שדרות אלגנטיות ושוק פשפשים ססגוני

באופן טבעי כדאי להתחיל את הטיול בטביליסי, בירת גאורגיה. במבט ראשון, למרות המיקום, על התפר בין אירופה לאסיה, לאורך דרך המשי ההיסטורית, טביליסי נראית כבירה אירופית לכל דבר. הרחוב הראשי שלה, שדרות רוסתוולי, נקרא על שם המשורר הגאורגי הנודע שותא רוסתוולי, שהפואמה האפית שלו "עוטה עור נמר" תורגמה לעשרות שפות, בהן עברית. לאורך קילומטר וחצי השדרה האלגנטית מציעה להולכים בה מדרכות רחבות, כיכרות יפות מעטרות בפסלים, עצים נאים, חנויות יוקרתיות ואווירה אלגנטית.

טביליסי, בירת גאורגיה והעיר הגדולה בה, משתרעת על שתי גדותיו של נהר הקורה

כאמור, במבט ראשון נראה שאתם בבירה אירופית, אבל האדריכלות מסגירה את ההבדל: עירוב בין מזרח למערב, עם מבנים מרהיבים ביופיים. בין השאר, כדאי להקדיש תשומת לב לתיאטרון הבלט והאופרה, בשדרות רוסתוולי 25. בתיאטרון, בסגנון ניאו-מורִי, עם אלמנטים מהאדריכלות המוסלמית, מופיעות להקת הבלט הלאומית והאופרה הלאומית של גיאורגיה. כמה בניינים משם, במס' 17 ו-19 נמצאים המוסד הממלכתי לתיאטרון וקולנוע והאקדמיה לקולנוע, שעל המדרכה לפניהם מוטבעים כוכבים עם שמות של שחקנים ובמאים גאורגים מובילים. בהמשך יש כמה מוזיאונים מצוינים ובניין הפרלמנט. מתחת לשדרה עובר אחד משני קווי הרכבת התחתית של טביליסי, עוד משהו שאצלנו עדיין בגדר חלום רחוק.

שדרות רוסתוולי. אלגנטיות אירופאית לצד אדריכלות שמשלבת אלמנטים מזרחיים, דוגמת תיאטרון הבלט והאופרה (בתמונה העליונה)

אווירה שונה לגמרי, אם כי מלבבת לא פחות, תמצאו בשוק של הגשר היבש. זהו שוק הפשפשים של טביליסי, שפועל כל יום בין 10:00 ל-17:00. הוא מתפרש באזור של גשר שעובר מעל כביש ולא מעל נהר, ומכאן שמו. עשרות רוכלים מציעים את מרכולתם על שולחנות או על שטיחים הפרושים על המדרכה. מה תמצאו כאן? יותר נכון לשאול מה לא תמצאו. ערבוביה מפוארת של ספלי חרסינה וקומקומי תה תואמים, מכשירי רדיו ישנים, תכשיטים, מדליות ממלחמת העולם השנייה, פוסטרים וסמלים סובייטיים, חרבות ופגיונות, שעוני יד ושעוני קוקייה, גלויות בנות עשרות שנים, אפילו מסכות גז ששימשו במלחמה רחוקה, וזאת רק ההתחלה. בפארק הסמוך, אמנים מקומיים מציעים למכירה ציורים ואריגים בעבודת יד. כל אלה מהווים הזדמנות פז לקנות מזכרות לעצמכם ומתנות קטנות ומיוחדות לנשארים בבית.

שוק הגשר היבש. כל מה שלא ידעתם שאתם רוצים או צריכים, והרבה מעבר

עיר עתיקה, בתי כנסת ויין

העיר העתיקה של טביליסי  נוסדה במאה החמישית לספירה, ומאז ועד היום היא משמשת כמרכז חברתי, פוליטי ותרבותי חשוב, וגם אבן מושכת לתיירים. היא משתרעת על גדת נהר הקורה (או בשמו הגאורגי מטקווארי), ומשלבת שלל סגנונות בנייה, שהבולט בהם הוא מבני אבן מסורתיים עם מרפסות עץ מעוטרות שתלויות מעל הסמטאות. בלב האזור ההיסטורי נמצא הרובע היהודי של טביליסי, שכולל שני בתי כנסת פעילים, בית הכנסת הגדול ובית הכנסת הקטן, הסמוך לו. ברחוב Kote Afkhazi ובסמטאות היוצאות ממנו פועלות כמה מסעדות כשרות, בהן מסעדת דוד ומסעדת ירושלים, המציעות מנות מהמטבח הגאורגי והישראלי, הזדמנות לשומרי כשרות ליהנות מחינקלי וחצ'פורי לצד פלאפל וחומוס. קיר המוקדש לזכר רבנים ונכבדי הקהילה, כולל תמונות ושמות, ממוקם במרחב הציבורי סמוך לבתי הכנסת ואליו נוסף מיצג זיכרון נוגע ללב לקורבנות ה-7 באוקטובר.
איפה? בית הכנסת הגדול נמצא ב-Kote Apkhazi 4.

בית קפה בעיר העתיקה

בעיר העתיקה נמצא גם מוזיאון היין. הוא ממוקם במרתפים של בניין יפהפה מהמאה ה-17 ומציג ממצאים ארכאולוגיים ואתנוגרפיים הקשורים להיסטוריה בת אלפי שנים של ייצור יין בגאורגיה. המוזיאון מציע סיורים מודרכים שבהם לומדים את השיטה המסורתית של יישון יין בכדי חרס, ועל מה שמייחד את ייצור היין המקומי לעומת יינות צרפתיים או איטלקים. כדי להבין טוב יותר את מורכבות הטעמים, אפשר להצטרף לטעימות יין במוזיאון. איפה? 8 Sioni.

תצוגה במוזיאון היין. בגאורגיה מייצרים יינות מזה 8,000 שנים

לטפס לגבהים ולהשקיף על העיר

בטביליסי פועלים שני רכבלים עיקריים המטפסים לנקודות תצפית יפות על העיר. האחד יוצא מפארק ריקה שעל גדת נהר הקורה, עובר מעל הנהר ומגיע אל מתחם מצודת נריקלה ופסל אמא גאורגיה. הנסיעה קצרה ולא תלולה במיוחד, ואת הדרך חזרה אפשר לעשות ברגל (המסלול אינו נגיש לעגלות ילדים וכיסאות גלגלים). רכבל נוסף, חדיש ובעל קרונות גדולים עם קירות שקופים, יוצא מרחוב Chonkadze במרכז העיר, מתחנה היסטורית בעלת אדריכלות מרהיבה. הוא חולף מעל בתי העיר ומטפס על צלע הר מתצמינדה (Mtatsminda) עד לפסגה. מצד אחד של הקרון אפשר לצפות על בתי העיר והנהר, מצדו האחר על הצמחייה העשירה שמכסה את ההר. בפסגה יש מרפסת תצפית המשקיפה על העיר וסביבתה, מגדל טלוויזיה אייקוני ופארק עם גלגל ענק שמסתובב לאטו ומאפשר לספוג עוד ועוד מהנוף. כדאי לעצור כאן לארוחה במסעדת Funicular, שמגישה מאכלים גאורגים מצוינים, בהם צ'יבוריקי – סוג של כיסון ענקי מבצק דקיק ממולא בבשר ומטוגן, ופונצ'יקי – סופגניות מרובעות ממולאות בקרם וניל. אמנם תאלצו לזנוח את הדיאטה, אבל האוכל הנהדר מצדיק את ההקרבה והוא מפתיע בטעמיו ובאיכותו, ודאי בהתחשב במיקום התיירותי. איפה? המסעדה נמצאת בתוך פארק מתצמינדה, אתר.

תצפית על טביליסי והסביבה ממרומי הר הר מתצמינדה

שם המסעדה מרמז על דרך נוספת להגיע לראש ההר ולרדת ממנו – בפניקולר, שנוסע לאורך מסילה צרה ותלולה מאוד. אם הגעתם למעלה ברכבל, כדאי לכם לרדת בפניקולר. התחנה העליונה שלו נמצאת ממש בפתח המסעדה, התחנה התחתונה היא ברחוב Daniel Chonqadze, במרכז העיר. שימו לב שיש תחנת ביניים, אם אתם רוצים לחזור למרכז, אל תרדו בה.
לפני הפרידה מטביליסי, מומלץ לחצות את גשר השלום שעובר מעל הנהר. זהו גשר להולכי רגל שמעוצב בצורת קשת, עם שלד פלדה מכוסה בפאנלים שקופים של זכוכית, שדרכם אפשר להשקיף על הנהר ועל הסירות ששטות בו. בלילה, עשרות אלפי נורות לד מאירות את הגשר ויוצרות מופע אור ייחודי.

הרים צבעוניים ומנזרים חצובים בסלע

בתחילת הנסיעה מזרחה מטביליסי הנוף ירוק ורגוע, עם גבעות מעוגלות ופרות שרועות באחו. ככל שממשיכים בנסיעה לכיוון מזרח, הגבעות הופכות צחיחות יותר, היצורים החיים היחידים שנראים הם עדרי כבשים שחוצים את הכביש או הולכים לצדו, הרועה רכוב על סוס וכלבי הרועים במאסף.
סמוך לגבול עם אזרבייג'ן, בנקודה הכי מזרחית שאפשר להגיע אליה ועדיין להישאר בגבולות גאורגיה, נמצא מתחם המנזרים המרתק דוד גארג'ה (David Gareja). עוד לפני שמטפסים בשביל ממגרש החניה אל המתחם עצמו, כדאי לעצור ולהסתכל מסביב. הנוף הצחיח, דמוי מדבר, מאופיין בגבעות טרשיות, ששכבות צבעוניות של מינרלים עוברות דרכן, מה שהעניק להן את הכינוי "הרי הקשת". הניגוד בין האזור הצחיח והמבודד למורשת האנושית העשירה של מתחם המנזרים מהפנט ודרמטי.

"הרי הקשת". נוף צחיח מהפנט ביופיו מקיף את מתחם המנזרים דוד גארג'ה

מתחם דוד גארג'ה הוקם במאה השישית לספירה על ידי הנזיר דוד גארג'לי, שהיה אחד מ-13 האבות – קבוצה  של מיסיונרים נוצרים שהגיעו לגאורגיה מאזור מסופוטמיה כדי לחזק את הנצרות במדינה. המנזר הראשון נוסד בתוך מערה טבעית, ובהמשך, בעיקר בין המאות ה-11 ל-13, הוא התרחב מאוד והפך למרכז דתי וכלכלי חשוב, עם יותר מ-20 מנזרים חצובים בסלע, שבהם גרו אלפי נזירים. כיום המתחם פועל בעיקר כאתר עלייה לרגל. הביקור במקום מתרכז במנזר הראשי שבמתחם, מנזר לברה, ובטיפוס על הגבעה הסמוכה, שם נמצא המנזר אודבנו, שממנו יש תצפית פנורמית על הנוף הצחיח ועל הגבול עם אזרבייג'ן.

מתחם המנזרים דוד גארג'ה

איך מגיעים? מתחם המנזרים נמצא כ-80 ק"מ מדרום-מזרח לטביליסי, אין אליו תחבורה ציבורית והדרך היחידה להגיע היא ברכב, בנסיעה אורכת קצת פחות משעתיים.

יין ישמח לבב אנוש

חבל קָאחֶתִי (Kakheti), ממזרח לטביליסי, הוא לב ליבה של תרבות היין הגאורגית. הגאורגים היו מהראשונים לייצר יין בהיסטוריה האנושית, לפני כ-8,000 שנה, ובארצם יש מאות של זני מורשת של גפנים, כלומר זנים שצומחים רק כאן. בשיטת הייצור המסורתית, היין מיושן בכדי חרס גדולים שנחתמים בשעווה ונקברים באדמה. זמן התסיסה של היין קצר יחסית לזה של יינות ממדינות אחרות, דבר שאחראי לטעמים עזים וחדים ולצבעים שונים מהמוכר מיינות צרפתיים או איטלקיים. צבעו של היין הלבן ענברי, כמעט כתום, ואילו היינות האדומים לעיתים כהים כל כך עד שהם נראים שחורים. ייצור היין הגאורגי זכה להכרה בינלאומית ב-2013, כשהוכתר כמורשת תרבותית בלתי מוחשית מטעם אונסק"ו.
הטיול בחבל קאחתי עובר בנופי כרמים ועמקים, כשהרי הקווקז משמשים תפאורת רקע יפהפייה. במהלך הנסיעה בדרך היין הגאורגית אפשר לעצור לטעימות ביקבים ובאחוזות יין. עצירה שהיא בגדר כמעט עצירת חובה (כמעט, כי אני לא מאמינה ב"חובות" בטיול) היא בעיירה סיגנאגי (Sighnaghi).

סימטה בעיירה סיגנאגי, בלב חבל היין קאחתי

עוד לפני שיוצאים להכיר את העיירה המקסימה, כדאי לעצור במסעדת דמעות הפסיון (Pheasant's Tears) שהיא חלק מיקב משפחתי. התפריט מורכב מהרבה מאוד מנות צמחוניות, שמוגשות למרכז השולחן, כל אחת טעימה מקודמתה. לעגבניות יש טעם של פעם, החצילים נמסים בפה, תפוחי אדמה מטוגנים עם חתיכות קטנות של שום, פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, כל כך טעימים עד שכמעט אין צורך ברוטב הטבילה המוגש לצדם. הלחם הלבן השטוח, שמזכיר במראהו את הפוקצ'ה האיטלקית, הולך נהדר עם החמאה העשירה והמשובחת. רגע לפני שנאנחנו בסיפוק מכל אלה, הגיעה לשולחן מגש של משולשי בצק דקיקים שעטפו מילוי של תרד ובצל, טעים כל כך שחיסלנו אותו ברגע. את כל אלה ליווינו ביין לבן בעל צבע ענברי שמיוצר ביקב המשפחה. איפה? 18 Baratasvili, אתר.

דמעות הפסיון, מסעדה ביקב משפחתי בסיגנאגי

סיגנאגי משקיפה על עמק אלזני, ומעבר לו על רכס הקווקז הגבוה ויש כמה נקודות תצפית מקסימות בשולי העיירה. בפארק קטן סמוך לכיכר המרכזית יש קיר עם שמות הכפרים בסביבה ושמותיהם של בני כל כפר שנהרגו במלחמת העולם השנייה. בין לוחות החרס עם השמות יש תבליט של עץ גדול, ענפיו שבורים אבל פה ושם מתחילים לצמוח ענפים חדשים – הוא מסמל את אמא גאורגיה, שאמנם ידעה סבל ואובדן, אבל בזכות החוזק והנחישות שלה, היא מלבלבת מחדש. 20 ק"מ מכאן נמצא הגבול עם רוסיה, שבהמשך הטיול נתקרב אליו עוד יותר.

מכל פינה בסיגנאגי נשקף נוף מקסים

אל ראש ההר

אם עד כה טיילנו בעיקר בעמקים, כשההרים ליוו אותנו מרחוק, הגיעה העת לטפס עליהם. הדרך מטביליסי צפונה, אל הקווקז הגבוה, מתחילה במישור ועד מהרה נכנסת לערוץ צר בין ההרים ומתחילה לטפס מעלה-מעלה. זוהי הדרך הצבאית הגאורגית ההיסטורית, עורק תחבורה שמחבר בין גאורגיה לרוסיה. הכביש צר, בעל נתיב אחד לכל כיוון, והנסיעה בו איטית ומצריכה אורך רוח, שכן משאיות רבות המובילות סחורה מאירופה לאסיה ולהיפך זוחלות בפיתוליו הרבים. אבל האיטיות הזאת מבורכת, שכן במהלך הנסיעה אפשר להתרשם כראוי מהנוף, שהופך ממדרונות ירוקים עדינים להרים חשופים דרמטיים להפליא.
כדאי לעצור בכמה מקומות מעניינים בדרך. הראשון שבהם הוא מאגר ז'ינוואלי (Jinvali). זהו אגם מלאכותי נוצר כתוצאה מהקמת סכר על נהר האראגבי. מימיו, בצבע תכלת-טורקיז מהפנט, בולטים על רקע הגבעות הירוקות. לאורך הכביש פזורים כמה מפרצי עצירה, שבהם יזמים מקומיים העמידו דוכני מזכרות וחטיפים ונקודות לצילום (בתשלום) דרך לבבות גדולים או על נדנדה שמתנדנדת מעל התהום, על רקע האגם. למרות המסחור, שווה לעצור לפחות באחד ממפרצי העצירה האלה ולהתרשם מהנוף המרהיב.

מאגר ז'ינוואלי שמימיו בצבע תכלת-טורקיז

בהמשך מגיעים למצודת אנאנורי (Ananuri), מתחם מבוצר שנבנה במאה ה-13 במיקום אסטרטגי על גדת נהר האראגבי. מרבית המבנים הקיימים כאן כיום הם מאות ה-16 וה-17, ויצירת מאגר המים הגדול הפכה את המצודה למוקפת משלושה עברים במימיו, מה שמוסיף לה חן רב. בין  חומות המצודה ניתן לבקר בכמה מבנים היסטוריים, בהם כנסיית עליית מרים לשמיים משנת 1689. כדאי לשים לב למגדל העגול שנותר שלם ומשקיף על הנוף, ולאבני הריצוף המקושטות בחצר המצודה. הביקור במתחם אינו כרוך בתשלום, והמיקום, על רקע מי הטורקיז של האגם, מספק הזדמנויות צילום נהדרות.

מצודת אנאנורי חולשת על הסביבה

לאחר העיירה פאסאנאורי (Pasanauri), בגובה של יותר מ-1,000 מ', כדאי לעצור פעם נוספת כדי להתרשם מנקודת המפגש של שני נהרות – האראגְבִי הלבן והאראגְבִי השחור, שהמים של כל אחד מהם בצבע אחר, ומכאן שמותיהם.
בהמשך, הדרך חולפת ליד אתר הסקי גודאורי (Gudauri), באזור המאופיין בפיתולים חדים של הכביש שמעבר לכל אחד מהם נגלה נוף יפהפה של פסגות וכרי עשב אלפיניים. אבל הנקודה הדרמטית ביותר היא ללא ספק מעבר ג'ווארִי (Jvari), המתנשא לגובה של 2,379 מ'. בנקודה הזאת ממוקם מונומנט הידידות, שהצבעוניות שלו בולטת על רקע המדרונות התלולים. קשה לתאר במילים את עוצמתו של הנוף במקום הזה. הנשימה נעתקת, ולא רק בגלל הגובה.

