…וביום השמיני ברא אלוהים את המקצב; וירחק בצעדי מחול כי השלים אלוהים את הבריאה – וישמע אלוהים כי טוב.
והאדם נברא שחור והאשה ממנו נוצרה, שחורה כמותו; והמקצב נברא שחור כאדם וכחוה – וישמע אלוהים כי טוב.
ואלוהים אהב את המקצב והאדם אהב את המקצב כי בצלם אלוהים נברא, והאדם לקח את מקצבו ואת הלמות ליבו לכל מקום שהלך, ובכל מקום צימח המקצב שורשים משלו וינק מאוויר המקום וממימיו, ובכל מקום הוליד המקצב צאצאים שדמו לו אך היו גם שונים, ובכל מקום שירת המקצב את בני האדם בעת יגון ובעת שמחה, והיו האדם והמקצב לגוף אחד – וישמע אלוהים כי טוב…

ייתכן שכך נראה ספר בראשית של המקצב: גן העדן נמצא אי־שם באפריקה, בין נהר ניז'ר לנהר סנגל, ואלוהים ברא בו אדם וחוה ומקצב, ואלוהים הוא שכיוון את מהלך ההיסטוריה, והוא ששלח את ברואיו השחורים ליבשות רחוקות, והוא שמכוון את צלחות הלווינים שלו וקולט את הסמבה, את הממבו, את הרגאיי, את הדיקסילנד ואת אלפי צאצאי המקצב שברא, והוא מאזין מלמעלה ונהנה. וכל מי שטוען שאלוהים יושב בגן עדן עילי ונהנה רק ממוסיקה קאמרית, טועה ומטעה.
וגם אם אתם ספקנים מעט לגבי התיאוריה הזו, ההוכחות מדברות בעד עצמן: יבשת אפריקה היא ערש האדם. שרידיו הקדומים ביותר של האדם הזקוף (ההומו ארקטוס) נמצאו במזרח־מרכז אפריקה וגילם כשני מיליון שנים, ומיבשת זו הוא נדד לרחבי העולם, התפתח ופיתח תרבויות רבות ושונות, כל תרבות ואופיה, כל תרבות ומקצבה. 

לאירופה, לאמריקה ובחזרה לאפריקה
"הם באו באור ירח, למקצב תופי אותו הלילה
כתמיד רקדנו וצחקנו לעתיד מזהיר.
הם באו – "בני תרבות" – 
תנ"ך תחת זרועם,               
רובים בידיהם
וערימת המתים הלכה וגבהה
זעקנו וקול התוף נדם –
דממה כמוות…
אמרו לנו
אתם סתם שחורים
נועדתם לשרת אותנו…
עבדתי עבורם והם צחקו".
(פרנסואה סנגאט־קואו, משורר מקמרון)
8 באוגוסט 1444, בכיכר המרכזית של העיר לאגוס בפורטוגל ניצבו 235 בני יבשת אפריקה למכירה: גברים, נשים, ילדים. זהו המקרה המתועד הראשון בדף אפל של ההיסטוריה האנושית, שנמשך עד תחילתה של המאה ה־20.
לא פחות מתשעה מיליון וחצי עבדים אפריקאים נחתו ביבשת אמריקה (וכ־175 אלף באירופה), ועוד כשני מיליון בני אדם מתו במהלך המסע המפרך מאפריקה. מספרים אלה מתייחסים רק לעבדות המתועדת, הממוסדת, אבל ברור כי מספר העבדים שנחטפו מאפריקה גדול הרבה יותר.
קשה לאמוד מהי השפעת הסחר בעבדים שחורים, הטובים והחזקים ביותר, על יבשת אפריקה ועל התפתחותה. אבל להגירה שלא מבחירה הזו היתה השפעה מכרעת גם על החברות המשעבדות. "מחיר הסוכר היה מתייקר מאוד אם לא היינו משתמשים במטעים בעבדים. הם שחורים מכף רגל ועד ראש, ואפם כל כך שטוח עד שממש בלתי אפשרי לרחם עליהם. תרחק מראשנו המחשבה שאלוהים, עליון ורב תבונה, ישים נשמה טובה בגוף כה שחור", כתב איש ההשכלה הצרפתי מונטסקייה ב"רוח החוקים", 1748.
