיבוא ויאסוף אותם. את הכסף הם שולחים הביתה, לסוריה. בביצוע העבודות השחורות הם מתחלקים עם כ־400,000 מצרים ותאילנדים. בלבנון יש, אם כן, כמעט שני מיליון זרים, ואוכלוסייה מקומית של כארבעה מיליון אנשים. זה כשלעצמו עלול להוות מתכון לבעיות חברתיות ופוליטיות קשות.
הפרלמנט הלבנוני, שבו 130 חברים, הוא מעשה תשבץ; ממש כמו בישראל. את התפקידים החשובים ממלאים בני שלוש העדות הגדולות: נשיא הפרלמנט, נביע ברי הוא שיעי מהמפלגה החזקה ביותר – אמל; נשיא לבנון, אליאס הראווי, הוא נוצרי מרוני; וראש הממשלה, רפיק חארירי, הוא מוסלמי סוני. מיהו האיש החזק? פעם זה היה הנשיא, היום זה ראש הממשלה, הנהנה מתמיכת הסורים – השליטים האמיתיים.
האידיאולוגיה הסורית בנושא לבנון ברורה: לבנון היא חלק מסוריה רבתי, כמו צפון ישראל וצפון ירדן. אבל לאידיאולוגיה יש תפקיד משני, ומה שקובע יותר זו הכלכלה. למרות הבעיות שיצרה מלחמת האזרחים, הכלכלה הלבנונית איתנה יותר מזו הסורית. כדי לשמור את פיסת האדמה הזאת, נמצאים הסורים בכל מקום: הם הפועלים והם החיילים הניצבים ברוב המחסומים בדרכים. בשדה התעופה מחייכים אסד ובנו מהקירות. המוחבראת (השב"כ הסורי) מוכרים תירס ודברי סידקית בצמתים וברחובות הראשיים של הערים הגדולות. בערב מגיעות המשאיות  הסוריות, והרוכלים התמימים אורזים את החפצים ונוסעים משם, אבל התושבים הלבנונים יודעים שהם יחזרו, כי אלה באי־כוחם של השלטונות האמיתיים.
לא בכל לבנון מרגישים את תוצאות המלחמה בכל חומרתן. בהרי הלבנון, למשל, הפצעים אינם ישירים, למרות שהמלחמה התנהלה מעבר לפינה, בטריפולי. "תארי לך", אומר נפתלי, "נוף דומה לאלפים. מפלים שגובהם בין 50 ל־100 מטרים, שלג, והכל ירוק. הכפרים מפוזרים על פסגות ההרים ובעמקים. הבתים אינם מכערים את הנוף, אלא משתלבים בו".
אבל ההשפעה העקיפה של המלחמה ניכרת בכל זאת גם כאן. לפני 12 שנה התחילו לבנות בכפר של ז'ורז' מרכז קהילתי, ובו אולם ספורט ואולם אירועים. עד היום לא הסתיימה הבנייה, בגלל מחסור בכסף. מרכזים קהילתיים בלבנון אינם נתמכים על ידי הממשלה בגלל המצב הכלכלי הקשה. הם אמנם קיבלו 200 דולר מאחד המשרדים הממשלתיים, אבל כדי להשלים את בניית הגג, למשל, עליהם לגייס 70 אלף דולר.
"יום אחד נסענו לבִּיבְּלוֹס (גבל), בהמלצת מדריכי התיירים. התאכזבתי: רחוב עם שוק תיירותי, וזהו". אבל הכתובים מספרים שביבלוס היתה בעת העתיקה עיר נמל מוקפת חומות, ונחשבת לאחת הערים המעטות המיושבות ברציפות מהאלף החמישי לפני הספירה. באלף השלישי לפני הספירה היתה ביבלוס הנמל החשוב ביותר באיזור, וממנו נשלחו עצי ארז ושמן למצרים בתמורה לזהב ולפפירוס. עד המאה העשירית לפני הספירה היתה העיר מרכז פיניקי חשוב, והתפתח בה אלף־בית פונטי שבישר את האלף־בית המודרני. אבל החל מהאלף הראשון לפני הספירה סבלה העיר מפשיטות רבות של פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים וצלבנים. כשעזבו אותה הצלבנים לנפשה, שקעה ונשכחה.
במהלך הנסיעה לכיוון טריפולי ("נסענו הרבה לכיוון טריפולי תוך כדי הסיבובים") הם ביקרו במנזרי המרונים התלויים על ההרים. המנזרים הוקמו לפני מאות שנים, וכל השנים הללו הם מאוישים. כשמדברים על נוצרים בלבנון, מתכוונים בדרך כלל למרונים. לבנון היא מרכזה של כת  זו, המונה כמיליון נפש.
הכנסייה המרונית הוקמה במאה החמישית בצפון סוריה, ושנים רבות נרדפו מאמיניה על ידי כנסיות אחרות. במאה ה־18 התאחדה עם הכנסייה הקתולית ברומא, אך היא שומרת על אוטונומיה. בראשה עומד פטריארך הכפוף ישירות לאפיפיור. בתחילה היתה שפת התפילה סורית, והיום היא ערבית. כשזכתה לבנון לעצמאות, היתה העדה המרונית הגדולה במדינה וזכתה בכוח רב. כוח זה מטלטל את לבנון עד היום.