ככל שמטפסים בדרך הצבאית, הנוף הופך ליותר ויותר פראי ועוצמתי. בתמונה התחתונה – מונומנט הידידות

לבסוף, הכביש מוביל אל העיירה ההררית סטפנצמינדה (Stepantsminda), המוכרת יותר בשמה בשמה הקודם, קזבגי. מכאן נשקף המראה האייקוני כל כך – כנסיית השילוש הקדוש (גרגטי טריניטי, או בשמה הגאורגי צמינדה סאמבה, Tminda Sameba) שניצבת במיקום מבודד על צלע הר, מוקפת בהרים אדירים, מושלגים ודרמטיים. בין הפסגות בולטת עוצמתית ואדירה פסגת הר קזבגי, בגובה של יותר מ-5.000 מ'. אפשר לטפס אל הכנסייה ברגל או ברכב בכביש שמתפתל באינספור פיתולים חדים. למעלה, אחרי שתסדירו את הנשימה, תגלו מרפסת תצפית שקשה להתנתק מהמראה שנשקף ממנה וכנסיה קטנטנה מעוטרת באיקונות דתיות. אם באנדרטת הידידות הנשימה נעתקה, כאן נגמרות המילים. פשוט כך.

לפעמים המילים נגמרות: כנסיית השילוש הקדוש (בתמונה העליונה) ומרפסת התצפית הסמוכה לה

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגאורגית.

הפוסט למה דווקא גאורגיה? הופיע ראשון במסע אחר

בדיקלו פונים מערבה, בדרך חוצת הרי הקווקז לאורך עמק הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס. בימים הבאים צעדתי עם הפנים לעבר השקיעה. השרירים התרגלו למאמץ, הנשימה חזרה להיות רגועה, ואני התמסרתי להנאה של טיול רגלי בחיק הטבע הדרמטי והמגדלים המשתלבים בו.

הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס

לקריאה נוספת:

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גאורגיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

• מדריך מסע אחר לגאורגיה
• מידע שימושי על גאורגיה
• נדודים 12: טושטי, גאורגיה – אנשים וסוסים (חלק א')

יצאתי מדיקלו ולאחר כשלוש שעות, שתי עליות ממושכות, וירידה מרסקת ברכיים אחת, הגעתי אל צ'יגו (Chigho), כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר, כמו מבצר בין צוקי סלע. פלג יורד מן הר ומזין את הכפר כולו. פעם חיו כאן איכרים שידעו ברכה בעמלם, ואז הוא נעזב וקירותיו קרסו מפאת פגעי הטבע והזנחת האדם.

צ'יגו, כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר

התיירות המתעוררת בגאורגיה בכלל ובטושטי בפרט החזירה לכאן את בני הדור הצעיר שהחלו לשקם את הכפר. קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום. אני צועד בכפר ושקט מוחלט סביבי, רק רוח אחר צהרים קלה מנשבת בסמטאות. התיישבתי בצל אחד הבתים על דרגש צפחה והוצאתי את שקית הצהרים שארגנתי לי משאריות ארוחת הבוקר. רק אז שמעתי קול ראשון בכפר, קריאת התרנגול. זה בטח סתם מקרי שבדיוק קילפתי ביצה קשה.

קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום

מפגש לא צפוי

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה. תושבי המקום האמידים בנו בתי מצודות כדי להתגונן מפני כנופיות שודדים וצבאות אויבים, אבל הוסיפו להם חן עם גגות דמויי כובעי פגודה, וכך מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן. הכפר מושך אליו מטיילים רבים ויש בו שפע של בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה. הגעתי לכאן באור אחרון וסיירתי בסמטאות הכפר בחיפוש אחר מקום לישון.

מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן

מישהי הביטה בי ופנתה אלי באנגלית, ולאחר רגע החליפה לעברית. כך פגשתי את נירית ובנה גב שהגיעו לכאן לטרק לפני יציאתו לשנת שירות לפני צבא. שנינו מדריכי טיולים ותיקים ומכירים את השמות אחד של השניה אך מעולם לא נפגשנו בארץ. ברור שהכי מתאים לנו להיפגש בלודג' מטיילים בדרטלו. ישבנו לארוחת ערב ביחד, החלפנו חוויות ומידע טרי מהשטח, כזה שרק מדריכים מתעניינים בו. מעניין באיזה מקום אקזוטי ניפגש בפעם הבאה.

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה

כפרים מסורתיים וחגיגה פגאנית

בכפר דנו (Dano) פגשתי חבורת גברים גיאורגים שהגיעו מטביליסי לרכיבה על סוסים. הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות. מגדל הכפר התמוטט זה מכבר והותיר אחריו שריד דמוי שן בינה עם חור גדול פעור בה.

הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות

מכאן והלאה מטפסים שבילי סוסים והולכי רגל לעבר מעבר ההרים הגבוה

הגעתי אל גירבי בעיצומה של חגיגה שנתית פגאנית נוצרית 'מרים אובה', אירוע שמחבר את הטושטים לאדמת אבותיהם. מדי שנה בסוף אוגוסט הם טורחים ומגיעים אל הכפר, גם אם הם מתגוררים בטביליסי או בחו"ל. הם מדליקים נרות כנסיה בחאטי, מזבח האבן המסורתי הנמצא בכל כפר וגם בצדי הדרכים.

הגעתי אל גירבי בעיצומה של החגיגה השנתית הפגאנית הנוצרית 'מרים אובה'

הנשים מבשלות יחדיו, הגברים משתכרים מן הצ'ה צ'ה החריף וכולם אוכלים שרים ורוקדים ומחזקים את הקשר המשפחתי ויחסי הרעות עם שאר תושבי הכפר. בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית, נושאים ברכה, מרוקנים את הצ'ה צ'ה בלגימה אחת וספק יורדים ספק נופלים מהסוס.

בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית ומברכים

הפאזל מסתדר

נשארתי יום נוסף בגירבי וצעדתי אל צ'ונטיו (Chontio), הכפר הנטוש האחרון על הדרך לשתילי. ראיתי שם את מגדל המצודה הגבוה והמרשים מכולם. המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם. בדרך פגשתי קבוצה של מטיילים פולנים ואחריהם חבורה של צ'כים. כולם צעדו עם תרמילים שקי שינה מזרונים ואוהלים, בדרך הטרנס קווקז מערבה אל שתילי. חזרתי על עקבותי אל גירבי וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה למה אני חוזר לאומלו ולא ממשיך לשתילי. יש לי זמן, יש לי רצון, חסרים לי רק אוהל מזרון ושק שינה, ואולי אוכל להשיג אותם בכפר. החלטתי לצאת לסיבוב חיפוש לפני שאני סותם את הגולל על הרצון.

המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם

מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו, הוא דובר אנגלית והוא הבעלים של גסטהאוס הקרוי על שם סבא שלו, ששמו, ראו זה פלא, אף הוא שיו. כן, הוא יכול לבוא איתי עם שני הסוסים עד שתילי כבר מחר בבוקר, בסך הכל שלושה ימי הליכה. כן, הוא יארגן לי אוהל מזרון ושק שינה של אחותו הגדולה, ומה עם ציוד שהשארתי באומלו בתחילת הטרק? מסתבר שזה הגסטהאוס של דודתו והוא יתקשר אליה וידאג שהיא תשלח את זה לטביליסי. מדהים איך הפאזל הסתדר לי. כנראה עשיתי משהו טוב בחיים שלי.

מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו

החיים הפשוטים של רועי ההרים

שיו הגיע עם הסוסים והצטרף אלינו לבקתה. הם חברים מאותו הכפר ומכירים היטב. דוויט נשוי ויש לו שני בנים, בני ארבע וחמש. בקיץ הם גרים בכפר דרטלו. אחיו ואבא שלו שותפים בעדר הצאן המשפחתי ולכל אחד יש את התפקיד שלו. לפעמים חולף שבוע ויותר שהוא נשאר כאן בבקתת האבן הקטנה שעל הדרך, ולא רואה את משפחתו. הוא הכין לנו תה טעים ומתוק, ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו. הוא בהחלט יודע את המלאכה. זאת היתה הגבינה המשובחת ביותר שטעמתי עד כה. תרמתי לסעודה את הפנקייקים שארזתי בארוחת הבוקר. הצעתי לשלם עבור האירוח אבל דוויט סירב לקחת ושיו אמר לי שזה לא נהוג, כאן מארחים רק עם הלב.

דוויט הכין לנו תה טעים ומתוק ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו

העתיד הוא בתיירות

בשנות השבעים חזר סבא של שיו לכפר אבותיו גירבי (Girevi) שנעזב בתקופה הקשה תחת שלטונו של סטלין הגיאורגי. הוא בנה את ביתו בנחלת אבותיו, ולפרנסתו עבד כחייל מול הגבול הצ'צ'ני. הוא חי בבדידות מזהרת עד שהצטרפה אליו אשתו. שנה לאחר מכן חזרה משפחה נוספת והכפר החל להתמלא. בליל גשם סוער בשנת 2012 דפקו זוג מטיילים רטובים בדלת ביתם בכפר גיבלי, וביקשו מחסה ללילה. הנכד שיו הצעיר היה אז בן עשר והוא זוכר היטב את האירוע החריג, את האירוח ואת הדיבורים אחר כך על פתיחת גסטהאוס למטיילים. וכך היה. היום שיו בן 23 ומנהל ביעילות וביד רמה את העסק המשפחתי.

אחר הצהרים הגעתי לחניון הלילה ליד הנהר. האוהל כבר עמד מוכן והארוחה התבשלה על המדורה. "היום רוב אלו שגרים בכפר עוסקים בתיירות, בעלי גסטהאוס, רוכבי סוסים ומארגני טיולים" מספר לי שיו תוך שהוא מכין לנו ארוחת ערב מפוארת: מרק כרוב, תפוחי אדמה מטוגנים, סלט משובח של עגבניות מלפפונים ובצל, ולבש (לחם מקומי) לנגב מן הצלחת את רוטב שמן הזית הטעים. "נותרו רק כחמישים משפחות של רועי צאן ובקר באלבני שעולים מידי שנה אל ההרים כמו שכולם נהגו לעשות פעם. הגברים מגדלים כבשים, הנשים לפעמים מגדלות פרות. פרות זה קל" אומר שיו "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות. צריך רק להעלות אותן להרים באביב, בחודש מאי, ולהוריד אותן בחזרה למישורים בחודש אוקטובר. כבשים זה משהו אחר, צריך כל הזמן להשגיח עליהן, לאסוף, להעביר מרעה, להשגיח שלא יטרפו אותן, זו עבודה לגברים. אבל העתיד פה הוא התיירות".

"פרות זה קל", אומר שיו, "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות"

עדר סוסים רעה במקום והרועה כיוון אותם אל מכלאה. קבוצת מטיילים גרמנים הגיעה מן המערב בדרכם אל אומלו וצוות מקומי פינק אותם. ממול ראיתי בית עץ גדול ושיו הצביע עליו ואמר "בעוד שנה כבר תוכל להגיע לפה ולישון בבית הארחה מפואר שבונים פה שוויצרים. הם בונים רשת של שבעה בתי הארחה על הדרך הטרנס קווקזית בין טושטי לקזבגי. הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה, מביא ציוד וחומרים ומחריד את שלוות הטבע. השוויצריים דואגים גם לבנות גשרים איפה שצריך, לסדר ולרפד את הדרך ההיסטורית של אנשי ההרים הקשוחים כדי שתתאים לתיירים. נוחות על חשבון האותנטיות." שיו נד בראשו מצד לצד בהבנה שזו דרכו של עולם.

הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה ומחריד את שלוות הטבע

בדרך להרפתקה חדשה

יצאתי מוקדם. בשבע וחצי אחרי ארוחת בוקר כבר צעדתי בשביל במעלה הנהר. חששתי שאני לא בכושר מספיק טוב, שיקח לי המון זמן. רציתי גם להתעכב בכל מקום שבא לי, לפגוש אנשים, מטיילים ומקומיים, לצפות במשקפת בדורסים. וכך הלכתי, זמני בידי, מטפס לגובה למבט על ההרים של טושטי, נפרד מהם ברגלי ובליבי ומתכונן למפגש עם חבל חבסורטי והעיירה שתילי. שיו יצא עם הסוסים הרבה אחרי מהקמפינג, ונפגשנו לקראת מעבר ההרים. "גם אנשי חבסורטי היו רועי צאן והיום בעיקר תיירנים כמונו, אבל הם גם שונים מאיתנו," אמר לי. "במה?" שאלתי. "הם קשוחים, לא כאלו חברותיים כמונו הטושטים".

מעבר ההרים אצונטה בגובה של שלושת אלפים וחמש מאות מטרים

הפוסט נדודים 13: טושטי, גאורגיה – הדרך הטרנס קווקזית (ב') הופיע ראשון במסע אחר

נדודים – הבלוג של רונן רז

לטייל עם אוטוקרוואן זה נפלא. אוטוקרוואן הוא הבית המינימליסטי של 'עליסה בארץ הפלאות', בו יש לי מיטה זוגית לשינה, מטבח לבישול וקפה, שירותים ומקלחת חמה ופינת ישיבה עם נוף משתנה. והכל בעשרה מטרים רבועים. אני יכול להעביר ככה חיים שלמים. לטייל עם אוטוקרוואן זה גם עול ואחריות, וכאשר הוא מתקלקל מתהפכות היוצרות ואני מוצא את עצמי מטפל בו. לבסוף הגעתי לברלין, למוסך של פאדי, בהמלצה של חבר שגר שם. פאדי מצא שהבעייה בדיפרנציאל. "יקח זמן עד שנוכל למצוא את החלק הזה במחיר סביר," אמר לי. בינתיים, ללא קרוואן ועם תרמיל שהעמסתי על הגב, טסתי לגיאורגיה.

עכשיו, ללא הקרוואן, הרגשתי שעוד כבלים הוסרו מעלי ואני חופשי לצאת למסע רגלי ארוך ומתמשך, עם התרמיל על הגב כמו פעם

מוצ'ילר בגאורגיה

אני מתרגל שיבה לטיול המוצ'ילרי שעשיתי לפני כארבעים שנה באסיה, עם תרמיל קטן וציוד מועט שהלך והצטמצם עד שלקראת הטרק ברכס האנפורנה בנפאל נשארתי עם שישה קילו בלבד. בשנתיים האחרונות העדפתי לצאת לטיולים קצרים ובסופו של יום לשוב אל הבית הנייד שלי. עכשיו, ללא הקרוואן, הרגשתי שעוד כבלים הוסרו מעלי ואני חופשי לצאת למסע רגלי ארוך ומתמשך, עם התרמיל על הגב כמו פעם.

הנופים התחלפו מיערות גשם ליערות אשוחים ועד לאחו אלפיני ירוק קטיפתי חסר עצים. באופק אני רואה את המצוקים הטרשיים בני ארבעת אלפים מטרים ומעלה של פסגות הקווקז, גבול גיאורגיה רוסיה

שעתיים במיניבוס דחוס לעיירה אלבני, במישורים שבדרך להרים. אחר כך התברר לי שכמעט כל תושבי העיירה הם טושטים, אנשי הרים, שבתום הסתיו יורדים עם העדרים מהקווקז הגבוה אל בית החורף. משם עברתי עם שאר הנוסעים למיצובישי דליקה 4×4. האספלט נגמר מהר ואחריו הגיעו ארבע שעות של טיפוס באינספור פיתולים בדרך עפר צרה ומטלטלת. הגענו לפס, מעבר הרים בגובה 2,800 מ'. הנופים התחלפו מיערות גשם ליערות אשוחים ועד לאחו אלפיני ירוק קטיפתי חסר עצים. באופק אני רואה את המצוקים הטרשיים בני 4,000 מ' ומעלה של פסגות הקווקז בגבול גאורגיה-רוסיה.

אחו אלפיני

כפרים הרריים ומגדלי אבן

הגעתי לכפר ההררי הגדול אומלו (Omalo) והתמקמתי בגסטהאוס בחדר פרטי עם ארוחות בוקר וערב מפנקות. בעלת הבית ישבה לצידי, התבוננה בי אוכל ודאגה שלעולם לא אדע מחסור או צל צילה של תחושת רעב. אומלו מתפרסת על פני רמה גבוהה בין פסגות הקווקז, וקניונים תלולים מפרידים בינה לבין הכפרים וההרים מסביב, ובהם הקניון המרהיב עם השם היפה המתגלגל פיריקיטיס (Pirikitis).

הגעתי לכפר ההררי הגדול אומלו Omalo והתמקמתי בגסט האוז. אומלו מתפרסת על פני רמה גבוהה בין פסגות הקווקז, וקניונים תלולים מפרידים בינה לבין הכפרים וההרים מסביב

בעלת הבית ישבה לצידי, התבוננה בי אוכל ודאגה שלעולם לא אדע מחסור או צל צילה של תחושת רעב

הקניון המרהיב עם השם המתגלגל פיריקיטיס

מעל אומלו עילית מתנשא כפר מגדלי אבן עתיק בשם קסלו (Keselo). זהו אתר היסטורי חרב שבו הרימו מחדש שבעה מגדלים מתוך תריסר שהתמוטטו אל האדמה. מצידו האחד קסלו, כמו רוב כפרי המגדלים, מתרומם מעל תהום עמוקה אליה הוא עלול להתגלגל בכל עת. זהו לא כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים.

קסלו אינו כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים

בבוקר השארתי בגסט האוז שקית עם ציוד עודף והסברתי לבעלת הבית שאשוב בעוד כשבוע לקחת אותה. נפרדתי ממקל הליכה אחד (למה צריך שניים?) חולצת טריקו אחת (למה צריך שלוש?) בגד ים (למה צריך?) ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה. גשר של גזעים העביר אותי אל גדתו השניה ושביל צדדי הוביל אותי אל טירת האהבה, כפר חד מגדלי היושב מעל תהום, עם סיפור אהבה אקזוטי כיד הדמיון.

ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע והסיפור המקומי אפפה אותי

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע ועם הסיפור המקומי אפפה אותי. לאחר שעה ארוכה המשכתי לטפס בגדת הנהר, עברתי דרך הכפר שנאכו, ולקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו (Diklo), שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי. מעבר לחומת הקווקז הגבוהה שנשקפת מול חלון הגסטהאוס נמצאים כפרי דגסטאן שבשטח רוסיה, יריבים ותיקים של בני טושטי.

לקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו Diklo, שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי

בבוקר שוטטתי בכפר הקטן ופגשתי את אינגה שישבה בצל עץ אורן עבות בחצר ביתה. אינגה מדברת אנגלית טובה ואני שש לשיחה נעימה. היא עזבה את גאורגיה מולדתה בשנים הקשות של הפרסטרויקה, ההתחדשות, לאחר פתיחת שערי הברזל של ברית המועצות בשנות התשעים. כמו צעירים רבים בתקופתה שנפוצו לכל עבר, היא נמלטה מהמחסור וחיפשה את מזלה ביוון. באתונה היא פגשה את בעלה, גיאורגי אף הוא ושם הם בנו את ביתם. כל קיץ היא חוזרת אל נחלת אבותיה בכפר דיקלו. "אני אוהבת את הבית הזה שהיה של סבא שלי, וחשוב לי לשמור עליו. אני גרה כבר הרבה שנים באתונה, רחוק מכאן, אבל לעולם אהיה שם גיאורגית ביוון. כאן המקום שבו אני מרגישה הכי בבית. אני באה לכאן לחודש ימים כל שנה, נושמת לרווחה את אוויר ההרים, גומעת את השקט המופלא, אוספת לתוכי את נוף ילדותי ומתמלאת באנרגיה עד השנה הבאה".

מעבר לחומת הקווקז הגבוהה שנשקפת מול חלון הגסט האוז נמצאים כפרי דגסטאן שבשטח רוסיה, יריבים ותיקים של בני טושטי

אבא שלה נולד כאן בשנות השלושים ובילדותו עבר עם משפחתו ורוב תושבי הכפר אל מחוז קאחטי למרגלות ההרים. "זה הבית בו התגוררה משפחתו של אבי, ופה בית המצודה של משפחתי, וזה בית האבן שבנו לפרות" היא מספרת לי ומצביעה סביבה. "כל קיץ אני עושה שיפוץ קטן בבית". בתה הלנה מתנדנדת בערסל מתחת לעץ שמצל עלינו. היא דוברת גיאורגית ויוונית ומתקשרת אתי באנגלית של בית ספר יסודי. לא בטוח שהיא תמשיך את המסורת של אמה.

במרכז הכפר נובע מעיין והנשים יושבות ושוטפות במים צמר כבשים גזוז. הן מסרקות אותו עד שהוא נהיה נקי ורך

במרכז הכפר נובע מעיין והנשים יושבות ושוטפות במים צמר כבשים גזוז. הן מסרקות אותו עד שהוא נהיה נקי ורך. ליד המעיין ישנה חנות קטנה שמציעה כל מה שאפשר להכין מצמר. רוסודני היא האמנית וגם המוכרת. היא טווה את הצמר לחוטים, צובעת אותו ואורגת ממנו שטיחי קילים. לוקח לה חודשיים להכין על הנול שטיח בגודל בינוני אותו היא מציעה למכירה באלף לארי. היא גם סורגת כובעים גרביים וגופיות, וכובשת צמר ללבד, ממנו היא מכינה כובעים ותיקים וגם יוצרת תמונות לבד.

ליד המעיין ישנה חנות קטנה שמציעה כל מה שאפשר להכין מצמר

פולחן לאלי העבר

בחרתי להישאר יום נוסף בכפר הקטן והמרתק הזה ויצאתי לטייל אל בתי מצודות שצופים אל תהומות והגנו מפני כנופיות העבר ששוטטו בהרי הקווקז. בחרתי בדרך עוקפת שהולכת על קו הרכס. הגעתי אל מזבח קטן בנוי מאבני צפחה ולרגליו מונחים צרור בגדים ישנים, בקבוקי מים מלאים (אחר כך התברר שזה צ'ה צ'ה, אלכוהול מקומי חזק), וכמה נרות שעווה דקיקים של כנסיה. כשחזרתי לכפר שאלתי את אינגה לפשר הדבר. "זה חאטי, האייקון שלנו הקדוש, יש כמה כאלו בלב הכפר ובשבילים. אנחנו הטושטים אמנם נוצרים אורתודוקסים, אבל לא שכחנו את אלי העבר שלנו, כוחות הטבע, ומידי פעם אנחנו עורכים מסיבה ליד החאטי, מבשלים קדירת בשר וירקות על האש, ושותים הרבה צ'ה צ'ה, משתכרים, שרים ורוקדים".

ויצאתי לטייל אל בתי מצודות שצופים אל תהומות והגנו מפני כנופיות העבר ששוטטו בהרי הקווקז

לא רחוק מן המצודות נתקלתי בעוד גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה. זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים. אינגה לא הכירה את המצבה ושאלה את השכנה. היא זכרה את הבחור. הוא גר כאן בכפר אצל דודתו והיה חייל במוצב הגבול מול דגסטאן. יום אחד כל החיילים יצאו לסיור והוא נותר לבד במוצב. הם אחרו לשוב והוא יצא לחפש אותם. כנראה הוא נקלע לחושך ומרוב בהלה נכשל ונפל מהצוק אל מותו.

גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה

זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים

לחיי הטושטי, האנשים והסוסים

לקראת ערב חזרתי אל הגסטהאוס לקול המולה נשית על המרפסת. אשה גרמניה ושלוש בנותיה חלצו נעלי הליכה כבדות ופרקו תרמילים עמוסים אל החלל שעד לפני רגע היה מסודר ושקט. "אנחנו חוזרות מטיול סוסים של שמונה ימים" סיפרה לי בהתלהבות סופיה האמא, ומכאן התגלגלה השיחה. זאת הפעם השמינית שלהן בגאורגיה, ותמיד בקווקז הגבוה, בין אנשי ההרים, הנופים ולפני הכל הסוסים. בפעם הקודמת הן היו כאן באביב, ורכבו עם הטרנסהומנס, הנדידה העונתית של הרועים עם העדרים. "רכבנו עם עדר של מאה וחמישים סוסים מן המישורים שם עברו את החורף אל ההרים ליהנות מן המרעה הירוק תמיד בחודשי הקיץ. תאר לעצמך את ההרגשה לרכב בתוך עדר ענק של סוסים במשך ימים על ימים במעלה ההרים" סיפרה לי ועיניה זורחות. מחר הן מסיימות את הטיול וחוזרות הביתה לגרמניה. אבל לא לזמן רב. בנובמבר סופיה שוב תחזור לכאן, והפעם להוריד את הסוסים מן ההרים אל המישורים לקראת החורף, והבנות, אחריה כמובן.

סופיה ובנותיה חזרו מטיול סוסים של שמונה ימים

בערב ישבנו ביחד לארוחה עליזה כל דרי הגסטהאוס: סופיה ובנותיה, המדריך – סייס שלהן, הטבח שהכין בכישרון רב את החינקלי, כיסוני הבשר הטעימים; הפועל שמניח את אבני הצפחה ובונה עוד קיר, ובעל הבית. יחד טעמנו מכל השפע של המזון, שתינו צ'ה צ'ה חריפה ועסיסית שעולה היישר לראש, והרמנו כוסיות לחיי טושטי, האנשים והסוסים.

בערב ישבנו ביחד לארוחה עליזה, טעמנו מכל השפע של המזון, שתינו צ'ה צ'ה חריפה ועסיסית והרמנו כוסיות לחיי טושטי, האנשים והסוסים

_______

הפוסט נדודים 12: טושטי, גאורגיה – אנשים וסוסים (חלק א') הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מדריך ג'יפאי מומלץ הופיע ראשון במסע אחר

להגדלה ודפדוף לחצו על התמונות

הקודם

1מתוך 10

הבא

חברת דרך הנוף נוסדה בשנת 2016. את החברה הקים אשר לוי, ג'יפאי בנשמה, חובב שטח ונוף.  מטרת החברה לתת חוויה יוצאת דופן ומרגשת של תרבות אותנטית, נופים וטבע, תוך שימת דגש על הבקשות המיוחדות של הלקוח. על מנת לתת יחס אישי וחם לכל מטייל, דרך הנוף עובדת עם קבוצות קטנות. המדריכים של דרך הנוף נבחרים בקפידה, כולם מקצועיים ומכירים היטב את השטח.

בתחילת הדרך, החברה התמקדה בטיולים בגיאורגיה, עם הזמן היא התרחבה למדינות נוספות. כל הטיולים של דרך הנוף מספקים שילוב מושלם של נופים, תרבויות וטבע.

הטיולים שלנו

טיולים מאורגנים בגיאורגיה, 5 או 8 יום. הטיולים עוברים בערים היסטוריות, אתרים מרתקים ונופים מרהיבים. בין השאר, מטיילים בטבליסי, בחבל היין קחאתי, בקוטאיסי ועוד. יש גם טיולים הכוללים את חבל סוונטי והקווקז הגבוה.

טיולים בקירגיזסטן, 9, 10 או 11 יום. טיול בדרכי הנוודים, בין אגמים יפהפיים ורכסים נישאים, באחת המדינות היפות ביותר במרכז אסיה. בין השאר מבקרים בבאזר של בישקק, מטיילים על גדת אגם איסיקול, חוצים את מעבר ההרים טוסול בגובה של 4,000 מ' ועוד.

טיול ג'יפים בארמניה, 8 ימים. טיול במדינה הבלקנית המרהיבה, שבמהלכו מבקרים במבצר סמבאדאבד, בגשר השטן העובר מעל נחל שוצף, בעיירת המרפא דיליג'אן, במפל טרצ'קאן, הגבוה ביותר בארמניה ובאתרים רבים נוספים.

טיול ג'יפים באזרבייג'ן, 8 ימים. טיול מרתק המתחיל בבאקו, בירת המדינה, אשר משלבת רבעים עתיקים ובנייה סופר מודרנית, טיילת חוף יפה, פארקים ירוקים ואתרים היסטוריים. משם ממשיכים אל תוככי המדינה המרתקת ועוברים בשמורות ואתרי טבע, כפרים מסורתיים, מבצרים ושווקים ססגוניים.

הפוסט דרך הנוף הופיע ראשון במסע אחר

מספרת בת צבי: "נקראתי לשגרירות גאורגיה ב-2006 לשיחה עם השגריר לאשה ז'בנייה על מנת לסייע בשיפור התדמית של המדינה שהייתה אז אחרי מהפיכת הוורדים (2004) שהורידה בלי יריה אחת  את  הנשיא אדוארד שווארנדזה והעלתה את מיכאל סאקאשווילי לתפקיד נשיא. בישראל הודבקו סטיגמות שליליות לגרוזיה, והמשימה שהונחה לפניי היתה למתג מחדש את גרוזיה בישראל. למדתי על המדינה, גיליתי שנופי הטבע בה יפהפיים, שהמאכלים טעימים מאד, שהם מגדלים זני גפנים ייחודיים, אחרים מאלה שגדלים בעולם המערבי. ועוד הבנתי שהאורחים מתקבלים בה באהבה כאילו אלוהים שלחם. המיתוג מחדש הצליח מעבר למשוער ותדמיתה של המדינה ושל העולים ממנה שונתה לאין ערוך. לא עוד גרוזיה, אלא גאורגיה בלבד. לעתים אנשים מתבלבלים ושואלים אותי האם מדובר בשתי מדינות נפרדות".

• מדריך מסע אחר לגאורגיה – כתבות, מסלולים והמלצות
• טביליסי – כתבות נוספות

מפגש עם גאורגיה

ואכן, כשהציעו לי להצטרף לביקור עיתונאים בגאורגיה כאורחת של לשכת התיירות של גאורגיה, לא חשבתי לרגע על "גרוזיה", ולא על הדימויים הלא מחמיאים שהודבקו בעבר לתושביה. גיליתי עם נחמד ונעים הליכות, שאוהב לשיר, לשמוח ולרקוד, ומסביר פנים לתייר. התקשיתי למקם אותו ביחס לעמים אחרים שאני מכירה. הם שונים מכולם. אפשר לומר שיש בהם שילוב בין הרוח המזרח אירופאית וקצת מהסובייטית, בתוספת נופך אסייתי, בלקני עם קורטוב אירופאיות. גאורגיה הזכירה לי את ישראל של שנות השמונים בשל המבנים הישנים, אך לצד זאת ניכרת בה תנופת התחדשות ומודרנה, בין השאר בשל ההגירה המאסיבית של רוסים שנמלטו אליה מרוסיה מאז תחילת המלחמה עם אוקראינה והשקיעו בה את ממונם, ואגב כך גם גרמו לעליית מחירים.

גאורגיה אינה זולה במיוחד לתייר הישראלי, כפי שהיה מצופה. המחירים בסופרמרקטים ובחנויות אחרות סבירים, אך אינם נמוכים, אבל במסעדות אפשר לאכול אוכל מעולה בחצי המחיר מאשר בארץ. השכר החודשי הממוצע כאן לנפש הוא כ-600 דולר נטו, ויש שמרוויחים הרבה פחות. כ-16% מתושביה מובטלים, ולכן התקשינו כולנו להבין כיצד הם מסתדרים. בשווקים ובכפרים הקטנים, יש להניח, המחירים נמוכים מאשר בבתי העסק המקומיים. הסיבה המרכזית ליוקר המחייה שם היא שגאורגיה לא מייצרת הרבה דברים, מלבד יין, ורוב התוצרת שלה מיובאת.

התרשמתי שהגאורגים הם אנשים אמיתיים וכנים. הם אינם יוצאים מגדרם בנחמדות מעושה ולא שופעים חיוכים צבועים כמו שנהוג במקומות תיירותיים רבים בעולם. אני דווקא אהבתי את זה. חנופה וצביעות הן הרי שקופות, אינני ששה לקראתם, ואילו הגאורגים מסבירי פנים וחביבים ומארחים למופת, אך לא לוקים בהתלהבות יתר. רק פעם אחת, כשאחת הפקידות הבינה שאנחנו ישראלים, ניכרה בה התלהבות ממשית ויוצאת דופן, והיא בירכה אותנו שוב ושוב, הפריחה לעברנו מילות אהבה והזדהות ואף הלכה אחרינו כדי לוודא שקיבלנו את המסר.

היחסים עם רוסיה, כך נראה, הם עניין שתופס מקום מרכזי למדי בהלך הרוח הגאורגי. גאורגיה עברה תהפוכות רבות מאז הכיבוש הרוסי במאה ה-19. המדינה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית בשנת 1801, ושמרה על זהותה הלאומית למרות הכיבוש. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה עצמאות זמנית, אך נבלעה שוב בברית המועצות ב-1921. ורק לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, חידשה גאורגיה את עצמאותה, אך המתיחות עם רוסיה נמשכה, במיוחד לאחר מלחמת דרום אוסטיה בשנים 1991-2 (בין גאורגיה לבדלנים האוסטים בתמיכת רוסיה). בשנת 2008 פרצה מלחמה נוספת בין גאורגיה לרוסיה שבסיומה הפסידה גאורגיה את השליטה במובלעות הבדלנים דרום אוסטיה ואבחזיה, והן הפכו לעצמאיות.

כיום שואפת גאורגיה לאינטגרציה עם אירופה ונאט"ו, ומפנה עורף עיקש לרוסיה. אחד הביטויים המרכזיים לשאיפתה של גאורגיה לבנות קשרים עם מדינות המערב היא הפיכת השפה האנגלית לשפה השנייה הרשמית והמרכזית במדינה, במקום הרוסית, שהיתה השפה הרשמית בחינוך ובתקשורת ונלמדה באופן נרחב. האנגלית נלמדת כיום בגאורגיה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, והביקוש לדוברי אנגלית גדל, במיוחד בקרב הצעירים. שינוי זה משקף את השאיפה של גאורגיה להתפתח כאומה מודרנית ולבנות קשרים עם המדינות המערביות.

גאורגיה מצויה בשיא פריחתה התיירותית, עם השקעות גדולות בפיתוח תשתיות תיירות חדשות שיאפשרו לה נגישות ושירותים ברמה גבוהה לכל סוגי המטיילים. הטבע הפראי, התרבות העשירה, ההיסטוריה הארוכה והאנשים החמים, לצד הסיפור מרתק של ציוויליזציה בת אלפי שנים, יכולים לקרוץ לתיירים רבים. אחד מסיפורי ההצלחה הבולטים של גאורגיה הוא ייצור היין העתיק שלה, שהוא חלק בלתי נפרד מתרבותה וזהותה הלאומית. בכתבה זו נתמקד בטביליסי, עיר הבירה המעניינת, ובחבל קאחתי המרהיב, שמרכז את ייצור היין בגאורגיה.

פסל האם של גאורגיה, ביד אחת חרב להגנה וביד השנייה כוס יין, לקבלת האורחים

נוף במצחטה ממנזר ג'ווארי

חצ'פורי, המאכל הלאומי של גאורגיה

חינקאלי – כיסונים ממולאים בבשר

ארוחה גאורגית

טביליסי הבירה

טביליסי, עיר הבירה של גאורגיה, מהווה חלון לעולם ההיסטוריה והתרבות של המדינה. העיר ממוקמת בין ההרים שממערב לנהר הקורה ומוכרת בזכות הארכיטקטורה המיוחדת שלה, המשלבת בין סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים. טביליסי היא עיר של ניגודים: מבנים עתיקים לצד שכונות מודרניות, קניונים ובתי קפה אופנתיים, והיא מציעה חוויות לתיירים המחפשים מסורת לצד מודרניות.