בנוסף להשפעות הכלכליות, החברתיות והמוסריות של הסחר בעבדים שחורים על האירופאים, ובעיקר על החברה הצפון־אמריקאית, היו גם השפעות תרבותיות; מוסיקה היא אולי התחום הבולט ביותר שבו אפשר להצביע על כך: מהמוסיקה הטקסית־פולחנית, משירי העבודה ומשירי הדת של הקהילות האפריקאיות צמחה המוסיקה האפרו־אמריקאית המודרנית על סגנונותיה השונים – הבלוז, הג'אז, הסווינג ומוסיקת הנשמה השחורה, המוסיקה האפרו־לטינית והקריבית עם מקצבי הסמבה, הסוֹן, הקליפסו, הטנגו, הרגאיי, הרוּמבּה, הזוּק והסוֹקה, ועוד מקצבי מחול רבים היונקים ישירות משורשים ביבשת השחורה.
רוב הסגנונות הללו חזרו לאפריקה והתנחלו בתרבות המוסיקלית המודרנית של היבשת השחורה. בעת ביקורי בבנין שבמערב אפריקה (ראו "מסע אחר" 77) נדהמתי לגלות את

רקדן-מוסיקאי, חלק מטקס לוויה של בני הדוגון, מאלי

בני המקום רוקדים בשעות הפנאי סלסה לוהטת, שכאילו יצאה זה עתה ממועדוני מיאמי, ניו־יורק או פורטו־ריקו, ואת כל מקצבי הרומבה והממבו הקובניים. בני המקום זימרו בקול רם מלים בספרדית של להיטי הלהקות האפריקאיות המקומיות, אף על פי שלא האמנים המבצעים ולא הקהל הרחב דיברו אי־פעם מלה בספרדית (מערב אפריקה היתה ברובה תחת שלטון צרפתי, אנגלי או פורטוגלי).
הקצב הוא הלב של המוסיקה האפריקאית, כמו ההרמוניה עבור המוסיקה האירופית. וככל שמשתלבים יותר ויותר מקצבים זה בזה, נחשבת המוסיקה לטובה ומספקת יותר. לפיכך, רוב המוסיקה האפריקאית היא רב־מקצבית (פוליריתמית), והתופים השונים היוצרים את המקצב יכולים ליצור גם מנגינה, כשמשתמשים בכמה כלי הקשה בעלי כיוונונים שונים.
ארצות מערב אפריקה – ממאלי וסנגל וגיניאה, דרך חוף השנהב, גאנה ובנין ועד ניז'ר וניגריה – ידעו ימים של אימפריות מקומיות, ג'יהאד איסלאמי שניסה להשליט את תורת מוחמד וכיבוש של הכנסייה הקתולית, בצד הקולוניאליזם האירופי. מן התבשיל הזה, שבו מתערבבים זה מאות בשנים אלמנטים קצביים אפריקאיים עם סלסולי המוסיקה הערבית ואנפופיה ועם שירת המקהלה הנוצרית, מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים. לא פלא, אם כן, שמערב אפריקה היא החממה של מוסיקת העולם; עושר אדיר של מקצבים, כלי נגינה ומנגינות, עולם מלא מטעמים מוסיקליים.

המחט התופרת של בני מנדינקה
מתוך העושר המוסיקלי הגדול במערב אפריקה, בחרתי להתמקד בג'לי (Djeli) משושלת המנדינקה שבמאלי ובגיניאה – מוסיקאים שנושאים את הזיכרון הקולקטיבי של קהילתם בשירה ובנגינה. רוב הזיכרון ההיסטורי והידע המדעי מועבר בחברה המסורתית האפריקאית בעל פה, בשירה. אותם "היסטוריונים" – הג'לי, הגוול (Gewel) מתרבות הווֹלוֹף בסנגל (רצועה 4 בדיסק המצורף לגיליון), המבון מווט (Mbon Mvet) מתרבות הפאנג בקמרון – הם זמרים נודדים, המייצגים את הזיכרון החי של עמם. בחברות מסוימות נושאים הזמרים גם דרשות בענייני היום, מעניקים ייעוץ בחיי נישואים והתנהגות נאותה בחברה, ובסודאן, למשל, הזמר גם פותר בעיות וסכסוכים ומשמש כשופט מזמר.
