שבטים בהם עשרות אלפי אנשים שנדמה שעבורם הזמן קפא מלכת כיוון שהם שומרים על מנהגים, מראה ואורח חיים מסורתי – אבל הם מורעלי תיירות. הם גובים תשלום על כל "קליק מצלמה", מתגודדים סביבך ומנהלים משא ומתן כלכלי מודרני מדוגם. זה הפער, המרחק שנוצר, בין הרצון האגואיסטי שלנו לשימור האותנטיות שלהם והריגוש שלנו, לבין השינוי והשיפור בתנאי החיים שלהם, שאותם הם מבקשים לעצמם.

במהלך הטיול זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, הגרים ב-47 כפרים. שבט המורסי נחשב לאחד השבטים הציוריים והמיוחדים ביותר בעמק נהר האומו, קרוב לגבול סודן ואתיופיה.

• מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון
• מדריך מסע אחר לאתיופיה

שבט המורסי נחשב לאחד השבטים הציוריים והמיוחדים ביותר בעמק נהר האומו

אל שבט המורסי

בוואן ישן ומקרטע, שהתחפש לג'יפ, יצאנו לדרך אפריקאית מאובקת שחלקה חדרה לתוככי הג'ונגל. עצרנו לקנות לבני משפחתו ולשבט שני אשכולות בננות, אותם העמסנו על הגג. גשם עז החל לרדת והדרך המסולעת הפכה לבוצית. לאורכה חלפו על פנינו – בבונים, דיקדיקים, פניניות וחזירי יבלות. לאחר שעתיים של טלטול בנופים מרהיבים, פנה לפתע הרכב אל בין העצים. שם, כמעט מוסוות, התגלו לנו הבקתות של שבט המורסי – כיפות הדומות ל"איגלו" אסקימואי, בגובה של מטר וקצת, עשויות קונסטרוקציה של ענפים המכוסים קש. ביניהן ישבו בני השבט על הבוץ.

בני השבט שמחו לראות מבעד לגשם הזלעפות, את בן דודם – הופי, אך אולי יותר מזה שמחו לראות אותנו תחת מטריות. בתוך רגעים ספורים בלבד, הצטופפו איתן תחת המטריות, כל בני הכפר. המשפחות פוליגמיות, כל אישה כאן "נקנתה" תמורת 38 פרות וקלצ'ניקוב אחד (מה שנדרש להגנת השבט מטורפים ומשבטים אחרים). מקל הנעוץ מחוץ לבקתה מורה לבעל שאשתו מתייחדת ברגע זה ממש עם בעליו של המקל. מה שאולי לא מקל על הבעל… הילדים שייוולדו יטופלו על ידי הבעל.

בני השבט שלא יוצאים מתחומי הג'ונגל הקיפו אותנו וביקשו מייד תרופות, בעיקר עבור העיניים הדלוקות שלהם. טוב שהבאנו איתנו הרבה… הנשים החלו למשש את סנדליי, התלהבו מכך שהם עשויים חבלים. הן מיששו את האף ה"לא פחוס" של בעלי, והנערים – את שרירי זרועותיו.

למדנו עובדות לא פשוטות על שבט המורסי. שידוך נעשה מגיל צעיר, על ידי המשפחות ובמתן בקר כנדוניה. עם הגיעם לגיל ההתבגרות נערך קרב מקלות בין שני כפרים, ובין החתן המיועד לנציג מהכפר של הכלה. הקרבות מגיעים עד לזוב דם. אם החתן המיועד יפסיד בקרב, תחפש הכלה חתן אחר והפרות שניתנו עוד בילדותה, יוחזרו למשפחתו.

שידוך נעשה מגיל צעיר, על ידי המשפחות ובמתן בקר כנדוניה. עם הגיעם לגיל ההתבגרות נערך קרב מקלות בין שני כפרים, ובין החתן המיועד לנציג מהכפר של הכלה

צלחות חרס כקישוט

אך מה שריתק אותנו ומשך את תשומת לבנו היו צלחות החרס שחוררו לשם קישוט, את השפה התחתונה של בנות השבט.

בתי שאלה את הוטי, בת ה-16, שעמדה איתה תחת המטרייה, מתי ואיך הוכנסו דסקית החרס לתוך השפה שלה (כמובן בעזרת תיווך המדריך).

הוטי סיפרה לנו שאמה חוררה לה את השפה התחתונה באמצעות סכין גילוח וענפים למיניהם וללא הרדמה, כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות.

הנקב הראשוני היה באורך של כשני ס"מ אליו הכניסה אמה תחילה, פיסת עץ. עם הגלדת הפצע, הוחלפה פיסת העץ בפיסה גדולה וכבדה יותר, עד שזו הוחלפה בצלחת חרס קטנה. גם צלחת החרס, הוחלפה בהדרגה בצלחת גדולה יותר ויותר.

כדי לאפשר את השחלת צלחת השפה מהחרס, נדרשה הוטי, בדומה לשאר בנות השבט, לעקור את שתי השיניים התחתונות הקדמיות.

זהו תהליך כואב וממושך אך הנערות נושאות אותו בגבורה משום שצלחת גדולה יותר נחשבת לאידאל היופי הנשי בשבט ומשמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורה.

גודלה של צלחת השפה מהווה סמל סטטוס למעמדה של האישה. ככל שצלחת השפה גדולה יותר, כך מעמדה החברתי-כלכלי של האישה גבוה יותר וכמות הבקר הניתנת תמורתה ככלה עולה ויכול להגיע אפילו ל 60 פרות! הוטי "נקנתה" תמורת 38 פרות וקלצ'ניקוב אחד – הנדרש להגנת השבט מטורפים ומשבטים אחרים.

תהליך דומה קורה גם בתנוך אוזניהן, אלא שלתוך הנקב הזה הן תכנסנה דיסקיות מעץ.

צלחת גדולה יותר נחשבת לאידאל היופי הנשי בשבט ומשמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורה

מאחר ודיסקית החרס מאד כבדה ומכבידה עליהן, לאחר הנישואין, כשהן עוסקות בפעולות הבית היומיומיות הן מוציאות אותה. מה שגורם לשפה התחתונה להפוך לרפויה ולהיראות כשארית בשר שמוטה.

מפגש עם תרבויות עמק האומו מצביע על כך שתרבות הניתוחים הפלסטיים השכיחים בתרבות המערב, אינה תופעה מודרנית ייחודית, אלא המשכה של מסורת תרבות אסתטיקה אכזרית המתקיימת בעולם מזה אלפי שנים.

לעת ערב, יצאנו חזרה לדרכנו, מג'עג'עים באותה הדרך ואל נמל התעופה. טיולנו עמד להסתיים והתגעגענו לבית ולאוכל טעים.

לרוע מזלנו, הוואן הנמוך חטף מכה שחוררה את מיכל הדלק. נכנסנו למרוץ נגד איבוד הזמן והדלק, כשאנחנו מותירים מאחורינו זרזיף קווי דק על הדרך הבוצית, התלולה והבלתי נגמרת. בשלב מסוים התעשת הנהג ופתר את הבעיה בעזרת ריבוע סבון שמעך עם מעט מים ודחק לחור שנוצר במכל הדלק, כטלאי, וזאת אף על פי שמעולם לא שמע על מקגאייוור. למרבה הפלא זה החזיק מעמד…

סיכום חוויית הטיול המשפחתי שלנו

בדרך לנמל התעופה העלינו כמיטב המשחק המסורתי שלנו, אסוציאציות המסכמות עבורנו את חוויית הטיול המשפחתי באתיופיה:

• התשתית התקשורתית האיטית יותר מיוני דואר
• הפסקות החשמל התכופות שהפכו לתופעה מהיציבות ביותר באתיופיה
• הפנטה הכתומה המוגשת חמה, נטולת גזים, בכד קרמיקה שחור עם צוואר ארוך
• הדרך שבה למדנו לומר שלום, בעזרת נגיעת כתף ימין בכתף שמאל של האחר
• החוק שהוא בגדר המלצה בלבד
• המפגש עם אוכלוסייה מכניסת אורחים שיש לה גאווה לאומית עם היסטוריה מהעתיקות בעולם
• ונוה – שבגלל תלתליו הארוכים חשבו שהוא בת, וכשחזר לארץ הדבר הראשון שעשה, היה להסתפר…

התמודדנו עם אתגרים ותנאי מחיה לא פשוטים, אותם בחרנו לחוות בדרך של הומור וחיבוק משפחתי. היה מדהים.

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום הופיע ראשון במסע אחר

יצאנו "מבושמים" בקרמים דוחי יתושים למסע משפחתי של 15 יום לאתיופיה. כל זרוע נוקבה בחמישה חיסונים, מכלבת ועד לקדחת צהובה. תרמילים נכבשו בכדורים נגד דיזנטריה, מלריה ומחלת גבהים.

• מסע משפחתי באתיופיה פרק ב'
• מדריך מסע אחר לאתיופיה

אתיופיה היא מדינה ללא מוצא לים, השוכנת במזרח אפריקה. שטחה שווה לגודלן של צרפת, ספרד וחלק קטן מפורטוגל גם יחד (כמיליון ו-100 קמ"ר), וחיים בה למעלה מ-100 מיליון תושבים. היא גובלת בצפון באריתריאה, במערב בסודן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובחלקה הצפון-מזרחי בג'יבוטי.

לאחר מסע טיסות שנמשך עשר שעות (כולל חניית ביניים באדיס אבבה) הגענו בחשיכה לבהר דאר – לחוף אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה.

עייפים ועמוסי תרמילים נכנסנו לחדר שבו שלוש מיטות קומתיים מרופטות, כילות מחוררות, ושתי נברשות תקרה מפוארות. ניסינו לפענח את תזזיתיות מנעד זרזיף המים הרותחים-קפואים במקלחת, ויצאנו להכיר את האוכל האתיופי.

