הפנים המיוזעות של השוטר, המבע המבועת שלו כשהחל להכות בנו עם אלה, כמו החדירו לתוכי את ההבנה שמשהו נורא קורה ושהשוטרים התוקפניים שמסתערים עלינו, בעצם, נאבקים על חיינו. נלחמים על כל מי שעמד לעלות בעוד דקות ספורות יחד איתי על "גשר המוות". הגשר מעל הגנגס התמלא ברבבות מאמינים משולהבים. חדורים כולם להגיע אל גדת הגנגס, אל נקודת הטבילה המרכזית של פסטיבל הקומבה מלה. הם היו בדרכם להיטהר ולהשיג את ה"מוקשה", השחרור ממעגל החיים והמתים על פי תפיסתם ההינדואיסטית. הם לא שיערו שהם עומדים לרמוס ולהירמס למוות כבר בגלגול הזה.

רבבות מאמינים משולהבים נוהרים אל אללה אבאד כדי להשתתף בפסטיבל

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר להודו
• בצל הגולגולות: מפגשים עם סאדואים בקומבה מלה
• קומבה מלה: הטבילה הגדולה
• הקומבה מלה: פסטיבל הכד הגדול

המסע שלי לפסטיבל הקומבה מלה: בין עדשה לנשמה

מתוך הקלחת של וורנאסי ועד לאורות המנצנצים של הפסטיבל, יצאתי, ביחד עם הצלם עמית אלוני, למסע שהוא הרבה מעבר לעבודה ככתבת וצלמת. מסע אל פסטיבל שהוא לא רק אירוע תרבותי ודתי אדיר, אלא גם חלון אל נבכי הנשמה ההודית. שילוב בין תרבות, צבעים, ריחות, קולות וצלילים שהלב מתקשה להכיל בבת אחת.

ככתבת המורגלת לחקור ולהתבונן, הרגשתי הפעם כמו נוודת הנסחפת בין מיליוני משתתפים, ביד אחת אוחזת מצלמה וביד השנייה "מחברת רשימות" אסוציאטיבית על ספידים. המראות והחוויות התערבבו יחד למסע בלתי נשכח, כזה שרק הודו יכולה להציע, ומהר מאוד גיליתי שהלב הוא הכלי החשוב ביותר במסע הזה, מסע שהפך להיות אישי.

היציאה ל"אוקיינוס אנושי" הטבול בלהט דתי טוטאלי, עוררה בי חששות רבים. גם אני כמוהם עלולה ברגעי צילום לא לראות בעיניים ולאבד כיוון ואחריות אישית. פחדתי ללכת לאיבוד. פחדתי להידרס בהמון, פחדתי שציוד הצילום היקר ייגנב או ייהרס – ומרבית החששות האלה, כפי שתקראו בהמשך, התגשמו בתוך המסע המטלטל.

משפחות שלמות עוקרות מהבית ויוצאות למסע, לפעמים למשך שבועות ארוכים

טבילה בנהר במהלך הקומבה מלה מביאה למצב של מוקשה – שחרור ממעגל החיים והמוות ומגלגול הנשמה, מה שגורם למיליוני מאמינים להגיע לפסטיבל

"הקומבה מלה" הפכה ל"מהא קומב"

ההתכנסות האנושית הדתית הגדולה בעולם מתרחשת בפסטיבל ה"קומבה מלה" בהודו, אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר קדושה אחרת – פסטיבל שבמהלכו מיליוני מאמינים מגיעים לטבול בנהר הגנגס הקדוש.  אחת ל-12 שנים מתקיים אירוע גדול יותר בעיר אללה אבאד. רק כאשר הגעתי להודו, הבנתי שהשנה מדובר במשהו שהוא בסדר גודל מטורף ואחר לגמרי, פסטיבל הבולע במימדיו את ה"קומבה מלה" פי מספר מונים. פסטיבל ה"מהא קומבה מלה". הפעם האחרונה בה הוא נחגג כאן, היתה לפני 144 שנים.

הפסטיבל הוא חלון אל נבכי הנשמה ההודית

ה"מהא קומבה מלה" מתרחש כאשר הצמתים האסטרולוגיים של הירח, יופיטר ואל השמש – סוריא, נמצאים במיקום המכונה "מומנט אסטרונומי". בתזמון קוסמי היסטורי זה משתחררת, על פי האמונה ההינדית, אנרגיה רוחנית מיוחדת על פני כדור הארץ. בימי הפסטיבל מתקדשים מי הגנגס ומייחסים להם סגולות רפואיות של פוריות, טוהרה ושפע. מפגש הנהרות כמו הופך למכבסה ענקית של חטאי ההינדים. אך החשוב ביותר מכל הוא שטבילה בנהר במהלך הקומבה מלה מביאה למצב של מוקשה – שחרור ממעגל החיים והמוות ומגלגול הנשמה. עובדה זו, היא שגורמת למיליוני מאמינים להגיע בהמוניהם לאורך כל הפסטיבל ובעיקר לארבע טבילות עיקריות.

לפני 12 שנים הגיעו  לעיר "אללה אבאד" כ-170 מיליון איש. הפעם הגיעו לאורך 45 ימי הפסטיבל, למעלה מ-450 מיליון אנשים. חוויתי את זה על בשרי. רגעים רבים של מחנק, של רצון להתחבר לשנורקל שיחלץ אותי מתוך הצפיפות האנושית ויזרים אלי חמצן. דחיסות של המון משולהב הדוחף קדימה, כמעט על אוטומט, בטוח שהוא בדרכו אל ה"מוקשה" עד ששוכח לשמור על חייו "כאן ועכשיו".

הנשים מכבסות את הסארי בנהר הגנגס ולאחר מכן מייבשות אותו, תוך שהן עומדות שעות ארוכות כשהסארי פרוש

כמו להקים עיר חדשה על המאדים

ההכנות לפסטיבל ערכו מספר חודשים. עשרות אלפי פועלים הקימו מתחם מיוחד על פני שטח של 640 קמ"ר. מאות אלפי מקומות לינה של אוהלים או חדרים מלוחות עץ דקים, מאות אלפי עמדות של שירותים ומקלחות, 15 בתי חולים, אלפי מקדשים, שמונה גשרים צפים מאולתרים לצד עשרות גשרים בנויים, מטבחי ענק, שבילים ודרכים. עיר שלמה שעם סיום הפסטיבל, תתפרק ותעלם, לפחות עד למאה הבאה.

המתחם נבנה סמוך לעיר "אללה-אבאד" שפירושו: "משכן האל". העיר ממוקמת כ-650 ק"מ מדרום מזרח לדלהי. אנחנו הגענו לכאן בנסיעה מוורנאסי. למרות שהמרחק ביניהן מסתכם ב-85 ק"מ בלבד, הנסיעה לעיר בדרך הפקוקה נמשכה יותר מארבע שעות, וכפול מזה בדרך חזרה. עבור אלה שיצאו אחרינו הפקקים נמשכו זמן רב יותר – היו מכוניות שעמדו בפקק לכיוון ורנאסי במשך 30 שעות ויותר, במה שכונה "פקק התנועה הגדול בעולם". אללה-אבאד, היא עיר גדולה, אפרורית, חסרת ייחוד וצפופה,  עם למעלה ממיליון תושבים. הבחירה לקיים את הפסטיבל דווקא כאן קשורה למיקום של העיר סמוך לחיבור של שלושת הנהרות: היאמונה, הגאנגס והנהר המיתולוגי התת קרקעי – סאראסווטי.

בימי הפסטיבל מתקדשים מי הגנגס ומייחסים להם סגולות רפואיות של פוריות, טוהרה ושפע

אבודה בים אדם

ביום הראשון לפסטיבל, מקץ שעות רבות של הליכה, כשהגב והרגליים התחרו ביניהם למי כואב יותר, נעזרתי באבישק, המדריך המקומי, בנשיאת התרמיל שלי. הלכנו בטור – אני, עמית ואבישק – בניסיון לחצות את ההמון. הובלתי בראש. הבטתי לאחור כל כמה דקות על מנת לשמור על קשר עין. ברגע אקראי לגמרי, כשהבטתי לאחור, אף אחד מהם כבר לא היה שם. הופתעתי מהקלות הבלתי נסבלת שבה זה קרה. נשארתי לבד, ללא טלפון, ללא כסף ושם מחנה הלינה שלנו נשכח מזיכרוני. הרגשתי לגמרי אבודה. עמדתי בתוך המון אדם שלא חוויתי כמותו מימי. זרם אנשים בלתי פוסק שטף מכל כיוון והצטופף בניסיון להידחק אל שדרת הדרכים הראשית. העיניים התרוצצו בניסיון להצליח לזהות ולדוג מישהו מוכר. "גיהצתי" את הרחוב בו התנתקנו הלוך ושוב. בדיעבד גם הם עשו את זה, אבל לשווא.

היינו בדרכנו למתחם הטרנס-ג'נדרים וידעתי שזו הנקודה המוחשית היחידה שדוברה בינינו. שיערתי שאם אצליח להגיע לשם, זו תהיה נקודת המפגש הבאה שלנו. ניסיתי לברר עם המקומיים היכן נמצא המתחם הזה. התשובות סתרו זו את זו וביניהן גמאתי כשישה קילומטר נוספים בריצה קלה. ניסיתי להגיע לשם לפני שחבריי יתייאשו. במקביל ניסיתי לעצור זרים ולהתקשר מהם אל הטלפון שלי שהיה בתרמיל הגב, אבל האינטרנט במתחם קרס. לבסוף התקשרתי לארץ לבעלי, מספר הטלפון היחיד בערך שאני זוכרת בעל פה בעולם, כדי שהוא יצליח להתקשר לעמית אלוני, השותף שלי. למזלי ושמחתי, זה עבד! עמית שלח את המיקום שלהם לעובר האורח שסייע לי ובאמצעות הגוגל מאפס שלו, הצלחתי מקץ שעתיים נוספות, לנווט את דרכי חזרה אליהם.

המשיט פצח בקריאות "הו, הו" ומאות שחפים צייתו לו וחגו סביבנו

הטבילה בסאנגאם

לאחר הליכה של כשבעה קילומטר ממקום המחנה שלנו, הגענו אל מזח של סירות עץ קטנות על גדת הגנגס. קפצנו לסירה ויצאנו לשיט לכיוון ה"סאנגאם" – מקום המפגש של  שלושת הנהרות הקדושים. במהלך פסטיבל הקומבה מלה, מיליוני מאמינים נוהרים לנקודת המפגש הזו הנחשבת לנקודה בה המים טהורים במיוחד. הטבילה בהם מסייעת לטהר את הגוף והנפש מחטאים. בנקודה זו מתחברים נתיבי המים הפיזיים וגם האנרגיות האלוהיות.

משיט הסירה שלנו הצביע בהתרגשות על נקודת החיבור בין הנהרות והורה לי להבחין בצבעים השונים של הנהרות. כאותה ילד/ה בסיפור "בגדי המלך העירום" לא ראיתי שום הבדל בצבעים, אך הנהנתי ושיתפתי פעולה עם ההתרגשות שלו. המשיט פצח בקריאות "הו, הו" ומאות שחפים צייתו לו וחגו סביבנו. הם ידעו שבעקבות הקריאות יגיע גם האוכל. המשיט השליך לכיוונם חטיף מזון בצורת חוטים דקים וצהבהבים והשחפים התקהלו סביבנו בהמוניהם.

מעגן עץ כיתר את ה"סאנגאם". סירות עץ רבות עגנו סביבו. משפחות שלמות ירדו מהן ונכנסו לטבול במים הרדודים בהתרגשות ובהתמסרות של קדושה. נסחפנו איתם ובהחלטה ספונטנית נכנסנו אל המים הקרים יחפים, עם מצלמה ביד. המים הגיעו בחלקים מסוימים עד לקו המותניים. המחשבות על מי הגנגס העכורים, המזוהמים, על אפר הגופות והגולגולות שצפות במימיו, הודחקו.

טבלנו יחד, השפרצנו מים, החלפנו לבקשתם טלפונים ואינסטגרם והפכנו למשפחה | צילום: עמית אלוני

המפגשים האנושיים בסאנגאם ותופעת ה"סלפי" של המקומיים איתנו, הפכה להפנינג מרגש. טבלנו יחד, השפרצנו מים, החלפנו לבקשתם טלפונים ואינסטגרם והפכנו למשפחה. לקראת השקיעה, כשהטמפרטורה צנחה, צעדנו רטובים חזרה למחנה לאורך שבעת הקילומטרים. למדנו שלקראת השקיעה, הצפיפות האנושית הופכת לבלתי נסבלת ומסוכנת. בשעות הזריחה והשקיעה, כשהמים קפואים ממש, אנשים נוהרים אל הגנגס לטבילה כהודיה לאל סוריא, אל השמש. הם מתפשטים ומתמסרים לטבילה. מצד אחד בתוך ההמון הצפוף, היה לנו פחות קר, אך היו רגעים בהם ההמון כמעט ניתק אותנו מהקרקע ואיבדנו אחיזה ושיווי משקל.

רק כששבנו למחנה והבגדים שלנו התייבשו, יכולנו להריח את ריח הסירחון העז שעלה מהם. קרצפתי את עצמי תחת נגלות מים פושרים במקלחת של דלי פלסטיק אדום קטן.

המפגשים האנושיים בסאנגאם ותופעת ה"סלפי" של המקומיים איתנו, הפכה להפנינג מרגש

בין מקלחת עם דלי לארוחת ערב בעמידה

ההתמודדות עם תנאי המחייה בפסטיבל היתה מאתגרת. הליכה של עשרות קילומטרים מדי יום. מעברים חדים בין עומס חום בשעות הצהריים לקור אימים מהשקיעה. אובך מאובק וחולי אפף את המתחם כולו באופן קבוע וכיסה את הגוף. ציוד הצילום דרש ניקוי סיזיפי ללא הועיל. המקלחת המאולתרת מדי לילה בקור מקפיא עם "הוט באקט" של דלי פלסטיק אדום קטן, היתה מאתגרת, בעיקר בחפיפת השיער. ההמון שטף בקולי קולות את המתחם בתנועתיות בלתי פוסקת יום ולילה והרעש הדיר שינה מעיני במשך שלושה לילות רצופים, בחדר שקירותיו עשויים מחיצה דקה מעץ. הפסקות החשמל התכופות התחלפו בטרטור מנוע של גנרטור. לאורך ימים ארוכים לא היה בכלל מה לאכול, להוציא ארוחת בוקר הודית של אורז וכדורי בשר חריפים וארוחת ערב חריפה עוד יותר אותה אכלנו כששבנו למחנה. "חדר האוכל" המאולתר – שולחן ארוך ועליו ארבעה סירים מעל מפה מוכתמת, היה תחת כיפת השמיים. כסאות הפלסטיק והשולחנות הבודדים, גרמו לרובנו לאכול בעמידה בקור של 9-6 מעלות.

למעלה מ-450 מיליון מאמינים הגיעו לפסטיבל | צילום: עמית אלוני

בין מיסטיקה לליצנות

הנאגה סאדו – הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים – ריתקו אותנו במיוחד (ראו כתבה קודמת). שערם קשור וסבוך בצמות וראסטות, דביק מאפר מדורות ואבק דרכים. הם הולכים עירומים כביום היוולדם, משוחים באפר לבן וקדוש ונוהגים לחיות בבדידות בחיק הטבע.

במהלך ימי הפסטיבל, הנאגה סאדו משתתפים בארבע הטבילות הגדולות, אך גם עוברים "טבילה סודית" ייחודית בנפרד משל עצמם. הטבילה נעשית במתחם סגור וזרים לא מורשים להתקרב אליו. הודות לתעודות העיתונאים של "מסע אחר אונליין" יכולנו לעבור במחסומים הסגורים. רצינו לשהות כמה שיותר זמן בחברתם, ללמוד אותם ולנסות לפענח את התופעה הזו שבין מיסטיקה לליצנות. למה ליצנות? כי בנוסף לקישוטים ולציורי הגוף, התרשמתי מסתירות רבות. הם אמורים לאחוז במיסטיות ולגלם התרחקות מהבלי העולם הזה, אבל מחזיקים פלאפונים ונהנים להצטלם. הם עשו לנו הרבה הצגות ופוזות דרמטיות ושנייה אח"כ החליפו אותן בהשתטות.

הנאגה סאדו הולכים עירומים כביום היוולדם, משוחים באפר לבן

שורות על שורות של נאגה סאדו ישבו על גדת הנהר וגילחו את שיערם לקראת "הטבילה הסודית". אני הקפדתי להנמיך פרופיל. התיישבתי על האדמה במרחק מהם והעזתי להתקרב אליהם בהדרגה תוך כדי ישיבה בלבד. גם כשנדמה היה לי שהם כבר התרגלו לנוכחות שלי, גם אז הם היו בלתי צפויים להפליא. רגע אחד הזמינו אותי לכוס צ'אי משותף וברגע הבא שלפו קילשון, איימו לדקור אותי וזרקו עלי אדמה. הם גם ניסו לחטוף לעמית את המצלמה. עם הזמן למדתי לא להיבהל מהפראות הזאת, אלא לראות אותה כחלק מהאופי ההפכפך שלהם. לעתים הם סימנו לי להתרחק ואז שוב אפשרו להתקרב – כמו ריקוד טנגו שצעדיו מסורבלים ולא מתואמים.