בכמה תרבויות במערב אפריקה נועדו ייצור כלי נגינה, הנגינה בהם או הזמרה רק לבני מעמד מיוחד בחברה, העובר בירושה. עבור בני המנדינקה החיים במאלי ובגיניאה, למשל, "אדם נולד מוסיקאי". מעמד המוסיקאים הוא מעמד של מקצוענים לכל דבר, המקדישים את כל חייהם ליצירת מוסיקה. באופן מסורתי, חברת המנדינקה היא חברה מעמדית. בראשה עומדים בני החורין והאצילים, הצאצאים והגנרלים של המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, שהקים ב־1240 את האימפריה של מאלי, אימפריית מנדינקה. תחתם נמצאים בעלי המקצועות המלומדים, בהם הנפחים, הרצענים והמוסיקאים שקיבלו את תפקידם בירושה. לפי המסורת, על כל אדם להינשא בתוך מעמדו, וגם בימינו נחשב ג'לי למוסיקאי, אפילו אם לא נגע בחייו בכלי נגינה ולא זימר אפילו שיר ילדים אחד.
הג'לי מלווה את עצמו בדרך כלל בכלי מיתר הנקרא קורה (kora) – מעין הכלאה בין נבל ללאוטה, עם 21־25 מיתרים (רצועה 14 בדיסק המצורף לגיליון). בנוסף לכישורים המוסיקליים, על הג'לי להיות בעל זיכרון פנומנלי, כדי לשנן ולזמר את פרטי כל השושלות ששלטו בארצו, את מעשיהן בעיתות מלחמה ושלום, אגדות עם שנצברו במשך השנים, משלים, סיפורים ובלדות מההיסטוריה של בני עמו. ולא רק ההיסטוריה מועברת בעל פה; גם המקצועות השונים, בהם המוסיקה, עוברים מן המאסטר אל השוליה ללא חומר כתוב. הלימוד הוא בדרך של חיקוי והתנסות חברתית; לא לימוד הטכניקה יוצר את האמן, אלא ההשתתפות האקטיבית באירועים מוסיקליים.
בסוף המאה ה־19 ביטלו הצרפתים את שלטון חצרות המלוכה במערב אפריקה והעבירו את ההגמוניה המקומית לידי מנהיגים ממונים. עד אז היו הג'לי מסופחים לחצרות המלכים ושימשו הן כמשוררי החצר והן כליצני החצר: הם שעשעו את בני האצולה בשירי בדיחה והרפתקה, סיפרו סיפורים על גבורתם של מלכים וזימרו מדי פעם את שמות אבות השושלת המכובדים מכל. על אף שמעמדם לא היה גבוה כשל בני החורין, אלה שאין להם פטרון, זכו הג'לי להערצה רבה בזכות כשרונם ומיומנותם, לא רק כמוסיקאים ובדרנים אלא גם כשליחים ויועצים. משום שנחשבו לנחותים מן האצילים, לא נשקפה מהם סכנה, והאצילים יכלו לבטוח בהם ולהופכם לאנשי סוד.
הג'לי מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של המנדינקה. "הם עיתונאים, הם מפרשים אירועים של ההווה ושל העבר. אמנותם היא כשרונם להלל ולקלס ולדחוף את מלכינו לקרבות ולנצחונות", מספר נגן הקורה ג'לי ניאמה סוּסוֹ. היום, שרים הג'לי לפוליטיקאים ולאנשי עסקים במקום למלכים ולאצילים, אך חשיבותם רבה כשהיתה. כשרון הדיבור והניסוח שלהם הפכו אותם למתווכים אידיאליים: הם מצננים יריבויות, פותרים סכסוכים, משמשים כשדכנים ומשתתפים בכל דיון חשוב בענייני מדינה, ממשל ופוליטיקה. או במלותיו של טומאני דיאבאטֶה, נגן קורה ממאלי, "הג'לי הם המחט התופרת את החברה שלנו".
בתקופה הקדם־קולוניאלית, ג'לי היה לעיתים מתאבד אחרי מות פטרונו, וגם היום קיימת בין הפטרון לג'לי ידידות נאמנה. "לא קל למצוא אדם נאמן" היא שורה המופיעה שוב ושוב בשירי מסורת המנדינקה, והיא באה להזכיר את חשיבות נאמנותו של הג'לי לפטרונו. וכך שרה ב־1986 קאנדיה קוֹיאטָה לפטרונה זוּמאנוֹ:
זומאנו – בעל המאה
קאנדיה קויאטה שרה עבורך
אל תאלץ אותי להיות ג'לי של מישהו אחר
אין מה להשוות חיי פטרונו של ג'לי
לחייו של מי שאין לו ג'לי.
צננו את כלי הנגינה
אל תיתנו למוסיקה לסחרר את ראשי
הבגידה היא רעה
וכך גם המחשבה הכפייתית.
בעלי המאה לא נעלמו מן העולם
אך מספרם הולך ופוחת.
(וכאן פותחת הזמרת ברשימת אבות אבותיו של פטרונה והמעשים הגדולים שעשו במהלך ההיסטוריה).