העיר העתיקה של טביליסי היא מקום מצוין להתחיל בו את הסיור. ברחובותיה הצרים אפשר למצוא כנסיות עתיקות לצד מסגדים, בתי כנסת, שווקים ומרחצאות גופרית היסטוריות. מרחצאות אלו שימשו את התושבים מאז ימי הביניים, והן מבוססות על מעיינות חמים טבעיים הזורמים בעיר. הכיכר המרכזית, כיכר החירות, היא נקודת ציון היסטורית שמציגה את הקשר העמוק של גאורגיה לאירופה ולמאבקי העצמאות שלה. רחוב שארדן (Chardin Street) הוא אחד הרחובות המרכזיים והפופולריים בעיר העתיקה. הרחוב קרוי על שם הצייר הצרפתי ז'אן-בטיסט שארדן ומשלב ארכיטקטורה היסטורית עם אווירה מודרנית, וידוע בחיי הלילה התוססים שלו, מסעדות, בתי קפה וגלריות אמנות.

מסלול מומלץ הוא טיול לגבעת נריקלה, שם שוכן מבצר נריקלה (Narikala Fortress)  מהמאה ה-4, אחד האתרים ההיסטוריים החשובים בעיר. הנוף הפנורמי הנשקף מהמבצר הוא עוצר נשימה ומאפשר תצפית על העיר כולה, כולל הנהר וההרים המקיפים אותה. המבצר שימש להגנה על העיר לאורך ההיסטוריה ומשלב מבנים מהתקופה הפרסית והערבית. ההגעה לראש הגבעה היא בנסיעה קצרה ברכבל, אל הגבעה, שעליה מתנוסס פסלה של אמא גאורגיה, כְּרֵתווֹלִיס דָּדָה (Krtubali Deda)  המייצג את דמות האם הגאורגית. הפסל, המתנשא לגובה של 20 מטרים, מסמל את הכנסת אורחים של העם הגאורגי מחד ואת שאיפתו להגן על עצמו מאידך. דמותה מחזיקה ביד אחת גביע יין ובשנייה חרב. בסמוך למבצר מומלץ לבקר בכנסיית מטקחי (Metekhi Church) כנסייה נוצרית מהמאה ה-13, הידועה בארכיטקטורה הייחודית שלה ובחשיבותה הדתית.

אל תפספסו את אולם התערוכות של קרן לדו גודיאשווילי (Lado Gudiashvili Foundation Exhibition Hall)  המהווה מחווה לאחד האמנים המשפיעים והבולטים ביותר בגאורגיה, לדו גודיאשווילי, שפעל במאה ה-20. גודיאשווילי היה צייר וסופר סוריאליסטי, שחקר מיתולוגיה, היסטוריה ופולקלור גאורגי ביצירותיו, והשפיע רבות על סצנת האמנות המקומית והבינלאומית. גודיאשווילי נולד בטבליסי, והמקום מהווה מרכז תרבותי חשוב לשימור והצגת יצירותיו ואמנות גאורגית מודרנית.

אתר מאוד מעניין ומומלץ בטביליסי הוא מוזיאון היין (Tbilisi Wine Museum)  המציג את ההיסטוריה העשירה והמסורת העתיקה של ייצור היין בגאורגיה, שמתחילה לפני כ-8,000 שנה. המוזיאון ממוקם בלב טביליסי ומציע למבקרים חוויה מרתקת הכוללת סקירה של תהליכי ייצור היין המסורתיים, בעיקר בשיטת הקְווֶבּרי (Qvevri) – כלי חרס המשמשים להתססת היין. התצוגות כוללות מגוון כדים עתיקים, כלים חקלאיים ופריטים הקשורים לגידול גפנים. המוזיאון מציע גם טעימות יין מהמגוון הרחב של יינות גאורגיים מקומיים, מה שמאפשר למבקרים לחוות את העושר והמורשת של תרבות היין הגאורגית.

דוכן נייד לממכר מזכרות מגאורגיה, טביליסי

מוזיאון היין, טביליסי, גאורגיה

פסל במרכז טביליסי לעידוד הרכיבה על אופניים בעיר

מצחתה העתיקה

קפיצה קטנה מטביליסי תביא אתכם למצחתה (Mtskheta) – אחת הערים העתיקות והחשובות ביותר בגאורגיה, ששימשה בעבר כבירת ממלכת איבריה, הממלכה הגאורגית המוקדמת. העיר ממוקמת במרחק של כ-20 ק"מ צפונית-מערבית לבירה, בנקודת המפגש בין הנהרות מטקווארי וארגווי והוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

קתדרלת סווטיצחובלי (Svetitskhoveli) במצחתה היא אחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בגאורגיה, מהמאה ה-11. היא נחשבת למקום קבורתה של הגלימה של ישו (ראו בהמשך), ומהווה אתר עלייה לרגל. הקתדרלה ידועה בארכיטקטורה הגאורגית המסורתית שלה ובמעמדה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומושכת מבקרים מכל העולם.

אתר נוסף הוא מנזר ג'וואר (Jvari Monastery) שנמצא על גבעה המשקיפה על מצחתה ונחשב למבנה נוצרי מהקדומים ביותר בגאורגיה. מנזר זה מסמל את המעבר של גאורגיה לנצרות במאה ה-4 והוא מוקד משיכה לתיירים בזכות הנוף המרהיב הנשקף ממנו והארכיטקטורה הייחודית שלו.

תצפית בעיר מצחטה אל עבר נהר מטקוורי שעובר בכל גאורגיה

כנסיית צווטיצחובלי במצחטה, עיר הבירה הקדומה של גאורגיה

איה המדריכה, במסעדת קורה בעיר מצחטה

חבל קאחתי: לב ייצור היין הגאורגי

כמאה ק"מ מזרחית לטביליסי שוכן חבל קאחתי (או קאחטי), אזור פורה ושופע, הנחשב למרכז היין של גאורגיה. חבל קאחתי מהווה את משכנם של היקבים המובילים במדינה, ובהם יקבים משפחתיים קטנים לצד מותגים בינלאומיים מצליחים. אם טביליסי היא הלב ההיסטורי והתרבותי של המדינה, הרי שקאחתי הוא הנשמה החקלאית והקולינרית שלה. זהו אזור של כרמים רחבי ידיים, כפרים ציוריים ונופים ירוקים. הנסיעה מטביליסי לקאחתי אורכת כשעתיים וחצי, ואפשר לשכור רכב או נהג פרטי.

נדמה שכל הגאורגים באזור קאחתי עוסקים בייצור יין ובשתייתו. באזורים כפריים רבים בגאורגיה כמעט כל משפחה מגדלת גפנים לייצור יין עצמי או להפצה בקנה מידה קטן. כ-525 זני גפנים תועדו בגאורגיה (כשליש מכל הזנים הידועים בעולם). בכל אשר פנינו ראינו, טעמנו, ליקקנו (גלידת יין) ושתינו יין משובח. כל ארוחה משובחת החלה בהרמת כוסית על ידי מנחת הטקס –  טמדה (Tamada) – המדריכה שלנו, והמשיך בברכות של כולנו, שהפכו למשעשעות יותר ויותר. בגאורגיה נהוג לשתות מקרן בקר או צאן, (khantsi), כלי הדומה לשופר, כך שאי אפשר להניחו אף פעם. אנחנו הסתפקנו בכוסות, שמולאו בקצב גבוה.

ייצור היין התחיל בגאורגיה לפני כשמונת אלפי שנים. ב-2013 הכריז ארגון אונסקו על ייצור היין המסורתי של גאורגיה כמורשת תרבות עולמית. הדבר המייחד את היין הגאורגי הוא שיטת הייצור המסורתית העתיקה, הנקראת קְווֶבּרי (Qvevri)  – שיטה המבוססת על כדים חרס גדולים שבהם מתבצע תהליך התסיסה וההבשלה של היין. היינות המיוצרים בשיטה זו הם בעלי טעמים ייחודיים, עם תווי טעם אדמתיים ומורכבים, המושפעים מתנאי השטח והאקלים. היין הגאורגי כולל את כל חלקי הענב, והוא בעל ארבע ארומות: דובדבן אדום, שזיף אדום, אוכמניות ופלפל שחור. הצ'אצ'ה, העשוי משאריות של ענבים, הוא בעל אחוז האלכוהול הגבוה ביותר (בין 50 ל-80 אחוז).

במהלך הביקור בחבל קאחתי, לא כדאי לפספס את הסיור ביקבים המקומיים. רבים מהם פתוחים למבקרים, ומציעים סיורים מודרכים, בהם תלמדו על תהליך ייצור היין ותוכלו לטעום את התוצרת המקומית. אחד היקבים הבולטים הוא של חברת היין שומי (Wine Company Shumi), אשר הוקמה בשנת 1997, ומתמחה בייצור יינות איכותיים משיטות מסורתיות ומציעה מגוון רחב של יינות אדומים, לבנים ויינות קינוח. היקב משתמש בזני גפנים מקומיים, חלקם ייחודיים לגאורגיה, ומשמר את המורשת המקומית. שומי מציעה סיורים ביקב, בהם המבקרים יכולים ללמוד על תהליך ייצור היין, הכנת צ'ורצ'חלות (ממתק העשוי מענבים, קמח ואגוזים), ביקור במוזיאון היין וטעימות יין ייחודיות.

בין טעימות יין לביקורים ביקבים, תוכלו לעצור בכפרים מסורתיים וליהנות מהכנסת האורחים הגאורגית הידועה. בכל כפר, בעיקר בתקופות הבציר, מתקיימות חגיגות מסורתיות שמלוות במוזיקה, ריקודים, ושפע של מאכלים גאורגיים מסורתיים כמו חצ'פורי (מאפה גבינה) וחינקאלי (כופתאות ממולאות).

בקאחטי מומלץ לבקר גם בצ'יננדלי (Tsinandali) כפר יפה, שבו נמצאת האחוזה ההיסטורית של משפחתו של הסופר ואיש הרוח, אלכסנדר צ׳בצ׳בדזה ובה גנים מטופחים ויקב מסורתי. ובמנזר אלאוורדי (Alaverdi Monastery) שהוקם במאה ה-6 ונחשב לאחד המנזרים העתיקים והחשובים במדינה.

הכניסה ליקב שומי, חבל היין קאחתי

דוכן תבלינים וצ'ורצ'חלה, בשוק בעיר תלאבי, חבל היין קאחתי

סדנה לבישול חינקאלי, כרם שומי, אזור היין קאחתי

פסל הטמדה – מנהל סדר הרמת הכוסיות בארוחה

סיגנאגי: עיר האהבה על גבעות הקאחתי

אחת מנקודות השיא של הטיול בקאחתי היא העיר סיגנאגי, הידועה כ"עיר האהבה", הממוקמת על ראש גבעה ומוקפת חומה מהמאה ה-18. בסיגנאגי תמצאו נוף מרהיב של עמק אלאזאני והרי הקווקז המושלגים, והיא מהווה יעד פופולרי לזוגות המחפשים חוויה רומנטית. סיגנאגי ידועה בזכות אמני הקרמיקה והשטיחים המקומיים, והשווקים שלה מוכרים עבודות יד מסורתיות.

מוזיאון סיגנאגי ההיסטורי-אתנוגרפי (Sighnaghi Historical-Ethnographical Museum) הממוקם בעיר מציג אוסף עשיר של פריטים היסטוריים ואתנוגרפיים שמספרים את סיפורה של התרבות הגאורגית לאורך הדורות. המוזיאון מציג אוספי אמנות, חפצים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות, תכשיטים וכלי חרס, לצד תצוגות העוסקות במסורות החקלאות והיין המקומיות.

האטרקציה המרכזית של המוזיאון היא האוסף המוקדש לאמן הלאומי הגאורגי, ניקו פירוסמני (Niko Pirosmani)  – אחד האמנים הגאורגים המרכזיים והנערצים ביותר. ציוריו הנהדרים והנאיביים-פרימיטיביים מיטיבים לתאר את חיי היומיום בכפרים בחבל קאחטי, שבו גדל, ואת הטבע, בעלי החיים ומנהגי השתייה והאכילה הגאורגים. פירוסמני היה אוטודידקט קשה יום שהפיק צבעים בעצמו, וזכה להכרה המגיעה לו רק אחרי מותו. ציוריו הם חגיגה לעיניים, ומומלץ מאוד לבקר בתערוכות המציגות אותם (גם במוזיאון הלאומי של גאורגיה בטביליסי, שבו מוצגת תערוכה קבועה של עבודותיו ובמוזיאון האמנות של טביליסי).

"חתונה מאוחרת". חבל היין קאחתי

הארוחה, מאת הצייר ניקו פירוסמני

נופש בקאחתי

ללופוטה לייק ריזורט (Lopota Lake Resort) בחבל קאחטי מומלץ להגיע ליומיים לפחות. מתחם הנופש היוקרתי שוכן על שפת אגם לופוטה המרהיב ומקיף אותו כך שכמעט מכל מקום אפשר לצפות באגם היפהפה בכל שעות היום והלילה. הלינה בריזורט היא בחדרים גדולים ומרווחים, השוכנים במבנים קטנים סביב האגם, שחלקם הגדול צופים עליו. אי אפשר להפסיק להביט באגם המהפנט הזה. מהכורסא שבמרפסת החדר, בעת טיול סביבו, בדרך לארוחת הבוקר הגדולה והמפנקת, ובדרך למגוון הפעילויות שהריזורט הזה מציע – רכיבה על אופניים ועל סוסים, שייט באגם, וכמובן – ספא. את העיסוי שקיבלנו בספא הזה לא נשכח. הוא היה חזק ומשחרר, ובסופו, כבונוס, קיבלנו ברכות אין ספור מהפקידה כששמעה שאנחנו מישראל.

המרחק בין המתחם לטביליסי הוא כ-115 קילומטרים, והנסיעה לשם אורכת כשעתיים וחצי ברכב. זהו יעד מושלם עבור אלו המחפשים חופשה שקטה וקרובה לטבע, הרחק מההמולה של העיר.

מבט לעבר אגם לופוטה, לופוטה ריזורט, חבל היין קאחתי

לופוטה ריזורט, חבל היין קאחתי

הנקודה היהודית והישראלית

איה (Ia Gebrandze) היתה המדריכה הגאורגית שלנו במשך חמשת ימי הסיור במדינה. אישה נאה, חכמה ועדינה, שסבלה את כל השיגעונות שלנו. ישראלים, מסתבר (לא במפתיע) הם התיירים הדורשניים ביותר, אבל מאידך – גם חמים ותומכים. כשחייה של איה (סיגלית בגאורגית) היו בסכנה בעת מלחמת גאורגיה-רוסיה בשנת 2008, היו אלה הישראלים שריגשו אותה יותר מכל – בתמיכה, בהתעניינות ואפילו בהצעה לרכישת כרטיס טיסה לישראל עבורה. מדריכת התיירים הוותיקה לא תשכח להם את זה. ולכן היא סבלנית גם לשטויות שלנו, הישראלים. לדרישות הבלתי נגמרות, ל"מאתיים דעות של שלושים אנשים", לשאלות המרובות. הם בוחנים אותך, היא אומרת, אבל כשאת מוכיחה את עצמך, הם אוהבים אותך לתמיד. אם את מתחברת איתם, זה אמיתי.

קבוצות התיירים הראשונות בגאורגיה היו מישראל בשנת 2001, היא מספרת, ועד היום רבים מישראל מעדיפים להגיע אליה בקבוצות. לדבריה, לגאורגים קשר חזק וחיובי עם הישראלים, ואכן לא נתקלנו בבדל של אנטישימיות במדינה הזאת.

על הקשר המיוחד בין גאורגיה ליהודים אפשר ללמוד מהאגדה על הרב אליהו מגאורגיה, שלפי המסופר נכח במשפטו של ישו בירושלים, שם התנהל הדיון הגורלי שהוביל לצליבתו. על פי אגדה זו הרב לקח את הגלימה של ישו, ולאחר שובו לגאורגיה סיפר לאנשים על המשפט ועל ישו, ובכך תרם לעליית המודעות לנצרות במדינה. בביתו, כך מוסיפה האגדה ומספרת, הציג הרב את הגלימה בפני משפחתו, ואחותו של הרב, סידוניה, החזיקה אותה ובכתה שעות ארוכות, עד שמתה מצער. על פי האגדה, הגלימה נקברה יחד עם סידוניה, ועל קברה בנו הגאורגים את הקתדרלה הראשית צווטיסחובלי בעיר מצחתה , באחד המקומות הקדושים ביותר במדינה.

ראשית הקשר ההיסטורי בין היהודים לגאורגיה עוד בימי קדם, עם הגעת היהודים לאזור בעקבות חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הבבלי וההגליה ההמונית לבבל (עיראק של ימינו), רבים מבני יהודה וירושלים נאלצו לחפש מקומות להתיישבות מחודשת. נתיבי הגירה צפוניים-מזרחיים, לאורך נהרות הפרת והחידקל, הובילו את היהודים לעבר הרי תורכיה והקווקז, ולשטחי גאורגיה.

כאשר מעיינים במפה, ניתן להבין היטב את ההיגיון הגאוגרפי במהלך זה. גאורגיה ממוקמת בקצה הדרומי של רכס הקווקז, אזור המשמש גשר טבעי בין המזרח התיכון לאירופה. דרכי המסחר והנדידה הקדומות הפכו את גאורגיה לנקודת יעד מתבקשת עבור היהודים, שחיפשו מרחב חדש להקים בו קהילות.

היהודים שהתיישבו בגאורגיה מצאו בה מקלט והתבססו בערים מרכזיות כגון מצחתה, קוטאיסי וטביליסי, שהפכו עם הזמן למוקדים יהודיים חשובים. האוכלוסייה היהודית השתלבה היטב בחברה המקומית, תוך שמירה על זהותה הדתית והתרבותית. קשר זה המשיך להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והפך לגשר היסטורי רב-חשיבות בין שני העמים.

—–

דריה בכרם שומי, חבל קאחתי, גאורגיה

ד"ר דריה מעוז – דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המכללה האקדמית הדסה, חוקרת תיירות

הכתבת היתה אורחת של לשכת התיירות של גאורגיה

מס' טלפון של המדריכה, איה: +995-595-770-871

הפוסט בלב הקווקז: חוויה גאורגית של טבע, תרבות ויין הופיע ראשון במסע אחר

באטומי מציעה אטרקציות מיוחדות לילדים ושכיות החמדה שבה נקשרות לסיפורים מן המיתולוגיה וסיפורים עממיים, מה שהופך את הביקור בבאטומי, לספר שבין דפיו ניתן לטייל ולרתק את הילדים.

וכל זה אם שכחתי לציין, במרחק טיסה של שעתיים בלבד ו"יוקר מחייה" שישראלים יכולים רק לקנא בה.