רק לאחר שסיימו לגלח את הראש לכולם, החלה "הטבילה הסודית" של "פרחי הנזירות". הטבילה לוותה בתפילה ומנטרה ונעשתה שלוש פעמים ברציפות. הטבילה סימנה את "לידתם מחדש" ואת רגע הפיכתם לנאגה סאדו רשמיים. לאחר הטבילה, כהן בגלימה כתומה עבר ביניהם וחילק להם סרט בד לבן חדש, אתו הם עטפו את אזור החלציים.

הנאגה סאדו – הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים – ריתקו אותנו במיוחד

אסון הטבילה הגדולה

אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו הוותיקים. לפנות בוקר, ברגע אחד שכולם מצפים לו, קורע אוסף מלוכד של נאגה באבא את ים האנשים. הם מסתערים כלוחמים בשעת הקרב אל מי הנהר, שם הם מטהרים עצמם בטקס המתרחש אחת לכמה שנים, על פי אותם כללי טקס הנהוגים מאות בשנים.

בחצות הלילה, עמדנו לצאת לדרך אל הטבילה, אולם אז התבשרנו שבשל חשש מההמון והצורך לווסת אותו, נסגרו הגשרים המחברים בין שתי גדות הגנגס. נדהמנו לגלות שהדרך אל הטבילה הגדולה – הסיבה הראשית שבשבילה הגענו לפסטיבל – נחסמה בפנינו.

כרכרה מקושטת בתחילת התהלוכה

אבישק המדריך המקומי למוד הניסיון, הורה לנו להישאר במחנה וטען שזה אבוד, אבל לא יכולנו להשלים עם זה. באישון לילה, בקור מקפיא, החלטנו לקחת את הסיכון ולצאת לדרך בלעדיו. ידענו שיש מספר מחסומים משטרתיים שיערימו עלינו קשיים ושהמשמעות היא שיתכן שנלך 14 ק"מ לאורך הלילה לשווא. לאורך צידי הדרכים ישנו רבבות אנשים כשהם ארוזים בתוך שמיכות צמר. לא ניתן היה לנחש אפילו היכן נמצא הראש והיכן כף הרגל. מקץ שעה של הליכה הגענו למחסום הראשון בגשר. עבורנו זו היתה נקודת המעבר החשובה ביותר בניסיון שלנו להגיע לטבילה. דרוכים ומתוחים הצגנו את תעודות העיתונאים ולשמחתנו אפשרו לנו לעבור. ידענו שמכאן כבר לא נאפשר לאף אחד לעצור אותנו. כך כשהגענו למחסומים הבאים, בהם התעודות לא הועילו לנו, מצאנו את עצמנו מטפסים על גדרות בדרכים עוקפות ועסקנו בניסיון לחמוק מהמשטרה לאורך כל הלילה. ניווטנו את דרכנו בתוך ההמון בעזרת גוגל מאפס ומקץ שעתיים וחצי של הליכה רציפה, הצלחנו להגיע אל הנקודה בה מתחילה תהלוכת הסאדואים דקות ספורות לפני שזו החלה. נשמנו לרווחה וחילקנו לעצמנו צ'אפחות של גאווה על הנחישות.

מיליוני מאמינים נוהרים לנקודת המפגש בין הנהרות הנחשבת לנקודה בה המים טהורים במיוחד

חצוצרות הודיות הגיחו ממאהל הסאדואים. המנוחה הקצרה שלנו התחלפה בריצה לעבר סוסים מקושטים עליהם רכבו סאדואים שהניפו בידיהם חרבות. הם רכבו בראש התהלוכה ואחריהם צעדו בעירום, בטמפרטורה של 5-4 מעלות, אלפי סאדואים. המחזה הצבעוני המשולהב היה מהמם. באמת חווית חיים.

המון אדם שביקש להצטרף לטבילה עם הסאדואים הקדושים, נדחס לתוך התהלוכה ואנחנו ביניהם. צעדנו אחרי שאגות לאל שיווה וסאדואים עירומים המרוחים באפר לבן. בשעות הקטנות של הלילה, בקור מקפיא, זרמנו עם ההמונים אל הגשר המוביל אל ה"סאנגאם", מקום הטבילה בגנגס. הצפיפות החסירה בנו פעימה. התקשנו לנשום. צוואר בקבוק אנושי ניסה להידחס אל הגשר. חשבנו שמספיק שאדם אחד ימעד בתוך המיליונים סביבנו כדי שיקרה אסון. מרגעים כאלו בדיוק פחדתי עוד לפני שיצאנו מהארץ. המשטרה לא פינתה עולי רגל שישנו בצידי הגשר כשהם עטופים בשמיכות צמר כנגד הקור וכאוס טראגי החל. הצועדים נתקלו בהם, נפלו, מחצו אותם ונמחצו למוות.

צוואר בקבוק אנושי נדחס אל הגשר, רגעים לפני האסון

רגעים ספורים לפני שעלינו גם אנחנו על הגשר, השוטרים עצרו אותנו והחלו להדוף אותנו לאחור. הם הזיעו מבעתה והיכו אותנו באלות. לא יכולנו לסגת כי המון משולהב מאחורינו המשיך לדחוף אותנו לכיוון הגשר הנכסף. חווינו רגעי אימה. בתקשורת דיווחו על 40 הרוגים, אבל הרחוב טען שמדובר בכמה מאות. מודים לאל שלנו ולמזל שהציל אותנו מההמון הנדרס, החלטנו לעזוב את הפסטיבל ולחזור לוורנאסי. בדיעבד שמענו שבעקבות האירועים הקשים, הטבילה הגדולה בוטלה. לא יכולנו שלא לחשוב על המאמינים שרצו להיטבל כדי להשתחרר ממעגל המוות והחיים, הסאמסרה, אך מצאו את מותם מהר מדי בגלגול הנוכחי.

המסע אל הקומבה מלה הוא בשליחות מסע אחר ובחסות אתיופיאן איירלנס, המגיעים לרחבי המזרח הרחוק וליעדים רבים נוספים.

לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם

עמית אלוני – צלם תרבות, מדריך צילום.
פייסבוק
אינסטגרם

הפוסט המהא קומבה מלה בהודו – הפסטיבל הגדול בעולם הופיע ראשון במסע אחר

נדמה היה כי כל שניים וחצי מיליון תושביה יצאו אל הסמטאות. פקקת של ריקשות, טוקטוקים ואופנועים שהצפצוף הפך לחלק מתרבות הנהיגה שלהם עוד בטרם יצאו בכלל לדרכם. גם לו צעקתי את הצעקה העוצמתית ביותר, הקול שלי היה נבלע כלחישה רפה. נתקענו מספר פעמים מבלי יכולת לזוז בסבך אנושי בסמטאות, בדרך לראיון עם באבא ג'י – סאדו מהזרם האנאגורי.

• המסע אל המהא קומבה מלה – הפסטיבל הגדול בעולם >
• הודו – מדריך מסע אחר >

הפעם פגשתי וורנאסי אחרת – צבעונית, המונית, עמוסה ורועשת יותר, בהיותה העיר הקרובה ביותר בדרך לעיר הקדושה "אללה-אבאד", בה מתקיים השנה הפסטיבל

סאדואים

פסטיבל הקומבה מלה ידוע בין היתר כהזדמנות לפגוש סאדואים – נזירים סגפנים מזרמים שונים. לכן היה לנו חשוב לפגוש ולראיין סאדו בטרם נגיע לשם.

כל קבוצה של סאדואים, מייצגת זהות קבוצתית שמחויבת לאורח חיים מסוים. הם שואפים ליצור אוטונומיה מהחברה הכללית אך לבנות קבוצה עצמאית מבחינה רוחנית וחברתית. בתוך תת הקבוצה שיצרו, הם פועלים כחלק מקולקטיב ומאמצים מנהגים חברתיים משותפים, כמו קבלת אמונה חדשה או סמלים כלבוש, צביעה באפר, תספורת מסוימת וכו'. כך הם מדגישים את שייכותם לקבוצה הזו.

32 זרמי סאדו קיימים בהודו כיום. המשותף לזרמים השונים, הוא התמקדות בעצמיות ומחויבות להגשמה רוחנית באמצעות פרישה מהחיים החומריים והחברתיים. לחלקם היו משפחות, אישה וילדים. חלקם עבדו במשרות מכובדות וביום בהיר אחד, הם קמו ופרשו מהבלי העולם הזה על ידי התנזרות מכל מה שקשור לתשוקות, תענוגות וצרכים חומריים לטובת הארה רוחנית.

קיווינו שבעזרת ראיון מקדים לפסטיבל, נצליח להבין כיצד אנשים בוחרים בדרך חיים המוותרת על כל מה שנותן לי משמעות בעולם הזה – משפחה, אהבה, חברות ומימוש עצמי.

פסטיבל הקומבה מלה, ידוע בין היתר כהזדמנות לפגוש סאדואים – נזירים סגפנים מזרמים שונים

באבא ג'י

באבא ג'י (טרילוק נאט בארו) חי בתוך חדרון קטן של 4 מ"ר על גדת הגנגס, בסמיכות לאתר שריפת הגופות "מניקרניקה גהאט". גחלת לוחשת שהובאה משם, מעשנת את חדרו עשרים וארבע שעות ביממה.

בקירות החדר הצבועים באדום, שלוש גומחות עם תבליט האל גאנש עטוי בשרשראות פרחים כמעט נבולים. בתוכן דחוסים גם מעט החפצים האישיים שברשותו – מברשת שיניים עכורה, מספריים גדולים, קופסת גפרורים, שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים שחורים. וזהו.

נאמר לנו כי ברגע שבאבא ג'י יראה אותנו, הוא ידע להסתכל לתוכנו ולראות את עתידנו. ידע בדיוק את מה שאני הכי לא רוצה לדעת.

המיתוס טוען כי בעבר האנאגאורים, בהיותם חופשיים מכל חוק ועניין, נהגו לאכול בשר אדם. כיום הם מקיימים טקסים שמאנים באמצעות גולגולות של אנשים שתהליך השריפה שלהם לא הושלם. הם מקיימים אפילו טקסי וודו וכישוף שהתגלגלו לכאן מאפריקה.

השאלה הראשונה שסקרנה אותי כפסיכואנליטיקאית היתה נקודת המעבר של באבא ג'י מחייו הקודמים לפאזה הנוכחית ומאיזה רקע הגיע.

באבא ג'י טען שחייו הקודמים נגמרו ולכן נמחקו מזיכרונו. לדבריו לפני 12 שנים בשנת 2001, כשהיה בן 26 ולאחר שאביו נפטר, הגיע לראשונה לפסטיבל הקומבה מלה, שם פגש את הסאדואים. כך (לדעתי) מילא את החוסר באב עם דמותו של שיווא, והבין כי סיים את כל תפקידיו בחייו הקודמים.

באבא ג'י השתתק והדליק לעצמו צ'ילום, כלי עישון מחרס דמוי צינור, עם מנה נדיבה של מריחואנה. לאחר שאיפה עמוקה והשתנקות קלה, פלט עשן ודרכו מסר מידע נוסף. במשך חמש שנים הוא שוטט במקומות קדושים בהודו תחת עינו הבוחנת של הגורו ג'י בתקווה שיסכים לפרוש עליו את חסותו ולהוביל אותו.

הוא שקע לתוך שתיקה נוספת ובעיניים עצומות שאף מנה נוספת מהצ'ילום. מרגע שהתקבל על ידו היה עליו ללמוד לתרגל מדיטציה סודית, "סאנדה מנטרה", אל מול שריפת גופות על גדת נהר הגנגס.

חשבתי שאולי שאלות קטנות וקונקרטיות, יחליקו בגרון את התשובות שלו בקלות רבה יותר וכך התנהל הריאיון.

לשאלתי כיצד מתנהל סדר היום שלו, ענה שהוא עושה כל מה שהגורו אומר לו. "אתמול אמר לי להתבונן חמש שעות מול שריפת המתים. היום אמר לי לשבת ליד הגנגס וזה מה שאני עושה בלי לשאול שאלות, בלי לערער. להיות כנוע, זה המפתח".

בתשובה שלו לשאלה שלי, מהי האמונה המובילה את דרכו, מצאתי תשובה, שהבהירה לי משהו על משמעות הבחירה עבורו 'בדרך הסאדו". הבנתי אולי משהו על חוסר הנחת שלו, או הסבל עבורו הוא מחפש פתרון.

באבא ג'י ענה שעבורו יש רק אמת אחת והיא ללכת אחרי האל שיווה. האל שיווה הוא אחד מבין שלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם, המכונים "הטרי מורטאליטי". הוא דמות מופת במיתולוגיה ההינדואיסטית, המייצגת את האיזון בין הרס לבנייה. הוא אל השינוי של התחדשות הרוח והיכולת להסתכל מעבר למציאות החומרית של העולם. דמותו משקפת את הרעיון של הגעה להארה מתוך התמודדות עם ההרס. שיווה אחראי על ההרס וההתחדשות, על מחזור החיים, קצת בדומה לעוף החול – הפניקס.

"שיווה הוא האב שלנו", אמר באבא ג'י, "הוא הכל בשבילנו. שיווה לא עושה הפרדה בין אנשים, בעלי החיים או אפילו אבן קטנה. אין שוני ואין קאסטות (ריבוד המעמדות הנוקשה בהודו) וחוקים בהתאם. תהיה פשוט, רגוע ומאושר. אין לי דאגות. אני לא צריך לדאוג לפרנסה או משפחה. אני מסתפק במועט שפשוט מגיע אלי.

נאמר לנו כי ברגע שבאבא ג'י יראה אותנו, הוא ידע להסתכל לתוכנו ולראות את עתידנו. ידע בדיוק את מה שאני הכי לא רוצה לדעת (צילום עמית אלוני)

בקירות החדר הצבועים באדום, שלוש גומחות עם תבליט האל גאנש עטוי בשרשראות פרחים כמעט נבולים

ומה קורה אם דברים לא מסתדרים? שאלתי ובאבא ג'י סיפר שנקע את הקרסול ולא הצליח ללכת. הוא פנה לשיווה ואמר לו שמספר ימים לא יצא לו לאכול משהו מתוק. למחרת חיכו לו עוגיות בחלון.

לבקשתי הוא שיתף ברגע מרגש שחווה. "בשנה שעברה חליתי עם חום גבוה. שכבתי וחשבתי שאני לא אשרוד. הרגשתי לבד ואז דמיינתי או הזיתי את הגורו שלי. ראיתי אותו מלטף לי את הראש. כשפקחתי עיניים החום שלי נעלם".

לדבריו הוא מאמין בגלגול נשמות ובגלגול הקודם שלו היה גם נזיר. בזכות הקארמה הטובה שהייתה לו בגלגול הקודם, הוא שב וחזר להיות נזיר גם בגלגול הזה.

האם מותר לך להיות עם אישה?

"לא זה אסור. אני מתפלל ל'מאדר טארה' וכל אישה עבורי היא האימא שבראה את העולם. אני עושה אימוני טנטרה כדי לשלוט על האנרגיה המינית שלי".

אבל אם כולם יהיו כמוך איך נתרבה ?

"לא כולם יכולים להיות סאדו כמוני. התפקיד שלי הוא לעזור עם האיזון בעולם. אין בי רצון לסחוף את כולם אחרי. זו מהות החופש. זה החלק שלי לטובת הקולאז' החברתי בעולם".

ביקשנו מבאבא ג'י להדגים לנו טקס שמאני והוא הצטנע ואמר שאם כבר טקס אז אין טוב מלצפות בגורו שלו, מוביל הדרך.

לשם כך היה עלינו לקבל תחילה את הסכמת הגורו לפגוש אותנו. באבא ג'י ביקש לצלם אותנו בעזרת הסמארטפון החדיש שלו ולשלוח את התמונות בוואטספ לגורו. ניסיתי לארגן את התלתלים הפרועים ולהגדיל את החיוך. מתח ההמתנה לתשובתו הרגיש כמו לפני תהליך הבחינה לקבלה לקיבוץ.

התמונות נשלחו אך תשובה לא הגיעה. מקץ עשרים דקות, באבא ג'י התקשר אליו. עצרנו נשימה. הבאבא אמר לו שאני כתבת של מגזין חשוב בישראל. לא ידענו האם זה יזדקף לטובתנו או יחתום עלינו את הגולל.

ואז התשובה הגיעה: "תבואו עוד עשר דקות, רבע שעה, אני בדיוק אוכל".