המקרה של סאליף קייטה
הג'לי פועלים כחברה סגורה ושומרים על מקצועם בקנאות רבה. אבל תהליכי המודרניזציה ביבשת השחורה, בעיקר המעבר מן הכפר אל העיר, משפיעים גם בתחום המוסיקה. אט־אט נספגת המוסיקה האתנית בתרבות הרב־שבטית העירונית וסופגת ממנה, וכך מתפתחת תרבות מוסיקלית חדשה, "מערבית" באופיה, שקל לה יותר לחצות גבולות ואוקיינוסים ולהתחבב על קהל שומעיה ברחבי העולם.
עד לפני זמן לא רב, אדם שלא היה שייך למעמד הג'לי התקשה מאוד ללמוד מוסיקה כמקצוע, ורק מעטים הצליחו בכך. אך הדחף לפתח קריירה בכיוון הזה חזק יותר כשקורצת ההצלחה מעבר לים. אחד הראשונים שהצליח הוא סאליף קייטה ממאלי, שיהיה אורח פסטיבל "שומעים עולם" הקרוב (ראו כתבה בעמ' 14).
סיפורו של סאליף קייטה, נצר ישיר למייסד אימפריית מנדינקה, המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, נשמע כמו אגדה. הוא נולד לבקן – או כפי שהוא מגדיר זאת, "עור בהיר ודם שחור" – וככזה זכה למנת ייסורים ונידוי חברתי בילדותו. אביו היה שולח אותו לשדה התירס לשיר ולצעוק, כדי לגרש את הקופים המאיימים על היבול, וכך פיתח את קולו המיוחד; הצער והנידוי, כך נראה, פיתחו את נשמתו. אין זה פלא, שהפך לימים לזמר הנשמה הגדול ביותר של אפריקה.
בגיל צעיר עבר קייטה לעיר הגדולה במאקו  (Bamako), שם החל לפתח את הקריירה שלו כמוסיקאי. "בעצם רציתי להיות מורה", סיפר לי, "אבל לבקנים סובלים מקוצר ראייה חריף, ולכן ויתרתי על הרעיון". שמו הלך והתפרסם במערב אפריקה, ומשם הגיעה המוסיקה שלו לצרפת ולארצות־הברית. בצד עבודתו עם אמנים אפריקאים, הוא שיתף פעולה עם ג'ו זאווינוּל מ־"Weather Report", עם קרלוס סנטנה ועם וויין שורטר, והיה לאמן האפריקאי הראשון שהיה מועמד לפרס גראמי היוקרתי.
"כשאתה רוצה לקרוא לבני אדם, קרא להם במוסיקה. כי מוסיקה היא השם השני של כל אדם. אם היא נכתבת מהלב, היא מגיעה לכל בעל לב", אמר לי סאליף קייטה, שאכן קורא במוסיקה הנפלאה שלו לבני האדם בעולם כולו להצטרף אליו במאבק לעולם טוב יותר, צודק יותר, יפה יותר (ומקדיש חלק לא קטן ממרצו גם לשיפור היחס כלפי לבקנים).
קייטה הוא אחד האמנים המערב־אפריקאים שפרצו לתודעת אוהבי המוסיקה בעולם, אך הוא נמצא ברשימה ארוכה ומכובדת של אמנים כמאנוֹ דיבָּנגוֹ, מוֹרי קאנטה, יוּסוּ'נ'דוּר, אנג'ליק קידְג'וֹ, באבא מאאל, איסמאל לו, טוּרֶה קוּנדָה, וואסיס דיוֹפ והזמרת היחפה מאיי כף וֶרְדֶה, הלא היא סזאריה אווֹרָה. השנים הבאות מבטיחות לנו היכרות נוספת ומעמיקה עם המוסיקה האפריקאית בכלל ועם זו של מערב אפריקה בפרט.

תודת המערכת לאירית בק מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב על הערותיה המועילות.
תודה ל־Buda Musique על תרומתה לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועות 4 ו־14).