מידע נוסף:

• טיולים עם ילדים בעולם
• בטומי – כתבות וטיפים
• גאורגיה – מדריך מסע אחר

באטומי – פנינה אורבנית מפתיעה ויפהפייה

גאורגיה שוכנת על קו התפר שבין שתי יבשות, במפגש שבין אסיה ואירופה. ככזו, חובקת באטומי השפעה אסיאתית ים תיכונית המשתקפת בתרבות ובמזג החם של האנשים – לצד עיר עתיקה עם סמטאות רומיות ואדריכלות אירופאית הלקוחה מהמאה הקודמת. עיר אשר עברה ג'נטריפיקציה לסצנה עכשווית ובתיה הפכו לבתי קפה קטנים, ברים ומסעדות. שילוב פשוט נפלא!

שטחה של גאורגיה גדול פי שלושה מישראל ובתוכו מגוון אדיר של נופים. מהרי הקווקז המושלגים בצפון, עם פסגות גבוהות יותר מהרי האלפים ועד לנופי מדבר ודיונות במזרח. באטומי במערב המדינה, מוסיפה לקולאז' הנופי הזה, חופים של חלוקי אבן וים. באטומי גם טובלת בינות לשמורות טבע ירוקות, גבעות פרוותיות של צמחייה סוב טרופית סבוכה, נהרות ומפלים. זו הסיבה שכאשר תתכננו חופשה בבאטומי, כדאי יהיה לקחת בחשבון גם טיולים רגליים קצרים בסביבתה.

מה המיתולוגיה היוונית עושה כאן?

כאשר אני מטיילת עם ילדי בעולם, אני אוהבת לשלב את הטיול עם סיפורים מהתרבות המקומית. באטומי וגאורגיה, משופעות בסיפורים עממיים מהמיתולוגיה יוונית.
מפתיע, לא? מה הקשר בין שתי המדינות האלה?

מסתבר שהיוונים היו המבקרים הראשונים שהגיעו לגאורגיה. הם הפליגו לאורך הים השחור בספינות גדולות בחיפוש אחר גיזת הזהב, שרידי צמרו של האַיִל האגדי כריסומאלוס. היוונים נכנסו לגאורגיה דרך באטומי, לחופיה הם עגנו. עבורם היה זה ממש קצה העולם והרי הקווקז היו אותם "ההרים שמעבר לחושך". הולבשו עליהם סיפורים מתוך המיתולוגיה, לפיה הטיטאן פרומיתאוס, יצר את בני האדם כאשר לש יחדיו אדמה ומים. הוא גנב מזאוס את האש ונתן אותו לאדם ועל כך נענש ונכבל בשרשראות ברזל אל הרי הקווקז. מדי יום היה העיט מנקר את הכבד שלו, ששב ונרפא במהלך הלילה. לימים הרקולס ירה בעייט חץ וגאל את פרומיתאוס.

רוצים לשלב בטיול בבאטומי סיפורים לילדים? הבטיחו להם שתיקחו אותם לראות מכשפה אשר התחפשה לאישה יפה, אך אל דאגה, היא עשויה מאבן. מדיאה שמה. התחילו בעיר העתיקה וב"כיכר אירופה" (Europe Square). הכיכר מוקפת ברחובות מרכזיים ובבניינים מפוארים, ובמרכזה ניצב פסלה של מדיאה האוחזת בגיזת הזהב. הכיכר יפה במיוחד בלילה, כשהיא מוארת. בעבר הופיע כאן אנריקה איגלסיאס מול 50 אלף צופים.

מומלץ לפתוח בעיר העתיקה וב "כיכר אירופה" (Europe Square). הכיכר מוקפת ברחובות מרכזיים ובבניינים מפוארים, ובמרכזה ניצב פסלה של מדיאה האוחזת בגיזת הזהב. צילום: שאטרסטוק

הפסל המרשים של מדיאה מחבר בין ההיסטוריה המיתולוגית לבוהמייניות המודרנית בבאטומי. זה המקום המושלם, להתיישב עם הילדים בכיכר במהלך היום וגם בלילה! לקנות גלידה טעימה ולספר להם את שני הסיפורים הבאים:

אל תקראו לי גרוזיה

הסיפור על גאורגיה שהפכה לגרוזיה ועל הגרוזינים שחזרו להיות גאורגים. מבולבלים? חכו בסבלנות לסוף הסיפור…

היוונים היו אלו שהעניקו לגאורגיה את שמה. כאשר הם הגיעו לכאן לפני חמשת  אלפים שנה, הם נתקלו לראשונה בפוריות האדמה, בשפע הפירות והירקות הטעימים, בכרמים ובגידול היין. "גאורגיוס" ביוונית, פירושו "איכר" ומשמעות המילה "גאורגיה" היא "אדמה חקלאית". כאן היוונים פגשו וטעמו לראשונה את היין והביאו אותו אליהם. גאורגיה נחשבת למקום הראשון בעולם שבו גידלו וייצרו יין ונמצאו בו כדי יין מיוחדים מלפני שבעת אלפים שנה!

למעשה המילה הגיאורגית ליין "גווינו" – אחראית לכל הווריאציות של המילה יין בעולם: "וינו" vino בספרדית, "וויין" wine באנגלית ויין בעברית. כשהיוונים ראו את כל החקלאים העוסקים בגידול כרמים ויין, הם קראו להם "אנשי האדמה" – "גיאורג".

הגאורגים מכנים את עצמם וקוראים לגאורגיה בשם אחר – "קרטוולו" על שמו של קרתלוס, גיבור מהמיתולוגיה הגאורגית, שנחשב על ידם לאחד מצאצאיו של יפת, בנו של נוח שלנו…

אנחנו הישראלים קראנו לגאורגיה גרוזיה ולגאורגים גרוזינים, אך לפתע הפסקנו והיום לא מומלץ לקרוא להם כך בפניהם.
למה בעצם? ומתי זה השתנה?

כאשר גאורגיה נכבשה על ידי הרוסים, הם שינו את שמה ל "גרוזיה", כשם גנאי. שם שבא לעקוץ אותם. פירוש המילה גרוז ברוסית, הוא משקל. רמז למבנה הגוף הבריא של הגאורגים, אך גם רמז לכובד ולנטל שהם היוו על הרוסים.

ההיסטוריה של גאורגיה שזורה בזו של רוסיה עם לא מעט מלחמות בין שני העמים. במשך מאתיים שנה הפכה להיות גאורגיה חלק מבריה"מ ורק עם ההתפרקות של האחרונה בשנת 1991, קיבלה גאורגיה את עצמאותה והחזירה לעצמה את שמה המקורי.

השם הרוסי "גרוזיה" היה בשימוש רק בעוד שלוש מדינות בלבד: יפן, ישראל ובמדינות הסלאביות. בשנת 2005 יצא שגריר גרוזיה למלחמה סביב עניין השם. הוא בא לביקור מיוחד בישראל ודרש להחליף את השם העברי של מדינתו. השגריר הצעיר, לאשה ז'בנייה, דובר עברית, היה מודע לסטיגמות השליליות שליוו את השם גרוזיה וגרוזינים. הוא החליט לשנות את שם מדינתו בישראל. אחרי הליך מול ממשלת גאורגיה הוחלף רשמית שמה של גרוזיה לגאורגיה. בעבודה משותפת עם יועצת התקשורת של השגרירות, פנינה בת צבי, הם מיתגו מחדש את שם המדינה.

רבים מהגיאורגים שתפגשו בבאטומי דוברים עברית, לכן קבלו עצה ממני ואל תקראו להם – גרוזינים…

כעת כשטעמי התות והשוקולד, כבר נמסים בפה, נעבור לסיפור הבא.

הסיפור על גיזת הזהב

אפשר היה להתחיל את הסיפור המיתולוגי היווני על גיזת הזהב, הרחק הרחק אי שם באחד ממחוזות יוון העתיקה. אבל אפשר גם לומר שהוא מתחיל מסיפור מאד קרוב. סיפור היכול להופיע אצל כל אחד מאיתנו ונקרא לו – סיפור הקינאה. ומי כמונו יודע, שקינאה יכולה להיות הרסנית ואכזרית.
בואו נתחיל…

ביוון הרחוקה, חיו באושר ועושר, מלך ומלכה אהובה. נולדו להם בן ובת. והנה מכה קשה ספג המלך וכך גם ממלכתו. המלכה נפטרה ובצורת קשה נפלה על יוון. מקץ מספר שנים, לאחר שהתאושש ונישא בשנית, אשתו החדשה קנאה בקשר ובאהבה של המלך לילדיו. היא החליטה לרקוח מזימה וגרמה לאורקל מדלפי להורות למלך להקריב את שני ילדיו לאלים למניעת הבצורת בארצו.

בלב כבד עמד המלך לעשות זאת, אך אימם המתה של הילדים, הופיעה בחלומו של הבן פריקסוס ואמרה לו לקחת את אחותו ולברוח. הרמס שליח האלים עזר והביא להם איל מופלא שהצמר שלו עשוי מזהב. איל שידע לדבר בשפת אנוש ואפילו לעוף. הילדים זינקו על גבו כדי להגיע לקותאיסי שבגאורגיה, למקום משכנו של המלך.

אבל בדרכם קרה אסון נוראי. כאשר הם עברו מעל למיצרי הדרדנלים המחברים בין הים האגאי לים השחור, התחוללה סופה והבת נפלה למים וטבעה למוות.

פריקסוס העצוב הצליח להגיע לגאורגיה, התקבל על ידי המלך ולמד לחיות כאן בשלווה. כאשר הזדקן האיל ולקראת סוף חייו, הוא פנה לפריקסוס וביקש ממנו להקריב אותו לזאוס, מלך האלים היווני. פריקסוס נענה לבקשתו ואת הצמר הזהוב שלו תלה לבקשת המלך על עץ אלון. פרוות הזהב הזו היא היא גיזת הזהב, עליה הופקד דרקון שלא עצם את עינו מעולם.

כך הגיעה גיזת הזהב לגאורגיה ולכאורה ניתן היה לסיים את הסיפור כאן, אך במיתולוגיה היוונית הסיפור על גיזת הזהב מתחיל כאן.

שכן שנים רבות אח"כ, בדומה לאימפריות גדולות שיצאו למסעות כיבוש כדי להגדיל את עושרן וכוחן, שלח המלך היווני פליאס את הגיבור יאסון להביא אליו את גיזת הזהב. לשם כך יגיע הרגע בסיפור, בו יהיה עליו למרוח את הדרקון האימתני במשחה שתרדים אותו.

***

סיפורו המפורסם של יאסון מרתק גם הוא ושווה לספר אותו לילדים בנקודת הטיול הבאה בבאטומי – ברכבל "ארגו" (Argo Cable Car).

הרכבל מורכב מגונדולות (תאים סגורים של כשמונה אנשים) ומטפס במשך כעשר דקות לגובה של למעלה משניים וחצי קילומטרים לפסגת הר "אנוריה" Anuria.

הרכבל של באטומי יאפשר לכם צפייה פנורמית על העיר והים השחור, מראה שאסור להפסיד (וגם יעלה לכם רק כמה שקלים!) הרכבל, שאורכו, כשני קילומטר, מטפס מחוף הים אל פסגת ההר. בתחנה העליונה של הרכבל יש מסעדות, בתי קפה, חנויות ומרפסת גג. (כתובת: Gogebashvili St 32)

במהלך העלייה ברכבל, ניתן יהיה לספר לילדים את הסיפור על "המסע של יאסון". סוג של טלנובלה בשילוב ז'אנר הרפתקני בן אלפי שנה, הנראה כלקוח מספרות בדיונית עכשווית.

המסע של יאסון

יאסון נולד בהיחבא בהרי יוון. אביו שהושם בשבי, על מנת שלא יוכל לרשת את המלוכה, שמר בסוד את דבר הולדת בנו פן יפגע. בלילה בו נולד, החשיכו הוריו את הבית, ערכו לו מספד ובחסות החשיכה, שלחו אותו עם שליח להר פליון ומסרו אותו לקנטאור כירון, שהיה מחנכם של בני האלים וגיבורים ידועים כמו אכילס.

כשגדל חזר יאסון למחוז בו נולד, כדי לתבוע את נחלת אביו. באותו זמן נפלה על המלך אימה בעקבות נבואה שניבאו לו בדֶלפי, לפיה: עליו להישמר מגבר הנעול בסנדל אחד ושיירד יום אחד מההרים אל הממלכה שלו.  היום הזה אכן הגיע והמלך הבחין בו בעת שקיים זבח המוני על החוף.

יאסון היה כה יפה, עד שהנאספים תהו אם לפניהם אל או בן-תמותה. שיערו הזהוב גלש על גבו, ועור ברדלס הגן על כתפיו מפני הגשם. מבלי לחשוף את החרדה שתקפה אותו האיץ המלך הזקן בסוסיו, התקרב אל הצעיר האלמוני ושאל מיהו ומנין בא.
העלם ענה בשלווה מול כולם שהוא גדל במערתו של כירון, ששמו יאסון, ושהוא בא לתבוע מהמלך פליאס את ירושתו השדודה של אביו.

פליאס נאלץ לא לעשות מהומה ליד כל דודיו וענה שממילא לא יאריך ימים, ולכן ימסור ברצון את שרביטו לידי האיש הצעיר. אך כתנאי לכך דרש מיאסון שיצא בספינה עד לקצה הים השחור, לעיר קוֹלְכיס שבגאורגיה ויביא משם את גיזת הזהב.  זו היתה פרוות האיל הפלאי שנשא בשחקים את פְריקְסוֹס לקולכיס, לאחר שאביו עמד לזבוח אותו.

פליאס ידע שיאסון לא יירתע לצאת למסע, שממנו אין תקווה רבה לשוב.

יאסון פתח מיד בהכנות למסע. אתנה בנתה לו ספינה מיוחדת ומהירה, שנקראה – ארגו, על שמה נקרא הרכבל בבאטומי. ארגו היתה עשויה מעץ אלון עם פסל של זאוס, אבי האלים בחרטומה. טוענים שנשמעו ממנה לחישת הנבואות של זאוס כשהיא ריחפה עם הרוח על הגלים. יאסון אסף צוות של חמישים חותרים גיבורים ("ארגונאוטים"), ביניהם הרקולס.

במסע השיט הם עברו תלאות רבות, שכל אחת מהן, היא סיפור בפני עצמו. למשל, ביקור באי הענקים הלא ידידותיים בעלי שש הזרועות, סופות קשות, איבוד של חלק מהמשתתפים במסע, קרבות אגרוף וסלעים מתנגשים. כשעגנו באחד הנמלים בדרך, גילו עיר ללא גברים שהנשים בו החביאו את סודן. הן הסתכסכו עם בעליהן והשמידו את כל הזכרים באי. מששמעו שעגנה ספינה עם 50 גברים, כינסה המלכה את הנשים, והציעה שיביאו אל הספינה מזון, מים ויין, אך לא יארחו את הנוכרים פן יתגלה סודן. ואולם האומנת הישישה של המלכה, קמה והזכירה למתכנסות שהזקנה בוא תבוא עליהן, ואם לא יילדו בנים אין להן תקווה לשרוד. דעתה של האומנת נתקבלה, וכשירדו הארגונאוטים לחוף קידמו את פניהם המון נשים נלהבות. העיר שהיתה עד אז קודרת ואבלה נמלאה ששון משתאות וצהלות מתעלסים. למלכה עצמה יוולדו אח"כ שני בנים מיאסון.

סיפורי המסע מסתיימים עם ההגעה של ספינת ארגו לנמל של באטומי, עליו ניתן לצפות בעליה ברכבל. בחשכת הלילה הם קיפלו את המפרש וחתרו במעלה נהר שוצף עד הגיעם לחורשה שבה רבץ הדרקון האימתני ששמר על גיזת הזהב. יאסון בחר לדפוק על דלת הארמון המפואר של המלך.

יאסון תיאר באוזני המלך את השליחות שהטיל עליו פֶּלִיאַס, וביקש מהמלך שימסור לידיו את גיזת הזהב. לכאורה המלך ניאות, אך הציב ליאסון תנאי. היו למלך שני שוורים פראיים שטלפיהם עשויים נחושת ואש נפלטת מלועם. הוא דרש מיאסון להצליח לרתום את השוורים ובעזרתם לזרוע בשטח החרוש, את שיני הדרקון שיקבל בקופסה מעץ. משימה שהמלך ידע, שאינה אפשרית בעליל.

אבל… למזלו, לפחות באותה העת, כי אח"כ היא תעשה לו צרות צרורות, התאהבה בו בתו של המלך – מדיאה. זו שהפסל שלה ניצב במרכז כיכר אירופה בבאטומי. היא התאהבה בו ממבט ראשון, כשראתה אותו ניצב מול אביה ומאותו רגע לא ידעה עוד מנוחה. היא חששה שיאסון יישרף באש הנפלטת מלוע השוורים, והבינה שגם אם יגבר על השוורים, לא יניח לו אביה לצאת חי מקולכיס. היא הבטיחה לו שתעזור לו, אם יישבע לה שיישא אותה לאשה וייקח אותה עמו ליוון.

מדיאה עסקה בכישוף ומעשבים ושורשים שליקטה היתה רוקחת שיקויים. לאחר שיאסון נשבע לה אמונים, היא נתנה לו מרקחת קסמים, שמכוחה יוכל להיות חסין כנגד כל פגיעה במשך יום תמים וציוותה עליו שימשח בה את גופו וכלי-נשקו בטרם ייצא לרתום את השוורים. מדיאה גם גילתה לו שהשיניים שיזרע ינביטו לוחמים חמושים שאמורים להסתער עליו. אבל אם יזדרז וישליך עליהם אבנים, הם יתקפו בעיוורון זה את זה ותתגלגל לידיו ההזדמנות להשמידם.