"לא כולם יכולים להיות סאדו כמוני. התפקיד שלי הוא לעזור עם האיזון בעולם. אין בי רצון לסחוף את כולם אחרי. זו מהות החופש. זה החלק שלי לטובת הקולאז' החברתי בעולם"

באבא ג'י (טרילוק נאט בארו) חי בתוך חדרון קטן של 4 מ"ר על גדת הגנגס, בסמיכות לאתר שריפת הגופות "מניקרניקה גהאט"

המסע אל הגורו ג'י

פושקר, המדריך שתיווך ותירגם עבורנו את השיח, אמר שאנחנו ברי מזל. הוא ביקר אותו מספר פעמים ומעולם לא זכה לראות את הגורו.

עשר הדקות הפכו לשעה של המתנה.

משניתן האות שאפשר לצאת אל הגורו, מסע חדש החל. מסע במעלה גרם מדרגות תלול שהתפתל בין סמטאות צרות וקירות מצולקים של שכבות צבע מתקלפות. נעצרנו מול כניסה בצבע תכלת, מנסים להסדיר נשימה. בתוך הבית בן שלוש הקומות, החל מסע נוסף, קשה ותלול יותר מקודמו. מדרגות כחולות, עם רום כפול מהתקן של מדרגה רגילה, הפרידו בין הקומות והפכו את המבנה לסולם אינסופי. חבל גס נמתח לאורך הקיר כמעקה. משכתי בו כדי לסייע לעצמי בטיפוס. הגענו לעליית הגג. כביסה וכפכפים הכתימו אותה בצבע. כסאות פלסטיק נשלפו עבורנו והוגש לנו כדור תמרים ובתוכו אגוזים, קשיו וקוקוס. פצצת אנרגיה שחידשה את כוחותיי.

חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר בו נפרשו שלושה מזרונים ושמיכות צמר אדומות עם פרחים. על כיריים הונח סיר מפויח וצ'אי מסאלה ארומטי בחלב תאו מילא את החדר בניחוח.

בחדר ישב דזיין, בחור בן 22 מלוס אנג'לס, עם פני מלאך לבנים שקצת הזכירו לי את ישו, אלא שהוא בחר באל אחר לגמרי. הוא לבש בגדי נזיר אדומים ובשיער מדובלל של ראסטות צעירות סיפר שהגיע לכאן לאחר ארבע שנות נדודים בהודו. מרגע שפגש את גורו ג'י, היה לו ברור שמצא את מקומו, לפחות לעת עתה. "כאן יכולתי לשאול את כל השאלות שהצטברו לי לאורך השנים".

לשאלתי כיצד הוא מצליח להתקיים כאן, אמר שהצרכים שלו מועטים. "אני יכול לישון ברחוב, לאכול אוכל במקדש, להתרחץ בנהר ולכבס בו את הבגדים שלי". הקשר שלו עם משפחתו הולך ופוחת "כי כבר אין על מה לדבר. אני לא מתגעגע ואם כבר רק נעצב על זה שעד כה חייתי חיים אחרים. אני משחרר משהו קטן כדי להרים משהו גדול יותר מזה. אני לא הגוף שלי והתחושות שלי, אני משהו אחר שהיה לפני הגוף הזה ויהיה אחרי הגוף הזה ולכן אין לי משהו לאבד בחיים האלה".

שמעתי את הגורו ג'י, מדבר דרכו ותהיתי מתי נזכה לפגוש אותו סוף סוף. אני בכל זאת מביאה איתי מקצב מערבי מודרני המתדפק עם גבולות ברורים על דלתות השאנטי באנטי.

הספקנו לשתות מספר ספלי צ'אי מסאלה ושעה נוספת חלפה לה  בתוך ה"תוכלו לפגוש את הגורו בעוד עשר דקות"…

משניתן האות שאפשר לצאת אל הגורו, מסע חדש החל. מסע במעלה גרם מדרגות תלול שהתפתל בין סמטאות צרות וקירות מצולקים של שכבות צבע מתקלפות

בחדר ישב דזיין, בחור בן 22 מלוס אנג'לס, עם פני מלאך לבנים שקצת הזכירו לי את ישו, אלא שהוא בחר באל אחר לגמרי

לבסוף התבקשנו לעבור לחדר נוסף. החדר בו חי הגורו ג'י ולמעשה כמעט ולא יוצא ממנו בשנים האחרונות.

על המיטה ישב הגורו הנכסף בלבוש כתום, בזקן מאפיר ושרשראות לצווארו. משהו בנשימה שלי נעצר. הכל כמו נבלע תחת המבט שלו. המבט החודר, הנוקב שבחן כל ניע קטן ולא סר מאיתנו.

התיישבתי מולו על הרצפה, שלפתי לפטופ והתחלתי לעבוד. הגורו אסר עלי להקליד את הראיון ואסר עלי לצלם. בכך כמו הפיל באחת את כל ההגנות שלי והותיר אותי חשופה.

חוויתי אותו הפכפך, עוצמתי ואגרסיבי. לרגעים נראה היה כעומד מעל במה למרות שישב על מיטה עם סדין כתום ולעתים נראה היה כי התחבר למהות רוחנית עמוקה יותר.

המבט שלו פנה ישר לתוך עיני, הציץ לי מקרוב מדי על הנשמה. הרגשתי מאוימת ונאלמתי. משהו בלהיות אישה מולו כיווץ אותי.

לשמחתי, עמית הצליח להיות נוכח בסיטואציה מתוך מרווח שאפשר לו תנועה חופשית וגמישה יותר. הוא נע בין חוויה של עוצמה רוחנית חזקה לשעשוע והומור. הביט בחזרה אל המבט היוקד של הגורו, מגובה העיניים ולא כמוני, שהפכה פתאום לילדה קטנה.

בקרבתו ובשונה ממני, עמית הרגיש שהוא יכול גם להיות הוא עצמו וגם להרגיש בית. מעין תחושה של אל תדאג יהיה בסדר. הוא אפילו יכול היה לראות את עצמו נשאר כאן לעת עתה בנוח, במקום שיש בו תמיכה רוחנית גבוהה יותר המאפשרת לו "להיות". "אבל ברגע הראשון בו היה מבקש ממני להדליק לו את הצ'ילום",אמר עמית, " זה היה גם הרגע בו היה מאבד אותי ברגע ולתמיד…"

למרגלות הגורו ג'י, ישב בישיבה מזרחית על השטיח, בחור צעיר, מתלמד נוסף שלו, לאורך כל המפגש, תפקידו היה להדליק את הצ'ילום לעישון הגאנג'ה של המאסטר. הוא עקב בדריכות אחר הג'סטות של הגורו שהורו לו להצית גפרור נוסף. הרגשתי כיצד נשמה תועה נאחזת בכריזמה של הגורו. מודה שהיה לי מאד קשה עם זה. אותה הכניעות שבאבא ג'י דיבר עליה, הפכה לבלתי נסבלת כאשר ישבתי ליד "הגוזל" האבוד הזה.

האם יצאנו יודעים יותר? מבינים יותר? מבינים אולי בצורה ברורה את העוצמה שבמפגש איתו, את הכריזמה שבקלות ניתן להישאב אליה או להתבטל – גם לתורה וגם לאדם שבעצם לא מייצג דת אלא דרך חיים.

על המיטה ישב הגורו הנכסף בלבוש כתום, בזקן מאפיר ושרשראות לצווארו. משהו בנשימה שלי נעצר

צילום: עמית אלוני

למרגלות הגורו ג'י, ישב בישיבה מזרחית על השטיח, בחור צעיר, מתלמד נוסף שלו, לאורך כל המפגש, תפקידו היה להדליק את הצ'ילום לעישון הגאנג'ה של המאסטר

טבילת הנאגה-סאדו

אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו. הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים. הם מופיעים בהמוניהם במהלך הפסטיבל ונעלמים כלעומת שבאו בסופו. איש לא באמת יודע כיצד הם חיים. יש הטוענים שהם גרים בהרי ההימלאיה המושלגים וביערות. הם הולכים עירומים, משוחים באפר מדורות לבן או באפר משריפת המתים. שערם ארוך ונטוש בתוך ראסטות המבטאות את הפרישות מהחברה.

הינדים המבקשים להצטרף אל קהילת הנאגה-סאדו, צריכים לעשות אקט דרמתי וקיצוני שיוכיח את התמסרותם. עליהם לשבור את האשכים שלהם ובכך לעצור את המערכת ההורמונלית. התהליך ימשך לאורך שבע שנים, במהלכו יבצעו סיגופים אותם הם גם מפגינים במהלך הקומבה מלה: החדרת שיפודים לאיבר המין, נשיאת משקל כבד בעזרת הפין ווריאציות נוספות מכל הטוב הזה. מולנו סאדו החדיר מקל עץ לאיבר המין וסובב אותו בתנועה הסוחטת מיץ.

אחד הנאגא'ס התפרסם בכך שכבר שנים רבות רק עומד וכשמתעייף נשען על נדנדה. נאגה אחר שפגשנו והצלחתי לצלם, נדר נדר שלא להוריד לעולם את ידו השמאלית. הציפורניים שלו צמחו ביד הזאת בפראיות. הן מאונקלות, שחומות ומגיעות מעבר לשורש כף היד.

נשים המצטרפות לשורותיהם לא צריכות לבצע אקט מוסדר על מנת להשתייך אליהם. במהלך טקס הטבילה בו צפינו, הן נשארו לבושות בגלימות כתומות ושיערן היה מגולח. הן ישבו בנפרד מהגברים ושמרו עליהן מכל משמר. לא הרשו לנו להתקרב אליהן ובעיקר לא לצלם אותן.

הנאגה-סאדו מגלמים את הבחירה בחיים הקשים ביותר כהקרבה לשיווה. ההינדים תופסים אותם כאלו ששומרים את המסורת והדהרמה-סמטרה. הם יכולים להגיע מכל הקאסטות.

הנאגה-סאדו, הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים
צילום וידאו: עמית אלוני

הם מגיעים לקומבה מלה בהמוניהם לאחר הליכה של מאות קילומטרים וירידה מההרים.

במהלך ארבע טבילות מרכזיות, הם מקיימים תהלוכה מרשימה בשעות הקטנות של הלילה. סוסים ומרכבות מובילים טורים ארוכים של נאגה-סאדו עירומים. הם יוצאים מהמאהלים שלהם, חוצים גשר מעל נהר הגנגס, צועדים כקילומטר וחצי נוספים לאורכו ואז מסתערים אל מי הנהר. שם הם מטהרים עצמם והכל בקריאות פראיות של "בהאר מדאר" המהללות את האדון שיווה.

בדומה לשיווה, מושא ההערצה שלהם, גם לנאגה-סאדו עצבים מתוחים והם בלתי צפויים. לרגע חייכו אלי וביקשו שאצלם אותם, הזמינו אותי לשבת איתם ולשתות איתם צ'אי וברגע הבא שהגיח משום מקום, כמעט והיכו אותי במקלות ההליכה שלהם. אחד חטף את המצלמה לעמית ושני, לאחר שחייך, זרק חופן אדמה הישר לפרצופי. הוזהרתי מכך שצלמת גרמניה שניסתה לצלם אותם בניגוד לרצונם, נדקרה על ידי קלשון ולצלמים אחרים הם ריסקו את המצלמות. בתחילה הם אסרו עלי בתוקפנות רבה להתקרב אליהם או לצפות בטבילה, אבל לאחר שעות ארוכות של שהייה במחיצתם, למדתי להתקדם בישיבה לאט ובזהירות עד שהצלחתי ממש לשבת בסמיכות וקרוב אליהם.

מתוך הקירבה אליהם, למדתי שהפרישות שלהם מהבלי העולם הזה והחומריות, אינה קשורה לפלאפונים. חלקם הסתובבו איתם וממש אהבו וביקשו להצטלם. הבנתי שהפרישות שלהם, מתייחסת בעיקר לחוקים ולנורמות החברתיות. מאחר והם אינם "תפוסים" בתוך אלו, הם משוללי רסן, דחפיים ומסוכנים. מתוך שיחות רבות שקיימנו עם המקומיים, למדנו שכפריים  שהורחקו מהחברה בשל פשעים או שיבוש דעתם, מצאו מקלט קהילתי בקרב שורות הנאגה-סאדו.

אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו

איש לא באמת יודע כיצד הם חיים. יש הטוענים שהם גרים בהרי ההימלאיה המושלגים וביערות

השנה באישון לילה, בדרכם אל הגנגס לטבילה הגדולה, אירע אסון. המון אדם נדחס אל תוך גשר צר מלהכיל ואנשים נמחצו למוות. הייתי שם בפתחו של  אותו הגשר כאשר זה אירע, אך זה כבר סיפור אחר ויפורסם בכתבה הבאה.

—–

המסע אל הקומבה מלה הוא בשליחות מסע אחר ובחסות אתיופיאן איירלנס, המגיעים לרחבי המזרח הרחוק וליעדים רבים נוספים.

לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם

עמית אלוני – צלם תרבות, מדריך צילום.
פייסבוק
אינסטגרם

הפוסט בצל הגולגולות: מפגשים עם סאדואים בקומבה מלה הופיע ראשון במסע אחר

לפי אומדן משוער, מתרחשים בהודו קרוב לארבע מאות חגים דתיים שונים בכול שנה. מיעוטם הם כלל הודיים ומרביתם נחוגים בקהילות מסוימות, או במקומות מסוימים בלבד. וכזה הוא היריד של סונאפור. הוא מתרחש מדי שנה ב-Kartik Poornima, במילוא הלבנה של חודש קרטיק, בדרך כלל בחודש נובמבר. באותם תאריכים מתקיימים חגים שונים ברחבי הודו. ידוע במיוחד הוא יריד הגמלים המפורסם של פושקר (Pushkar), אשר ברג'סטן.

מכיוון שלוח השנה הוא ירחי, החגים נעים משנה לשנה, הלוח ושוב, על פני הלוח הגרגוריאני.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

במקור, התקיים היריד בעיר הסמוכה חג'יפור (Hajipur) ורק הפוג'ה (puja), התפילה המונית בנהר, התקיימה מול מקדש האריר נאת' (Harihar Nath) אשר בסונאפור. עם זאת, בתקופתו של הקיסר המוגולי אורנגזב (Aurangzeb), בסוף המאה ה-17, הועבר האירוע כולו לסונאפור. המסורת טוענת שהמקדש המקומי הוקם על ידי האל ראמה בעצמו, בדרכו למלך ג'נק (Janak), כדי לבקש את ידה של בתו היפה מטה סיטה (Mata Sita), כחלק מהאפוס ההינדואי הגדול "ראמיאנה" (Ramayana). אגדה אחרת מספרת על פיל מיתולוגי, שכף רגלו נתפשה בשיני תנין ענק, במקום כלשהו בנפאל. הם נאבקו זה בזה, שנים רבות, ובסופו של דבר הגיעו סמוך למקדש זה. הפיל שנחלש מאד, לקח בחדקו פרח לוטוס מהנהר והתפלל לאל וישנו שיציל אותו. וישנו שעה לתפילתו וחתך את התנין עם הסודארשן-צ'קרה, גלגל האש, שהוא הנשק העיקרי שלו.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים

נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים

יש פילים למכירה?

העניין שלי במקום התחיל בשנת 1996. במהלך טיול שהדרכתי,  עצרנו בפטנה בדרכנו לדרג'ילינג שבהימלייה ההודית. הספק המקומי, הפציר בי לנסוע ליריד הבקר הגדול של סונאפור; הגדול בהודו. היססתי. השבתי לו שכבר ביקרתי ביריד הגמלים הגדול של פושקר שברג'סטן. הוא טען שימיו הגדולים של יריד פושקר מאחוריו. שהוא כבר מתוייר וממוסחר. ואכן, כבר בשנת 1993, היה יריד פושקר, צבעוני ומלהיב ככול שיהיה, עמוס בתיירים, חלקם צופים עליו ממרומי כדור פורח.  היססתי. הוא המשיך להלהיב אותי בסיפורים על גמלים, גורי פילים ומה לא. לא הספקנו. חלפו שנים.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים. האזור שמושך את תשומת הלב העיקרית הוא האתי בזאר (Haathi Bazaar), שם נמכרים פילים. יריד סונאפור הוא המקום היחידי בהודו, בו נמכרו  פילים בכמות גדולה, למרות שהדבר אסור על פי החוק. מכירת הפילים נאסרה בשנת 2004, בהתאם לצוו לשמירה על חיות הבר, שניתן כבר ב-1972 ואסר על העברת בעלות של פילים. למרות זאת, האירוע לא נשמר בסוד (כאילו שאפשר לשמור בסוד מכירת פילים) והוא הופיע בתמונות ענק על גבי לוחות המודעות ובאתרי האינטרנט.