בתחילת שנות הששים הציעה ישראל עזרה בפיתוחן של ארצות אפריקה. מר אברהם אילון, מנהל "המדפיס הממשלתי" באותה תקופה, הגה את רעיון שילוב הבולים במאמץ הכללי. לפי תכניתו אמור היה לקום בארץ "המרכז לעיצוב בולים אפריקאיים" אשר ישלח למדינות אפריקה ציירים וצלמים שיכינו ארכיון תמונות המתאימות למטרה זו. (מר אילון נפטר בשנת 1975 וכתבה זו מוקדשת לזכרו). לתכנית היתה חשיבות רבה, במיוחד בהתישה בתהליך ציורו של בול. מעצב הבולים מתחיל לעיתים את עבודתו ברישומי עפרון וצבעי מים הנעשים בטבע. רישומים אלה אמנם אינם שונים מרישומיו של כל אמן אחר אך הציור הסופי אשר ממנו מודפס הבול שונה מאד מתמונה מוגמרת. על הציור לעמוד בדרישות הגבוהות של תהליך הדפוס, בהקטנת הפרטים לגודל בול, במגוון הצבעים המוגבל ובקומפוזיציה הקושרת את הדמות עם הטקסט. בשל כל אלה היתה חשיבות לנסיונם ולמקצועיותם של האמנים שיישלחו.
בשמת 1963, פנה אלי מר אילון והציע לי לעשות את הנסיון האפריקאי הראשון. ישראל מימנה את הוצאות המסע, והמדינה המארחת היתה אמורה לממן את שהותי. אני עצמי עבדתי בהתנדבות. כמקובל, הוסכם אז שהזכויות על ציורי יישמרו במשך 25 שנים בידי המדינה המזמינה ו"המדפיס הממשלתי". רק בימים אלה שבו הזכויות לידי, ולכן מתפרסמים כמה מן הציורים והרישומים כאן לראשונה.
המדינה הראשונה שהזמינה צייר ישראלי היתה גיניאה, וכאשר הגיעה ההזמנה שהיתי בחופשה בפריס, מרכזן של כל הקולוניות הצרפתיות לשעבר. ניצלתי את ההזדמנות לביקור בשגרירות גיניאה בפריס, והגשתי רשימה שערכתי ובה הדברים שרציתי לראות, המקומות שנראו לי מעניינים ומועילים ובעלי החיים שרציתי לצייר. את הרשימה ערכתי על-פי עיון בארכיונים ובספריות שעמדו לראשותי בפריס. הובטח לי שבקונקארי
(CONAKRY) הבירה יש מוסדות מדע, גנים בוטאניים וזואולוגיים המציגים את בעלי החיים ואת הצמחיה במדינה, מרכזי אמנות, מלאכת יד ופולקלור. כמו כן הבטיחו לקשר אותי עם אנשי המקצוע המתאימים, שיוכלו לעזור לי בכל אחד מהתחומים שהופיעו ברשימתי. אנשי שגרירות גיניאה בפריס אמרו לי, כי כל שעלי להכין הוא חליפה טרופית אלגנטית למסיבות הקוקטייל שאליהן אוזמן. מלבד החליפה רכשתי לי ציוד צילום כבד מאד, המתאים לעבודה בסטודיו ויצאתי לדרך. הלבן היחיד במטוס מלא שחורים.

גיניאה הגדולה
בקונאקרי שיכן אותי שגריר ישראל, מר מיכאל רביד, במלון פאר, שריד מהתקופה הקולוניאלית, אחד מרבי הקומות היחידים בעיר. מחדרי בקומה החמישית נראתה העיר כולה כאוסף בקתות הנטוע בלב הג'ונגל הירוק. ימים מספר לאחר מכן נפגשתי עם שר הדואר הגיניאי, שהגיש לי את תכנית הביקור הערוכה על פי רשימה שהכנתי בפריס. נדהמתי לגלות שהסיור השתרע על פני הארץ כולה. השר פרש מפה והצביע על המקומות שבהם אבקר: על מנת לראות, לצייר, לצלם או להסריט את הפרטים שציינתי ברשימתי, היה עלי לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה.
המציאות שבה נתקלתי בקונאקרי היתה שונה לחלוטין ממה שתארו בפני בפריס ימים אחדים קודם לכן. עמדתי לי שם בחליפה הטרופית הלבנה המיועדת למסיבות קוקטייל מהודרות, והרגשתי מאד לא מוכן לחציה מפרכת של הג'ונגל האפריקאי. את בעיית החליפה ניתן היה עדיין לפתור, אך בשלב זה כבר הבנתי את הטעות שעשיתי כאשר הצטיידתי במצלמות מסורבלות המתאימות להפעלה בעיר. ציוד הצילום ששקל 11 קילוגרם הכביד עלי מאוד. במשך המסע כולו נשאתי אותו בעצמי, באקלים טרופי כבד, ארוז בשלוש תיבות שתליתי על כתפי. לא העזתי לתת אותן לאחד הסבלים שנלוו אלינו, כיוון שחששתי שיפלו או יאבדו, ובכך נסתכן בסיכול המבצע כולו.