מגש עגול הובא למרכז השולחן, ועליו אינג'רה – מעין "לחוח" אתיופי שצבעו אפור וטעמו חמוץ – ששימש כ"כן ציור" למטבלים צבעוניים בלתי מזוהים. רעבים התנפלנו על צלחות הבשר הקטנטנות וקעריות התבשילים שהוגשו לצד המגש היפהפה, אך אז התנפצו בתוכנו ההתרגשות והציפייה. אל מול הבשר הבלתי לעיס (העתיד לפקוד את שולחננו לאורך המסע כולו) ותפלות/חריפות המטבלים, למדנו את השיעור הראשון שלנו באתיופיה – אוכל לטעמנו כנראה לא נאכל כאן.

למדנו גם כי זמן ההמתנה המינימלי לאוכל במסעדה הוא כשעה, והניסיון להזמין "פסטה קרבונרה" בעיר הגדולה מהתפריט, נגמר בפסטה יבשה על חביתה מקושקשת.

כבמטה קסם, ברגע הנחיתה באתיופיה כל אחד מאיתנו נהיה צעיר בשבע שנים. כיצד קרה הנס? לוח השנה האתיופי מתארך את השנים באופן שונה מהמקובל אצלנו. לפיו אנחנו כעת לא בשנת 2023 אלא בשנת 2016. עובדה זו נובעת מרצונה של הכנסייה האתיופית לייחד את עצמה משאר הכנסיות בעולם. לצורך זה הוחלט באתיופיה להתחיל לספור את השנים מהבשורה של המלאך גבריאל למריה על כך שהיא תישא את בן האלוהים בבטנה, ולא החל מלידת ישו.

רצינו לחוות חוויה אפריקאית, שתגבש את ה"ביחד" שלנו, רגע לפני שמעגל החיים המשפחתי המשותף נפרם לנתיבי חיים שונים

אגם טאנה, מקורות הנילוס הכחול, צפון אתיופיה. להגדלה לחצו על התמונות

אל מקורות הנילוס הכחול

צעירים בשבע שנים פתחנו את יומנו הראשון בשיט באגם טאנה, ממקורות הנילוס הכחול והגדול שבאגמי אתיופיה. לאחר צאתו מאתיופיה זורם הנילוס הכחול צפונה לסודן, שם הוא חובר לנילוס הלבן. ההתלכדות של שניהם יוצרת את הנילוס שזורם למצרים. הנילוס הכחול מספק 70 אחוז מכמות מי הנהר המגיעים למצרים, ומכיוון שאתיופיה סכרה את הנהר יש תסכול ומתח בין המדינות.

הבחירה לפתוח את יומנו הראשון בשיט רגוע באגם טאנה אפשרה לנו להתחיל ללמוד את הקצב "האחר" האתיופי. בעודנו ישובים בסירת עץ קטנה, שבתוכה אשכול בננות ומנגו, ומסביב קרירות של בוקר על אגם חיוור-אפרפר, התגלה ונצבע בפנינו בהדרגה קו לוהב של זריחה כתומה. סירות דייגים קטנות עשויות פפירוס נצבעו אדום, וסביבן התלהקו שקנאים, בתקווה לחטוף לעצמם שלל טעים. מעליהם עפו שלכים ולהקות מגלנים, שהפיקו ממני (המתלהבת שבחבורה) צווחות הכרה שאני באפריקה.

באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות. כנסיות אלה שונות מכל מה שהכרנו עד כה. חלקן מראשית הנצרות באתיופיה, והן בנויות כבקתות אבן עגולות ומדופנות בבוץ וקש מתחדש. כשהגענו התנהלה תפילת הבוקר. אבני השרף "המור והלבונה" שמקורם מכאן, ניצלו על גחלים. "התמסטלנו" מריח עתיק וקדוש של כנסייה ישנה שבה נשמר דבר מה מעבר נשכח.

דרכי עפר משובשות הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis שפירושם באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת). המפלים המרשימים שרוחבם מגיע בעונה הגשומה (יוני-אוגוסט) לכ-400 מטר וגובהם קרוב ל-50 מטר, הם המפלים הגדולים ביותר באתיופיה.

עבורנו דווקא הדרך למפלים הייתה גולת הכותרת ומה שריתק אותנו באמת. הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם. הבתים בנויים סנדות עץ אנכיות, וביניהן מספר סנדות רוחביות המהדקות אותן ויוצרות קיר. מעטים מתוכם זוכים לדפן אותם לצורך בידוד ב"עוגות" מגללי פרה, בוץ וקש.

הדרכים עוברות דרך כפרים עם דלות ועוני, כמותם לא ראינו בשום מקום בעולם

פנים הבית אפל ומאובק. השינה היא לצד הבהמות: האנשים על דרגש עץ מוגבה והבהמות בחדר משלהן. התושבים מסבירי פנים. אישה עם מנשא על גבה ובתוכו ילדה, רכנה מעל סאג' לוהט, כאשר מכסה עשוי חבלי פפירוס טבולים בחימר, מאהיל עליהם. היא לימדה אותנו איך לבשל את המאכל המקומי.

נוה התחבר לילדי הכפר, הודות לגור כלבים. בעזרת חופן מזון כלבים יבש ששלף מהכיס, אותו הביא מהבית, לימד אותם כיצד ניתן לאלף את הכלבלב.

למרות חוק חינוך החובה, מעדיפים הכפריים לא לשלוח את ילדיהם לבי"ס, מאחר והם זקוקים לעזרתם בשדות החקלאיים. לאור זאת, יצרה הממשלה, שתי משמרות של חינוך – בבוקר ומ-12:30, והילדים מתחלפים. "על הדף" מי שלא יעמוד בזה, עלול להיכנס למאסר לעשר שנים. בפועל, רק כ-49% מתושבי אתיופיה יודעים קרוא וכתוב. הילדים מעדיפים להישאר על דרכי העפר ולבקש עט או שוקולד מהתיירים, במקום בי"ס.

רק למחצית מתושביה של אתיופיה יש חשמל בבתים ומים זורמים. המראה השכיח ביותר בצידי הדרכים היו ג'ריקנים צהובים מלאים במי נהר או במי תהום המועמסים על ראשים או עגלות המובלות על ידי חמורים אל הכפרים.

עברנו בשווקים שבהם תרנגולות תלויות כאשכולות על אסלים, שמוטות כרבולת. נטמענו בתוך שאון עיזים, תרנגולות ובהמות לממכר . נסענו בדרכי עפר שבהן היינו אלה שפלשו והפריעו לעדרי הבקר והצאן,  ולמדנו שהדרכים שייכות למעשה לפרות האתיופיות, המאופיינות בדבשת שומן על הגב ומנגד עור שמוט תחת הצוואר.

כאן למדנו, מיהו ההה-"גבר גבר" האתיופי הכפרי? האם זה שיש לו נשים רבות או אדמות? מסתבר שאתה צריך בעיקר סמל סטטוס אחד… מקל! נדמה כי המקל הפך לאיבר בלתי נפרד מגופו של הגבר האתיופי בכפר. המקל משמש להגנה על הבית והמשפחה, מאפשר להוביל את המרעה, להישען עליו ולנוח.
בכפרים, מקל בחזית הבית, עליו מלופף בד לבן, הוא סימן לבית בירה. מקל עליו תלוי ג'ריקן לבן, הוא סימן למסעדה ויש לרחוץ ידיים, לפני הכניסה.

באגם טאנה איים געשיים רבים, איים קטנים המרופדים בצמחייה ירוקת-עד, ובכ-12 מתוכם מתנשאות כנסיות יפהפיות

דרכי עפר הובילו אותנו אל מפלי הנילוס הכחול – Abay Tis. הפירוש באמהרית: "המפלים השחורים" (המפלים מתחתרים בבזלת)

הטרק בהרי הסימיאן

בוקר יומנו השני באתיופיה נפתח בהתארגנות ליציאה לטרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה ורכס ההרים הרביעי בגובהו באפריקה כולה שפסגתו (ראס דג'ן) נושקת ל-4533 מ'.

ארזנו מקלות הליכה, וכן "תרמילי יום" ו"תרמילי לילה" עם ביגוד תרמי וציוד נוסף אשר הגיע אל מחנה האוהלים שלנו על גבי חמורים. נטלנו כדורים נגד מחלת גבהים, נכנסנו לוואן ויצאנו לדברק – עיירה המהווה נקודת יציאה לטרק, בה רוכשים את כרטיסי הכניסה לשמורה.

יצאנו לשלושה ימי "בועה", בהם היינו אמורים להיות רק אנחנו והטבע. אלא שבדרך… עצרנו עם הוואן כל פעם בכפר אחר, כדי לאסוף את אנשי הצוות שליוו אותנו בטרק. כך התמלא הוואן עם – מאלאקו הטבח שבישל לנו במחנה האוהלים, תאסדאם והקלצ'ניקוב, שהגן עלינו מפני להקות הבבונים הזנובים שבהרים וכן עם עוזר הטבח, המדריך המקומי, עוזר המדריך, אחראי המדריך וכמובן הנהג…

הפכנו, למיעוט בוואן "שלנו“, בנסיעה שארכה כמה שעות טובות. השיא היה כאשר הנהג עצר להעמיס לוואן גם כבש ותרנגול לארוחות הערב שלנו. הילדים התחלחלו ואלו למזלנו הושארו אל מחוץ לוואן.

מסלול ההליכה נפתח אל נופו של מרחב טרשי אין סופי, כזה שהלב מתרחב למולו תוך כדי נשימה עמוקה. אלא שברגע הבא הנשימה נעתקה, כי מייד הגיעה עלייה תלולה. שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות. השביל ברובו עבר לאורך מצוק מלא הוד המתנשא לגובה 1500 מ' ,כשתחתיו נוף ירח בראשיתי של בזלת בלויה כבת 40 מיליון שנה.

ההליכה התלולה, בגובה 3300 מ' (כ-1000 מ' יותר מפסגת החרמון הישראלית), לוותה בקשיי נשימה, והתרמילים שלנו נהיו כבדים יותר ויותר. לפתע, צווחות לא מזוהות הקפיאו אותנו במקום. מבטינו החלו להתרוצץ ולחפש את מקור הקול הנורא, שהתגלה כצווחות בבון המבקש מאימו לפלות לו כינים מהראש. בתוך דקות מצאנו את עצמנו מוקפים במאות בבונים זנובים – ג'ילאדות, הייחודיים להרי הסימיאן.