מעת לעת קראתי על היריד של סונאפור, ולא חדלתי מלשמוע סופרלטיבים על שפע חיות המשק הנכרות שם ועל התכונה הרבה של המוכרים והקונים. ראיתי תמונות של פילים טובלים בנהר, בקרב המוני מתרחצים, כשהם מתיזים מים מחדקיהם. למרות הסקרנות, היריד ירד לתחתית רחם החלומות שלי, שם מבשילים החלומות המאוחרים, כמו בהיריון מושהה אצל הדובים.

חלפו למעלה כמעט שלושה עשורים, עד שהגעתי.

כולם נוהרים ליריד

כמה ימים קודם לכן, כשנחתי בפטנה, בישר לי הספק המקומי, שהיריד קיים, חי ובועט, אבל הממשלה המקומית לא מרשה לשנע אליו בעלי חיים ממדינות אחרות בהודו. מספר הפילים שנמכרו ביריד ירד בהדרגה. בשנת 2004 נמכרו של 354 פילים ובשנת 2016, רק 13. לתדהמתי התברר לי שכבר בשנת 2017, אסרה ממשלת ביהאר, לשנע בעלי חיים ליריד, כחלק מחוקי צער בעלי חיים. כך שזה כבר לא יריד הבקר הגדול באסיה ואפילו לא בהודו. יריד בקר ללא גמלים, ללא פילים, ללא כבשים.

התקשיתי להסתיר את אכזבתי. אבל נסענו.

בדרך לשם, נסענו בתוך נחיל של כלי רכב. אוטובוסים עמוסים אנשים על גגותיהם (איני ממליץ על כך. גם מאות קטועי ידיים ורגליים בהודו, אינם ממליצים), טנדרים מתפקעים מאנשים שתלויים עליהם, משפחה שלמה על אופנוע, רעש של אגזוזים וצופרי אוויר. בכניסה ליריד פרקו המכוניות את מטענם האנושי וזה החל לנוע ללכת רגלית. נחיל אנושי ססגוני לעייפה, התפתל ברחובות המאולתרים של היריד. עיר שלמה אולתרה כאן ביד אומן. מוזר ככל שיישמע, ההודים, שהם גם אלופי הבלגן, הם גם מלכי הארגון. מכל עבר הוקמו דוכנים, חנויות, מטבחים, אטרקציות של לונה פארק לילדים. בשולי היריד, הקימה ממשלת ביהאר מאהל מאולתר, ובו אוהלים גבוהים ובהם מיטות נוחות ולכל אחד מהם צמודה מקלחת חמה. זה היה נראה כחזיון תעתועים בלב המדבר. אי של סדר, שקט וניקיון בתוך ההמולה הרועשת. הגם שהיה לנו מלון מוזמן, במרחק של כשעה נסיעה מהיריד, אי אפשר היה להתעלם מהחן של מאהל נעים בלב הבלגן. לא היה לנו ספק, שאנחנו מוותרים על המלון ונשארים כאן

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו. פגשנו אנשים שהגיעו לפטנה, בנסיעה של עשר שעות ברכבת ומשם היטלטלו לכאן באוטובוסים, על מטלטליהם וטפם. כולם נוהרים ליריד, שזהו אירוע המוני-דתי-חברתי, מסחרי,  שמתרחש מדי שנה, בירח מלא של חודש נובמבר. במשך יומיים ראינו מבין האלפים, רק שני מערביים, לבושים ב"דוטי", מנסים להתמזג. נראינו כל כך חריגים, כל כך לא שייכים, כך שמשכנו תשומת לב רבה והראייה, ביום המחרת, הופענו בשער של עיתון מקומי.

גולהר בפטנה הוא אסם ענק שבנו הבריטים ב-1786. מכאן יוצאים לסונאפור

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו

מנלנדה – האוניברסיטה הבודהיסטית

קליידוסקופ של פרצופים

יצאנו לשוטט, אמנם לא הוצעו הפעם למכירה, לא  גמלים ולא שוורים. רק מעט תאואים ועזים, אבל היו שם הרבה מאד סוסים אצילים, מטופחים להפליא, שהוצגו לראווה. הסוחרים טפחו על צווארם בגאווה, הברישו את שערם וניהלו שיחה ערה עם הקונים הפוטנציאליים. חלקם משופמים, חלקם קרחים, חלקם כחושים, אחד כרסתן, אך כולם נראו כ…סוחרי סוסים. מעת לעת מישהו גרר אותי מהשביל, או דחף אותי הצידה, מחשש שאדרס בפרסותיו של סוס, שהונהג על ידי פרש נלהב מדי. בין הסוסים הסתובבו מעט קונים פוטנציאליים ובעיקר סקרנים. ההודים הם העם הסקרן בעולם. הם נועצים בבוטות עיניים חצופות בתוך עיניך, כאילו לומדים בעל פה כל תנועה מתנועותיך. אינם חדלים מלשאול שאלות, בעיקר מאין באנו ואם אנו אוהבים את היריד. כולם רוצים להצטלם. עומדים זקופים מול המצלמה המכוונת לעברם, דומה ותיכף יישאו נאום לאומה. רבים יותר חפצים להצטלם אתנו. עוד תמונה ועוד תמונה. עוד זוג, עוד משפחה. סבלנות, גם אם היא גדולה, היא משאב שנגמר. שלי היא לא גדולה מדי. ברחבה שליד הסוסים, נפרשו בדים ארוכים שצבעו את הדשא בפסים אדומים, סגולים, לבנים וורודים. משפחות שלמות, לבושות ססגוניים, שכבו פרקדן, השתרעו או סעדו משהו. המשכנו לנוע בנהר האנושי, מתבוננים בקליידוסקופ של הפרצופים, של הקרחות, של הציציות, של הראשים העטופים במטפחת או בטורבן. של הזקנים, השפמים, הפנים החלקות, של הפנים העטויים בעדיים. עגילים בתוכי האוזניים, נזם באף, ענק לצוואר.

במרכז היריד הוקם תיאטרון פתוח. על הבמה רקדניות חוללו בריקוד קלאסי עדין, גופן נמתח כלפי מעלה, אל השמיים, מפליאות להטט באצבעותיהם ובשרירי פניהם. לידם, רוקדים, נכים בכיסאות גלגלים, מפגינים וירטואוזיות מפליאה של ממש. הקהל צופה, מחייך, צוחק. לא נלהב. לא מוחא כפיים.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב. צריך לשבת בקרן רחוב, עם כן ציור ומכחול, או למצער עם מצלמה ולנסות להנציח את הרגע. אנו איננו חדלים מלצלם. את הפנים, את הבגדים, את הדוכנים, את מאכלי הרחוב, כאן מטגן בטורה, מעין בלילה שמתנפחת בשמן חם. במקום אחר, מישהו רוקח תרופה מעשבים. כאן גריל, כאן תירס חם. כאן דברי מתיקה. כאן מגיד עתידות צופן סוד. שם עושה להטים. כאן מישהו מהמר. סחורות ושטרות עוברים מיד ליד. אנו אוחזים במצלמות, במין גרגרנות כזו, שואפים להנציח ולקחת הביתה משהו מהמראות.

המדריך המקומי שהספק צירף אלינו, לוחש לי כממתיק סוד: כאן מאורה שבה ניתן לשתות לשוכרה. גם אם לא כל כך חוקי. בביתן אחר, צדדי, נסתר משהו, אפשר לעשן חשיש בצוותא. בניגוד לייטרות, העליות לרגל אל ההימליה, לא ראיתי כאן עישון חשיש פומבי. אבל הוא זמין, לכול דכפין. הוא מאוכזב ממבטי הקפוא וקורץ לי בעינו, כאומר, יש כאן בילויים מרנינים עוד יותר. אני מעווה את פני והוא מניח לי.

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך. מקלו בידו, בראשו הקלשון של שיווה, פסים לבנים לרוחב מצחו וראסטות מזוהמות מגולגלות על ראשו. איש אחר, לא סהאדו, אבל עטור זקן צחור ופסים מאונכים של וישנו על מצחו. כמה חסידים של זרם הבהקטי בולטים בחליפותיהם הכתומות. הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה ברהמינית של דתות דראווידיות דרומיות אשר לוותה כמו כן גם בתופעות ויתור על ערכי דת מסוימים. היתה זו תנועה דתית, שהשמיטה את עקרונות הייחוס הדתי ויצאה נגד ההיררכיה החברתית. המאמינים שרו שירים מלאי רגש, שהזכירו לי במידת מה את חסידי ברסלב אצלנו.

ההמונים פסעו כנחש ענק, צרורותיהם על כתפם, נעים בזרם איטי אך נחוש. לא פוסק. עד לנהר. לאורך זרם המים האטי, הוקמו מרפסות עץ ועליהם נמתחו בדים. אלו הפכו לאכסניות מאותרות להמונים שהצטופפו בהם, מתעלמים מהאור ומהרעש. המוני אדם, שכבו פרקדן, כמעט צמודים זה לזה, כמה בהו בשמים, כמה נעצו מבטים סקרניים בעוברים ושבים, אחרים בישלו לעצמם ארוחה. או שתו תה שמכר להם אחד הרוכלים שדילג ביניהם ומעליהם.

מכיוון שסונאפור נמצא על מפגש הנהרות גנגס וגנדק (Gandak), הוא מקום קדוש עבור ההינדואים. אחת המטרות של המבקרים במקום, מעבר ליריד, הוא טבילה בנהר ותפילה במקדש האריאהרת. המוני נשים החליפו בגדים, כשהן מסתירות את גופן בסארי גדול. מפעם לפעם נשמט הבד, לרגע נתגלו שדיה של מישהי. איש לא התרגש והיא המשיכה במלאכתה. נשים התייפו מול מראה, או סרקו זו את זו.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך

_autotone

מהדורה הודית של סלבדור דאלי

יצאנו בשייט, כדי לראות את הפעילות מכיוון הנהר. היו שירדו לטבול במים, היו ששחו, היו שרחצו ידיים ופנים, היו שהדליקו נרות, היו שהשיטום בנהר. היתה זו פוג'ה המונית, לאור הירח שזהר בעיגול לבן, מבעד למעטה דקיק של עננים. היו שהתפללו, אחרים השתעשעו, אחרים שקעו במדיטציה עמוקה. ביניהם שוטטו רוכלים, מנסים להתפרנס מהמאמינים ומהסקרנים. היו שם גם ברהמינים, כוהנים שניכרו בחוט המשי שמתוח על חזם. הם ישבו, מולם אדם שקיבל ברכה והשאיר בידם כמה מעות. ריכוז של סוחרים ומתפללים. ללא הפרדה בין תורה לסחורה. אין כאן מבדיל בין קודש לחול. אין מקום לישו שיגרש את הסוחרים מבית המקדש. גם כאן, שיוויתי לעיני רוחי, צייר דמיוני, מהדורה הודית של הצייר ברויגל, ממלא את הדף במאות פרטים. חבר לו, לכן הציור שראיתי בעיני רוחי, צייר פסיכודלי, מהדורה הודית של סלבדור דאלי, שיחד מרחו במכחול ענק, ציור שקשה לתפוס, את כל הפרטים שבו, וקשה להכיל את הסוריאליסטיות שלו. ערבוביה של בדים, של צבעים של פרצופים, של קולות, של ריחות. הודו בעצמה, כפי שרק יודעת. במרחק אפס משם, מתעלמות מהתכונה, כמה נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים. חיים שוסטר, האיש ששלח אותי להודו לפני 35 שנה, כינה את הודו "מלכת הנוודות". אין עוד מקום מרתק ומגוון כל כך.

למחרת בבוקר, אנו שבים לנהר, דרך שוק הבדים, המאכלים, התבלינים. היו שם דוכנים לכלי בית, לכלי עבודה חקלאיים, של שמיכות פוך במגוון צבעים, של כלים קלועים מקש ובעצם של כל מה שאפשר לדמיין ואפילו יותר המון מוכרים. מעט קונים. כולם מסתובבים. ניכר עליהם שבאו לכאן גם לאירוע מבדר. לאי צוהל בים של שגרה. מרבית ההודים אינם מטיילים בעולם וגם לא ברחבי הודו. אינם מרבים ללכת להצגות תיאטרון ויריד מסוג זה, הוא הדרך להימלט משגרת החיים, לעולם פנטזיונרי, אלטרנטיבי, של צבעים, קולות, מסחר ותפילה.

פילסנו דרכנו עד לנהר. לאורכו, במרפסות המאולתרות, רבצו בצפיפות המונים, מותשים מפעילות ליל אמש. הצד החושני, היצרי של העלייה לרגל, דבר שקיים בכול הדתות, אך בהודו, קיים בהגזמה. כמו כל דבר. תוך כדי הליכה בצוותא והצטופפות במקום הקדוש, מתקהים  הבדלי ההכנסה והמעמד, מה שהאנתרופולוגים קוראים "קהילת השווים". לגדות הנהר נערכה טבילה גדולה. הנרות של אמש שטו עם הזרם וההמונים טובלים בנהר, סופגים מעט קדושה. בלטו של כמה הִיגְ'רָה – אלו גברים, שאימצו זהות מגדרית נשית. הם לובשים בגדי נשים ומאמצים תפקידי מגדר נשיים. הם נראו כנשים גבוהות ומטופחות, ש"נשיותן" מוחצנת, שרק הגרוגרת הבולטת הסגירה את מינם. קהילות אלו מתקיימות מזה דורות רבים על ידי אימוץ נערים צעירים שנדחו ממשפחותיהם או ברחו משם. רבות מהן עובדות כזונות ממין זכר כדי לקיים את עצמן. בניגוד לאיפוק ההודי, הם הפגינו מיניות בוטה, חצופה. כאילו הברהמין אינו מברך לידם.

ברקע נשמעה נגינה זכה של סיטאר, שבמקום אחר היו צליליו מרעידים את האוזן והלב, אך כאן הוא נבלע בשאון, אך לנגן לא אכפת. לא הרחק משם, שני נערים קירחים, שרק ציצית הזדקרה ממרכז גולגלתם,  תופפו באקסטזה. הכול צפוף, דחוס. עמוס. עוצמתי. רוחש, לוחש. מכה בחושים. קשה לדעת לאן להתבונן קודם. הכול גדוש במראות. ללא מטר רבוע לבן. נקי מגירוי. כמו "פחד החלל הריק" באומנות. אין רגע דל. נראה כמו מחזה פרוע, שהפיק במאי שיכור מאל אס די. זוהי הודו על טורבו. על סטרואידים. אין רגע של מרגוע. אני מייחל למנוחה. לדקה של שפיות. להפסקה לרגע של המחזה. לתת מרגוע לעין ולנפש.

אמנם, המטרה העיקרית לבואנו, יריד הבקר, לא הושגה, אבל הסנפנו לריאות חוויה הודית מרוכזת. ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה.

מפת פטנה, מדינת ביהאר, צפון הודו

———
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט יריד הבקר הגדול של סונאפור, הודו הופיע ראשון במסע אחר

לאורך הטיול הוזמנו חברי הקבוצה לחפש את "נקודת הכיפתור" בין הצילום לסיפור הפנימי שלהם. רגעים אינטימיים ומרגשים אלו יישארו בין חברי הקבוצה. הכתבה תעסוק בחוויית מסע הצילום.

המסע המרהיב היה מאתגר וחייב התמודדות עם הסתגלות לגבהים שמעל ל-5000 מטרים, לינה חלקית באוהלים, ניתוק מאינטרנט לאורך ימים, ואם לא די בכך גם התמודדות עם וירוס בטן שחלף כאש בשדה קוצים בין חברי הקבוצה.

קשמיר התווספה לטיול מ"הדלת האחורית" ובאופן לא צפוי לקראת סופו של הטיול. דרך אותם רגעים לא מתוכננים שיכולים להפתיע אותך לטובה או לשלילה. המקומיים יחשבו שזה משהו ב"קארמה" שלנו שזימן אותנו לקשמיר. מדוע? איך זה קרה? נגיע לשם בהמשך…

לדאק – פניו של הירח

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו. נופיו מזכירים את פני הירח.

מדובר באחד המדבריות הגבוהים בעולם, התחום בין שני רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ: הרי ההימלאיה מדרום ורכס קראקורם מצפון-מערב. בשני רכסים אלו, שוכנות ארבע עשר הפסגות הגבוהות בעולם, כולן מעל רום של 8000 מטר, המצויות עדיין בתהליך של התרוממות.

העובדה כי חבל לדאק תחום בין רכסי הרים גבוהים, מובילה להורדת המשקעים המושלגים ברכסים אלו והוא נותר "מדבר בצל גשם".

במדבר הלדאקי הזה, ניתן למצוא שילוב נדיר וסוריאליסטי של דיונות חול, גמלים דו דבשתיים, אגמים קרחוניים ופסגות מושלגות.

גובהו של חבל לדאק נע בין 3500 מטר ועד 7000 מטר בפסגות הגבוהות. בשוליו עברה דרך המשי ההיסטורית.