לפני צאתי לדרך ביקרתי במוסד המדעי היחיד שמצאתי בקונאקרי. קיויתי למצוא שם מידע חיוני על בעלי החיים ועל הצמחיה, ולבקר ברשות השמורות והיערות והגן הבוטאני והזואולוגי. לצערי כל שמצאתי שם היו כמה קופים, גור פילים, איילה, תאו אפריקאי ואת מנהל המקום, שהבטיח תשובות לשאלותי כשאחזור מן המסע. הייתי המום מן המצב שנוצר. היה עלי לסמוך על עצמי ועל הידע המועט שהיה לי בתחומים אלה, ללא כל עזרה. למזלי הרב פגשתי בעוזר נפלא ולא צפוי בהמשכו של המסע.

פסטיבלים מאורגנים
הסיור לאורכה ולרוחבה של גיניאה החל ב-29 באוקטובר 1963. ניתנה לי מכונית ממשלתית וליווי של מנהל הדואר. היה זה אחד האפריקאים המכובדים שפגשתי בגיניאה: ידידותי, אדיב ותמיד במצב רוח מרומם. בן הלוויה השני היה צלם של המינסטריון, אדם צעיר וצלם מעולה, אחד הלבנים היחידים שחיו שם. הנהג היה מוסלמי שחור שהשאיר בביתו שלוש נשים, והצטרף אלינו על-מנת להכיר את הארץ. כדי להגיע לכל אותם מקומותשבהם רציתי לצייר עבור סדרת הבולים שתכננתי עברנו במהלך המסע כ-10,000 קילומטרים. ביקרנו בארבעת האזורים הגדולים של המדינה: השפלה באיזור החוף שבה שוכנת הבירה; איזור פוטה-דז'אלון (FOUTA-DJALLON)- סוואנה המכוסה כולה בעשב ועצי באובב ענקיים; איזור גיניאה העליונה במזרח המדינה, היכן שזורם נהר הניגר (פעמים אינספור נזקקנו לשירותי מעבורת כדי לחצות את הנהר, דבר שהותיר בידי דיי זמן לצייר וללמוד מקרוב את חיי חיות הנהר. סביב הנהר חיו עשרות סוגים של ציפורי מים בכל צורה וגודל, והאפשרות להשתמש בהן לעיצוב סדרת בולים בנושא זה קסמה לי מאד); האיזור הרביעי הוא היער שנתחם בהרים תלולים ומזדקרים בגבול בין גיניאה לליבריה. יופים של היערות סכור לי כאחד המראות היותר מסעירים באותו מסע.

במעבה הג'ונגל נתקלתי במדען שוודי (אחד הלבנים היחידים שפגשתי), שהתמחה בתחומים שסיקרנו אותי וענה ברצון על כל השאלות שהצגתי לו. למרות היותו מדען בעל שם עולמי כינו אותו הכפריים בשם "הנחש הזקן". המוזיאון השוודי למדעי החיים בשטוקהולם שלח אותו לגיניאה, כדי למצוא סוגים נדירים של נחשים וחיפושיות. הוא אומנם נשלח לשם למשך שבועיים בלבד, אך כאשר נפגשנו חלפו כבר ארבע-עשרה שנים מאז הגיע למקום. יופיו של הג'ונגל, חביבותם ונאמנותם של הכפריים, העושר במיני נחשים, חיפושיות וזוחלים הפכו עבורו את המקום לגן עדן. הוא גר בבקתת חימר מקורה בקני במבוק בחברת קוף שאיתו נהג לשוחח. הביקתה כולה היתה מלאה כלובי נחשים חיים, אוספי חיפושיות, פרפרים ונחשים הטבולים בבקבוקי כוהל ענקיים וממתינים למשלוח הבא למוזיאון בשוטקהולם. עיקר גאוותו היה על כך שמצא את החיפושית הגדולה ביותר בעולם. נחרדתי לשמוע מפיו שגיניאה מפורסמת במגוון נחשיה, עובדה שהוכיחה עצמה מדי יום ביומו במהלך המסע. (מובן מאליו שהייתי מצויד בנעליים שטוחות וחצאיות ולא מגפיים גבוהים ההכרחיים למסע מסוג זה).