טרק של שלושה ימים בהרי סימיאן (Simien),ההרים הגבוהים באתיופיה

לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום, בידיעה שאם הם מישירים אליי מבט עליי להשפיל את שלי ולהיות כנועה. השומר שלנו, עם הקלצ'ניקוב, נדרך.

להקות הבבונים מאיימות "לנגוס את ההר", מאחר שהם ניזונים מעשביית ההר ששורשיה מחזיקים את האדמה והבזלת ומונעים ממנה מלהישטף ולהקריס את ההר. אולם המפגש עם הבבונים לא הכין אותי למפגש עם החיה האימתנית באמת שאותה הייתי עתידה לפגוש באופן ”אישי צפוף“, בלילה…

מסלול הטרק ביומנו הראשון בהרי הסימיאן התארך לו. למדנו דרך הרגליים את הפער שבין הזמן המערבי שלנו לתפיסת הזמן האתיופית. ההסבר המקדים של המדריך על המסלול, שלדבריו אורכו שלושה ק"מ וייקח שלוש שעות, התברר כלא מדויק בעליל – אורכו 12 ק"מ, ואת חלקו האחרון עברנו בחשכה. הגענו למחנה האוהלים הממוקם בגובה של 3100 מ', בליל שישי. השמיים היו זרועי כוכבים, ושרר קור אימים שהצליח לחדור מבעד לחמש השכבות התרמיות שלבשנו ולמרות מעיל הפרווה. הציוד החורפי שלנו, הגיע על גב חמורים, בדרך עפר עוקפת.
בתדהמה נפלאה ובהתרגשות רבה, שמענו לפתע מאחד האוהלים המוארים באור נרות – שירה בעברית. ללא דיבור בינינו, רק במבטים מצטלבים, זרמנו ישירות לאותו האוהל והתקבלנו בחיבוק ישראלי חם לטקס קידוש ושירת "שלום עליכם" עם חבורה שנוהגת לטייל יחד בשביל ישראל. מרק חם עם הל חיכה לנו באוהל שלנו. לצידו היו מגשי אינג‘רה ושלל תבשילים, שכנראה בשל הסחרור שחשנו מהגובה נהיו לראשונה טעימים.

זחלנו לאוהלי השינה הקטנים שלנו, ובדיוק כשעצמתי את עיניי בסיפוק חשתי כאב צורב בעורף, ובעקבותיו הגיע כאב חד וזהה בצוואר. מצאתי את עצמי תחת מתקפת נמלים אפריקאיות שחורות ענקיות והתפתח בינינו מאבק. החנקתי צעקת כאב כדי לא להבהיל את הילדים והצלחתי לשלוף מהשיער 12 נמלים ענקיות עם מנדיבולות (לסתות) של מפלצות, אותן ניסיתי למחוץ. לישון אח"כ, כבר לא ממש הצלחתי.

השכמנו אל בוקר של התלבטות ודאגה. פלג החל לפתח תסמינים של מחלת גבהים ולמרות שהיינו "במרחק נגיעה" מאחת הפסגות של הסימיאן, החלטנו לוותר על המשך הטרק ולרדת בגובה חזרה לגונדר. ככל שירדנו בגובה נתגלתה הקלה בסימפטומים.

לאחר נסיעה ממושכת ודגדוגי רעב מתפשטים הציע המדריך שנעצור לאכול בבית קפה. המומים ונרגשים חיפשנו מבנה של בית קפה בין ערבות השיטים ועדרי הצאן שמשני צידנו. המדריך פתר את החידה, כשהצביע לעבר עץ שיטה סוככנית שתחתיו נמתחו שתי יריעות בד,  ושרפרפים נמוכים הונחו סביב קדירת גחלים ואבני קטורת משרף. שם נמזגו להם צ'אי וקפה חם בכוסות חרס קטנות, וכמו בכל עצירה שלנו, בתוך דקות נאספו סביבנו מקומיים סקרנים: חייל שנשבר לו לעמוד במחסום סמוך, ילדים, ורועה עיזים משועמם.

לבבונים הזנובים יש שלושים ניבים שונים של תקשורת, ואני המצאתי אולי ניב נוסף, כאשר נכנסתי לאקסטזת צילום

שביל צר ועמוק, שמשני צידיו זקני טחבים משתלשלים מעצי הערער, הוביל אותנו לארץ האגדות

אסון בחגיגות הטימקט

הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה. מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות. חגיגות מלאות להט וקדושה, במהלכן מוציאים עשרות אלפי "ארונות ברית" מכנסיות ברחבי אתיופיה אל מקורות מים סמוכים.

על פי האמונה האתיופית, ארונות הברית הללו הם העתק של ארון הברית המקורי הקדום שהוצא מבית המקדש בירושלים ונלקח על ידי בנם של שלמה המלך ומלכת שבא לאתיופיה (לאקסום).

תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה. התהלוכות נפתחות בשעות אחרי הצהריים, נמשכות לאורך הלילה לאור אלפי נרות ומגיעות לשיאן עם הזריחה, סביב הבריכה הקדושה וטקס ההטבלה. בטקס ההטבלה הכוהן נוגע במטהו במים, ממיר אותם למי הירדן הקדושים, וכל אלפי המאמינים קופצים למים הקרים בגלימות לבנות, לזכר טקס ההטבלה של ישו.

מדי שנה, באמצע חודש ינואר, מתקיימות חגיגות הטימקט המרשימות, חגיגות מלאות להט וקדושה

זכינו להיות עדים להכנות לקראת החג בערב. משאיות עם מכלי מים פקקו את הכבישים הצרים, שפכו מים ואפשרו לעשרות אנשים לנקות את הרחובות בעזרת מטאטאי קש. ה"טוקטוקים" צפרו לשווא בניסיון להיחלץ ולפלס את דרכם. טנדרים מעוטרים בדגלי הלאום, עמוסים חוגגים שקראו קריאות בלהט, צפרו ברחובות המקושטים. שירה נוצרית בקעה מרמקולים שהוצבו ברחבי העיר. קבוצות של שבטים מהדרום, עם חניתות מוזהבות וביגוד חגיגי, טיילו לצידנו בעיר. יובל ואני קנינו נטלה – צעיף בד שבו מתעטפות הנשים האתיופיות – כדי להתמזג עם הנשים המקומיות.

עם בוקר, מצאנו את עצמנו זורמים עם נחילי אדם, צועדים בטור משפחתי, אוחזים איש בכתפי רעהו כדי שלא לאבד זה את זה. המדריך אפשר לנו לחצות מחסומים וחומות מגן אנושיות של חיילים ופקחי תנועה, והוביל אותנו היישר ללב החגיגה. חגיגה חושית – של צבע, מוזיקה וריחות קטורת.

בשלוש לפנות בוקר נאספנו עם ההמון סביב מקווה המים המרכזי כשאנחנו מצוידים במעילים ובנרות משעוות דבש מקומית. אלפי מאמינים עטויים מעטפת בד לבנה, ועיניהם נוצצות, הקיפו אותנו. גלימותיהם הלבנות, נראו כ"קנבסים" שעליהם הוטלו משחקי אור וצל, שנוצרו מנרות התפילה שבידיהם.

התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס. ביקשתי לעבור מהטריבונה שלנו לאחרת, קרובה יותר למים. התיישבנו עליה ובשיאו של הטקס, רגע לפני הקפיצה לבריכה, התקשינו לעכל את המראה המחריד שנגלה לעינינו. הטריבונה, שרק לפני רגע ישבנו עליה, עם אלף האנשים שעליה, התמוטטה. הכל קרה בהילוך איטי. שפשפתי עיניים במחשבה שאני רואה מטושטש לרגע או אולי זו אני שפשוט חווה סחרור.

התדהמה שהשתררה, ואז קריאות הכאב והבהלה, היכו בנו. המוני אדם שהגיעו לפגוש את עצמם דרך האלוהים שלהם, גלשו לתוך אסון שישנה לעד את חייהם. מצאנו את עצמנו ישובים על טריבונה זהה, מבינים שגם היא יכולה לקרוס בכל רגע. לאחר שניות של שיתוק ובהלה הצלחנו, עם מאות האנשים שישבו לידינו, לרדת ממנה בהדרגה ובשליטה. אנשים החלו לרוץ עם פצועים וגופות בידיהם. רצינו לגונן על ילדינו; לשמור עליהם מפני מפגש אלים כל כך עם השבריריות שלנו, בני האדם.

הטיול נעצר. התכנסנו בתוכנו ליממה במלון, בורחים, ואז נפגשים לדבר, לעכל ולהתחבק.

הודות לשיבה המוקדמת לגונדר זכינו לחוות את ההכנות לחגיגות הטימקט, שהיו הסיבה לבואנו במועד זה לאתיופיה

תהלוכות הטימקט נחגגות ברוב עם ומלוות בתופים, ריקודים, שירים ותפילה

התיישבנו על טריבונת פיגומים של סנדות, לצד אלפי המתפללים, מרחיקים בעזרת הומור משפחתי את המחשבה המפחידה על הקלות שבה יכולה הטריבונה לקרוס

אל מדבר דנקיל

בצפון מזרחה של אתיופיה ולאורך השבר הסורי-אפריקאי, משתרע מדבר דנקיל, אחד המדבריות החמים והפראיים בעולם. נופיו הבתוליים הדרמתיים, טומנים בחובם תופעות וולקניות נדירות שבמקומות אחרים בעולם, לא היו מעזים לאפשר לאנשים להתקרב אליהם.

ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל ותחתיהם כלואים מים. לעיתים מצאנו בריכות מים מלוחים שהמלח טרם כיסה אותן לעד במרבד לבן, וטבלנו בהן.