בשל תנאי המחייה הקשים בלדאק, האזור שמר על הצביון התרבותי הייחודי שלו. לאורך כל ההיסטוריה הוא היה מיושב בדלילות וגם כיום בשטח הדומה לשטחה של הונגריה או קוריאה הדרומית (96 אלף קמ"ר), מתגוררים בסך הכל כשלוש מאות אלף איש.

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו

טיבט הקטנה

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות.

לעומת טיבט, לדאק לא נפגעה מהכיבוש הסיני וחלק משכיות החמ

דה הקדומות ביותר של הבודהיזם הטיבטי השתמרו דווקא בה. "גומפות" (סטופות בודהיסטיות) מעטרות את הנוף, גלגלי תפילה ממוקמים בכניסה לכל כפר ומקדש והעובדה ש-75% מתושביה מאמינים בבודהיזם טיבטי, מובילים לכך שרבים מכנים אותה "טיבט הקטנה".

סביב עניין הבודהיזם התחוללה בהודו דרמה גדולה. הבודהיזם, הדת השלישית בגודלה בעולם, נולד והתפתח בהודו החל מהמאה ה 5 לפנה"ס אך ברבות השנים, נעלם ממנה וכיום למעלה משמונים אחוז מהאוכלוסייה הם הינדואיסטים. "איי הבודהיזם" היחידים שנותרו בהודו, מרוכזים בצפונה. בדרמסלה, מתגורר עד היום הדלאי למה, לאחר שברח מטיבט בעת הכיבוש הסיני בשנת 1959.

כיום רוח האיסלאם המגיעה ממערב מאזור ג'אמו וקשמיר, נושבת בנחישות אל קרביו של הבודהיזם הטיבטי. יותר ויותר תושבים מתאסלמים.

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות

הנחיתה בלדאק וההסתגלות לגובה

התחלנו לנטול כדורים להסתגלות לגובה כבר בארץ. כ-48 שעות לפני הנחיתה בלה (LEH), בירת המחוז, הממוקמת בגובה של 3500 מטר!

שדה התעופה הקטן, היחיד בלדאק, נמצא בלה והטיסה אליו מדלהי, חולפת מעל הרי ההימלאיה המושלגים, בואכה אל המדבר.

בימים הראשונים בלה, חווינו את הגובה כסוג של שוק. לאחר מספר צעדים הגוף הפתיע אותנו עם התנשפויות כבדות, חולשה וסחרור. הליכה קצרה, בעיקר בעלייה, נחוותה כמסע מפרך.

מומלץ ללון בלה שני לילות לפחות לפני שממשיכים בטיול, לטייל באיטיות ולהקפיד על מנוחה.

המקומיים ממליצים גם על אכילת מרק שום והקפדה על שתיית מים מרובה.

עבורנו לה היתה רק נקודת ההתחלה ו"הקרקע" הנמוכה למסע שהעפיל עד לגובה של 5700 מטרים, ב"פאס" קארדונג לה – מעבר ההרים המוטורי, הגבוה ביותר בעולם.

דרך העפר בה עלינו מלה אל ה"פאס" צבעה בהדרגה את המדבר הצהוב בלבן. את הדרך המושלגת ההררית, ניסו לפלס באופן סיזיפי, פועלים רבים. הם נאבקו בדרדרות האבנים החוסמות את הדרך השכם וערב.

דגלים טיבטים צבעוניים, סימלו את ההגעה ל"פאס". מנטרות בודהיסטיות טיבטיות הרשומות על הדגלים, פוזרו שם בעזרת האמונה בכוחה של הרוח. המטאפורה של "גג העולם" הפכה לממשית. נדמה היה שאם רק נזיז את האצבע, נדגדג את אלוהים.

התרגשות, חרדה גופנית והוד הבריאה, התערבבו בנו יחדיו.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע ודאגנו להצטייד מבעוד מועד בבקבוקי חמצן אישיים ובמכלי חמצן גדולים בג'יפים. תסמיני מחלת הגבהים נעלמו כבמטה קסמים, ברגע שבו ירדנו בגובה מיד לאחר חציית מעבר ההרים וכשחזרנו לגבהים של כ-3500 מטרים.

לאורך הטיול חצינו חמישה מעברי הרים שהתנשאו מעל ל-5000 מטרים, עוצמת הטבע הלדאקי נחקקה בכל אחד מאיתנו ונרשמה גם בעין המצלמה.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע

נישואי פוליאנדריה

כבר בטיסה ללדאק, ניתן להבחין מהמטוס בניסיונות ההישרדות של האדם, עת הוא מצטופף לאורך הנהרות בניסיון למצוא חלקת אדמה למחייתו. פסיפס חקלאי בגווני ירוק, עוטף את שולי הנהרות ונראה כשובלים ירוקים בלב המדבר. בתי בוץ ואבן בלתי מסותתת מנקדים את העמקים האלו.

28% בלבד משטחה של לדאק, ראויים לעיבוד חקלאי. עובדה המובילה בין היתר לפוליאנדריה – סוג מיוחד של ברית נישואין, אותה ניתן לפגוש רק במרחבים הקשוחים האלה של הודו, טיבט וסין.

הפוליאנדריה היא תופעה נדירה יחסית, שמקובלת בתרבויות מעטות. מדובר בברית נישואין, לפיה אישה אחת מתחתנת עם מספר גברים. העניין הוא שלא מדובר בגברים הזרים זה לזה, אלא באחים! האישה נישאת לאחים של הבעל הראשון.

למי שלרגע מרימה גבה ומתמוגגת מהעוצמה הנשית החולקת לעצמה מספר גברים, אני מציעה לא להתבלבל. מדובר למעשה בחברה פטריארכלית בה הדומיננטיות גברית ואלו מספר גברים החולקים ביניהם אישה משותפת. הם גרים כולם באותו הבית והגברים הם בעלי הקרקע והזכויות.

כיצד קשורה עובדת מיעוט שטחי החקלאות בלדאק לנישואי הפוליאנדריה?

מסתבר שכאשר לאב המשפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. כך הפוליאנדריה מונעת פיצול של הקרקע לחלקות קטנות שאינן מספיקות לכלכלה של המשפחה ומאפשרת את חלוקת נטל העבודה החקלאית בין גברים רבים. עונת הזריעה והגידול החקלאי בגובה של יותר מ-3,500 מטר קצרה ונקטעת בחדות בתחילת החורף. הטמפרטורות יורדות למינוס שלושים מעלות והקרקע נצבעת בלבן. כתוצאה מכך הקו המפריד בין הישרדות לרעב הוא דק ביותר. כל בני המשפחה מגויסים לעבודת צוות יעילה ומהירה על אותו שטח אדמה.

הפוליאנדריה היתה נפוצה באזור במשך מאות שנים וכיום היא הולכת ונעלמת. כשנכנסו לכפרים, עדיין פגשנו את סגנון החיים הזה.

על שדים ורוחות רעות

בליבה של לה חווינו חוויה שמאנית מיסטית, מיוחדת במינה. ניסיונות רבים נעשו על מנת שנצליח להשתתף בטקס הזה. עד לרגע האחרון חששנו שמא השמאנית לא תסכים לנוכחות שלנו. הוקפצנו אליו מהרגע להרגע, לאחר ששלחנו אליה שליח שאמר לה שאנחנו מרגישים ממש לא טוב וחייבים לקבל את עזרתה.

שמה של השמאנית הולך לפניה בעמק הרחב של לה. נאמר לנו כי הדלאי למה בכבודו ובעצמו, מנהיג הבודהיסטים הטיבטים, אישר למקומיים את תוקף סמכותה. זאת על אף שהיא מרפאת בעזרת "דת הבון", דת המאמינה ברוחות ובכוחות הטבע. דת שקדמה להופעת הבודהיזם הטיבטי שהגיע לאזור במאה ה-8 לספירה.

על גרם מדרגות בכניסה לבית השמאנית, ישבו אנשי הכפר ברגליים יחפות. כל אחד אחז בכאב אחר. חלקו גולם בגוף וחלקו בנפש.

חלפנו על פניהם. חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר מרופד בקרעי שטיחים.

ההמון פרץ פנימה. צפיפות אנושית נדרכה בציפייה.

השמאנית נכנסה לחדר והשתררה באחת דממה.

היא נעטפה בכתר לוטוס מבד והותירה רק את עיניה החודרות גלויות לקהל. ברעידות וגניחות, השליכה גרגרי שעורה על תוף קטן. כיוון נפילתם הורה לה את התשובות לשאלות הקהל.
אישה בקהל נאנקה מכאב. טמנה ראשה בשקע המנחם שבין הצוואר לכתף של בעלה.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה. כעת הסיטה מבטה הצידה וירקה נוזל שחור מפתיע לתוך הדלי.

רגעים מצמררים אלו של נוזל עכור, הופיעו רק עם המטופלים שמצבם היה כנראה קשה יותר. זה נחווה על ידינו כמעשה קסמים. לא נצליח להבין זאת דרך פריזמה מערבית.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה

מכרה הזהב של לדאק

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול. הילדים שלי צוחקים עלי שאני מכריזה את זה על הרבה מדי רגעים בחיים.

בפנים מוכתמות, צרובות משמש. ברסטות של בוץ ושיער נטוש. אפשרו לנו ילדי "הנוודים למחצה", להסתתר איתם באוהלים מפני הגשם. הגשם נדיר כאן במדבר הכי גבוה בעולם.

שלושה חודשים בלבד בשנה, בקיץ, יוצאים בני הצ'אנגפה לרעות את עדרי הצאן באדמות הערבה והביצות של רמת צ'אנג טאנג. חייהם סובבים סביבם. עבורם העיזים הן הקשר אל הרוחות השומרות ולכוח העליון. הן מקור הפרנסה שלהם.

בחורף הם ספונים בבתי האבן לצד אגם צומרירי בגובה 4600 מטר. הם נאספים סביב גחלים לוחשות במרכז הבקתה, כשבחוץ הטמפרטורה צונחת למינוס שלושים מעלות.

למרות ה"קיץ" לבשנו שכבות רבות של ביגוד ולנו כאן באוהלים. המקלחת היתה "הוט באקט" (דלי עם מים חמים). היינו מנותקים מאינטרנט ומחוברים לגנרטור שבמשך שעתיים בלבד בלילה, סיפק לנו חשמל להטענת סוללות המצלמות שלנו. בגבהים האלו, שתינו "תה חמאה". תה טיבטי מלוח מחלב וחמאה של יאק. בוסט של אנרגיה וקלוריות ישר לווריד.

התרגשנו להיכנס לתוך המאהלים של בני הצ'אנגפה וחווינו את גז העיזים. בקיץ, כאשר הצמר אינו הכרחי להן כהגנה מפני הקור, גוזזים את "צמר הפשמינה".

דווקא כאן, כאשר המבט פתוח עד כמעט לאין סוף ללא מפריע,

קשה ליצור את קו הראייה המחבר את היד המיובלת הגוזזת את שיער הפשמינה עם היד המטופחת שמלטפת וקונה את צעיפי הבד הייחודי בחנות יוקרה בפריז.

מדובר בצמר הנחשב לעדין פי שמונה משיער אדם! "הצמר המלכותי", טווים ממנו את אחד הבדים המשובחים ביותר בעולם. בטיול שלנו הרחקנו עד לקשמיר. שם פגשנו שוב את צמר הפשימנה, הפעם על נולים בני מאות שנים. שם מייצרים ממנו את השטיחים הקשמיריים היקרים והמפורסמים.

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול

קשמיר בהפתעה

בהפתעה גמורה נחתם מסע ההדרכה והצילום שלנו בלדאק במסע גם לקשמיר.

בשל הגשמים העזים והשיטפונות שפקדו את צפון הודו, לא יכולנו לצאת מלדאק בטיסה. נאלצנו לדחות את טיסת החזרה לארץ ביומיים. שתי דרכים בלבד מחברות את לה לצפונה של הודו: הדרך לקשמיר והדרך למנאלי.

הדרך למנאלי, הכרוכה בנסיעה בת יומיים, התמוטטה גם היא בשל הגשמים.  לא נותר לנו, אלא לפתוח בנסיעה לקשמיר, בה נמצא שדה תעופה שקיווינו להצליח להמריא ממנו חזרה לדלהי.

ההחלטה הזו היתה כרוכה ביציאה לדרך בת 12 – 10 שעות נסיעה. נסיעה שיצאנו אליה בגב שפוף והפכה לאחת הדרכים היפות והמרגשות שחווינו. הכביש המקרטע, שחלקו בכלל דרך עפר, פילס את מסלולו לאורך נהר האינדוס בינות לפסגות מושלגות וכפרים הטובלים בירוק.

נהר האינדוס מתחיל את זרימתו למרגלות ההימלאיה בטיבט ולאחר מסלול של למעלה משלושת אלפים ומאתיים קילומטר, נשפך בפקיסטן לים המערבי. בנסיעה לאורכו בהינו במימיו בחיפוש אחר "דולפיני האינדוס" החיים בו ונמצאים בסכנת הכחדה. לאורך נהר האינדוס, עורק החיים של לדאק, התפתחה לפני חמשת אלפים שנה ציביליזציה ותרבות הארפאנה. סמל הסאוואסטיקה – שאומץ בהמשך על ידי הנאצים כצלב הקרס, נוצר על ידה. במקור זהו סמל עתיק המייצג את המרכז המכנס אליו את ארבע רוחות השמיים, בדומה להתכנסות במדיטציה.

תלאות הדרך שהודו זימנה לנו, לא תמו.

לאחר כעשר שעות נסיעה לקשמיר, באישון לילה, כשעה בלבד מההגעה, ארבה לנו הפתעה נוספת. מחסום משטרתי בגובה של כמעט 4000 מטר, עצר אותנו על אם דרך העפר ולא אפשר לנו להמשיך.

מה לא ניסינו לעשות שם באותו הלילה במחסום הקפוא. הגענו עד למשרד החוץ, השגרירות והקונסוליה הישראלית בהודו, אך מצאנו את עצמנו מאלתרים שוב… ולנים במלון הכי קרוב שהצלחנו למצוא. בדיעבד הבנו שזה היה מין "דיל" הודי כזה, בין המלון לשוטרים במחסום, בתמורה ל"בקשיש" שהם קיבלו ממנו.

זה היה לילה בו חולדות התרוצצו לי בחדר. אחת מהן טיפסה על עפרה ופרעה את שערה (למרות שהמלון היה "יוקרתי").

זיכרון מפחיד

עבורי לשוב לקשמיר היתה הפתעה גם ברמה האישית והזמינה אותי לבחון האם שמרתי בתוכי סוג של פוסט טראומה…

בקשמיר כמעט איבדתי את חיי בשנת 1991, בפיגוע טרור פקיסטני.

הודות ליופייה של חברתי, ששבתה את ליבו של יוסוף, בעל ה-"house boat" בו ישנו, ניצלו חיינו.

בליל הפיגוע, לילה שקט וקסום על אגם סרינגר – בירת קשמיר, לא שמענו את דפיקת הדלת. טרוריסטים פקיסטנים עברו מהאוס בווט אחד למשנהו וחיפשו תרמילאים מישראל. יוסוף פתח את הדלת אך לא נתן להם להיכנס. הוא אמר להם שאנחנו מאיטליה. הם עברו להאוס בווט השכן, בו לנו שלושה בחורים ישראלים שטיילו איתנו, פצעו אחד מהם והרגו את איציק.

שמענו יריות. חשבנו שמדובר בזיקוקים.

יוסוף הבריח אותנו בסירה אל היבשה. שם שגרירות ישראל ארגנה בחטף אוטובוס לכל הישראלים. נסענו כל הלילה עד שהגענו חזרה לדלהי.

לא האמנתי שאשוב לקשמיר פעם נוספת בחיי. כעת לאחר למעלה משלושים שנה, קשמיר נראתה לי אחרת. בטווחים של כל עשרה מטרים ניצב חייל הודי חמוש. האגם שוקק חיים, בעיקר בלילה. חנויות מעץ על כלונסאות נבנו לאורך התעלות.

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים".

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים"

מה מקור המתח בקשמיר?

עד לפני חמש שנים בלבד, הודו היתה מחולקת לעשרים ותשע מדינות. לדאק היתה חלק ממדינת ג'אמו-קשמיר.

בבוקר אחד בשנת 2019, עלה מודי – ראש ממשלת הודו לשידור טלוויזיוני והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מפרק את המדינה הזו, שמעתה תחשב לטריטוריית איחוד. הווה אומר, שלא יהיה לה דגל/חוקה ושלטון משלה. היא תהיה תחת שליטה מנהלית ישירה של הממשלה.

עם רגע ההכרזה, נשמעו דפיקות על דלתות המנהיגים המקומיים והם נעצרו. קווי טלפון נותקו, נותק האינטרנט ואלפי תיירים נדרשו לעזוב. הודו כולה סערה.