מֵדֵיאָה, שידעה שאביה יגלה את בגידתה, נטלה את אחיה הקטן וחשה אל שפת הנהר והאיצה ביאסון למהר, שכן סודם עתיד להתגלות. כשהגיעו לחורשה, ראו בקצה השביל את גיזת הזהב זוהרת מעל ענף האלון לאור דמדומי השחר. מדיאה התקרבה אל הדרקון שנראה כנחש ענקי שזחל לעברם, ובקולה המתוק נסכה עליו שינה. שריריו רפו. רק ראשו הזדקר, ומלועו הפעור נשמעה לחישה מאיימת. מדיאה טבלה ענף ערער בצלוחית שהביאה עמה, וטפטפה מהסם לתוך עיניו עד שנעצמו. כשראשו של הנחש צנח בסבך השיחים, משך יאסון את גיזת הזהב מעל העץ, והשניים מיהרו אל הספינה. המלך רדף אחריהם ומשכמעט השיג אותם, עשתה מדאה מעשה רצחני ונורא. אל מול עיניו של האב, התייצבה על הסיפון, שחטה את אחיה הקטן והשליכה את בתרי גופו אל הים. למראה הזוועה נאלץ המלך לעצור את ספינתו, ואנשיו קפצו לים ושלו את איברי הילד.

מכאן ואילך רדפו אחרי הארגונאוטים שליחיו של המלך, וגם זֶאוּס, שנמלא חימה על הרג הילד, ושיבש את שיבתם בסופות. בעמל רב ובדרכים עקלקלות מלאות בסיפורים, הם עשו את דרכם ליוון.

סיפור אהבה בקצה הטיילת – "רומיאו ויוליה" הגאורגים

סיפור אהבה רך יותר אך טראגי לא פחות, ניתן יהיה לפגוש ולספר בתחנה הבאה, בפסל הקינטי של עלי וניניו. גם לכאן כדאי להגיע ביום ולחזור שוב בלילה, מכיוון שהפסל מואר באווירה רומנטית ועדינה.

הפסל ממוקם בקצה הטיילת היפהפייה (Batumi Boulevard), סמוך לגלגל הענק ולנמל. צאו להליכה משפחתית נעימה לאורך הטיילת. אורכה של הטיילת כשבעה ק"מ ותוכלו לבחור מאיזו נקודה להתחבר אליה וללכת עליה צפונה לכיוון הנמל והפסל.

מצידה המערבי של הטיילת, נפרש הים השחור. רצועת החוף משובצת בחלוקי נחל ולא חולית. חוף מומלץ למשפחות הוא חוף השדרה (The Boulevard Beach) בו תוכלו לצאת יחד לשיעור צלילה, או להנות מספורט ימי אחר.

מליחותו של הים, נמוכה באופן משמעותי מהים התיכון, בשל הנהרות הרבים הנשפכים אליו. ואם אנו שוזרים סיפורים ומיתוסים לאורך הטיול, יש הקושרים את עליית מפלס מי הים לסיפור המבול. החוקרים מצדם טוענים כי המסת הקרחונים לפני כעשרת אלפים שנים, העלתה את מפלס הים והביאה לטביעתם של כפרים רבים ששכנו בצדיו.

מצידה המזרחי של הטיילת, פוגשים גנים יפים, מבנים מרשימים, בתי קפה ומסעדות. לאורכה פזורים פארקים, מזרקות מרקדות, גני שעשועים ודוכני מזכרות.

אפשרויות משפחתיות נוספות לאורך הטיילת הן – משחקי טורניר בשולחנות הביליארד או הפינגפונג המאפשרים לעוברי האורח לשחק בהם. ניתן לשכור אופניים עם שישה מושבים למשפחות או לשכור נהג עם אופניים ממונעים ולרכב לאורך הטיילת. אפשר להיכנס לחוויית "שופינג" משפחתית באחד ממרכזי הקניות בבאטומי ולעשות פיקניק בגנים ובמדשאות שלאורך הטיילת.

מה שברור הוא, שאי אפשר להיות בבאטומי מבלי ללכת על הטיילת מספר פעמים. כדאי להזמין מלון שיושב ממש על הטיילת. אנחנו לנו במלון הילטון והוא מומלץ. כדאי להגיע לטיילת ביום וגם בלילה. בלילה הטיילת משנה את פניה, המונומנטים לאורכה מוארים והאווירה הופכת לתוססת.

פסל אהבתם של עלי וניניו

הפסל הקינטי העשוי פלדה, סמלה המפורסם ביותר של העיר, מתנשא לגובה של 7 מטרים. מדי עשר דקות, הפסלים נעים אחד אל עבר השני עד להתמזגותם המלאה והתרחקותם בשנית – כסמל לתנועה וההמשכיות האינסופית של מערכת היחסים בין השניים.

הפסל נוצר על ידי הפסלת הגיאורגית תמרה קבסיטאדזה, בהשראת סיפור אהבתם של עלי – לוחם מוסלמי מאזרבייג'ן וניניו – נסיכה גיאורגית נוצרית יפהפייה. הסיפור תורגם ליותר משלושים שפות.

מצאו ספסל נעים לישיבה ומוזמנים להקריא לילדים את סיפור האהבה הבא:

סיפור אהבתם של עלי וניניו

עלי וניניו נפגשו לראשונה כנערים בבית ספר התיכון. הם התאהבו כבר במבט ראשון, אך ניסו להיאבק ולהתכחש לאהבה הזו, כי ידעו שהמשפחות שלהם תתנגדנה לזה.

עלי היה בן למשפחה מוסלמית שהגיעה מאזרבייג'ן וניניו היתה בת למשפחה נוצרית מגאורגיה. כל אחד מהם התחנך על ברכי הדת והמסורת שלו ולכל אחד מהם היא היתה מאד חשובה.

אולם אהבתם לא נכנעה והיא החלה להתפתח בסתר. הם אהבו לשבת אל מול הים השחור ולדבר שעות ארוכות. יום אחד אף העז עלי ואחז בידה. ניניו סמוקת הלחיים התמסרה לו.

עם סיום לימודי התיכון, אביו של עלי העניק לו שלוש משאלות לבחירתו. המשאלה הראשונה של עלי היתה לאפשר לו לבלות את חופשת הקיץ באזור בו ידע שניניו תהיה עם משפחתה. כך התאפשר להם להמשיך ולהיפגש בסתר.

אביו מילא את רצונו ובמהלך חופשת הקיץ הזו, בילו עלי וניניו ביחד שעות ארוכות והחליטו להעז ולספר למשפחות שלהם על אהבתם ורצונם להתחתן.

המשפחה של עלי היתה המומה מהבשורה הקשה והכריזה כי היא לא תאפשר לדת הנצרות להיכנס לביתם. הוריה של ניניו ניסו גם הם לדחות את הבשורה וחייבו את ניניו לסיים תחילה את לימודיה בבית הספר התיכון (נותרה לה שנת לימודים אחרונה).

עלי חשש להמתין שנה שלמה כדי לממש את אהבתם והוא צדק. בשנה זו, פרצה מלחמת העולם הראשונה והלחימה בין רוסיה לגרמניה הגיעה אל גאורגיה. חבר טוב של עלי וניניו, שהיה מאוהב בניניו, פחד שהיא תיפגע במלחמה וחטף אותה מטיביליסי, בירת גאורגיה כדי להרחיק אותה מהסכנה. העובדה שניניו שהתה בקרבת בחור אחר, הפרה את מסורת הצניעות בגאורגיה של אותה התקופה והיה ברור כי על עלי, לצאת בעקבותיהם ולהרוג את שניהם בשל הבגידה.

עלי יצא לרדוף אחריהם, הרג את הבחור בחרבו וכשפנה לעברה של ניניו, לא היה מסוגל לעשות את זה, קם ברח ונעלם.

ניניו פתחה בחיפושים ממושכים אחריו. לאחר שנדדה במשך חודשים רבים, היא מצאה אותו בעיירה הררית מבודדת בהרי הקווקז. הם נפלו בהתרגשות זה לזרועה של זו. בכפר הנידח שבו אף אחד לא הכיר אותם, הם מצאו מסתור ויכלו סופסוף לממש את אהבתם ולהתחתן.

הם חיו חיים של אושר ופשטות וחלקו את העוני עם תושבי הכפר. אולם השקט לא נמשך ובריה"מ כבשה את גאורגיה. עלי וניניו נאלצו לברוח לאיראן ושם ניניו חויבה לחיות כמוסלמית. היא נאלצה ללבוש צ'אדור, בגד שחור שמכסה את הנשים באיראן מהראש ועד לרגליים ומסתיר את השיער והפנים ולחיות תחת חוקים נוקשים המגבילים את החופש של הנשים האיראניות. ניניו סבלה אך רק לאחר שאזרבייג'ן, מקום הולדתו של עלי, התבססה כרפובליקה עצמאית, יכלו לעבור לגור שם.

באזרבייג'ן קיבלה משפחתו של עלי את ניניו באהבה. ניניו הרתה ובנם הבכור נולד בהתרגשות רבה. אולם הצבא האדום פלש לאזרבייג'ן ועלי בחר לשלוף את חרבו ולהילחם למען ארצו. ניניו ברחה לגאורגיה עם התינוק שזה עתה נולד ושם קיבלה את הידיעה העצובה שעלי נהרג בקרב.

הסיפור הטראגי של עלי וניניו עוצב בתוך פסל קינטי הממחיש את ההתקרבות וההתרחקות שאפיינה את מערכת היחסים ביניהם וחייהם.

סמוך לפסל של עלי וניניו –

מגדל האלפבית (The Alphabetic Tower): מגדל מודרני בגובה 130 מטר לכבוד 33 אותיות כתב האלף בית הגאורגי הייחודי, המשולב בסליל  DNA. בראשו מסעדה מסתובבת, מצפה כוכבים וסטודיו, אליהם מגיעים במעלית פנורמית שקופה. כתובת: Blvd Miracles Park.

הגלגל הענק – דרך כיפית נוספת לצפות בנוף המרהיב של בטומי מלמעלה. הגלגל מיועד למשפחות ולילדים קטנים ומסתובב לאט. מומלץ להגיע גם בלילה, אז הגלגל הענק מואר והעיר כולה מוארת.

מומלץ להגיע לאזור לקראת שעת בין ערביים ולצאת לשיט עם אחד המשיטים שימתינו לכם במפרץ. בשעה שהשמיים נצבעים בגווני כתום והגלגל הענק ומגדל האלף-בית מוארים בשלל צבעי הקשת, תוכלו לחזות בעיר במלוא תפארתה.

להכיר את באטומי דרך האוכל

האגדה הגאורגית מספרת כי כאשר אלוהים היה עסוק בחלוקת האדמות בין עמי העולם, הגאורגים היו עסוקים באכילה ושתייה עד שאיבדו את מקומם בתור. אולם, משהזמינו את אלוהים לחגיגה הגיאורגית הוא נהנה כל כך עד שהעניק להם את חלקות האדמה הטובות ביותר. הגאורגים מתגאים בכך שהמסורת הקולינרית שלהם מיוחדת במינה. החל משפע המנות, רוחב הלב על השולחן ועד לתיבול ולטעמים העדינים והמדויקים.

ארוחה גאורגית טיפוסית מאופיינת בשפע של צלחות, קערות וסירים גדושים בכל טוב, המלווים תמיד גם ביין טוב. הארוחות שלנו נמשכו כמיטב המסורת הגיאורגית, כשעתיים-שלוש, כשלשולחן הוגשו עוד ועוד מנות. המוטו הגיאורגי הוא "נלה נלה", לאט לאט, אין לאן למהר. ו"האורח הוא שליח האל", טוענת אמרה עממית – הכנסת אורחים עבור הגיאורגים היא תכונה נאצלת יותר מאומץ לב.

הגיאורגים ידועים בתור אחד העמים האדיבים והנחמדים ביותר שיש. הם יצאו מגדרם כדי לעזור לכם ולגרום לכם להרגיש רצויים.

ידועה בעיקר היא ארוחת "הסופרה" (supra). חגיגות ימי הולדת, חתונות ופסטיבלים חוגגים באמצעות ארוחה זו.  בכל סופרה יש את ה"הטאמדה", מרים הכוסות שאחראי על ניהול הערב הערב. תפקידו לשמור על שביעות רצון האורחים, להנעים את זמנם עם אוכל טוב וסיפורים מקומיים. עליו לברך “גאמר ג'וס” (“לחיים”) לפחות שלוש פעמים, ולשאת אינסוף ברכות. במהלך חתונה גיאורגית, הסופרה יכולה להגיע למעל מאה כוסות שכל אחד שותה במהלך הלילה. אגב, לא נהוג לפנות את הצלחות שעל השולחן במהלך הסופרה, כך שאם המלצר דוחס בשולחן מגש חצ'פורי ליד צלחות חצי ריקות, דעו שזה לא בגלל שהוא מתעצל לפנות את השולחן.

בארוחת הסופרה, היין מוגש בדרכים שונות לשתייה שאחת מהן בקאנצ'י – קרן של עז. בגלל שאי אפשר להוריד אותה ולהניח כי היא תיפול, צריך לשתות עד הסוף ועדיף בלגימה אחת.

משקה חריף אחר, שלבטח תפגשו בבאטומי הוא הצ`אצ`ה – המקבילה הגיאורגית לוודקה, בריכוז של 57%.

הקו המרכזי של הארוחות היה לא רק פחמימות למיניהן, אלא גם… אגוזים! פגשנו וריאציות שונות של אגוזים בכל ארוחה, בכל טקסטורה ומצב צבירה. בתוך חצילים מגולגלים, כרוטב מעל תבשילים, כעיבוי של מרקים, ככדורים בצבעים שונים ואפילו בתור קינוחים – כשהם מצופים סוכר פירות ונקראים – צ'ורצ'חלה.

צ'ורצ'חלה

הצ'ורצ'חלה, נראית בדוכני השווקים של באטומי, כנקניקיות התלויות לייבוש. כחובבת בשר, שמחתי לראות סוגים שונים של "קבנוסים ונקניקיות", אולם הביס הראשון, הפתיע אותי במתיקות אגוזי המלך, השזורים אחד לשני בחוט וטבולים ברכז פירות טעים.

שתי המנות המפורסמות ביותר של המטבח הגאורגי הן – החצ’פורי והחינקאלי.

החצ'פורי – הוא מאפה בצק עם גבינה נמסה בכל מיני גרסאות, כשאחת המשובחות מביניהן היא ה-ג'אולי – המון חמאה וגבינה וביצת עין חצי נעה והכל על בצק בצורת סירה.

החינקאלי, כיסונים טעימים של בשר טחון העטוף בבצק ומבושל במים רותחים. המוגש חם עם רוטב רותח בפנים .החינקאלי מלווה בריטואל מיוחד של אכילה: מחזיקים אותו בקודקוד הבצקי שלי, קוטמים חלק ממנו בנגיסה, שותים ב"שוט" אחד את המרק שבתוכו ורק אז זוללים את כולו בהנאה.

לאוהבי הדגים, בסמוך לשוק הדגים בבאטומי, תמצאו את Taverna Balagan. שמציעה מנות נבחרות מהמטבח המקומי לצד מגוון דגים בצורות בישול שונות. אני הכי אהבתי את הברבוניות. מיקום: Gogebashvili St 31 ,Batumi שעות פתיחה: 10:00-23:00

מוכרת חינקאלי בשוק לארוחת הבוקר

החצ'פורי הוא מאפה בצק עם גבינה נמסה

בעיר העתיקה ובסמטאות הגראפיטי

חוויה מרגשת ומלאת אווירה, מתאפשרת עם השוטטות בסמטאות העיר העתיקה של באטומי.

לכו לאיבוד, שבו בבתי קפה קטנים, טיילו בין הכיכרות. שווה להגיע לפיאצה של בטומי –  כיכר העיר העתיקה של בטומי, מקום מיוחד ותוסס שבמרכזו כנסיית סן ניקולס, מגדל שעון העיר ומבנים בסגנון רומי. באזור הכיכר תמצאו מסעדות גורמה ואווירה מיוחדת.

שוטטו בין ציורי הגרפיטי המצוירים על קירות הבתים. עצרו לידם ותנו לילדים ולכם להמציא סיפורים מתוך הציורים. אנחנו אוהבים לשחק במשחק "הסיפורים המשפחתי". בו כל אחד בתורו, מוסיף משפט אחד בלבד לסיפור. לרב אנחנו מתגלגלים מצחוק תוך כדי.

שוטטו בין ציורי הגרפיטי המצוירים על קירות הבתים. עצרו לידם ותנו לילדים ולכם להמציא סיפורים מתוך הציורים

שילוב מרתק בין סמטאות העיר העתיקה לצד שיכונים מהתקופה הסובייטית

באטומי עם ילדים – המלצות נוספות

השווקים בבאטומי הם משהו שאסור לפספס, בעיקר אם אתם חובבי אוכל. השווקים עמוסים במאכלי רחוב מקומיים ובצקיים ובמגוון גדול של גבינות, בשר, תבלינים, דבש, פירות והרבה דברים טובים. כמובן, הכל זול מאד, אותנטי וצבעוני. בשוק Bony, שוק מקורה בן שתי קומות, ניתן לפגוש את האוכלוסיה הכפרית יותר של גאורגיה.

בקרב הנשים המבוגרות המגיעות מן העולם הכפרי, שולט הצבע השחור. הן לבושות בשמלות וכסוי ראש שחור. חיוכן לרב חסר שיניים או מנוקד בכסף וזהב. הפנים שלהן שחוקות וחרוצות בקמטים של עמל כפיים, צניעות וענווה. לעומתן הנשים הצעירות, לבושות בצבעוניות אופנתית, כמקובל במיטב הבירות שבעולם. הן מטופחות וטופפות בנעלי עקב גבוהות, רזות רזות, מעשנות ומאמצות את אופנת הג'ינסים.

שווה ללמד את הילדים כמה מילים בסיסיות : תודה – מדלובט , שלום-מג'ובה  , טוב – שבדו ויצה, שירותים – טואלטה.

צילומים משוק BINO ומשוק הדגים:

דולפינים – אחת האטרקציות המוכרות של באטומי היא הדולפינריום, אבל העולם המערבי כבר מזמן הוקיע מתוכו את קרקסי בעלי החיים בהם הם עוברים התעללות. אפשרות אחרת, פחות פוגענית במפגש עם דולפינים היא לקחת משיט וסירה ולשוט לאורך קו החוף. בעיקר בבקרים או לעת ערב.

טיולים בטבע הסובב את באטומי – באטומי מוקפת בפלאי טבע ירוקים ומהפנטים, כמו למשל שמורת הטבע "מטירלה".