נקישות גרזן ומוטות עץ הובילו אותנו למפגש עם בני שבט האפאר, נוודים מוסלמים המתגוררים במשכנות ארעיים ומתפרנסים בעיקר מחציבה של גושי מלח במלחות הגדולות של המדבר. גברים צרובי שמש, חרושי קמטים, כורים מלח מקרקעית האגמים בעזרת מקלות עץ וגרזינים, בחום כבד של 50 מעלות. את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר. על אף עבודת הפרך, הם משתכרים בפחות משבעה שקלים ליום.

בלילה הראשון במדבר דנקיל, על מישור אין סופי זרוע אבנים, נפרסו עבורנו "מיטות שדה" עשויות מסנדות ורשת חבלים. מגג הג'יפ הורדו מזרנים דקים ושקי שינה.

ביומנו הראשון במדבר דהרנו בג'יפ על פני אגמי המלח האין סופיים, שטחם כמחצית משטחה של ישראל

את שקי המלח הם מעמיסים על גב גמלים וחמורים ובשיירות ארוכות, חוצים את מרחבי המדבר

גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך

זריחה בין תמיסות גופרית צבעוניות בלועו של הר געש

בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח.

התעוררנו בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש את הזריחה במרחבי הגופרית. פנסי הג'יפ הדולקים, החזירו אלינו במהלך הנסיעה, בוהק ממישורי המלח ונדמה היה כי הגענו לכוכב לכת אחר.

לאחר נסיעה של חצי שעה, נפרדנו מהג'יפ והתחלנו לטפס רגלית אל ההר. השמיים החלו להחוויר, וקולות בעבוע נשמעו מכל עבר. חילקו לנו מסכות אף ופה מבד. גששים אתיופים בחצאיות בד וקלצ'ניקובים ניתבו לנו את הדרך. ריח עז של גופרית צרב לנו את בית החזה וקנה הנשימה. שולי הנעליים נצבעו בצהוב גופריתי חם. כיפות מלח, צבועות באדום של ברזל מחומצן, פלטו גזים ובעבעו. מכל עבר נראו בריכות ירוקות מאוגמות ברכסים של משושי מלח. מפלי צבע של תחמוצות אשלגן וקובלט נמהלו בירוק הבריכות. קשה להאמין שמדינה אחרת הייתה מאפשרת קרבה כזאת לתימרות אדים רעילים כגון אלו. המדריכים הורו לנו היכן לדרוך, וידאו שלא ניפול לבריכה רעילה ורותחת. הרגשתי שאנחנו מטיילים על פני כוכב לכת בדיוני.

אל מול השאלה על "כמה מספר רגעים בהליכה הזו לא ממש תרמו לבריאותנו?", לא היה לנו ספק, שזכינו לראות את אחד המקומות היפים ביותר שנפגוש אי פעם במהלך החיים. חיים שאולי קיצרנו מהם כמה רגעים…

טיפוס משפחתי לילי אל לוע הר הגעש הפעיל

לאורך המדבר פרושה שרשרת הרי געש המכונים "האלפים של מדבר דנקיל". רוב הרי הגעש כבויים, להוציא הר הגעש ארטה אלה (Erta Ale), שבתוך לועו מבעבעת בתקופות שונות לבה רותחת.

הלילה השני שלנו במדבר הוקדש למסע טיפוס רגלי אל לועו של הר הגעש. בין שתי גבעות הדבשת של גמל הועמסו מזרונים דקים ושקי שינה. היינו אמורים לפגוש את הגמל עם סיום הטיפוס שלנו, על שפת לוע הר הגעש ולישון תחת כיפת השמיים בשקי השינה.

העמסנו תרמילים על הגב, הצטיידנו במקלות הליכה ובפנסי ראש. טיפסנו בשביל, ובטור של פנסים, על "בזלת חבלים" צעירה, כמעט טרייה ועל סלעי בזלת משוננת.

במשך חמישה ימים בלבד בשנה בממוצע, זוכה מדבר דנקיל לחוות גשם, אותו הוא גומע לתוכו בשקיקה. איתרע מזלנו ודווקא באחד מחמשת לילות הגשם היחידים בשנה, אנחנו טיפסנו על ההר. זרזיפי גשם בלתי פוסקים הצליפו בנו. הותירו אותנו ספוגי מים בסופו של השביל, על סף לועו המעשן של ההר. הפנטזיה על לבה לוהבת על רקע שחור הלילה והמדבר, לא נראתה.

ב"קמפ" שבראש ההר פרסנו בר בשטח מזרנים ושקי שינה רטובים, ללא מחסה. האם ניסיתם להירדם פעם כשבכל רגע טיפות גשם מכות בכם בפנים? אנחנו לא הצלחנו…

החלטנו לרדת חזרה אל בסיס ההר. פנסים נשלפו מחדש, והדרך הארוכה בה טיפסנו, נחוותה במורד ההר, ארוכה עוד יותר…

הייתי גאה בילדים שלנו ששמרו על מצב רוח מרומם, שרו שירים וצחקו על המצב האומלל שבו נמצאנו. שקי השינה, אותם סחבנו כעת על הגב, ספגו את הגשם והפכו לכבדים יותר ויותר.

לפתע, מלוע הר געש אחר, שהיה כבוי עד כה, התפרצה לבה. המדריך שלנו היה המום. הוא מטפס באזור הזה שנים רבות ולראשונה נתקל בהתעוררות הר הגעש הזה שאת שמו לא ידע. ענן סמיך ואדום האיר את השמיים, עורר בנו השתאות וקריאות צהלה, לצד שאלה שהתעוררה ברגע שאחרי: "האם הלבה תזרום ותגיע אלינו"? "האם כדאי שנתחיל לרוץ ?"

בשלוש לפנות בוקר, הגענו סופסוף חזרה למרגלות ההר. גילינו בקתת אבן עגולה בודדה עם גג העשוי מבולי עץ ועטוף בקש. נכנסנו לתוכה ספוגים מגשם וללא בגדים להחלפה. על רצפת החושה המאובקת, הצטופפנו חמישתנו על שלושה מזרנים בלבד, התחבקנו ונרדמנו רטובים, עם חיוך שבחר לאמץ את הכיף שבחוויה ולא את הקושי.

בתוך לוע הר הגעש דלול (Dalol) נגלה בפנינו, עולם מצמרר ומהפנט שוקק חיים או אולי מוות. עולם בו התפרצויות של תמיסות גופרית צבעוניות גוזרות מוות על חיים אנושיים וצומח

הבקתה בה לנו למרגלות הר הגעש

המשך יבוא… מסע משפחתי באתיופיה פרק ב'

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון הופיע ראשון במסע אחר

המפגש הראשון שלי עם קפה בישראל יוגדר כחוויה שאינה מלבבת. היה זה בימים הראשונים שלי כפרח צבא, רוצה לומר – "טירון". טעמו של הקפה הזה היה בערך כמו תה שערבבו לתוכו חול מארגז החול של הנכדה שלי, לכן העדפתי לשתות באותם ימים את התה הצבאי שהיה מתוק עד אימה.

חוויה מתקנת לקפה הצבאי עשיתי כשהתחלתי את מחקרי השטח בקרב בני דודנו הערבים, בעיקר אלה שחיו באוהלי קידר, נחשפתי לראשונה לפולי הקפה ולתבלין ההל. ואת העץ שנשא את פירות פולי הקפה פגשתי לראשונה במסע מרתק שעשיתי בתימן ולא ידעתי שמטעי הקפה הראשונים שניטעו במדינות ערב היו בתימן.

עוד על קפה בעולם
עוד על אתיופיה

ראשית הקפה

בשחר ההיסטוריה, פולי קפה תועדו ברמות הגבוהות של דרום אתיופיה כמזון בסיסי. הפולים נכתשו עד דק  ומהאבקה שהתקבלה הכינו לחם.

למרות שנראה כי משקה העשוי משיח קפה שגדל בר ברמות אתיופיה נלגם לראשונה על ידי נזירים.

הטיפוח המוקדם ביותר של קפה היה בתימן ותימנים העניקו לו את השם הערבי קהווה, שלימים הפך גם כינוי לבתי קפה.

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה".

האתיופים מספרים שפולי קפה התגלו באתיופיה  בסביבות שנת 800 לספירה על ידי רועה שהעיזים  שלו רעו בין שיחי קפה שגדלו בר. העיזים אכלו את  הפרי האדום והחלו להשתובב, לקפץ ולרקוד. הרועה שצפה במחזה המוזר, קטף פירות והביא אותם לנזירים שהתבודדו בסביבה.

הנזירים שלא הכירו את הפרי, השליכו את הפירות לאש. העשן שהתאבך מהאש היה בעל ארומה משגעת. הנזירים הוציאו את פולי הקפה הקלויים מהאש, כתשו אותם והשליכו את הפולים הכתושים לתוך מים רותחים.

הם גילו עד מהרה שלמשקה היה טעם מיוחד שהמריץ את פעילותם הגופנית, איפשר להם להישאר עירניים ולנהל את תפילותיהם גם לתוך הלילה.

האתיופים מספרים שפולי קפה התגלו באתיופיה  בסביבות שנת 800 לספירה על ידי רועה שהעיזים  שלו רעו בין שיחי קפה שגדלו בר. העיזים אכלו את  הפרי האדום והחלו להשתובב, לקפץ ולרקוד

הטקס

טקס קפה אתיופי תמיד נופל בחלקה של אישה צעירה. המארחת המיומנת הזו לובשת שמלת כותנה לבנה מסורתית הרקומה בחוטים צבעוניים. תנועותיה המיומנות מרוממות את הפעולה הפשוטה יחסית של קלייה, כתישה, בישול ומזיגת קפה לרמה של אמנות. ילדים רבים עדים לטקס הקפה כמעט כל יום – ועד שלוש פעמים ביום.

במשקי בית מסורתיים, לעיתים קרובות, המשימה הראשונית של הילד תהיה לשאת בזהירות כוס קפה לכל אורח. לפעמים, הילד יציע את הכוס הראשונה לאורח הכבוד. אולם באופן מסורתי, הכוס הראשונה תוענק לקשיש שבאורחים. זו אחת הדרכים הרבות בהן התרבות האתיופית מחברת ומכבדת את זקניה .