שהיתי בחברתו יום שלם, שבמהלכו סיפר לי רבות על הרפתקאות הכרוכות במגעיו עם נחשים. צילמתי חלק מן האוסף שהיה ברשותו בתקווה להשתמש בתמונות אלה בציור סדרת הבולים על נחשים. כאשר ראה שיש ברשותי ציוד הסרטה, ביקש ממני להנציח אותו שעה שהוא לוכד נחש. כשהחל לרדוף אחר אחד היצורים התרגשתי ונבהלתי כל כך, עד ששכחתי להפעיל את המסרטה. עמדתי שם, קפוא מפחד, חסר תנועה, ולא עשיתי דבר.
בכל אחד מן האזורים הכרתי שבטים אחרים, ריקודים מיוחדים, מסכות מעניינות מנהגים ואמנויות שונים. למרות שצרפתית היא השפה הרישמית, לכל אחת מ-14 הקבוצות האתניות בגיניאה שפה משלה. מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת הארץ ל-28 מחוזות ובראש כל אחד מהם עומד המושל. כשמשרד הדואר אירגן עבורי את הסיור נשלח מכתב לכל המושלים והם התבקשו לאפשר לי לראות את הדברים האופייניים למחוז, לארגן פסטיבלי ריקודים והצגות פולקלור שיפגינו את התלבושות המסורתיות, את המסיכות ואת האומנויות. האמנים בעלי המלאכה,המוסיקאים והרקדנים שהתגוררו במקומות מרוחקים נקראו או הובאו לביתו של המושל, ונאלצו להמתין לבואנו. פסטיבלים יזומים אלה היו פיסגתו של הסיור, והותירו בי רושם עז. באירועים אלו יכולתי לצלם, להסריט ולצייר את הריקודים והמסיכות האקזוטיים ביותר. לכל אורך המסע טרחתי הן לצלם והן לצייר את כל האירועים כיוון שחששתי שהצילומים לא יצליחו ואז אשאר בלא כלום. ברוב המקרים הכנתי בשטח רישום ראשוני בלבד, ואחר כך פיתחתי אותו לציור בצבעי מים כאשר איפשרו זאת התנאים, כלומר כאשר לנו במלון או במקום מואר ומסודר. את התוצאה המוגמרת יכולתי להראות למארחי ולשמחם בכך.
האפריקאים נהגו לערוך את הופעותיהם בלילה. סופר לי שפתגם אפריקאי עתיק אומר: "רק טיפש רוקד לאור היום". אך באותה הזדמנות, כיוון שלא היה ברשותי ציוד תאורה מתאים, נאותו לבקשתי וביצעו את הריקודים ואת ההופעות במשך היום למרות החום העז והשמש הקופחת.
המסיכות, שהן חלק בלתי נפרד מהריקוד, הן סוג הפיסול האפריקאי המוכר ביותר לעיניים מערביות. הן מייצגות מגוון רחב של דמויות אנושיות וחייתיות. הופתעתי לגלות, כי בעת שהמסיכות משמשות רק מרכיב אחד בתלבושת מסובכת, יש להן משמעות ותפקיד שונים מאלו המשתקפים מהן כשהן מוצגות במוזיאון. ההקשר השונה מאיר אותן באור חדש. המסיכות משמשות למשתתפי הריקודים ערוץ תקשורת בין בני האדם לבין הרוחות. הן חיוניות כל כך כיוון שבני השבטים מאמינים שהרוחות נכנסות לתוכם במהלך הטכס. זכורים לי מבטי התדהמה והפחד על פניהם של ילדים ונשים שצפו בטכסים; עבורם היתה לכך משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר נושא לעיצוב סדרת בולים.
הריקודים הרשימו אותי במיוחד. כחמישים שנה קודם לכן היו ריקודים אלה חלק מטכסי הקורבן בהם הושלכו ילדים באוויר, ובעת נפילתם שופדו על סכינים. כאשר בוצעו הריקודים לכבודי נתפסו הילדים בזרועות הגברים שהניפו אותם, בעוד הסכינים השלופות הוטו כלפי מטה ברגע האחרון. בכל הפסטיבלים שאורגנו עבורי נאספו הכפריים לצפות באירוע, והציגו לפני את הדמויות הבולטות של האיזור, ואת היפהפיות המקומיות שזכו בתחרות היופי האחרונה (מנהג ששרד מהתקופה הקולוניאלית).