הגנים הבוטניים של באטומי – במרחק של כעשרה קילומטר צפונית לעיר, נמצאים הגנים הבוטניים הייחודיים של באטומי. לא מדובר בגנים אירופאיים מסודרים וצלופניים, אלא בפנינת טבע פראית. רכס ירוק המשקיף מעל הים השחור ובו מאות סוגים של עצים ושיחים סובטרופיים, לצד שלוש מאות מינים של שושנים. שילוב מפתיע. הקמת הגן נמשכה לאורך שלושים שנה על ידי הבוטנאי הרוסי קרסנוב.

הטיול בגן יכול להיות רגלי, אבל מאחר והדרך מתפתלת בעלייה, מומלץ לעלות על רכב חשמלי פתוח ונהג, העומד לרשות המבקרים תמורת סכום סמלי של כמה שקלים, מה שהופך לחוויה בפני עצמה.

בנוסף ניתן לעשות כאן אומגה בין צמרות העצים ונופי הים. מומלץ. פתוח כל יום בין 10:00 ל-17:00, הקדישו לסיור כאן לפחות שעתיים – שלוש.

הגנים הבוטניים הייחודיים של באטומי. לא מדובר בגנים אירופאיים מסודרים וצלופניים, אלא בפנינת טבע פראית, על גבי רכס ירוק המשקיף מעל הים השחור

• את הגנים הבוטניים ניתן לשלב ביום בו תבקרו גם בשמורת הטבע מטירלה

הפארק הלאומי מטירלה (Mtirala) – דרך כפרית יפה של כחצי שעה נסיעה מבאטומי, מטפסת במעלה ההר ולאורך נהר. דרך ירוקה העוברת ביערות גשם ומשובצת בכפרים קטנים.

המסלול בשמורה מתחיל באמצעות מעבר לצד השני של גדת הנהר באמצעות תא עץ קטן, המכיל כארבעה, חמישה אנשים בלבד. יש לסובב הגה המסיע את התא התלוי על כבל מעל לנהר. כבר חוויה מפתיעה וכייפית.  כעת מתחילה ההליכה בפארק הממחישה את פירוש השם "מטירלה" בגאורגית, "לבכות". מדובר באזור גשום ולח. בכל פינה זורמים מים, שרכים בצדי הדרך וגזעי העצים מכוסים בטחב וחזזיות. גם לחות הגוף מצטרפת אל הבכי, אך שווה להמשיך לפחות עד לבריכה (כשעה הליכה), לזנק פנימה ולרחוץ במים הקרים.

בפארק ישנו מסלול הליכה קשה יותר הכולל טיפוס נוסף, קשוח, אל ראש ההר עד למפל. המסלול מעגלי באורך של כשבעה קילומטרים ברמת קושי בינונית. מהמפל יורדים חזרה במורד ההר, עד שמגיעים לגדת הנהר ועוברים עם הרכבל הידני חזרה.

עם ילדים קטנים ניתן פשוט לשבת ליד שפת הנהר ולשכשך במים.

גם כאן ניתן לעשות אומגה בין צמרות העצים. האומגה מובילה היישר למסעדה יפה הנמצאת בשמורה, מסעדת צ'אקוויסטאווי (Chakvistavi). זהו בית עץ המשקיף לשמורה וערסלים בקומת הכניסה. המסעדה מציעה מאכלים גיאורגיים מסורתיים.

ניתן לשכור שרותי מדריך מקומי בכניסה לשמורה במחיר של 150 לארי.

המסלול בשמורת מטירלה מתחיל באמצעות מעבר לצד השני של גדת הנהר באמצעות תא עץ קטן, המכיל כארבעה, חמישה אנשים בלבד

מידע שימושי למטיילים

מתי כדאי להגיע לבאטומי?

באטומי נחשבת כיעד של קיץ עם חופי ים ואווירת חופש. מזג האוויר בבאטומי מזכיר את מזג האוויר בארץ, ולכן גם בחורף היא לא מאוד חורפית והטמפרטורה נוחה ברוב השנה.

אם מגיעים בחורף, התקופה המומלצת היא כנראה תקופת הכריסמס בה ישנה אווירה חגיגת וצבעונית ההופכת את העיר לקסומה. עץ חג מולד מרשים ניצב בכל עונה מחדש בכיכר אירופה, ובמשך השבוע האחרון של דצמבר נערכות הופעות בכיכר, ישנו שוק חג מולד צבעוני ושמח ופסטיבלים נוספים. בסילבסטר, יום השנה החדשה, ישנן פעילויות מדי שנה למבוגרים ולילדים, כולל קרקס והופעות תיאטרון.

המטבע – המטבע בבאטומי הוא הלארי הגיאורגי. ניתן להחליף בשדה התעופה וכן בכל הבנקים והצ'יינג'ים. ניתן להגיע עם יורו או עם דולר. ערכו של הלארי הגיאורגי קצת יותר נמוך מהשקל.

טיסות לבאטומי – בבאטומי שדה תעופה בינלאומי אחד, קטן יחסית, אך שוכן בקרבה מדהימה ללב העיר (כשני קילומטרים בלבד!). ישנן טיסות ישירות לבאטומי לכל אורך השנה.

תקשורת – מומלץ לרכוש סים מקומי עם חבילת גלישה (יעלה לכם כ-15 שקלים). ניתן לרכוש בשדה התעופה או במרכז העיר.

בית חב"ד – בבאטומי תמצאו בית חב"ד, שיושב בכתובת 10 .Vakhtang Gorgasali St ומציע ארוחות כשרות.

לינה – מומלץ לישון במלונות הטובים שלאורך הטיילת. המיקום שלהם מצוין ומאפשר נגישות לאטרקציות רבות בעיר. מלון נוסף שאמנם מרוחק ממרכז העיר, אך מהווה עולם ומלואו לילדים הוא – Dreamland. מלון הממוקם על שפת הים שניתן למצוא בו הכל: חדר באולינג, קולנוע, חמש בריכות שונות, פארק מים ועוד. אפשרות נוספת היא להגיע ליום כיף ללא לינה בעלות של כ-100-150 לארי לאדם. לילדים עד גיל שש, הכניסה ליום כזה היא חינם.

מלון Dreamland

הסוויטה במלון הילטון

————

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט להלך בתוך סיפור – בטומי עם ילדים הופיע ראשון במסע אחר

מידע נוסף

• בטומי – כתבות וטיפים
• גאורגיה – מדריך מסע אחר

ניקו פירוסמני, "ארוחת שלושת האצילים" (יקיפדיה)

דנטה – הצילו את דג החדקן!

את Dante, אחד מאמני הרחוב הבולטים של תנועת "ניקו", תפסתי על חם בראש המנוף בזמן שצייר את הציור החדש שלו על קיר ענק במרכז בטומי. הוא נעשה במסגרת פסטיבל אמנות רחוב של תנועת ניקו בבטומי, אומר דנטה, וסייעו למימושו חסויות מבנקים וחברת הצבעים Caparol. מחוץ לשעות העבודה שלו במחלקת הקריאייטיב של משרד פרסום הוא מצייר ציורי רחוב גדולי מימדים, שעוסקים במצבו האקולוגי העגום של העולם, ובעיקר בגורלם של זנים נכחדים. גם הפעם. הקיר החדש מציג את מחאתו על היכחדותו של דג החדקן, ובציור הקיר שלו, במקום במים הדג מוטל חסר חיים בין דפי ספר. "אני מצייר על קיר של בית ספר והתקווה שלי היא שילדים ייחשפו לבעלי חיים בסיכון ואולי בעתיד ישפיעו לטובת הישרדותם", הוא אומר. הוא עובד עליו כבר ארבעה ימים ויידרשו לו עוד שישה. "רק שלא ירד גשם". www.dantetheartist.net

דנטה

טאמונז – בת הים היפה

אבל לא רק נושאים הרי גורל. ב"ניקו" רצו לעשות משהו גם לגבי קירות המבנים הסובייטיים המכוערים שברית המועצות הורישה לגיאורגיה בשנות שליטתה במדינה. האמנית Tamoonz, בוגרת האקדמיה לאמנויות של טביליסי ומשתייכת גם היא ל-Niko Movement, עשתה בדיוק את זה על קיר בניין המגורים ברחוב Gamsakhurdia מס' 1. הציור שלה, כמו רבים מציורי הרחוב של בטומי, מהדהד את נופה הימי של העיר. בת הים שלה, כמו דמויות נשיות אחרות של טאמונז, מצטיינת בשיער אדום שופע, שבציור הזה משתלב יפה בקיר האדום של הבניין. www.tamoonz.com

טאמונז

למב – הכבש הוורוד

מעבר לפינת הרחוב של בת הים, תמצאו את הכבש הוורוד של Lamb, שכינויו ודמויות הכבשים שלו שואבים ממחוז הולדתו Tusheti, שתושביו מתפרנסים בעיקר מגידול כבשים. הכבשים שלו מפוזרות בכל רחבי המדינה ומסמלות תמיד את גיאורגיה. אל תאמינו לחזות המתוקה שלהן. בציוריו מסתתרת ביקורת חברתית או פוליטית.

למב

מתיאס מרוס – העגלון

אחד מציורי הקיר האהובים ביותר של בטומי נמצא על הקיר המערבי של מלון Oto ברחוב Pirosmani מס' 8. זהו "העגלון" של האמן הגרמני Matthias Mross, שמייצג, כמו רוב הדמויות בציורים הריאליסטיים המרשימים שלו, תערובת של העולם הישן והחדש – הפרד שלו רתום ל-Uremi, עגלת העץ ששימשה להובלת נוסעים ולצרכי חקלאות בימים עברו, אבל הוא לבוש באופנת פנאי עכשווית וכובע עם לוגו של אדידס. מרוס, שמשתייך גם הוא לתנועת "ניקו", מצייר קאובויז עירוניים בשכונות עוני ורוכבים בטרנינג על כבישי אספלט, זרים לנוף האורבני שהם שתולים בו. מרוס מרבה לנסוע בעולם ואת השראתו הוא שואב מדיירי שכונות, הומלסים ורוכלים ברחובותיהן של ערים גדולות. matthias-mross.de

מתיאס מרוס

נינה K – הנערה עם הברבור

את "הנערה עם הברבור" של Nina K תמצאו ברחובLermontov  מס' 21, סמוך ל"פארק 6 במאי" הנהדר (שווה טיול). הוא צוייר במסגרת פסטיבל אמנות הרחוב של בטומי. נינה K מוכרת גם בזכות העבודות הגרפיות והמסחריות שלה במסעדות ומבני משרדים. "הברבור הוא סמל של אהבה ומסירות", היא אומרת בסרטון שמתאר את תהליך העבודה שלה על הציור. "בחרתי בו כדי לבטא את מה שאני מרגישה כלפי בטומי ורציתי צבעים שיסמלו את הים". https://youtu.be/ks3arIajz70

נינה K

Dr. Love – Sea Selfie

Dr. Love יצר את ציור הרחוב הוותיק והגדול ביותר בעיר. Sea Selfie משתרע על הקיר עצום המימדים של האוניברסיטה של בטומי ברחוב Ninoshvili מס' 32-35 , פינת רחוב Rustaveli, סמוך למלון הילטון. גם הוא שואב השראה מהים של בטומי, ומוקדש לדור הסלפי, שיצלם את עצמו בכל מצב, אפילו מתחת למים. globalstreetart.com/drlove

Dr. Love

מאשולנד – צ'יל פלמינגו

האמנית והמעצבת Masholand (Masho Margishvili) מביאה למרחב הציבורי עולם פנטזיה עשיר. באתר שלה תמצאו מפה של כל הדמויות – "אוכלי האבנים", "מאשולנדר מהרובע של הרוח הלבנה", ו"שבט הפלמינגו'ס הרגועים", שסיפק את הפלמינגו שעושה יוגה בציור הענק שלה ברחוב Zurab Gorgalidze 53 בבטומי. https://www.masholand.com/

מאשולנד

מוסיה – נערת החיסון

"נערת החיסון" של Musya (Musya Qeburia) קוראת לתושבי בטומי להתחסן לקורונה. היא יודעת שהיא מוגנת מהווירוס – מדמיינת שהיא עוטה קסדה שקופה ושיריון דוחה נגיפים, כשפלסטר על זרועה מעיד שקיבלה את הזריקה. העבודה צויירה במסגרת פסטיבל אמנות הרחוב של "ניקו" בבטומי בשנה שעברה על קיר בניין ברחבת גן שעשועים בין בתי מגורים ברחובZurab Gorgiladze מס' 54-62. את העבודות המגוונות והססגוניות של מוסיה, תושבת טביליסי, אפשר למצוא במלונות בוטיק, משרדי חברות וקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי גיאורגיה, ואצל לקוחות כבוקינג.קום, יוניצף, אמזון ומקדונלד'ס. האתר של מוסיה: musya.ge

סרטון על יצירת "נערת החיסון"

מוסיה

הקירות המצויירים של קפה פרידוצ'יו

בקפה-מסעדה הטרנדי Freeduchio (מקום מקסים לארוחת בוקר ובראנץ'), ברחובGriboedov  מס' 6, נכנס סגנון ציורי הרחוב פנימה ומעניק לחללים אופי מיוחד וססגוני. בציורי הקיר שלו מככבות דמויותיהם של אושיות תרבות כפרידה קאלו, סלבדור דאלי, ואן גוך ואחרים. www.facebook.com/freeduchio

האינסטגרם של תנועת ניקו: www.instagram.com/nikomovement

קפה פרידוצ'יו

————–

תודה ל-,Mikheil Koplatadze, Sandro Kvantaliani ,Sofa Mikeladze, ו-Nana Kalandadze, ול-Georgia department of tourism and resorts of autonomous republic of Adjara על עזרתם בהכנת הכתבה.

הפוסט אמנות הרחוב של בטומי: פנטזיה, אקולוגיה וקורונה הופיע ראשון במסע אחר

אז בין אם טיול בגאורגיה נמצא ברשימת הטיולים העתידית שלכם, או שכבר ביקרתם וטיילתם בגאורגיה כמה וכמה פעמים, קבלו המלצה לסוף שבוע מושלם בטבילסי. רק לפני שנתחיל, נציין שאין פה סקירה של כל "אתרי החובה", אפילו לא קרוב לכך. ראשית, אני לא מאמינה שיש חובה כלשהי כשמטיילים בחו"ל, זאת החופשה שלכם ואתם יכולים לבחור לעשות מה מתחשק לכם. שנית, ההמלצות שלפניכם משאירות מספיק זמן לשוטט בכיף ברחובות, לשבת בבתי קפה, להציץ לחנויות, לנוח לצד הנהר ופשוט ליהנות מהעיר המקסימה הזאת, גם בלי לרוץ מאתר לאתר.

טביליסי. שילוב של אירופה ואסיה ונופים חלומיים | צילום: שאטרסטוק

חצ'פורי בלי הפסקה

את החצ'פורי הראשון שלי בטביליסי, הראשון מיני כמה וכמה (וכמה…), פגשתי בארוחת בוקר ביום הראשון בעיר. הוא היה שונה לגמרי מהחצ'פורי שאכלתי בטיול בבאטומי לפני שנים אחדות. שם הוא היה עשוי מבצק שמרים, מעוצב בצורת סירה, עם ביצה חיה שנפתחה במרכזו מיד עם צאתו מהתנור והתבשלה קלות בחומו של המאפה. ואילו זה של טביליסי הזכיר במראהו פיצה לבנה – מאפה בצק עגול, בקוטר של פיצה משפחתית, פרוס למשולשים, אלא שבשונה מפיצה, כאן הגבינה היתה בתוכו, בין שני עיגולי בצק דקים. למעשה זוהי לא גבינה אחת, אלא תערובת של כמה סוגי גבינות. והטעם? כזה  שהשכיח מיד את ספירת הקלוריות, רמת הכולסטרול ושאר עניינים של שמירה על המשקל.  בסך הכל מדובר בסוף שבוע אחד, ניחמתי את עצמי, סוף שבוע שבו מותר לשכוח מההגבלות ולהתמסר לחצ'פורי. חמים, שמנוני וטעים כמו חלום.

חצ'פורי לארוחת בוקר. באזורים שונים של גאורגיה יש גרסאות שונות של המאפה המופלא הזה

ואם לא ידעתם, לכל אזור של גאורגיה יש את החצ'פורי המיוחד לו, אבל כולם מכילים שני מרכיבים מרכזיים: בצק וגבינות. מכאן גם השם, חאצ'ו בגאורגית פירושו גבינה, פורי הוא לחם. ועוד דבר חשוב: חצ'פורי אוכלים חם, היישר מהתנור, כשהגבינות במצב נוזלי. עכשיו כשאתם מצוידים במידע בסיסי על המאכל המסורתי שתפגשו שוב ושוב במהלך סוף השבוע, אפשר לצאת לדרך, שבעים ומחויכים, אל רחובות העיר.

הכנת חינקלי. אוכל טוב תמיד משמח בטיול, אבל בגאורגיה הוא משמח במיוחד

תצפיות מופלאות

טביליסי, בירת גאורגיה, שוכנת במזרח המדינה, משני צדדיו של נהר הקורה, ששמו הגאורגי הוא מטקווארי ("האיטי" בגאורגית). העיר משתרעת על גבעות שיורדות אל הנהר, ומעבר לה נמצאים רכסי הרים, שחוסמים למעשה את התפשטות המטרופולין. התוצאה: מצד אחד אזורים בנויים בצפיפות, מנגד – אזורים של טבע לא מופרע בלב העיר, מה שהופך את הטיול בה למורכב ומעניין יותר מערים גדולות אחרות. ועוד דבר שהגבעות מאפשרות: תצפיות נפלאות על העיר משני צדי הנהר.

נתחיל בתצפית על העיר העתיקה מרמת מטאחי (Metekhi plateau), גבעה מעל נהר, שבתחתיתה נמצא הרכבל שעולה לנקודת התצפית הבאה שלנו. מהרחבה שלצד כנסיית מטאחי נשקף נוף מקסים של העיר העתיקה, בתי המרחצאות על גדת הנהר ומעל הכל הפסל הלבן של אמא גאורגיה, שגם אליו עוד נגיע. במרכז הרחבה ניצב באון פסלו של וחטנג גורגסלי, שליט הממלכה העתיקה כארתלי, כשהוא רכוב על סוס וידו האחת מונפת אל על. כמו שכבר אפשר להבין, פסלים, היסטוריה ותצפיות ילוו אותנו לאורך כל הטיול בטביליסי ומחוצה להם.