נהוג לשתות שלוש כוסות בטקס (Abol, Tona, ו-Baraka), כנגד שמותיהם של שלושת הנזירים שנסעו מאתיופיה לבית לחם כדי לחלוק כבוד לישו התינוק שזה עתה נולד. הם העניקו לבני משפחתו  שלוש מתנות: זהב, לבונה ומור. שלושת הכוסות אמורות לכבד את הנזירים  ואת המסע הארוך שלהם שבמהלכו שתו קפה כדי לקיים את עצמם.

ל"בונה" יש רלוונטיות מיוחדת לנשים  ‏שכן זהו טקס בהובלת נשים המתקיים בכל יום ובכל עת.

טקס הקפה הוא גם הזדמנות לחלוק חדשות, להחליף רכילות ולדון בפוליטיקה מקומית – כל טקס יכול להימשך בין חצי שעה למספר שעות.

למרות שהקפה החזק מוגש שחור, בדרך כלל האורחים ממתיקים כל כוס עם כמה כפיות סוכר לפני השתייה. יש הממליחים את הכוס, או מוסיפים לה חמאה. אולם, יש דבר אחד שאסור לאורחים לעשות: לסרב לשתות את הקפה.

על שולחן הטקס תהיה תמיד אגודה של פיגם – Tenadam באמהרית. יש המתבלים את הקפה בעלי פיגם המוסיפים לו ניחוח מיוחד.

לפני שמתחיל טקס קפה אתיופי, המארחת מקטרת מור, לבונה או סממן קטורת אחר כדי לטהר את האוויר מרוחות רעות. לאחר מכן, היא מציעה לאורחיה חטיפים מסורתיים, העשויים לכלול פופקורן, בוטנים או שעורה מבושלת.

זרעי קפה גולמיים נשטפים בכדי להסיר את קליפתם ואחר כך קולים אותם עד שהם מתכהים ובורקים. או אז המארחת מסלקת את פולי הקפה מהאש ומנופפת במחבת כדי ליצור אווירה ארומטית.

פולי הקפה הקלויים נטחנים ביד בעזרת מכתש – "מוקצ'ה" ועלי – "זנזה", לאחר מכן מועבר הקפה הטחון ל "ג'בנה" , כד חימר העשוי בעבודת יד, בעל תחתית שטוחה וצוואר ארוך וצר, יוצקים לתוכו מים ומניחים אותו על מקור אש עד לרתיחה. המארחת מוזגת את הקפה החם במיומנות לתוך ספלי חרסינה.

טקס קפה אתיופי תמיד נופל בחלקה של אישה צעירה

קפה הוא הלחם שלנו

הפתגם האתיופי – Buna dabo naw . "קפה הוא הלחם שלנו", ממחיש את רמת חשיבותו של הקפה בכלכלת תושבי אתיופיה.

כשאתיופי אומר "אין לי עם מי לשתות קפה", הוא  מתכוון לכך שאין לו חברים טובים שהוא יכול לסמוך עליהם. וזה מצביע על התפקיד החברתי העצום שיש לצריכת קפה באתיופיה ולעובדה שלעתים קרובות אנשים מתאספים על קפה לשיחות העוסקות בחיי היום יום.

כמו השאמאנים בקרב האינדיאנים האמריקאים המשתמשים בטבק או בצמחים אחרים כשיקוי זרז לחזון השמאני, גם קפה אתיופי משמש כטריגר לגילויים חזקים בקרב פותרי חלומות מסורתיים ומתקשרים עם הרוח, הנפוצים בעיקר במחוזות שהמצוקה גדולה בהם.

אתיופיה היא יצרנית הקפה הגדולה באפריקה והיצרנית החמישית בגודלה בעולם ומהווה 4.2% מתוצרת הקפה העולמית. תעשיית הקפה באתיופיה תורמת עד 10 אחוז מהתמ"ג של אתיופיה ומספקת פרנסה לכחמישה עשר מיליון חקלאים אתיופים בכל רחבי המדינה.

———–

נסים קריספיל הוא חוקר ואוטודידקט ישראלי. כתב ספרים ומאמרים רבים בחקר ארץ ישראל ובמיוחד בנושא צמחי הבר שלה ושימושיהם בתרבות האנושית

הפוסט "בונה" – טקס הקפה האתיופי הופיע ראשון במסע אחר

מועדון מסע אחר בשיתוף תרבויות עולמי

זהו הפסטיבל העממי והאירוע הדתי החשוב ביותר באתיופיה, חגיגה מרשימה של ריקודים לפני ארון הברית, שמחה ואווירה. נשתתף באירועי החג הנמשכים כשלושה ימים, במקביל לביקור באתריה המקסימים והעתיקים של אתיופיה, לליבלה, אקסום והרי תיגראי, תרגישו כאילו אתם בתקופת התנ"ך צופים בדוד מפזז לפני הארון.
לאחר מכן נמשיך לגלות את אזורי ההרים והטבע היפים של הצפון – אגם טאנה, מפלי הנילוס, אגמים באזור אדיס, בהם מגוון חיות בר וציפורים מרשים. וכן נבקר בגונדר ואזור הרי סימיאן, מקום שם התרכזה הקהילה היהודית של אתיופיה. 
הערות: טיול לאתיופיה מומלץ להתחסן. אנא בררו בלשכת הבריאות המקומית. אנו ממליצים על מרכז לרפואת מטיילים בשיבא, של פרופסור אלי שוורץ.

לפרטים נוספים>>

תוכנית הטיול
יום 1 אדיס אבבה
נגיע לאדיס בשעות צהריים מאוחרות ונצא לגלות את העיר שמתכוננת ליום חגה. נבקר בהר הצופה על העיר ונכיר לראשונה את מסורת הנצרות האתיופית השואבת השראתה מהתנ"ך. בערב נצפה בריקודים ונחווה מוזיקה אתיופית במסעדה מקומית. לינה באדיס

יום 2 אקסום
נטוס בבוקר לבירתה העתיקה של אתיופיה, מקום שם נמצא (לפי אמונתם) ארון הברית. זאת עיר קדושה שגילה יותר מ2500 שנה ובה גם האובליסקים הגדולים בעולם! נבקר בעיר ובאתרים שמסביב שחלקם כפי שטוענים המקומיים יהודיים מתקופת התנ"ך. נראה את ארמון מלכת שבא והבריכה שבה התרחצה, ונכיר את ספר המלכים וגרסת הסיפור שלהם. נשתתף בחגיגות ובתהלוכות המקומיות לקראת החג. לינה אקסום

יום 3 אזור הרי תיגראי ומקלה
בבוקר נבקר מקדש עתיק בן יותר מ2500 שנה ביהא ונמשיך בנוף הרים נפלא שהוא אולי היפה באתיופיה. נבקר בכנסיות סלע עתיקות ונכיר חבל ארץ שנמצא מחוץ למסלול התיירות הרגיל. לעת ערב נגיע לעיר מקלה, מקום שווקי המלח המגיע ממדבר דנקיל. גם בערב זה נצא להשתתף בטקסי החג. לינה במקלה.

יום 4 אל לליבלה
נצא מוקדם בבוקר אל יום הנסיעה הארוך ביותר שלנו אך גם היפה ביותר. ניסע בנוף הרים ירוק ודרמטי ונרד לאזור חצי מדברי בדרך אל עיר חצובה בסלע, אחד מפלאי עולם, הלא היא לליבלה. הנוסע האירופאי הראשון שראה אותה פחד שאנשים לא יאמינו למה שהוא מספר. לליבלה היא עיר קדושה ובה נשתתף בטקסי שיא החג. בערב וכל הלילה חגיגות ענק. לינה בלליבלה

יום 5 לליבלה ביום חגה
יום זה יוקדש רובו ככולו לחגיגות הטימקט הצבעוניות. אין מקום מתאים יותר לכך מאשר הכנסיות המדהימות החצובות בין סלעים צבעוניים. ביום זה אין נסיעות רק הליכות רגליות בין המוני חוגגים. חגיגה לכל החושים. לליבלה היא פטרה של אתיופיה, והביקור בה כשלעצמו מעניין ומרתק, ניפגש גם עם מקומיים ונחזה במסורת הריקוד, הנגינה והשירה. לינה לליבלה

יום 6 אגם טאנה – בהיר דאר
נשלים את הביקור בלליבלה וניסע לאזור אחר של אתיופיה – אגם טאנה, עם אחר – אמהרי ונוף אחר. נגיע לעיר בהיר דאר שמפורסמת במסורת המוזיקאלית שלה, נלון על חופי האגם ונבקר אתרים בסביבה. לעת ערב נצא אל מועדוני העיר. לינה בבהיר דאר

יום 7 אגם טאנה – מפלי הנילוס
נפליג בסירות באגם טאנה. נבקר את המנזרים שבאיים ונלמד על התקופה הקשה של העם האתיופיה, זמנו של אחמד גרן- כובש אתיופיה המוסלמי במאה ה15, לאחר מכן נצא למפלי הנילוס המרשימים, כולל טיול רגלי קצר. בערב נצא שוב למועדוני העיר. לינה בבהיר דאר

יום 8 גונדר
בבוקר נצא לכיוון הרי סימיאן והעיר גונדר שנחשבת לקמלוט של אתיופיה. בעלת מגדלים וארמונות מרשימים מהמאות 15-18. נבקר בכפר יהודי סמוך ובארמונות המלכים, בריכת פסילידיס, ונישן בעיר היפה. לינה גונדר

יום 9 גונדר – אדיס – אגמי השבר הסורי אפריקאי
נטוס עם בוקר לאדיס – ומשם ישירות לאגמי השבר הסורי אפריקאי. נבקר באגם זינאי שם יש סיפור מרתק על ארון הברית ועולם חי עשיר, נשוט על האגם ונבקר באי סיני, לעת ערב נגיע לכפר נופש עם מרכז ספא יפה לחופי אגם לוגאנו, לינה באגם לוגאנו

יום 10 אזור אגמי השבר הסורי אפריקאי
נגלה את אזור האגמים היפה, נבקר באגם הוואסה בו יש שוק דגים ייחודי, באתרים ליד האגם, בשמורות טבע וכפרים של שבטי האורמו, הוואסה היא בירת השבטים של הדרום, נבקר גם בכפר של אנשי הרגאיי. המאמינים באלוהותו של היילה סלסלי. לינה באגם לוגאנו.