איך פתאום ביום אחד – מפסיקה מדינה להתקיים ככזאת? מה הוביל לצעד נועז זה?

מדובר בדוגמה נוספת, לתוצאה הטרגית של הקולוניאליזם הבריטי של המאה הקודמת.

ב-1947 הבריטים מחליטים לתת להודו עצמאות לאחר ששלטו בה במשך מאות שנים. הם עשו זאת בצורה שתגרום למלחמות עם שכנותיה להמשיך עד היום. בדומה למה שהבריטים עשו לנו, גם כאן הם ביצעו תוכנית חלוקה אתנית. הפרידו בין האוכלוסייה ההינדית למוסלמית.

המקומות בהם שלטה דת ההינדואיזם, הפכו למדינת הודו ואילו השטחים שבהם היה רוב מוסלמי, הפכו למדינת פקיסטן. פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, שאחר כך הפכה לבנגלדש.

בחודשים לאחר החלוקה התרחשו חילופי אוכלוסין: שישה מיליון הינדים עברו מאזור פקיסטן אל שטחי הודו החדשה, וכשישה מיליון מוסלמים יצאו משטחי הודו אל פקיסטן. לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, ללא עידוד הממשלה.

במהלך החלוקה ומעבר האנשים מאזור לאזור, אנשים איבדו את מקומות העבודה, את בתיהם, ולעיתים נתקלו במעשי אלימות בדרכם אל שטח המדינה האחרת.

שתי הממשלות החדשות, בשתי המדינות, לא היו ערוכות להתמודד עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום שכזה, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח בשני צדי הגבול.

ביום בו עזבו הבריטים את הודו, החלה המלחמה בין הודו לפקיסטן ואפגניסטן. סכסוך הממשיך להתקיים שם עד היום. למעלה מעשרים מיליון בני אדם נהרגו שם לאורך השנים ומיליונים נוספים נותרו ללא קורת גג.

פיגועי טרור המשיכו לאורך השנים. על רקע המלחמה של הודו בטרור האיסלמיסטי בקשמיר החליטה הממשלה על צעד חריף במיוחד, בו כאמור הודיעה הודו על ביטול המעמד של ג'אמו וקשמיר כמדינה.

מאז הצעד האמיץ הזה תנועת הבדלנות בקשמיר נמצאת בירידה, אם כי היא עדיין קיימת.

איני יודעת האם יוסוף שהציל את חיי, אותו איש נמוך, קרח ושמנמן שהיה אז בשנות החמישים, שישים לחייו, עדיין חי. אבל הייתי שמחה לפגוש אותו ולתת לו חיבוק.

***
אחרית דבר: חווינו מסע מרגש, מסעיר ומרתק. כולנו זקוקים עדיין לעבד אותו ונעזרים לשם כך גם בעזרת כוחו של הצילום – בתיעוד, שימור והקפאה של רגעים משמעותיים בחיים.

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הרבה תודה ל-Ajay (Aju) Vashist, המארגן טיולים בהודו מכל הלב ב-15 השנים האחרונות – טיולי נשים וטיולים פרטיים בכל רחבי הודו

הפוסט מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור הופיע ראשון במסע אחר

בפעם האחרונה שביקרתי בוורנאסי נשבעתי לעצמי שלא אחזור לעולם. החום והלחות, הקבצנים הרבים והצפיפות הקשה עשו את שלהם ואפשר להודות שפשוט ברחתי אל היעד הבא בטיול. לאחר מספר שנים שוב מצאתי את עצמי בעיר לביקור של "פעם אחרונה וזהו", ועכשיו תוך כדי כתיבת שורות אלו… שוב עולה הגעגוע. ממש כפי שלירושלים יש את "סינדרום ירושלים" גם לוורנאסי הקדושה יש את גורם המשיכה הפסיכו-מיסטי שלה, הגורם למיליוני מאמינים ומטיילים מכל העולם לפקוד אותה שוב ושוב, למרות שהיא ידועה כאחת מהערים הקשוחות והמאתגרות בהודו.

ורנאסי הנקראת גם בנארס (Banaras), נחשבת לאחת מהערים הקדומות בעולם ומעריכים שהיא הוקמה לפני יותר מ-3,500 שנה. הסופר מארק טוויין שביקר בה בשנת 1897 אמר שוורנאסי "עתיקה יותר מההיסטוריה, מהמסורת, עתיקה יותר אפילו מהאגדה, ונראית פי שתיים עתיקה יותר מכל אלו יחד". קדושת העיר וחשיבותה הדתית והרוחנית מציפות כל קרן רחוב, לכל מקום אליו תפנו את מבטכם תראו מקדשים מסוגים שונים, נזירים ואנשי דת, תמונות ועיטורים דתיים, וכל אלו עטופים בריח קטורת ואווירה מכושפת וקסומה כאחד. שיטוט בסמטאותיה הצפופות של העיר הוא כמו מסע אחורה בזמן אל הודו של פעם, לא סתם מכנים אותה המטיילים הישראלים "הודו האמיתית".

סאדהו (Sadhu), נזיר-סגפן מקומי, על גדות נהר הגנגס. כל הצילומים: חמי כרם

בסמוך לגשר קאשי (kashi bridge) שחוצה את נהר הגנגס

איך ומתי מגיעים לוורנאסי?

ורנאסי נמצאת במדינת אוטר פרדש (Uttar Pradesh), כ-800 ק"מ דרומית מזרחית לדלהי (Delhi) בירת הודו. התקופה הטובה ביותר לביקור בוורנאסי היא בין החודשים אוקטובר למרץ, כאשר הטמפרטורות סבירות וימי הגשם מועטים באופן יחסי. תוכלו להגיע אל ורנאסי בטיסה, שדה התעופה המקומי נמצא כ-25 ק"מ מחוץ לעיר, כ-40 דקות נסיעה ממרכז העניינים. ישנן טיסות פנים לוורנאסי ממגוון ערים בהודו אך סביר להניח שתבחרו בטיסה מדלהי שאורכת כשעה ורבע. אפשרות הגעה נוחה נוספת היא רכבת וונדה בהרט אקספרס (Vande Bharat Express) מדלהי אל ורנאסי, משך הנסיעה הוא 8 שעות בלבד. ישנם גם אוטובוסים מכל קצוות תת היבשת אבל הנסיעות ארוכות ומתישות ומתאימות בעיקר לתרמילאים.

מוכרת צמידים מקומית

היכן לנים בעיר?

בוורנאסי שני אזורי לינה עיקריים:

אזור קנטונמנט (Cantonment) – נמצא קצת מחוץ לעיר באזור תחנת הרכבת Varanasi Junction, ומציע בתי מלון ברמת 4-5 כוכבים, תוכלו למצוא גם קניון לא רע בכלל ולאכול מקדונלד'ס ופיצה האט. החיסרון כאן הוא המרחק מהעיר העתיקה וגדות נהר הגנגס בהם נמצאים מוקדי העניין והאוירה המיוחדת של העיר. על מנת להגיע מאזור זה לעיר העתיקה תצטרכו לקחת מונית או ריקשה, הנסיעה אורכת כחצי שעה ואף יותר, תלוי במצב התנועה.

סמטאות העיר העתיקה וגדות הנהר – באזור זה נמצאים הגסטאהוסים הפשוטים בעלי האופי התרמילאי, החיסרון הבולט הוא התנאים הבסיסיים שמקומות לינה אלו מספקים, הפסקות החשמל לעיתים וכן, ייתכן גם ריח עשן שריפת הגופות, ככל שמתקרבים לגהאט שריפת הגופות מניקרניקה (Manikarnika Gaht). אך כאן תוכלו להנות מגישה מהירה לכל מוקדי העניין, מחיר לכל כיס, מרפסת עם נוף אל הגנגס, ויותר מכל – זה המקום לחוות בו את קסמה של ורנאסי האמיתית.

איש דת מקומי על גדות הנהר

אטרקציות מרכזיות בוורנאסי

אז מה יש לראות ולעשות בוורנאסי? לפניכם חמשת מוקדי העניין הייחודיים ביותר בעיני בעיר, בהם ורנאסי מתגלה בשיא עוצמתה ותפארתה, עיר של ניגודים: ישן מול חדש, מפואר ועלוב, קדוש וטמא, שמחת חיים לצד אבל ומוות. תוכלו לסקור את כל מוקדי העניין עליהם אפרט ביום יומיים, אך אמליץ על ביקור של מינימום ארבעה לילות בעיר על מנת להספיק לצאת מ"הלם ורנאסי" ולהתחיל ליהנות ולספוג את האוירה.

הגהאט המרכזית בשעות הבוקר

שייט על הגנגס בשעות הזריחה

עיר המתים מתעוררת לחיים בשעות הבוקר המוקדמות, מעט לפני עלות השחר. גשו אל אחד מבעלי הסירות שעל גדות הנהר (הם ימצאו אתכם אל דאגה) וצאו לשייט לאורך הגהאתות. הגהאתות הן מדרגות האבן לאורך גדות הנהר המאפשרות גישה אל המים. בשעות הזריחה נוהרים אלפי מקומיים אל נהר הגנגס הקדוש לטובת טבילת הבוקר, נושאים תפילה, שרים שירי הודיה, מדליקים קטורת ומניחים מנחות ל"אמא גנגה". ערב רב של צבע, צלילים ואווירה שאין דומה לה בשום מקום אחר בעולם.

זריחה על נהר הגנגס

בסמטאות העיר

בסמטאות העיר

טיול רגלי בסמטאות העיר העתיקה

אין טעם להיעזר במפה או GPS בסמטאות הצרות והצפופות של ורנאסי. קחו בחשבון שאתם הולכים לאבד את דרכם וזה בדיוק מה שכדאי לכם לעשות. העיר העתיקה של ורנאסי פרוסה לאורך הגדה המערבית של נהר הגנגס ובנויה מעשרות קילומטרים של סמטאות צרות ועתיקות. מה תראו בסמטאות? מה לא. אנשי דת צבעוניים, נזירים הינדים ובודהיסטים, שווקים מכל סוג, רוכלים ואנשי מקצוע שחשבתם שנעלמו מהעולם, מטיילים מכל קצוות תבל ומגוון עצום של ריחות, טעמים וצלילים שתוקפים יחד את כל החושים. איבוד האוריינטציה הוא חלק מהחוויה הרוחנית שוורנאסי מעבירה אתכם כמטיילים, ועל מנת למצוא את דרכם תצטרכו להיעזר בתושבים המקומיים שישמחו לסייע, וזוהי עוד דרך נהדרת להתחבר לאוכלוסיה המקומית ולהכיר את הרובד האנושי של העיר.

גילוח וטיפוח על גדות נהר הגנגס ממש לפני הזריחה

דשאשוומד – הגהאט המרכזית (Dashashwamedh Ghat)

דשאשוומד גהאט היא לב ליבה הפועם של ורנאסי ומרכז העניינים. זו הגהאט המרכזית, העמוסה ביותר, הצבעונית ביותר והפעילה ביותר בוראנסי. עיקר הפעילות במתחם היא בשעות הבוקר והערב,  בכל בוקר מגיעים אלפים אל הגהאט הרחבה לטובת תפילה, טבילה להיטהרות, גילוח ותספורת, מקלחת הבוקר או כיבוס בגדים ומצעים במי הנהר. בערב מתקיימת בגהאט הפוג'ה המרכזית (Puja = טקס), הטקס הדתי היומי החשוב ביותר בעיר הנקרא גם גנגה ארטי (Ganga Aarti).

בסמטאות של ורנאסי

טקס הגנגה ארטי Ganga Aarti))

בכל ערב לקראת השקיעה מתכנסים אלפים בגהאט המרכזית לטובת טקס הארטי (Arti) היומי  המוקדש כולו לנהר הגנגס הקדוש, הטקס כולל שירת הודיה, מופעי אש ועשן, וקטעי מוזיקה המשלבים צלילי כלי נגינה מסורתיים ופעמונים. האירוע מנוהל ומבוצע בניצוחם של כהני דת צעירים בלבוש מסורתי אל מול קהל של אלפים שנאסף על גדות הנהר ומאות סירות המצטופפות במים אל מול בימת האירוע. טקס מרגש ומרשים ביותר שאסור לפספס.

הרחוב הראשי המוביל אל הגהאט המרכזית

טקסי שריפת הגופות במניקרניקה גהאט (Manikarnika Ghat)

על פי דת ההינדואיזם, כאשר גופת המת נשרפת ואפרה מפוזר בנהר הגנגס, הוא יזכה ל"מוקשה" (Moksha), היטהרות, גאולה וסיום מעגל גלגול החיים. המקום הנעלה ביותר לבצע זאת הוא בעיר ורנאסי, עירו של האל שיווה. זו בדיוק הסיבה לכך שמיליוני מאמינים נוהרים אל העיר מדי שנה, רבים מהם מבוגרים מאוד, במטרה לסיים את חייהם בוורנאסי, שזכתה כאמור לכינוי "עיר המתים". מניקרניקה גהאט היא המוקד המרכזי של טקסי שריפת הגופות, היא פעילה 24/7 לאורך כל ימי השנה ונשרפות בה כ-150 גופות בממוצע ליום. כיום כניסת תיירים למתחם אסורה (למעט מקרים מיוחדים) ורצוי שלא להתקרב למקום עם מצלמה. אם כן תרצו לקחת חלק בחוויה הלא פשוטה אך המרתקת הזו, תוכלו לעשות זאת על ידי שייט לאזור בסירה, ממנה תוכלו להביט אל הנעשה.

במניקרניקה גהאט (Manikarnika Ghat) נערכים מרבית טקסי שריפת הגופות

סגפן הינדי מקומי מישיר מבט אל מצלמה

גן עדן לצלמים

ורנאסי נחשבת בעיני רבים לגביע הקדוש של עולם צילום התרבויות. הדבר האמיתי. צלמים מכל מדינות העולם עושים את דרכם אל העיר ומנציחים את יופייה ואת ה"כאוס המסודר להפליא" שהיא מציעה. לחובבי הצילום שבניכם אני ממליץ לצאת קצת מעבר לאזור הגהאט המרכזית, קחו סירה צפונה אל ראג' גהאט (Raj Gaht) ומשם היכנסו אל הסמטאות ונועו דרומה בהליכה, שם לאורך הנהר ובסמטאות המרוחקות תמצאו את ורנאסי האמיתית, את האנשים המעניינים ביותר ואת התמונות הטובות ביותר.

טיפוס צבעוני וחייכן באחת מסמטאות העיר

הטיול בוורנאסי לא קל וייתכן שבסוף הביקור בעיר תמצאו את עצמכם ממהרים במיוחד אל שדה התעופה. גם אני כאמור, הבטחתי לעצמי ש"די עם העיר הזאת, מספיק! לכאן אני לא חוזר לעולם!". אבל משהו בוורנאסי נוגע, עוד לא ברור לי מה, אולי אבין זאת במהלך הביקור הבא.

ילדונת מאופרת לכבוד טקס הארטי (Arti) המקומי

אישה מתפללת ל"אמא גנגה"

תפילות הבוקר בגהאט המרכזית

————–
חמי כרם – מתעד תרבויות רחוקות, טקסים ופולחן, דת ואמונה ומנציח נקודות קיצון במרחב האנושי מסביב לעולם. לעבודות נוספות של הצלם חמי כרם, היכנסו לאינסטגרם שלו, או לאתר.

הפוסט מסע צילום אל עיר המתים, ורנאסי הופיע ראשון במסע אחר

תאריכי יציאה: 7.3.19, 28.3.19 | 8 ימים

הודו – תת יבשת, המקור לטעות בשמם של האינדיאנים, ומושא תאוותה של אירופה משך מאות שנים. מרכז רוחני דתי עתיק המשפיע גם כיום על מיליוני אנשים ברחבי העולם. בהודו נפגוש בערבוביה של צבעים ,ריחות, צלילים, וטעמים, המצפים את המבקר; התנסות חושית שבה נמהל היפה והכעור, הברור והנעלם. נצא אל ליבה התרבותי של המדינה המופלאה – רג'סטאן, משולש הזהב, מוצאן של אימפריות ענק, וביתו של ענק כלכלי מתעורר. נקבל הצצה למדינה, היכולה למלא היכלות של ספרים ותיאורים אין קץ, מפגש עם עולם קרוב רחוק.

ימים 1+2: תל אביב  – ניו דלהי ( New Delhi ) – סיור ריקשות בעיר העתיקה

ניפגש בשדה התעופה ונטוס לדלהי בטיסה ישירה. לאחר הנחיתה וסידורי הקרקע, נצא ליום מלא של חוויות בהעיר הענקית. למבקרים לראשונה ואפילו לשנייה נדמית העיר כחיה בערבוביה של צבעים וקולות שאינם נודמים לרגע. נצא אל העיר העתיקה, העיר המוגהולית מהמאה ה- 16. נרכב בריקשות בסמטאות העיר העתיקה, בלב שוק ססגוני של תכשיטים ובדים לכלות וחתונות, נבקר במסגד הגדול של דלהי – הג'אמה מסג'יד ( Jama Masjid ) נעבור בסמטאות רחוב השוק עד למצודה האדומה – סמל הריבונות ההודית, נמשיך לביקור בראג' גהאט – אתר שריפת גופתו של מהאטמה גנדי המהווה מוקד עליה לרגל לתושבי הודו, ובשעות הערב, נשוב למלוננו.