אלפים וכאפייה
באיזור סדארס (CEDARS) המצוי סמוך לבשארה, אפשר לראות שוב ארזים הצומחים על מדרונות הר מאקמאל (MAKMAL), יותר מ־2,000 מטרים מעל פני הים. זהו יער קטן שהוכרז כשמורת טבע, וחלק מהעצים שם בני 1,500 שנים. באיזור נמצא כפר הסקי סדארס, הנראה כמו כפר באלפים, והמלונות הפזורים בו זכו לשמות מההווי האלפיני; מלון טירול, למשל. "בבית הקפה הגיש לי מוסלמי חובש כאפייה קפה, וזה היה הדבר היחיד שהזכיר לי שאני לא בשווייץ", מחייך נפתלי. סקי אינו נופש זול בלבנון, והאתר ריק למדי. פעם היתה שם תיירות פנים ערה. היום, כשמשכורת ממוצעת מגיעה ל־500 דולר בחודש (משכורת מינימום היא כ־120 דולר), ויום סקי עולה 30 דולר, הפך הספורט הזה לבלתי אפשרי עבור הרבה מאוד אנשים.
"יום אחר נסענו לאיזור מוסלמי מצפון לטריפולי. ז'ורז' נפעם כל הדרך. הוא לא הכיר את הנופים: גבעות ירוקות ומים בשפע. הוא לא ביקר שם אף פעם, למרות שזה קרוב מאוד לבית שלו. באחד הכפרים התארחנו אצל משפחה מוסלמית. האירוח היה יוצא דופן, וז'ורז' היה נרגש מאוד. במכונית הוא אמר לי: 'הגיס שלי מוכר מכונות כביסה ומסרב למכור למוסלמים. הוא טיפש. תודה שלקחת אותי לכאן. אני מרגיש שעוד מחסום פנימי נעלם'".
ומחסום אחר נפתח כשפגשו על הגבעות קבוצת נערות בלבוש מסורתי. נפתלי רצה לצלם, והתפתחה שיחה. הנערות, התברר, בנות 17 והן לומדות בבית ספר בדרום ביירות, מעוז החיזבאללה. "בנות חיזבאללה", אמר ז'ורז' לנפתלי בתהייה, "והן כאלה נחמדות".
"למרות שהנערות נחמדות, ההוראה שאתה מקבל בכל מקום בלבנון היא להימנע ככל הניתן מלהיפגש עם אנשי החיזבאללה. אלא שהארגון שולט, בתמיכה סורית, בבעלבק, שבה מצוי האקרופוליס הרומי הגדול ביותר בעולם ואת זה לא רציתי להחמיץ".
בעלבק, שנוסדה על ידי הפיניקים וכונתה כך על שם האל הפיניקי בעל, נמצאת 86 קילומטרים צפונית־מזרחית לביירות. היוונים כינו אותה הֶלְיוֹפוֹלִיס, "עיר השמש", והרומאים הפכו אותה למרכז תפילה ליופיטר, אבי האלים. היום סוגדים שם לדברים אחרים. "כשנכנסים לבעלבק קשה שלא להבחין בתמונת ענק של הר הבית הניצבת על אי תנועה. סביב האתר מתנוססים שלטים הקוראים לשחרר את האדמות הכבושות. את תמונתו של חומייני מעדיפים כאן על תמונתו של אסד, והתחושה היתה שתעינו וחדרנו לשטחה של איראן. אבל כשנכנסנו לאתר הבנתי למה בכל מדריכי התיירים נכתב שצריך לבקר שם. אין ספק זה היה כדאי. אלה המקדשים הרומיים היפים ביותר שראיתי בחיים".
דווקא בתוך האתר, הרחק מעיניהם של אנשי החיזבאללה, הרגיש נפתלי בראשונה ובעוצמה רבה את טעמו של הפחד. "כדי לצלם טיפסתי על חומה שגובהה שלוש קומות. התמקמתי והנחתי את החצובה, ואז זה בא: טלטלה עצומה. עמדתי רועד מפחד, ותהיתי למה טיפסתי לכאן. בדרך כלל, אין לי פחד גבהים. אני חושב שזה היה תירוץ לשחרר את הפחד שצברתי במשך שבועיים כמעט, מאז הגעתי ללבנון: החשש לסכן אנשים שעזרו לי, הפחד שהסורים או החיזבאללה יחשפו את זהותי ויתעללו בי. אני מאמין שלפחד זה בריא; אז עמדתי לי שם, ונתתי לרגש הזה להציף אותי.
"על חומות בעלבק התברר לי עוד משהו חשוב: לא רק ללבנונים יש דעות קדומות על המדינה שלהם, גם לנו יש דעה קדומה עליה. בביקור בלבנון גיליתי כי היא אינה רק חיזבאללה, טרור, קטיושות ומלחמת אזרחים בין עדות, אלא גם עתיקות מדהימות כמו בעלבק וכפרים שלווים וירוקים בהרים, בהם מתגוררים אנשים כמונו, שאינם רוצים עוד מלחמה ותוהים איך יגמרו את החודש".

הפוסט לבנון – ביקור בביירות הופיע ראשון במסע אחר