יום 11 חזרה לאדיס והבייתה
נקום מוקדם בבוקר ונצא בחזרה לכיוון אדיס. הטיסה ב16.30 נוחתים בארץ קצת אחרי 8 בערב

מחיר הטיול 2690$ בקבוצה מעל 18 איש
מתחת לזה המחיר יהיה קצת יותר גבוה

המחיר כולל:
טיסות סדירות לאתיופיה
2 טיסות פנימיות
מדריך מקומי
מדריך ישראלי
רכב שטח קוסטר ברוב הימים ומיניבוס "רגיל" בשאר הימים
כניסות לכל האתרים
לינה 10 לילות במלונות 4 כוכבים או הטוב בנמצא
חצי פנסיון
מופעים מוזיקאליים
מים מינראליים לכל הטיול
טיפול בהוצאת וויזה אתיופיה כולל תשלום

המחיר לא כולל
טיפ למדריכים ונהגים
הוצאות אישיות
שתייה חוץ ממים
ביטוח בריאות חובה
ארוחות צהריים (הוצאה מינימאלית)

document.write(unescape('%3Cif'+'rame%20width%3D%22462%22%20height%3D%22255%22%20style%3D%22max-width%3A100%25%22%20src%3D%22http%3A%2F%2Fmembers.viplus.com%2FLandingPage%2Cc354cd18-5459-43f3-a5cf-df2ae7ce5a5f%2C46522.aspx%22%20frameborder%3D%220%22%20allowfullscreen%3E%3C%2Fif'+'rame%3E'));

הפוסט טיול לאתיופיה בחג הטימקט הופיע ראשון במסע אחר

מועדון מסע אחר – תרבויות עולמי בשיתוף עם דיזנהאוז

הטיול יוצא בזמן חגיגות ה"מסקל" (הצלב) באתיופיה, חגיגות האביב, וייתכנו שינויים במסלול לפי אירועי החג.
זהו טיול מיוחד, שונה ממסלולי הטיול האחרים, שנבנה לאחר עבודת שטח מאומצת ולימודים אוניברסיטאיים בשיתוף אנשים מקומיים. המיוחד במסלול שלנו הוא שהוא בנוי נכון יותר מבחינה היסטורית, מבחינת מרחקים, שילוב אתרים ועניין. המסלול השונה ביחד עם הטיסות הפנימיות מאפשרים ניצול זמן מקסימאלי ומחיר סביר ביותר לטיול אתיופיה מקיף
הטיול משלב חשיפה לתרבות העתיקה של אתיופיה, ליהדות המיוחדת והנצרות שהתפתחה בה. למוזיקה והריקוד של השבטים והאזורים השונים. לנוף ולבעלי החיים. וכן עוקב אחרי סיפור היעלמותו של ארון הברית והימצאותו במקומות שונים באתיופיה, כפי שמופיע בספרו של הנקוק – the sign and the seal

את הטיול מדריך ארכיאולוג החופר באתיופיה – בר קריבוס ומחפש באופן פעיל את ארון הברית ותרבויות יהודיות עתיקות

לפרטים נוספים והרשמה>>

תוכנית הטיול:

יום 1. טיסה מתל אביב דרך אדיס אבבה לאקסום, בירת אתיופיה העתיקה, מסתרי ארון הברית, אובליסקים, יהדות עתיקה.

נחיתה מוקדם בבוקר באדיס אבבה (טיסת לילה), טיסת המשך לאקסום, בירתה העתיקה של אתיופיה. העברה למלון, ארוחת בוקר ומנוחה של שלוש שעות. אחר צהריים נצא לטיול באקסום וסביבתה. נבקר בשדה האובליסקים, שם יש את האובליסקים העתיקים בעולם, בחדרים מסתוריים מתחת לאדמה, בכנסייה בה נמצא ארון הברית, ובמקדשים יהודים עתיקים בהרים שבסביבה. אקסום הייתה אימפריה אדירה לפני יותר מ2100 שנה, ולפי אמונת האתיופים כבר בזמנם של שלמה המלך ומלכת שבא. ארוחה במסעדה מסורתית בעיר. לינה באקסום

יום 2. חגיגות ארון הברית באקסום, מקדש יהא, כנסיות חצובות בסלע, מקלה

נקום עם שחר להשתתפות בטקסים נוצריים בכנסיית מריה מציון, שם מצוי ארון הברית. המארח שלנו הוא כומר נוצרי. (ההשתתפות תלויה בתאריך הביקור). לאחר ארוחת בוקר נצא לכיוון הרי תיגראי. נבקר במקדש יהא וחפירות ארכיאולוגית באזור. המדריך שלנו הוא ארכיאולוג החופר באתיופיה ומחפש אחר ארון הברית, הוא יכניס אותנו בסוד העניינים. נמשיך לאזור תיגראי – כנסיות החצובות בסלע. לינה באזור תיגראי או בחזרה לאקסום.

יום 3. אזור תיגראי
נצא דרך ההרים היפים לכיוון מקלה, בירת אזור תיגראי, נבקר בכנסיות חצובות בסלע, ערים נידחות, כפרים ואף המסגד העתיק בעולם. נחצה קניונים אדירים והרים גבוהים. לינה במקלה

יום 4. מנזר קדום במערה ועיר חצובה בסלע. לליבלה

נצא ממקלה לכיוון ללילבה בדרכי הרים מחוץ למסלול התיירות הרגיל! נבקר במנזר ימרהנה כריסטוס. נדבר על מסורת הנזירות המיסטית בה תרגולות של מדיטציה ונשימה המזכירות את הסופים וההינדוהיזם. המנזר נמצא במערה ענקית בסלע ונחשב ליפה מסוגו ומקדים את בנייתה של לליבלה. אחר הצהריים נגיע לפטרה של אתיופיה, העיר החצובה בסלע, שהיא אולי האתר המרתק ביותר באתיופיה. נשמע את סיפורו המדהים של המלך לליבלה שרצה לבנות ייצוג של ירושלים השמימית על פני האדמה. לעת ערב נלך לבית קפה מסורתי בו נשתתף בערב מוזיקה ומחול מסורתי. לינה בלליבלה..

יום 5. יום זה יוקדש כולו ללליבלה, כולל ערב שני של מוזיקה ומחול מסורתיים

נבקר את הכנסיות המדהימות החצובות בסלע. נעבור במעברי סתרים, נלמד על הקוסמולוגיה והסימבוליקה של המבנים. להיות בלליבלה זה כמו לחזור לתקופת התנ"ך. המקומות חיים ומלאים בנזירים ונזירות לבושי לבן. נבקר בכנסיית גיאורגיוס הקדוש שנחשבת לאחד המבנים המופלאים בעולם, וכן באזור ארמון המלך, קובץ הכנסיות הצפוני והדרומי. לעת ערב נשתתף בערב נוסף של מוזיקה וריקודים. לינה בלליבלה

יום 6. קהילת אוורה אמבה, איים על אגם טאנה, בהיר דאר

ניפרד מלליבלה, בירת אתיופיה במאות 11-13 וניסע בעקבות ההיסטוריה אל אגם טאנה ואזור אמהרה, שם הגיעה הלאומיות והנצרות האתיופית לתור הזהב שלה בימי השושלת הסולומונית, החל מהמאה ה13. בדרך נבקר קהילה רוחנית ברוח גנדי בשם "אווראמבה", המציעה פתרון לבעיות היבשת השחורה. ניסע בכביש הסיני היפה דרך דברה תבור עד לאגם טאנה ונבקר אחד מאיי האגם בו יש אבנים שהובאו מירושלים ואף חנוכייה עתיקה. לעת ערב נגיע לעיר בהיר דאר ונצא לערב בבית קפה מסורתי, חשיפה למסורת ריקודים ומוזיקה נוספת. לינה בבהיר דאר.

יום 7. מפלי הנילוס. שייט לאיים באגם טאנה. ערב מוזיקה מסורתי

עם בוקר נצא לאחד מאתרי הטבע היפים באפריקה – מפלי הנילוס הכחול. נצא למסלול רגלי קצר מסביב למפלים המרשימים ונהנה גם מהנסיעה אליהם. נחזור לקראת צהריים לבהיר דאר ולאחר הפסקה קצרה נצא בסירה לביקור במספר איים באגם. במקומות אלו הקימו המלכים האתיופים כנסיות ומנזרים מפוארים בהם נשמרו ציורים ואוצרות אמנות שאין כמותם בשום מקום אחר באתיופיה. נלמד עוד פרק בהיסטוריה האתיופית, בנצרות המיוחדת שהתפתחה בה, ובקשר שלה לירושלים. לינה בבהיר דאר.

יום 8. גונדר בחג המסקל

נצא עם בוקר לכיוון גונדר שהופכת להיות בירת אתיופיה במאה ה-17. גונדר נמצאת בלב האזור שאוכלס על ידי היהודים. נבקר בכפר פלאשי ונשמע פרק על יהדות אתיופיה. בצהריים נגיע לגונדר ונבקר במתחם הארמונות היפה, בבריכת הטבילה של פסילידס ובכנסייה השונה עם ציורי הקיר המעניינים של דברה ברהנה, יום זה הוא חג המסקל. ונשתדל להתשתתף בחגיגות הציבוריות. לינה בגונדר.