יום 3: ניו דלהי

לאחר ארוחת הבוקר נמשיך את הטיול בבירת הודו – שילוב נדיר של ישן וחדש. נערוך סיור מקיף, ונחווה את החדש והמבריק מול הישן המתפורר. נראה את אזור הממשל ובו בנייני הפרלמנט, משרדי הממשלה ובית הנשיא. נבקר בשער הודו המרשים, נמשיך אל הקוטאב מינאר, שהיה מרכז החאליפות המוסלמי ששלט בצפון הודו, מגדל האבן הגבוה בהודו. נמשיך אל מקדש הסיקים – גורודוארה (Gurudwara Bangla Sahib). נותיר זמן חופשי לשיטוטים וקניות בבזאר מקומי . נשוב לבית המלון ללינה.

יום 4: אגרה ( Āgrā ) – הטאג' מאהל ( Taj Mahal ) – מבצר אגרה

לאחר ארוחת הבוקר נצא דרומה לעבר אגרה. דרך חלונות הרכב נוכל לראות את גודלה ורב גוניותה של הארץ, ולקראת צהרים נגיעה לאגרה המשמשת כמרכז מוביל בתחום האומנות והמסחר עוד מתקופת המוגולים מהמאה ה-16.  נצא לסיור מעמיק בטאג' מאהאל, שנבנה כיצירת אהבה, ע"י הקיסר המוגולי 'שאח ג'אהאן', לזכר אשתו האהובה- 'מומטאז מאהל'. מן המבנים המפורסמים והמצולמים בעולם שאין משנה אם מגיעים אליו בזריחה או בשקיעה, כדי להישאר פעורי פה למולו. נסיים את יומנו במבצר אגרה שניצב לגדות נהר יאמונה ממנו השקיף שאה גאהן על בניית הטאג' מהאל לאחר שנכלא ע"י בנו שתפס השלטון בהפיכה. לעת ערב נגיע לבית המלון ללינה.

יום 5:  פטיפור סיקרי ( Fatehpur Sikri ) – ג'איפור ( Jaipur ) "העיר הוורודה" – צפייה בסרט הודי

לאחר ארוחת הבוקר נשלים את סיורנו באגרה, ונמשיך לפטיפור סיקרי – עיר הרפאים, בירת האימפריה המוגולית שנבנתה ע"י השליט המוגולי אכבר ( Akbar ), ושימשה כבירה 14 שנה בלבד. העיר ננטשה בשל מחסור במים ושלל מבניה נשתמרו באופן מפליא עד ימים אלו. פטיפור סיקרי היא דוגמא מובהקת לעיר מבוצרת מוגולית בעלת הגדרות ברורות לעיר פרטית וציבורית. נצא מערבה בדרכנו לעבר ג'איפור. נצא לסייר בג'איפור, בירת רג'סטאן. נצפה על סמלה של העיר, "ארמון הרוחות" (הוואה מאהל), מבנה אשר שימש את נשות שליטי העיר הרג'פוטים. נצא לטיול רגלי, ונתדווע מעט לאוכלוסיה המקומית ונותיר זמן למעוניינים לגעת קצת ברוחה של העיר. ונסיים את יומנו בסרט הודי בקולנוע מקומי. בשעות הערב נגיע למלוננו ללינה.

יום 6: ג'איפור ( Jaipur ) – רכיבה על פילים אל מבצר אמבר – פושקאר ( Pushkar )

לאחר ארוחת בוקר נצא לסייר בג'איפור, "העיר הורודה" המכונה כך בשל הצבע העז הוורוד של רבים מבנייניה, נטפס כשאנו רכובים על גבי פילים, אל מבצר אמבר האדיר Amber fortress, בו ישבו המהרג'ות לפני שעברו לארמונם החדש. בנייתו של המבצר החלה ב- 1592 והוא יושב על מדרון גבעה, מעל אגם ומהווה דוגמא נפלאה לארכיטקטורה הראג'פוטית. נעלה לביקור בארמון המהרג'ה המשמש כמוזיאון. לאחר מכן נמשיך למרכז העיר לביקור בחצר הארמון שהפך למוזיאון  ובהמשך נעלה על הרכב ונצא מערבה בדרכנו לפושקאר ללינה. לעת ערב , נעלה על עגלות רתומות לגמלים ונפליג לתוככי מדבר טהר , שם נפגוש משפחת צוענים ונהנה מהפולקלור הייחודי להם . ארוחת ערה ולינה בפושקאר .

יום 7: פושקאר ( Pushkar ) – סדנת יוגה בזריחה – טיול ג'יפים

השכם בבוקר נקום לחוויה רוחנית במקומה המתאים – סדנת יוגה מול זריחה עם מדריך מקומי. לאחר בוקר רגוע במיוחד נצא להתוודע עם עיר הקדושה ומרכזה הרוחני – פושקאר. עיירה קטנה היושבת סביב אגם יפיפה המוקף מדרגות רחצה ומקדשים. להינדים פושקר היא מרכז חשוב של עליה לרגל עקב הימצאותו של אחד מ – 3 המקדשים הבודדים המוקדשים לאל ברהמה. נתכנס לחוות טקס מקומי, במקדשו של האל ברהמה סביב האגם הקדוש **. נמשיך ונסייר ברחובות העיירה הצבעוניים המלאים חנויות של תכשיטי כסף ובגדים ונותיר זמן לטיולים עצמאיים בשווקים של העיר. בשעות הצהריים נצא לסיור ג'יפים בגבעות העוטפות את פושקאר, נרד משבילי האוטבוסים לראות מעט את הודו החלקאית כפי שנותרו מאות בשנים.

**השתתפות בטקס אינה חובה, ומותנית בהנחיות המקדש.

יום 8: פושקאר ( Pushkar ) – ג'איפור ( Jaipur )  – דלהי ( New Delhi ) – תל אביב

לאחר ארוחת הבוקר נתחיל אט אט להיפרד מן העולם המדהים אליו התחברנו בימים האחרונים. נצא בדרכנו לג'איפור  שם נעלה על טיסה לדלהי ומשם טיסת המשך לישראל.

שימו לב: תכנית הטיול הינה תכנית עקרונית, שינויים בסדר הביקורים / הימים יכולים להתרחש עקב מגבלות / שינויים במהלך הטיול. חברת כרמל תיירות תעשה ככל שביכולתה להבטיח את הצלחת הטיול וביקור בכל האתרים המפורטים בתוכנית (טל"ח).

מחיר הטיול: 1,295 $

המחיר כולל:

טיסות סדירות ישירות לדלהי הודו, כולל מיסי נמל וביטחון.

טיסות פנים \ רכבות \ העברות כמפורט – נידרש על פי תכנית הטיול

**כולל מיסי נמל ותוספת דלק מסי הנמל, היטלי הדלק והביטחון מעודכנים נכון ל 01/08/2018.

ייתכנו שינויים והמחיר הסופי ייקבע ע"י חברות התעופה וייגבו ע"י נציג כרמל במועד קבלת כרטיס הטיסה ובסמוך למועדי יציאת הטיול.

**סכומים אלה מועברים בהתאמה לחברות התעופה ולכרמל אין רווח מגביה זו.

בתי מלון: דרגת תיירות ראשונה

דלהי מלון 5* – TAJ VIVANTA SURAJKUND

אגרה מלון 5* – CLARKS SHIRAZ

ג'ייפור מלון 4* – PARK OCEAN-4

פושקר מלון 4* – DERA MASUDA-4

סיורים וביקורים אטרקציות כולל דמי כניסה כמפורט בתכנית הטיול.

כלכלה: חצי פנסיון

אוטובוס תיירים נוח וממוזג לביצוע תכניות הטיול והעברות.

טיפים לנותני השירותים בחו"ל.

מדריך ישראלי מקצועי מצוות מדריכי כרמל תיירות.

המחיר לא כולל:

אשרת כניסה להודו – אינה כלולה בעלות הטיול. פרטים מטה.

**אי קבלת אשרת כניסה אינה מהווה עילה לביטול הזמנת הלקוח ע"פ תנאי דמי הביטול.

ביטוח רפואי – כבודה והוצאות אישיות.

תוספת לאדם בחדר ליחיד.

הוצאות בעלות אופי אישי: משקאות המוגשים במהלך הארוחות, כביסה, סרטים בתשלום בחדרים ושרותי חדרים.

דמי סבלות.

הוצאות אישיות אחרות.

תשר למדריך הישראלי 5 $ ליום לאדם

**נדרש דרכון בתוקף – חצי שנה מיום היציאה לטיול

אשרת כניסה להודו:

ניתן להנפיק ויזה באמצעות חברת כרמל – נא לשאול את סוכני הנסיעות במעמד ביצוע ההזמנה.

הנפקה דרך חברת כרמל – עלות של 380 שקל

לצורך הנפקת האשרה יש צורך לשלוח למשרדינו טופס הנפקת ויזה, צילום דרכון ברור וצבעוני \ צילום איכותי וצבעוני של תמונת פספורט עדכנית – את כל המידע יש להעביר בקובץ סרוק – יחיד כל נוסע.

הנפקת אשרת כניסה דרך חברת כרמל אפשרית עד 2 ימי עסקים טרם יציאת הטיול.

הפוסט טיול מאורגן להודו – דרך המהרג'ות ומשולש הזהב הופיע ראשון במסע אחר

תאריך יציאה: 30.3.19 | 10 ימים

הודו – תת יבשת, המקור לטעות בשמם של האינדיאנים, ומושא תאוותה של אירופה משך מאות שנים. מרכז רוחני דתי עתיק המשפיע גם כיום על מיליוני אנשים ברחבי העולם. בהודו נפגוש בערבוביה של צבעים ,ריחות, צלילים, וטעמים, המצפים את המבקר; התנסות חושית שבה נמהל היפה והכעור, הברור והנעלם .נצא אל ליבה התרבותי של המדינה המופלאה – רג'סטן, משולש הזהב, מוצאן של אימפריות ענק, וביתו של ענק כלכלי מתעורר. נקבל הצצה למדינה, היכולה למלא היכלות של ספרים ותיאורים אין קץ, מפגש עם עולם קרוב רחוק.

ימים 1+2: תל אביב  – ניו דלהי – ורנאסי

ניפגש בשדה התעופה ונטוס לדלהי בטיסה ישירה. לאחר הנחיתה נעלה על מטוס נוסף שיקח אותנו לוראנסי או באנארס בשמה כיום. מן הערים העתיקות בעולם, היא שימשה כבירתה הדתית של הודו במשך יותר מאלפיים שנים ועד היום מהווה העיר מרכז רוחני ומושכת אליה מליוני עולי רגל. העיר בנויה על הגדה המערבית של נהר הגנגס הקדוש ובמדרגות האבן היורדות אליו הנקראות גאטות (Ghat), מתקיימים מדי יום טקסיים דתיים שונים. לאחר הנחיתה וסידורי הקרקע, נצא לסיור פנורמי ראשוני, נוכל להיצץ בחשכה לאורותיה של העיר, המולת הרחוב ושאון העם ככל שיותיר לנו הזמן. נמשיך לבית המלון ללינה

יום 3: וראנסי Varansi

ורנאסי, מרכז תרבותי של צפון הודו משך אלפי שנים ובעלת היסטוריה עתיקה. עם הזריחה, נצא לשייט בנהר הגנגס, אחת החוויות הגדולות במהלך הביקור בורנאסי, שמאפשר צפייה בהתנהלות העיר המיוחדת הזו. כיאה לעיר קדושה, מתקיים מדי ערב טקס הפוג'ה על גדות הגנגס. במהלך טקס דתי זה משיטים נרות על מימי הנהר וצובעים אותם בנקודות אור מנצנצות. נצפה בפולחן השחר בו משיטים עלים ונרות על מי הנהר ונראה את טקסי שריפת הגופות בג'האטים של המאמינים ההינדים האורתודוקסים.  נתרשם ממאות עולי הרגל המבקרים במקדשי העיר ומגיעים לטבול במי הנהר הקדוש. נחזור לארוחת בוקר ולאחריה נצא לסיור באתרי העיר. נבקר באוניברסיטת בנארס, במקדש הזהב ובמקדש השור הקדוש. נכנס לבית מלאכה מקומי ונלמד על תעשיית המשי.

נחזור למלון לארוחת ערב ולינה.

יום 4: וראנסי – גאיפור Jaipur – פושקאר Pushkar – רכיבה על גמלים

לאחר ארוחת הבוקר, ניפרד מהעיר הרוחנית ונצא בטיסה למוקד רוחני מסוג אחר – פושקאר ועולמה הדתי. נצא בטיסה לג'איפור בירת רג'סטאן ונשים פעמינו בנסיעה לכיוון העיר והמרכז הרוחני, עירו של האל האדיר בראמה. העיר היפה יושבת סביב אגם סגלגל המוקף מדרגות רחצה ומקדשים. לקהל ההינדים, פושקר היא מוקד עליה לרגל, לאור נוכחותו של אחד מ- המקדשים הבודדים המוקדשים לאל ברהמה Brahma. נסייר ברחובות העיירה הצבעוניים המלאים חנויות של תכשיטי כסף ובגדים ונותיר זמן לטיולים עצמאיים בשווקים של העיר. בשעות הערב נתכנס לחוות בטקס מקומי, במקדשו של האל ברהמה**. לאחר הטקס נמשיך לחוויה ייחודית, נעלה על גמלים ונצא אל תוך חולות הדיונות הסובבות את העיר.

**השתתפות בטקס אינה חובה, ומותנית בהנחיות המקדש.

יום 5: פושקאר – סדנת יוגה בזריחה – טיול ג'יפים

השכם בבוקר נקום לחוויה רוחנית במקומה המתאים – סדנת יוגה מול זריחה עם מדריך מקומי. לאחר בוקר רגוע במיוחד נצא להתוודע עם עיר הקדושה ומרכזה הרוחני – פושקאר. עיירה קטנה היושבת סביב אגם יפיפה המוקף מדרגות רחצה ומקדשים. להינדים פושקר היא מרכז חשוב של עליה לרגל עקב הימצאותו של אחד מ – 3 המקדשים הבודדים המוקדשים לאל ברהמה Brahma. נסייר ברחובות העיירה הצבעוניים המלאים חנויות של תכשיטי כסף ובגדים ונותיר זמן לטיולים עצמאיים בשווקים של העיר. בשעות הצהריים נצא לסיור ג'יפים בגבעות העוטפות את פושקאר, נרד משבילי האוטבוסים לראות מעט מהודו החלקאית כפי שנותרו מאות בשנים. בשעות הערב נתכנס לחוות בטקס מקומי, במקדשו של האל ברהמה**.

**השתתפות בטקס אינה חובה, ומותנית בהנחיות המקדש.

יום 6: פושקאר – ג'איפור– צפייה בסרט הודי

לאחר ארוחת הבוקר נצא לטיול אחרון סביב האגם סביבו בנויה העיר, נותיר זמן לקניות אחרונות וטיולים עצמאיים בעיר ונתחיל אט אט להיפרד מן העולם הרוחני של הודו אליו התחברנו בימים האחרונים ונצא לעבר עולם תוכן שונה בתכלית. נצע בנסיעה מזרחה לעבר ג'איפור, בירת רג'סטאן. נבקר בסמלה של העיר, "ארמון הרוחות" (הוואה מאהל), מבנה אשר שימש כהרמון של נשות שליטי העיר הרג'פוטים. צא לטיול רגלי, ונתדווע מעט לאוכלוסיה המקומית ונותיר זמן למעוניינים לגעת קצת ברוחה של העיר. ונסיים את יומנו בסרט הודי בקולנוע מקומי. בשעות הערב נגיע למלוננו ללינה.

יום 7: ג'איפור – רכיבה על פילים אל מבצר אמבר – פטיפור סיקרי Fatehpur Sikri

לאחר ארוחת בוקר נצא לסייר בג'איפור, "העיר הורודה" המכונה כך בשל הצבע העז הוורוד של רבים מבנייניה, בירת רג'סטאן. נטפס כשאנו רכובים על גבי פילים, אל מבצר אמבר האדיר Amber fortress, בו ישבו המהרג'ות לפני שעברו לעיר. בנייתו של המבצר החלה ב- 1592 והוא יושב על מדרון גבעה, מעל אגם ומהווה דוגמא נפלאה לארכיטקטורה הראג'פוטית. לאחר הביקור נמשיך לפטיפור סיקרי – עיר הרפאים, בירת האימפריה המוגולית שנבנתה ע"י השליט המוגולי אכבר ( Akbar ), ושימשה כבירה 14 שנה בלבד. העיר ננטשה בשל מחסור במים ושלל מבניה נשתמרו באופן מפליא עד ימים אלו. פטיפור סיקרי היא דוגמא מובהקת לעיר מבוצרת מוגולית בעלת הגדרות ברורות לעיר פרטית וציבורית. נכנס דרך שער העיר אל ה"ג'אמי מאסג'יד" ואל קברו של השייח סלים. בשעות הערב נגיע למלוננו ללינה.