הרכבל שעובר בין שתי נקודות תצפית משני עברי הנהר | צילום: שאטרסטוק

מנקודת התצפית ירידה תלולה אך קצרה תביא אותנו אל הרכבל שעולה לנקודה הגבוהה ביותר בטביליסי. לא רחוק משם יש גם כדור פורח, שקשור לקרקע (בדומה לזה של פארק הירקון), אופציה נוספת ויקרה יותר להשקיף על העיר. קרון הרכבל עם החלונות השקופים מאפשר פנורמה של 360 מעלות על העיר, משני צדי הנהר. הכינו את המצלמות מראש, שכן הנסיעה כולה אורכת בסך הכל כשתי דקות. הרכבל יביא אתכם אל מבצר נאריקלה (Narikala) המרשים מהמאה הרביעית לספירה. מכאן הליכה קצרה במעלה הגבעה תביא אתכם אל קרטליס דדה, פסלה של אם האומה. הפסל הלבן, שגובהו 20 מ', הוא של אישה שבידה האחד אוחזת גביע יין ובשנייה חרב – מי שפניו לשלום יתקבל במאור פנים ובשפע, מי שפניו למלחמה יתקבל בחרב. למרגלות הפסל נפתחת תצפית מופלאה של הצד המודרני יותר של העיר, כולל גשר השלום המרהיב.

הנוף מפסל אם האומה בנקודה הגבוהה ביותר בעיר

אם אתם אוהבים ללכת ברגל, רדו מכאן בסדרה של מדרגות וסמטאות תלולות אל העיר העתיקה.

העיר העתיקה של טביליסי

תשכחו מטיולים אחרים שלכם בערי בירה אירופאיות או אפילו כאלה אצלנו בעיר העתיקה של ירושלים או עכו. העיר העתיקה של טביליסי שונה לחלוטין. זהו בליל של בתים צבעוניים עם מרפסות עץ מגולפות, שכמו תלויים זה מעל זה, מחוברים ביניהם בגרמי מדרגות ושבילים צרים, מעל סבך של סמטאות אבן תלולות. בין בתי המגורים, שהצצה מבעד חלון או דלת פתוחה מגלה עד כמה צנועים הם מבפנים, פזורים בתי קפה, מלונות בוטיק קטנים, גלריות אמנות, חנויות מזכרות ובתי מרחץ.

העיר העתיקה של טביליסי. הבתים כמו תלויים זה מעל זה ומעל הסמטאות הצרות

בכיכר עם בתי המרחץ, שקל לזהותם בזכות סדרה של כיפות קטנות ולצדם בית המרחץ אורבליאני (Orbeliani) עם העיטורים המורכבים והנפלאים, מחכה לכם עוד הפתעה. הליכה קצרצרה מאחורי בית המרחץ הססגוני תביא אתכם לשביל לאורכו של ערוץ עמוק, שמעליו תלויים בתים שנראה כאילו עוד רגע ישמטו למטה. לכו בשביל עד למפל מקסים, פינת טבע קסומה ממש בלב העיר.

בתים על קצה הקניון ומפל יפה. טבע מקסים בלב העיר

מנגד, כחמש דקות הליכה ממרחצאות אורבליאני, דרך הרחובות Abano ו- Samghebroתביא אתכם אל רחוב שארדני (Jan Shardeni), רחוב הבילויים של טביליסי, עם שלל מועדונים, בתי קפה ומסעדות. במבנה מרהיב נמצאים שני מוזיאונים – המוזיאון ההיסטורי ומוזיאון היין, ביקור בכל אחד מהם יגלה לכם טפח נוסף מההיסטוריה המרתקת של המדינה בכלל ובירתה בפרט (כתובת: רוחב Sioni מס' 8).

שוק הפשפשים ועוד שני שווקים

שיטוט בשוקי פשפשים הוא תמיד כיף, אבל שוק הפשפשים של טביליסי, המכונה שוק הגשר היבש, שכן הוא נמצא לצד גשר שאינו עובר מעל נהר, מענג במיוחד. השוק מתקיים כל יום, אבל כדאי להגיע אליו בסופי שבוע, אז כמות הדוכנים גדולה בהרבה. משני צדי הגשר, ברחוב האנכי ובפארק הצמוד פזורים דוכנים ועליהם מציאות של ממש: כלי פורצלן, תקליטים, תכשיטים, צעיפי לבד בעבודת יד, ציורים של נוף מקומי, פסלונים ועוד ועוד, והכל במצב מצוין, דברים שישבו לבטח לאורך השנים  בוויטרינות בבתים פרטיים או עבודות יד וציורים של המוכרים (לרוב, המוכרות) עצמם.

שוק הגשר היבש, תענוג גדול לחובבי שוקי פשפשים

אם אתם חובבי עתיקות, מחפשים פריטי קישוט לבית או מתעניינים במלאכות יד מסורתיות, תיהנו כאן מאוד. המחירים זולים למדי, אפשר לנסות להתמקח, אבל לרוב לא תצליחו להוריד את המחיר המבוקש באופן דרמטי.

שני שווקים נוספים בעיר, שונים לגמרי, ששווה לבקר בהם: בזאר מיידן (Meidan Bazar) שנמצא במעבר תת קרקעי בעיר העתיקה ומציע תבלינים, יינות, סבונים ועבודות יד מסורתיות, ושוק האוכל המצוחצח אורבליאני (Bazari Orbeliani) שבקומת הקרקע שלו מוכרים מיני מאכלים, ירקות ופירות, תבלינים וממתקים מסורתיים, ובקומה מעל יש מסעדות נחמדות, בהן Qart Valley המצוינת שבה אכלנו, בין השאר, סלט תותים נפלא (בהחלט לא קינוח), מאפה עגול ושטוח שנראה כמו חצ'פורי אבל במקום גבינות הוא ממולא במחית שעועית אדומה ולקינוח עוגת דבש שלא דומה כלל לעוגות הדבש המוכרות לנו מחגי תשרי (כתובת: V, 3A Vekua Street, Tbilisi, פייסבוק).

שוק האוכל אורבליאני. דוכן פירות בשוק המצוחצח וסלט תותים במסעדת Qart Valley שבקומה השנייה של השוק

לאכול, לרקוד, לשמוח

אוכל, כפי שכבר בטח הבנתם, הוא חלק בלתי נפרד מהנאות השהות בטביליסי. הנה המלצות לעוד שתי מסעדות נחמדות בעיר, כל אחת מהן שונה מאוד ושתיהן מגישות אוכל נהדר:

Barbarestan. מסעדה אלגנטית בעיצוב חמים ושירות מעולה. הרבה מהמנות המוגשות כאן מקורן במתכונים מתוך ספר בישול בן יותר ממאה שנה שבעל המסעדה מצא בשוק הפשפשים. הבסיס אמנם נעוץ במסורת של המטבח הגאורגי, אבל הביצוע וההגשה מזכירים מסעדות צרפתיות עכשוויות. (כתובת: D. Aghmashenebeli Ave. 132, פייסבוק)

במסעדת Barbarestan רבות מהמנות מקורן בספר הבישול העתיק (בתמונה) שנמצא בשוק הפשפשים

Ethnographer. במבט ראשון אולי תחשבו שנקלעתם בטעות לחתונה או מסיבה משפחתית אחרת. בכניסה למסעדה יש גן יפה שבו פזורים שולחנות, בחלל המרכזי משפחות וקבוצות חברים יושבות לצד שולחנות ארוכים עמוסים בכל טוב. על במה קטנה בצד אחד של החדר כמה נגנים מנגנים להיטים של שנות השמונים. אפשר להירגע, לא התפרצתם לאירוע פרטי. זוהי מסעדה עם אוכל מצוין שלצדו מנעימים את זמנכם במוזיקה חיה. בהמשך הערב כמה רקדנים ורקדניות בתלבושות מסורתיות פוצחים בריקודים גאורגים סוערים, הכוללים קפיצות והנפות ידיים ורגליים. לקראת סוף הערב, הנגנים עוברים למוזיקת דיסקו והסועדים קמים לרקוד – סבים וסבתות, צעירים היפסטרים וילדים שנולדו שנים רבות אחרי שהמוזיקה הזאת נחשבה לשיא האופנה. האוכל נהדר, היין מצוין והמוזיקה – שילוב של מוזיקה גאורגית ולהיטי סן רמו – לא תשאיר אתכם אדישים.  כתובת: T, 105 Akaki Beliashvili St, פייסבוק).

מסעדת Ethnographer. תכף יתחילו הריקודים

אחרי כל האוכל הזה וכל ההליכות ברחבי העיר, לא תעצרו לעיסוי מהנה במחיר טוב? Balneological Spa Resort אמנם מכיל את מילת המפתח "ספא" אבל לא מדובר רק בטיפולי ספא המוכרים לנו בישראל. כמיטב המסורת המזרח אירופית, בבניין ההיסטורי עצום הממדים אפשר לעבור טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים למגוון תחלואים. אבל יש גם בריכות עם מים טרמליים עשירים בגופרית וסוגים שונים של עיסויים מהנים מאוד (כתובת: 9 Vakhtang Gorgasali St, כ-110 שקלים לעיסוי).

אלו הם רק כמה מהמקומות ששווה לבקר בהם בטבילסי. יש עוד המון, ממש המון, מה לראות  ולעשות בעיר – שלל מוזיאונים, דרך כנסיות יפות, אתרי מרחצאות, קניונים מודרניים לחובבי שופינג ואפילו פארק שעשועים,  ,Mtatsminda Park למקרה שהגעתם עם הילדים. ממה שתראו ותחוו ביומיים-שלושה בהחלט יישאר טעם של עוד, לביקור הבא. בינתיים, בואו נכיר כמה מקומות מחוץ לעיר, במרחק נסיעה לא ארוכה, שכדאי להגיע אליהם במהלך השהות בטביליסי.

טיולי יום מטביליסי

כיוון שזוהי הצעה לחופשה קצרה בטביליסי, לא נגיע הפעם אל הקווקז הגבוה, ובכל מקרה שווה להקדיש מספיק זמן כדי לחקור את נפלאותיו. אבל אם תרצו הצצה אל הנופים המשגעים שמחוץ לעיר, הנה המלצה לכמה מקומות נהדרים קרוב לטבילסי. אפשר לבקר באחד או בכמה מהם (ואפילו בכולם אם אתם נמרצים במיוחד), הם מסודרים פה מדרום לצפון ביחס לטביליסי, רובם נמצאים לאורך כביש E117, המוכר גם בתור הדרך הצבאית.

הצצה לנופים שמחכים לכם מחוץ לעיר

מצחתה

מצחתה (Mtskheta) היא אחת הערים העתיקות בגאורגיה. היא שימשה כבירתה של הממלכה העתיקה כארתלי בין המאה ה-7 לפני הספירה למאה ה-5 לספירה. העיירה המקסימה, השוכנת כ-27 ק"מ מצפון לטביליסי, במפגש הנהרות קורה ואראגווי, הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הרחוב הראשי, המקביל לנהר, מוביל אל המבנה המרשים של כנסיית סווטיצחובלי מהמאה ה-11. לאורכו, בשולי חצרות הבתים, יש דוכנים שבהם הדיירים מוכרים מתוצרתם: דבש, כלי קרמיקה ומלאכות יד נוספות.

מצחתה. הרחוב הראשי והנהר החוצה את העיירה

סמטה היורדת בתלילות מהרחוב הראשי מובילה למסעדת Kera שיושבת ממש על שפת הנהר. עצים מצלים על החצר מעל המים ואל השולחן מגיעות המנות האהובות כל כך מהמטבח הגאורגי המסורתי: צלחת גבינות עזות טעם, כדורי פחאלי מירקות שונים (סלק, תרד, חצילים וכן הלאה) טחונים עם אגוזי מלך, סלט ירקות עם רוטב של אגוזים, דגי נהר קטנטנים מטוגנים, עוף ברוטב אגוזים… אגוזי המלך מככבים במנות רבות, בין השאר בתוך רטבים וכשמן שמפיקים מהם. וכמובן חצ'פורי בגרסתו העגולה, כי איך אפשר בלי… (כתובת: 3 Sanapiro, Mtskheta, פייסבוק)

פלטת גבינות במסעדת Kera, אין סוף להפתעות משמחות החך

• מידע שימושי: מצחתה נמצאת כ-26 ק"מ מטביליסי, מגיעים אליה בכביש Tbilisi- Senaki- Leselidze Hwy.

מנזר ג'ווארי

בגאורגיה, כמו שאפשר לראות גם במהלך ביקור קצרצר, יש לא מעט כנסיות ומנזרים במיקומים מרשימים במיוחד. אחד מהם הוא מנזר ג'ווארי, או מנזר הצלב, שניצב באון על ראש צוק, משקיף על מצחתה ומפגש הנהרות, שנראה מכאן היטב. על פי האמונה, במאה הרביעית לספירה נינו, שהביאה את הנצרות לגאורגיה, בנתה כאן כנסייה קטנה. במאה השישית נוספה כנסייה גדולה יותר, בצורת צלב מרובע, מבנה ארכיטקטוני שניתן לראות בכנסיות רבות ברחבי גאורגיה שנבנו מאוחר יותר.

מנזר ג'ווארי והנוף המפעים שנשקף ממנו

שביל תלול מוביל אל הכנסייה, אבל עוד קודם לכן כדאי לעצור בדרך כדי להתרשם מהנוף, שבאמת עוצר את הנשימה ביופיו. כלות וחתנים מגיעים לכאן לצילומים לפני החתונה, ואפשר לראותם גם בתוך הכנסייה עצמה, בטקס דתי שלא הבנתי את פשרו אבל הוא מרגש גם את מי שאין לו קשר לנצרות. לאחריו עברו שני כמרים בגלימות ססגוניות, אחד מהם נושא כדור קטורת, לצלילי הפעמונים הם עברו בין ארבע פינות הכנסייה, מפזרים ענן של קטורת בכל אחת מהן, משמרים מסורת דתית בת אלפי שנים.

מנזר ג'ווארי מושך כלות וחתנים, לא רק לצילומי חתונה אלא גם לעריכת טקסים בכנסייה

• מידע שימושי: מנזר ג'ווארי נמצא כ-27 ק"מ מטביליסי, הדרך אליו אורכת בסביבות 40 דקות, תלוי במצב התנועה. ממצחתה הנסיעה לראש הצוק שם נמצא המנזר אורכת כעשר דקות.

שאטו מוחרני

חובבי יין נלהבים אולי מכירים את השם שאטו מוחרני (Chateau Mukhrani), יקב גאורגי שאחראי לכחצי מיליון בקבוקים בשנה, 60% מהם מיוצאים לארצות הברית, אירופה, סין וגם לישראל. הביקור במקום מלהיב גם למי שאינו בקי במיוחד ביינות. ראשית, המקום עצמו מקסים, עם מבנה מרשים מהמאה ה-19, מוקף בגנים מטופחים ומעוצבים להפליא. סיור במרתף היינות של האחוזה מבהיר היטב את ההבדל בין יינות צרפתיים לגאורגיים – באופן מסורתי היין הגיאורגי מיושן בכדי חרס וטעמו עז ופחות מעודן מיינות שמתיישנים בחביות אלון. בשאטו מוחרני מייצרים יין בכמה שיטות: בכדי חרס, בחביות אלון וגם במיכלי נירוסטה מודרניים. את ההבדל אפשר לטעום בסיום הסיור, בטעימה של כמה מיינות היקב.

שאטו מוחרני מבחוץ ומבפנים. אחוזת יין מהמאה ה-19. עצירה מומלצת לחובבי יינות

במקום יש גם מסעדה מצוינת שבה אפשר להמשיך לשתות מהיינות המקומיים בלוויית אוכל גאורגי נהדר. לפני שאתם יוצאים לשוטט בגני האחוזה כדי להפיג את אדי האלכוהול ואת הקלוריות שצברתם בארוחה הנהדרת, מומלץ בחום לקנות כמה בקבוקי יין. היינות מצוינים והמחירים מצחיקים, ודאי אם משווים אותם למחירי יינות מקבילים ממדינות יצרניות יין כמו צרפת או איטליה.

יינות בכדי חרס ביקב של שאטו מוחרני

• מידע שימושי: שאטו מוחרני נמצאת כ-50 ק"מ מטביליסי וכ-25 ק"מ ממצחתה ומגיעים אליה בכביש Tbilisi- Senaki- Leselidze Hwy בנסיעה שאורכת כשעה (חצי שעה ממצחתה). האחוזה פתוחה למבקרים בימים ב'-ה' 18:00-10:00, בסופי שבוע (שישי- ראשון) 22:00-10:00 פרטים נוספים באתר ובפייסבוק).

מאגר המים זינוואלי

אם יש לכם זמן, תוכלו להמשיך ממצחתה צפונה על הדרך הצבאית המובילה אל הקווקז הגבוה עד מאגר המים זינוואלי (Zhinvali Water Reservoir). אמנם זהו אגם מעשה ידי אדם, שנוצר על ידי סכר, אבל יופיו לא נופל מאף אגם טבעי. כלוא בין הרים, עם מים בצבע טורקיז, זהו אגם יפהפה. לאורך הכביש יש כמה נקודות עצירה עם דוכנים קטנים של פירות, מיצים ומזכרות וגם כמיטב המסורת האינסטגרמית – מקומות מושלמים לצילום, בין אם תבחרו להצטלם מוקפים בלב אדום או ישובים על נדנדה מול הנוף. בקצה הצפוני של האגם יש מבצר מרשים, אנאנורי (Ananuri), שגם שם לא תצליחו להפסיק לצלם.

מאגר המים זינוואלי. הנקודה המושלמת לצילום אינסטגרמי

• מידע שימושי: ממצחתה המשיכו צפונה על הדרך הצבאית, E117, כ-35 ק"מ, עד מאגר המים זינוואלי. מבצר אנאנורי נמצא כעשרה קילומטרים צפונה משם, אף הוא על הדרך הצבאית.

____

הכותבת היתה אורחת של משרד התיירות הגאורגי Georgian National Tourism Administration

הפוסט סוף שבוע בטביליסי הופיע ראשון במסע אחר