יום 9. אדיס אבבה

נטוס עם בוקר לבירת אתיופיה, נבקר בבירה הגבוהה באפריקה, המוזיאון הלאומי בו נמצאת לוסי – שלב מעבר בין הקוף לאדם, הר אנתונתו המתנשא מעל העיר לגובה 3000 מטר ובו כנסיות וארמונות, השווקים, בערב נצא למסעדה מיוחדת. לינה באדיס אבבה

יום 10. אזורי הדרום, אי שבו היה ארון הברית, אגם לוגאנו

נצא דרך אזורי ההרים לכיוון אגמי השבר הסורי אפריקאי נבקר בדבר זית, אגם בתוך לוע הר געש כבוי ולאחר מכן נמשיך אגם זיאווי, על אי באגם זה הוחבא ארון הברית במשך 70 שנה. נפליג אל האי ונבקר בדרך באזורי ההיפופוטמים והתנינים. במידה והזמן יאפשר זו נבקר גם באתרים אחרים באזור. נגיע בשעת אחר צהריים מוקדמת אל אגם לוגאנו, גן עדן עלי אדמות. זהו האגם היחיד באתיופיה שבו אפשר לשחות בלי סכנת בילהרציה. נהנה מחיי הבר באגם – ציפורים וגם מהחיים. מנוחה לחופי האגם. במידה והזמן יאפשר זו ויהיה רצון נוכל לבקר גם בשמורת הטבע הקרובה. לינה באגם לוגאנו

יום 11. יום מלא, אתרים פאגאניים מסתוריים, כפרי בננה. טיסה חזרה רק ב23.00

נבקר באתר של מצבות אבן ועליהם ציורים מסתוריים, באגם הנמצא בתוך לוע הר געש כבוי, נראה כפרים המתקיימים על חקלאות צמח בננה שלא נותן פרי ונקרא false banana, נבקר בעיר בוטגירה ובאתר אביגה שאלה בדרך לאדיס אבבה לארוחת ערב אחרונה לפני הטיסה לארץ. טיסה חזרה רק ב23.00

מחיר הטיול: בקבוצה מעל 18 איש: 2980$

המחיר כולל:
טיסה סדירה תל אביב אדיס אבבה
שתי טיסות פנימיות אדיס אבבה – אקסום, גונדר – אדיס אבבה
10 לילות במלונות רמת תיירות טובה
ארוחות בוקר וערב – חצי פנסיון
אוטובוס צמוד טויוטה קוסטר המתאים לנסיעת שטח
כניסות לכל האתרים שבתוכנית
שיט בסירות באגמי טאנה וזיאווי
לפחות שלושה מופעים מוזיקאליים בבתי קפה מסורתיים
מדריך צמוד מקומי דובר אנגלית ומדריכים מקומיים נוספים באתרים
מדריך מומחה מטעם אתיופיה הקסומה – בר קריבוס
טיפים לנותני שירותים בחו"ל
מים מינראליים לכל הטיול
טיפול בהוצאת וויזה ותשלום על וויזה לאתיופיה

המחיר איננו כולל:
ארוחות צהריים (בגלל אופי הטיול העדפנו להשאיר זאת בחוץ, בכל מקרה ארוחות הצהריים יהיו קלות, חלקם ארוזות, והמחיר שלהם מינימאלי)
שתייה חריפה ואחרת
ביטוח בריאות – חובה
הוצאות אישיות
טיפ למדריך

הפוסט טיול לאתיופיה בחג המסקל הופיע ראשון במסע אחר

מועדון מסע אחר בשיתוף תרבויות עולמי

מדבר דנקיל נחשב לחם והיפה ביותר על פני כדור הארץ, הרי געש פעילים, מלחות, סלעים מינראליים צבעוניים, ובני העפאר המסתוריים, לידו נמצא רכס צפון אתיופיה הגבוה, עד 4000 מטר, מזג אוויר נעים, ערים ומנזרים חצובים בסלע, מרכזי תרבות יהודית ונוצרית עתיקה. שבטים ובעלי חיים. המסלול שלנו שונה מכל חברה אחרת ומגלה את אזורי אמהרה ההיסטורית (מחוז שואה) הלא מוכרים. זהו טיול לא קל מבחינה פיזית שאי אפשר לעשות אותו באופן פרטי, אלא רק בקבוצה 

הערות: טיול לאתיופיה מומלץ להתחסן. אנא בררו בלשכת הבריאות המקומית. אנו ממליצים על מרכז לרפואת מטיילים בשיבא, של פרופסור אלי שוורץ. הטיול הוא לא קל פיזי, בתנאים בסיסיים בחלקו, כולל קמפינג ועם קטעי הליכה של כמה שעות

לפרטים נוספים והרשמה>>

תוכנית הטיול

יום 1 שמורת אווש
נחיתה עם בוקר באדיס אבבה, נעלה על ג'יפים (נהג מקומי) ונצא לכיוון אזור אווש avash . נעבור דרך האגמים של דברה זית והעיר נזרת. ולעת צהריים נגיע לפארק לאומי אווש, באזור זה יש הרבה זברות, צבאים וציפורים, נבקר במפלי נהר האווש. (215 ק"מ) לינה בשמורת אווש

יום 2 אל שקע דנקיל
נצא לכיוון שקע דנקיל, המקום החם ביותר על פני כדור הארץ, אזור פעילות געשית חיה, ונופים מדהימים. ניסע מרחק רב יחסית 560 ק"מ, עד לפאתי המדבר, ליד ימת המלח של אפדרה, לינה קמפינג אפדרה afedera

יום 3 הר געש פעיל בארטה אלה
נבקר באגם המלח של אפדרה, שם מוציאים קוביות מלח למכירה בשווקי הצפון, כמו פעם. ניסע 60 ק"מ לקורסווד kursewad, שם יחכו לנו גמלים למסע הטרק אל הר ארטה אלה erta ela. נצא מאל דום הסמוכה למסע רגלי לעת ערב 4 שעות אל הר געש הפעיל של ארטה אלה, להגיע לשם בלילה לתצפית בפעילות הגעשית בלוע. לינה בקמפינג של ארטה אלה על פסגת הר הגעש, לינה של כמה שעות וקימה לפני הזריחה

יום 4 בתוככי המדבר הנורא בתבל
חזרה מוקדמת בבוקר, הליכה רגלית של 3 שעות למחנה של אל דום el dom ומשם בנסיעה של 84 ק"מ להמד אלה. ננוח מהחוויה המפליאה, לינה בקמפינג hamed ala

יום 5 שקע דלול
יום שלם של טיול בשקע דלול dalol, אחד המקומות הנמוכים ביותר על פני כדור הארץ, נראה את הסלעים הצבעוניים, המינרלים יוצרים כאן קשת צבעים מדהימה המכסה את פני האדמה. נראה את אגם אסל asal לינה בקמפינג המד אלה

יום 6 אזור תיגראי
נצא בדרכי שיירות הגמלים אל ההרים הגבוהים של אזור תיגראי (עד 4000 מטר) מזג האוויר יהפוך להיות נעים. אזור תיגראי הוא העתיק והיפה באתיופיה, בו תופעה מרתקת של כנסיות חצובות בסלע ונוף קדומים. נבקר בכנסייה עתיקה ונגיע לעת ערב לעיר מקאלה, בירת חבל תיגראי. לינה במקלה mekele

יום 7 בדרכי ההרים היפות
נצא בדרכי ההרים היפות אל לליבלה – פטרה של אתיופיה, העיר המופלאה החצובה בסלע, במידה והדרך תאפשר זאת נבקר בכנסיית ימרהנה כריסטוס שהיוותה הקדמה ליצירה של לליבלה, זהו האזור היפה והירוק ביותר של ההרים. שינוי מרענן מהמדבר, לינה בלליבלה

יום 8 מנוחה בליבלה
יום זה יוקדש למנוחה, צבירת כוחות וביקור בלליבלה המדהימה, נעבור על פני כל הכנסיות, נבין את המבנה הסמלי שלהם המייצג תיאולוגיה ומיסטיקה נוצרית גבוהה. נשתתף בטקסים במידה האפשר ובריקודים ושירה אתיופית בערב, נבקר בבתים של מקומיים, לינה בלליבלה

יום 9 מנזרים באגמים והרים
נצא לאזור לא מוכר של מזרח אתיופיה שלו חשיבות רבה מבחינת היסטורית והוא יפה מאין כמוהו, ניסע בדרכי ההרים על אגם הייק hayk, שם היה המנזר החשוב ביותר בימי הביניים, נבקר גם בעיר דסי ואם אפשר במנזר גיישה מרים gishen maryam. בדרך נראה אגמים, הרים, נחלים וייתכן שגם מעיינות חמים. נישן באזור קומבולצה kombolcha

יום 10 אל אזור הר סיני
נצא בדרך המלך ההולכת למרגלות ההרים עד שנגיע לקראת צהריים אל אזור הר סיני – דברה סיני, שם נעלה להרים הגבוהים בהם יש כמה מהמנזרים החשובים ביותר באתיופיה ובראשם מנזר הצלב – בו נמצאים שרידי הצלב האמיתי. נהנה מנוף ההרים ונרד לעת ערב ללינה באזור אנקובר ankobar הצופה אל שמורת אווש, בה התחלנו את הטיול שלנו

יום 11 אל אדיס והבייתה
נצא עם בוקר לכיוון אדיס, במידה והזמן יאפשר זאת נבקר באתרים בעיר, המוזיאון הלאומי, ואזור המרכז, נסיים במסעדה באדיס בדרך לשדה התעופה והביתה

מחיר הטיול 3400$ בקבוצה מעל 15 איש

המחיר כולל:
טיסות סדירות לאתיופיה
גיפים במדבר דנקיל, רכב שטח אוטובוס קוסטר בשאר הטיול
מדריך מקומי
מדריך ישראלי
כניסות לכל האתרים
לינה 10 לילות בקמפינג או במלונות 4 כוכבים או הטוב בנמצא
כלכלה מלאה – ארוחות צהריים ארוזות
מים מינראליים לכל הטיול
הוצאת וויזה אתיופיה

המחיר לא כולל
מה שלא כלול
הוצאות אישיות
שתייה חוץ ממים
ביטוח בריאות חובה
טיפ למדריכים ונהגים

הפוסט טיול לאתיופיה ומדבר דנקיל הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט הרצאה: אתיופיה – ארץ הנופים הפראיים, התרבויות והשבטים הופיע ראשון במסע אחר

אופי הטרק : טרק למיטיבי לכת המשלב חוויות זואולוגיות אנדמיות לצד מפגשים אנתרופולוגים מרגשים בנופיה המיוחדים של צפון אתיופיה.