יום 8: אגרה Agra – הטאג' מאהל ומבצר אגרה – ניו דלהי New Delhi

לאחר ארוחת הבוקר נצא דרומה לעבר אגרה. דרך חלונות הרכב נוכל לראות את גודלה ורב גוניותה של הארץ, ולקראת צהרים נגיעה לאגרה המשמשת כמרכז מוביל בתחום האומנות והמסחר עוד מתקופת המוגולים מהמאה ה-16.  נצא לסיור מעמיק בטאג' מאהאל, שנבנה כיצירת אהבה, ע"י הקיסר המוגולי 'שאח ג'אהאן', לזכר אשתו האהובה- 'מומטאז מאהל'. מן המבנים המפורסמים והמצולמים בעולם שאין משנה אם מגיעים אליו בזריחה או בשקיעה, כדי להישאר פעורי פה למולו. נסיים את יומנו במבצר אגרה שניצב לגדות נהר יאמונה ממנו השקיף שאה גאהן על בניית הטאג' מהאל לאחר שנכלא ע"י בנו שתפס השלטון בהפיכה. לאחר הביקור נצא צפונה בדרכנ ולדלהי.  לעת ערב נגיע לבית המלון ללינה.

יום 9: ניו דלהי – סיור ריקשות בעיר העתיקה

לאחר ארוחת הבוקר, נצא ליום מלא של חוויות בהעיר הענקית. למבקרים לראשונה ואפילו לשנייה נדמית העיר כחיה בערבוביה של צבעים וקולות שאינם נודמים לרגע. נצא אל העיר העתיקה, העיר המוגהולית מהמאה ה- 16. נרכב בריקשות בסמטאות העיר העתיקה, בלב שוק ססגוני של תכשיטים ובדים לכלות וחתונות, נבקר במסגד הגדול של דלהי – הג'אמה מסג'יד (Jama Masjid) נעבור בסמטאות רחוב השוק עד למצודה האדומה – סמל הריבונות ההודית, נמשיך לביקור בראג' גהאט – אתר שריפת גופתו של מהאטמה גנדי המהווה מוקד עליה לרגל לתושבי הודו, ובשעות הערב, נשוב למלוננו.

יום 10: ניו דלהי – סיור בעיר וזמן חופשי

לאחר ארוחת הבוקר נמשיך את הטיול בבירת הודו – שילוב נדיר של ישן וחדש. נערוך סיור מקיף, ונחווה את החדש והמבריק מול הישן המתפורר. נראה את אזור הממשל ובו בנייני הפרלמנט, משרדי הממשלה ובית הנשיא. נבקר בשער הודו המרשים, נמשיך אל הקוטאב מינאר, שהיה מרכז החאליפות המוסלמי ששלט בצפון הודו, מגדל האבן הגבוה בהודו. נמשיך אל מקדש הסיקים – גורודוארה (Gurudwara Bangla Sahib). נותיר זמן חופשי לשיטוטים וקניות בבזאר מקומי ולעת ערב נצא לבית של משפחה מקומית לחגוג את סיומו של הטיול כיד המלך, ניפגש עם בני הבית, נוכל ללבוש את הלבוש המקומי, נשים וגברים, נצטלם ונחגוג עד השעות הקטנות של הלילה, ונסיים בארוחת ערב. נעלה על הרכב ונצא לשדה התעופה לטיסתנו הישירה חזרה לישראל.

שימו לב: תכנית הטיול הינה תכנית עקרונית, שינויים בסדר הביקורים / הימים יכולים להתרחש עקב מגבלות / שינויים במהלך הטיול. חברת כרמל תיירות תעשה ככל שביכולתה להבטיח את הצלחת הטיול וביקור בכל האתרים המפורטים בתוכנית ( טל"ח ).

מחיר הטיול: 1645 $

המחיר כולל:

טיסות סדירות ישירות לדלהי הודו, כולל מיסי נמל וביטחון.

טיסות פנים \ רכבות \ העברות כמפורט – נידרש על פי תכנית הטיול

** כולל מיסי נמל ותוספת דלק מסי הנמל, היטלי הדלק והביטחון מעודכנים נכון ל-1.6.2018

ייתכנו שינויים והמחיר הסופי ייקבע ע"י חברות התעופה וייגבו ע"י נציג כרמל במועד קבלת כרטיס הטיסה ובסמוך למועדי יציאת הטיול.

** סכומים אלה מועברים בהתאמה לחברות התעופה ולכרמל אין רווח מגביה זו.

בתי מלון: דרגת תיירות טובה ואו ראשונה (4*)

סיורים וביקורים אטרקציות כולל דמי כניסה כמפורט בתכנית הטיול.

כלכלה: חצי פנסיון

אוטובוס תיירים נוח וממוזג לביצוע תכניות הטיול והעברות.

טיפים לנותני השירותים בחו"ל.

מדריך ישראלי מקצועי מצוות מדריכי כרמל תיירות.

המחיר לא כולל:

אשרת כניסה להודו – אינה כלולה בעלות הטיול. פרטים מטה.

**אי קבלת אשרת כניסה אינה מהווה עילה לביטול הזמנת הלקוח ע"פ תנאי דמי הביטול.

ביטוח רפואי – כבודה והוצאות אישיות.

תוספת לאדם בחדר ליחיד.

הוצאות בעלות אופי אישי: משקאות המוגשים במהלך הארוחות, כביסה, סרטים בתשלום בחדרים ושרותי חדרים.

דמי סבלות.

הוצאות אישיות אחרות.

כל מה שלא כתוב בתוכנית ו"במחיר כולל".

תשר למדריך הישראלי 5 $ ליום לאדם

**נדרש דרכון בתוקף – חצי שנה מיום היציאה לטיול

אשרת כניסה להודו

הנפקה פרטית של אשרת כניסה להודו: ניתן להנפיק את האשרה עד 3 ימי עבודה טרם יציאה לטיול, ישירות ובאופן עצמאי מאתר שגרירות הודו,  עלות האשרה 55 דולר

הנפקת אשרת כניסה להודו דרך חברת כרמל: אגרה ודמי טיפול 95 דולר. הנפקת אשרת כניסה דרך חברת כרמל אפשרית עד 3 ימי עסקים טרם יציאת הטיול. לצורך הנפקת האשרה יש צורך לשלוח למשרדינו טופס הנפקת ויזה, צילום דרכון ברור וצבעוני / צילום איכותי וצבעוני של תמונת פספורט עדכנית – את כל המידע יש להעביר בקובץ סרוק נפרד לכל נוסע.

הפוסט טיול מאורגן להודו: דרך המהרג'ות וורנאסי הופיע ראשון במסע אחר

צילומים: שאטרסטוק

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

הפוסט החידון הגיאוגרפי – הודו הופיע ראשון במסע אחר

תנחת בארץ זרה בשעות הקטנות של הלילה, ותתחקה אחר הוראותיו של גבר צולע שיוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ובו תישן בחדר קטן עם עוד עשרה תיירים שמרגישים בדיוק כמוך, כל אחד בשפה אחרת. תקבל בברכה כל הצעה שהמקומיים יציעו לך, ועל אף העובדה הברורה שחלקם ינסו לעקוץ אותך, רק כך תצליח לחוות אותנטיות אמיתית. חוץ מזה, השלמת שירות של שלוש שנים בצבא, וברור לך מתי מנסים לעקוץ אותך. אתה לא תייר אמריקאי בן שמונה-עשרה שזה עתה סיים לימודים בהיי-סקול וכתוב לו על המצח "תעקצו אותי".

תלמד לנגן על גיטרה, או על כלי נגינה מקומי שמעולם לא שמעת עליו. תשב לצד אישה מבוגרת מאחורי דוכן אוכל מתנדנד ברחוב סואן ותקשיב לסיפור חייה, למרות שהיא בקושי מצליחה להשלים משפט בשפה האנגלית. תהנהן בהסכמה ותנסה להבין כל מילה שיוצאת מפיה, כי חרף העובדה שהיא מרוויחה מאה רוּפִּי מסכנים ליום, החיוך לא נעלם מפניה לשבריר שנייה.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

תיזכר לרגע שלאחר השחרור הרווחת שבעים שקלים לשעה כמלצר במסעדת פירות ים תל אביבית, ולא הפסקת להתלונן. תנסה להסביר זאת לאישה המבוגרת, למרות שהיא לא תבין מילה מדבריך.

תעלה על האוטובוס הראשון צפונה, כי אין כמו הצפון. תחמוק מגשמי המוֹנְסוּן ותמצא חדר בסיסי ללילות הקרובים. אתה לא צריך הרבה, רק מיטה נוחה לשים עליה את הראש, ואם יש מרפסת שמשקיפה על הנוף הירוק אז בכלל שיחקת אותה.

תאכל רק בדוכני רחוב, אבל אל תספר על כך לאמא שלך. זה הסיוט הגדול ביותר שלה.

ותדע, שכאשר תשב על מרפסת קטנה בדירה שכורה בתל אביב, לא תזכור את הפיצה שאכלת במסעדת תיירים, או את הבחורה מהרצליה שפגשת במקרה בכפר נידח בין הרי ההימלאיה, וגילית שלקחתם שיעורי אנגלית אצל אותה מורה פרטית. אתה תזכור רק את פניו של הגבר הצולע שהוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ואת חיוכה של האישה שישבה מאחורי הדוכן המתנדנד.

כשהיית ילד רצית להיות כמו כולם, ועם השנים למדת שכולם רוצים להיות שונים. אז אם אתה מרגיש שזה לא הזמן הנכון עבורך לפרוש כנפיים ולהיות שונה, אל תשתנה.

תן לאחרים להשתנות, תן להם להמריא לבד, ותניח להם להיות מי שהם צריכים להיות. תרגיש שלם לא להיות שלם.

ובסוף הדרך, אתה תראה שכולם ילכו באותו מסלול, אבל רק אתה תהיה עצמך, מי שזה לא יהיה.

§

אז איפה היינו?

בוב דילן טען פעם שאדם הוא סיפור הצלחה אם הוא מתעורר בכל בוקר והולך לישון מדי ערב, ובין לבין עושה רק את אשר הוא אוהב לעשות. קשה להתייחס למסע שעברתי ברחבי הודו כהנאה צרופה מדי יום מזריחה ועד שקיעה, ובכל זאת, אני גאה להכריז ששרדתי את הודו. שרדתי עוני, ריחות, צבעים, מקדשים, את אומת המתמקחים, אומת הקבצנים, אומת הנהגים הגרועים בעולם, עשרים וארבע-שבע, בכל רגע ובכל קצה רחוב.

שרדתי את נשק יום הדין ההודי – האוכל החריף, וגם את תבליני המסאלה העוצמתיים. שרדתי חציית צמתים סואנים בין ריקשות מזגזגות ובין פרות קדושות, כמו גם את החוויה הצפופה בנסיעה ברכבת ההודית ואת אינתיפאדת הקופים המתחוללת בכל עבר.

אם היה עליי לתאר את הודו במילה אחת, המילה הייתה "כאוס", אך בשתי מילים – "כאוס מופתי". כל הדרכים מסורבלות, ובאותה עת כל אדם יודע במדויק לאן פניו מועדות.

יותר מכול, שרדתי את עצמי בהודו. וזו מעולם לא הייתה משימה פשוטה.

§

נכנסתי לרכב, ותוך דקה השתרכתי בשיירה של מאות רכבים בעלייה לאיילון צפון.

"אסור לעמוד, רק להמשיך לנוע," היה משפט ששמעתי באחד מימיי הראשונים בתת-היבשת ההודית ונחקק בזיכרוני, ואילו נדמה שבישראל, העמידה כבר הפכה לחלק מהשגרה של כולנו. בתחנת הדלק הראשונה לאורך הדרך תדלקתי מיכל מלא במחיר מלא של מאתיים וחמישים שקלים, ולא יכולתי שלא לתהות כמה כוסות צ'אי מעוררות חושים הייתי יכול לרכוש במחיר זהה.

תכננתי להגיע לבית הוריי בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שיצאו לעבודה, אך בבוקר גיליתי שהשעון שלי עדיין מכוון על זמן הודו. צלצלתי בפעמון, והדלת נפתחה בפניי במהרה. "מה אתה עושה כאן?!" אמא שלי שאלה ועיניה נפקחו לרווחה. היא חיבקה אותי בחוזקה ולא שחררה את האחיזה שניות ארוכות. לאחר מכן ניגשה למטבח וחזרה כשבידיה צלחת עוגיות וקנקן תה רותח.

לפני מספר ימים, עוד במהלך המסע בהודו, נתקלתי באבא שלי בין סמטאות המֶיין בזאר. כבן להורים מודאגים, ביצעתי את הטעות המרה והיחידה שאסור בהחלט לעשות – לעורר דאגה בצל המודאגים. מספר שבועות לא יצרתי קשר עם הבית, ואמא שלי החליטה לשגר את אבא על הטיסה הראשונה לתת-היבשת ההודית.

סיפרתי לה שנראה שהודו השאירה על אבא רושם חיובי, עד כדי כך שהוא הציע לקחת אותי לטיול קצר בין הרי ההימלאיה על חשבונו.

"הוא בעבודה?" שאלתי בתמימות ובחוסר ידיעה מוחלט ברגע שהתיישבנו בסלון.

היא שתקה מספר שניות ועיניה פזלו לרצפה.

"לא," השיבה בלי להכביר מילים, "הוא לא בעבודה".

"אז הוא במרפאה?" נזכרתי שאחת לחודש אבא שלי מגיע לביקור במרפאה השכונתית לצורך בדיקות דם מקיפות.

"איך היה לך בהודו, ילד שלי?" שאלה בשקיקה בניסיון להחליף את נושא השיחה.

"היה טוב, וטוב שהיה", החלטתי לתמצת את המסע לכדי ארבע מילים בלבד. מצאתי לנכון לשמור לעצמי את רצף האירועים שהובילו אותי בחזרה לארץ ולמנוע התקפי לב מיותרים.

"וזה נכון שאין שם מזגנים?"

"נכון ברוב המקרים."

"ומה לגבי הסיפורים על כך שהם נוהגים כמו פראי אדם?"

"נכון בכל המקרים".

"אני לא מבינה מדוע שמישהו ירצה להמריא לשם בכלל?" היא שאלה בחוסר הבנה. על פי תפיסת העולם שלה, אין דבר חשוב בחיים ממיזוג אוויר ובטיחות בדרכים.

"אז איפה אבא?" שאלתי שוב.

היא השפילה מבטה פעם נוספת, "אבא החליט להישאר בהודו כרגע", אמרה בטון מבולבל.

"מה?"

"קיבלתי ממנו הודעת טקסט אתמול בבוקר, הוא סיפר שהתאהב".

"התאהב במי?" שאלתי.

"בהודו".

לדבריה, אבא טען שהוא זקוק לחופשה וציין שהדבר הנכון עבורו כרגע יהיה להישאר בהודו לזמן מה.

"וניסית לצלצל אליו? להבין מה עובר עליו?" חיפשתי פתרון פשוט לסיטואציה המורכבת.

היא סיפרה שמכשיר הטלפון שלו כנראה נותר כבוי מאז ההודעה הדרמטית.

חשבתי בלבי שהשינוי המשמעותי ביותר בחייו בשנתיים האחרונות התרחש דווקא כשהחליט לרכוש מכונת קפה חדשה של "נספרסו". אמא קבעה באכזבה שאם הוא בוחר להתנהג כמו ילד בן עשרים, זו זכותו המלאה והיא לא תהיה האדם שיעמוד בדרכו. בנוסף, הבטיחה בביטחון מלא שתוך ימים ספורים אבא יחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.

"מה יש לו לחפש בהודו? זאת לא פתח תקווה", קבעה בכעס.

___

קטע מתוך ספרו של נבו רוזי "100 דרכים לחזור". נבו רוזי נולד בתל אביב בשנת 1993, את ספרו הראשון, "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו", כתב במהלך הטיול שאחרי הצבא בהודו. הספר הפך לרב מכר ונקרא על ידי עשרות אלפים. את ספרו השני כתב בעקבות מסע נוסף להודו, הפעם כדי לחפש את אביו שנעלם ברחבי תת היבשת. אפשר לרכוש את הספרים באתר הזה.

עטיפת הספר

צילום תמונה פותחת: Candid68 / Shutterstock.com

הפוסט מאה דרכים לחזור להודו הופיע ראשון במסע אחר