באחד הימים, כאשר צפינו בריקוד מרהיב של שבט הקוניאגי (COGNAGUI) ביוקונקוןYOUKOUNKOUI)) שבגיניאה העליונה, ראיתי בשורת הצופים הראשונה אדם שפניו הזכירו לי מאד את פניו של המלך בהנזין מדהומי. פניו נחרתו בזכרוני כיוון שציירתי אותו זמן מה קודם לכן עבור סדרת בולים שהוקדשה לגיבורי אפריקה ולקדושיה. לתדהמתי נאמר לי, שזהו בנו של המלך החי בגלות. לאחר שהוצגתי בפניו הזמין אותי לביתו. דהומי היתה ידועה עד סוף המאה הקודמת בטכסי הפולחן האכזריים המתנהלים בתחומה. התרחשו בה דברים איומים ונוראים. לא פחות מ-500 קורבנות נטבחו באחד הטכסים שהתקיימו מדי שנה. בטכסי הפולחן בארץ זו הוקרבו חיים שבויים זרים ועבדים. במהלך השיחה התברר לי שעבור הנסיך לשעבר נראו דברים אלה כמעט מובנים מאליהם: על פי אמונתו מקילים קורבנות אדם על הקשר עם העל-טבעי. בסיומה של השיחה הציג בפני את צמד נשותיו, ואף חשף את סמל בית המלכות שהיה מקועקע על גבן.

מנה אחרונה
מארחינו, מושלי המחוזות שאירגנו את האירועים החגיגיים, נתנו דעתם גם על הדיור ועל המזון. התפריט המגוון היה שונה בכל אחד מן האזורים, וכלל דגים, יונים צלויות, עופות, כבשים, בננות אפויות, תפוחי אדמה מתוקים, אורז, תפוזים, מנגו ואננס. גם עכברושים צלויים הוצעו כאחת המנות וכובדו בהם אורחים מיוחדים. כמה פעמים נתקלנו בכלובים שבהם גידלו עכברושים והאכילו אותם בבננות. כדי לא להעליב את מארחי נאלצתי לקבל כל מזון, משקה או מתנה שהוצעו לי. בכל פעם שנכנסנו לאחד הכפרים התקבלנו על ידי משלחת נגנים ורקדנים, שהגישו לנו את האוכל הלאומי- צלחת אורז ברוטב אדום וחריף. מייד לאחר שטעמתי ממנו היתה לשוני מתחילה לצרוב ולמשך ימים אחדים הפכתי כבד דיבור.
חיי הכלכלה של המחוז התנהלו במרכזים העירוניים שבהם חיו המושלים. במקומות אלו נערכו השווקים השבועיים, וכפריים מכל האיזור היו מביאים את סחורתם למכירה. ראינו אותם צועדים לאורך הדרכים בשורות ארוכות, והמראה היה ססגוני מאד בזכות תלבושותיהם המרהיבות. האמהות נשאו את התינוקות קשורים על גבן, ובאותו זמן איזנו מטען כבד על ראשן. הנשים נטלו על עצמן הן את המטען היומיומי והן תפקיד דומיננטי בחיי הציבור של המדינה. הן פעלו בחריצות למען בחירתה של המפלגה הדמוקרטית, ובמקביל לפעולות אלה ניסו ליזום חוקים שיקבעו גיל מינימלי לנישואין ויאסרו את הפוליגמיה. איני יודע עד כמה קודמו נושאים אלה במהלך השנים, אך כל המושלים המקומיים שבהם פגשתי היו נשואים לכמה נשים בעת ובעונה אחת. במהלך הסיור התחלתי לראות בנשים את סמלה של המדינה, ורציתי להקדיש להן אחת מסדרות הבולים שעמדתי לצייר. חשבתי לשלב את דמותן בציורים של פרחי גיניאה.
בתום המסע מפרך ומלהיב שארך חודשיים תמימים חזרנו לקונאקרי.במסיבת הפרידה שערך עבורי השר המארח הגשתי לו תקציר מרשמי הסיור. הודיתי לו על המאמץ העצום שעשו אנשים כה רבים כדי לעזור ביצירתם של בולי דואר, פיסות נייר זעירות, צבעוניות ומחוררות, שאמורות לשמש עדות ליופיה של הארץ ולגרום עונג לאלפי אספני בולים בכל העולם.
כאשר שבתי לישראל עיצבתי מספר סדרות המבוססות על החומר שאספתי במהלך הביקור. בולים אלה הודפסו בידי המדפיס הממשלתי, ונשלחו לגיניאה כדי שישמשו את אזרחיה. בשנת 1967 ניתקו רוב מדינות אפריקה את יחסיהן עם ישראל ושום צייר אחר לא נשלח למשימה דומה. חלומו הגדול של אברהם אילון בדבר הקמת מרכז לבולי אפריקה בישראל ממתין עדיין להגשמתו.