יום 1 תל אביב – אדיס – גונדר

שהייתה בירת ,Gondar נצא בטיסת בוקר מוקדמת לאדיס ונמשיך בטיסת המשך לגונדר המדינה במאה ה 17 ,וקיבלה את הכינוי 'קמלוט של אפריקה' עת נבנו בה ארמונות המלכים ומבני ציבור מפוארים אחרים. נסייר בעיר בארמונות ובאתריה השונים.אחר הצהריים נבקר בוואלקה שרידי הכפרים של יהדות אתיופיה שהתגוררה באיזור ופזורים מסביב גונדר. לינה בגונדר.

יום 2 סימיאן פרק לודג' – סנקבר – שמורת הסימיאן העליון תחילת הטרק

בבוקר ניסע לעיר המחוז דברק הממוקמת 3200 מטר מעל פני הים. מדברק נמשיך בנסיעה לעבר הלודג' המקומי ונתארגן על כל הציוד ונתחיל בהליכה. אם יתמזל מזלנו נוכל לראות את בעליי החיים האופיינים לאזור בבוני הג'לדה , יעלים, שועל סימיאן ושפע ציפורים.לינה במחנה סנקבר 3200 מטר.

יום 3 סנקבר – ג'יץ

נצעד באזור הסימיאן הגבוה באזור האלפיני המיוער של הרי הסימיאן את הלילה הבא נבלה במחנה מקומי ג'יץ' 3600 מ'.

יום 4 ג'יץ – צ'נק

נמשיך למפלי ג'ין בהיר ונחווה נוף הרים מהמם עם צוקים מדהימים וצמחייה עשירה האופיינית להרים הגבוהים של צפון מזרח אפריקה. נלך לאיזור הסלעי המיוחד בהרי הסימיאן ונזכה בתצפית נפלאה על הקניונים באזור – לינה בחניון 3600 מ'. בצ'נק .

יום 5 צ'נק – אמביקווה

נטפס בתוך הערוץ עד למעבר בוואהיט ( 4200 מ') ונראה לראשונה את את רס דאשאן הפסגה הגבוהה ביותר בהרי הסימיאן (4620 מ) . משם נרד לנהר המששה (2800 מ') ונעלה לאחד הכפרים (אמביקווה) ללינה בחניון המקומי בגובה 3600 מ'.

יום 6 אמביקווה – פסגת ראס דשאן – אמביקווה

נשכים קום לטיפוס על פסגת הרי הסימיאן ,לפסגת ראס דאשן 4620 מ' משם נוכל לצפות על כל רכס הרי הסימיאן ,לאחר מכן נחזור למחנה ללינה באמביקווה. יום קשה וארוך שבו נעלה 1000 מטר ונרד 1000 מטר.

יום 7 אמביקווה – סונה

יום ארוך ,קשה ומרתק ,נעזוב את רכס הסימיאן הגבוה לכיוון הרכס הצפוני. אזור זה הנו חקלאי ופזורים בו כפרים ציוריים. נעבור בעיירה ארקוזי ונמשיך עד סונה שיושבת על שפת המצוק על נוף שבין רכסים – רכס הסימיאן הגבוהה ורכס הסימיאן הנמוך. לינה בסונה.

יום 8 סונה – מקרביה ירידה לסימיאן התחתון

את הבוקר נתחיל בתצפית לעבר הסימיאן התחתון ואחר כך נתחיל בירידה ארוכה לסימיאן התחתון. נרד כ- 1200 מטר לערוצי הנחל של הסימיאן התחתון . באזור זה יש הרבה מים ונוכל להתרחץ במעיינות המקומיים. נלך לאורך הערוץ ונלון בחניון מקומי בגובה 2100 מטר . לינה במקרביה.

יום 9 מקרביה – מוליט

יום הליכה של 12 ק"מ בעמקים יפים , משקי חקלאות וחי פראי הפזורים באזור. לינה בגובה של 2400 מטר צמוד לכפר קסום. לינה מוליט

יום 10 מוליט – אדי ארקאי – אקסום

נצעד ביומנו האחרון כ- 6 ק"מ עד לכפר לאדיארקאי , משם יאספו אותנו הרכבים וניסע צפונה למחוז טיגרה שבצפון אתיופיה . לאקסום לינה.

יום 11 אקסום – לליבלה

בבוקר נבקר בחלק מאתרי אקסום העיר בה על פי המסורת נמצא ארון הברית לאחר מכן שנחשבת בעיני האתיופים ל'ירושלים החדשה'. העיירה ,Lalibela בצהריים נטוס לליבלה נקראת על שם המלך לליבלה שחי במאה ה 12- וייסד כאן את בירתו . באותה עת נחצבו בתוך הסלע מכלול כנסיות, שפועלות עד היום, והן 'אתר מורשת עולמית'. לינה בלליבלה.

13 לליבלה – אדיס אבבה – תל אביב – ימים 12

נשלים את סיורנו בלליבלה בביקור בשוק המקומי ובסיור בכנסייה מקומית מיוחדת החצובה בסלע . ולקראת הצהריים נטוס לאדיס אבבא ומשם בטיסת המשך חזרה ארצה. נחיתה . בבוקר היום 13.

תוספת ליחיד בחדר $185

המחיר כולל:

• טיסות בינלאומיות בחברת אתיופיין איירלינס ו- 3 טיסות פנים יחד עם מיסי נמל.
• לינה: בתי מלון מדרגת תיירות , ובטרק בקמפינג.
• תחבורה: אוטובוסים מקומיים, 3 טיסות פנים בחברת אתיופיין איירלינס.
• כלכלה: כל הארוחות מארוחת צהריים ביום הראשון ועד לארוחת צהריים ביום האחרון ,במהלך הטרק כלכלה מלאה כולל מים מינרלים לשתיה.
• דמי כניסה לאתרים ולשמורות + שמורת הר סימיאן
• צוות לוגיסטי של סבלים פרדות מסע לסחיבת הציוד , מדריך מקומי, טבח ועוזר טבח לטרק , ומדריך ישראלי
• כל הציוד לטרק – אוהלים , מזרונים
• דמי רישום וטיפול
• טלפון לוויני

המחיר אינו כולל: ביטוח אישי ומטען, אשרת כניסה לאתיופיה על סך $60 שתייה והוצאות אישיות

לתשומת לבכם:

– חיסונים – לקבלת מידע על חיסונים יש להפנות ללשכת הבריאות באזור המגורים.

– תנאי תשלום ודמי ביטול – כמופיע בדף הרישום המצורף.

-יש לקחת בחשבון שלוח הזמנים בטיסות פנים לאתיופיה יכול להשתנות.

– בטיסות הפנים באתיופיה לא ניתן לקחת יותר מ- 20 ק"ג מטען בטיסות.

– לצורך ויזה לאתיופיה יש צורך בדרכון עצמו בתוקף 1/2 שנה + שתי תמונות פספורט זהות – הדרכון חייב להגיע למשרד אקו טיולי שטח בדואר רשום עד חודש לפני יציאת הטיול.

– מחיר מס הנמל והדלק עודכן ב- 20.12.2018 ,במידה ויהיו שינויים במס הדלק והנמל יותאם הדבר למחיר הטיול.

– הטרק מיועד למיטיבי לכת בעלי כושר גופני טוב והוא עובר נע בגבהים שבין 3200 מטר לפסגת ראש דאשאן בגובה 4620 מטר.

הפוסט טרק בהרי הסימיאן באתיופיה – 13 יום הופיע ראשון במסע אחר

את קשת הרגשות הרחבה אני פוגשת אצל מטיילים במסעות אותם אני מדריכה לאפריקה, ובמפגשים עם השבטים המקומיים. אפריקה לימדה אותי להתבונן ללא שיפוטיות וללא ביקורת. אני משילה כל מה שאני יודעת, ובאה לחוות וללמוד עכשיו, את הרגע. כאישה וכמדריכה, המפגשים עם נשות השבטים השונים מעוררים בי את המחשבה איך היו נראים חיי אילו הייתי בת לשבט אפריקאי, ולא בת לשבט יהודה בארץ ובמדינת ישראל.

במפגש עם שבטים מקומיים למדתי להתבונן בלי שיפוטיות וללא ביקורת | צילומים: גילה התרסי

בת שבט המסאי: הפרות לפני הכל

בביקורים באפריקה אני פוגשת את שבט המסאי, שבט החי בקבוצות קטנות ועצמאיות הפזורות ברובן בדרום קניה ובצפון טנזניה. השבט מונה בסך הכל כמיליון איש, אך הוא בעל נוכחות מרשימה בתודעת העולם בזכות המראה המטופח של אנשיו, תכשיטיהם הצבעוניים ובזכות ריקוד הקפיצות השבטי המפורסם בו מנתרים הגברים לגובה (החזקים שבהם מגיעים אפילו עד לגובה של מטר מעל הרצפה).

אילו הייתי בת לשבט המסאי הייתי לומדת מילדות את חוכמת השבט על ידי שמיעת סיפורים בעל פה, העוברים מדור לדור במשך חמש מאות שנים. הייתי חולקת את  ה"בומה" (אזור מגוריי בכפר המעגלי המורכב מבקתות בודדות) עם נשים אחרות, שחלקן נשואות לבעלי וחלקן לקרובי משפחה. החיים שלי על פני כדור הארץ היו מתנהלים בשטח קטן של מספר קילומטרים רבועים בלבד, הכוללים את הכפר שלי ואת הכפרים השכנים, שעם אנשיהם הייתי נפגשת בטקסים, בנהר וביום השוק השבועי.

ביקור בשבט המסאי

כל חיי היו מורכבים משני מעגלים – המקום בו נולדתי וגדלתי, והמקום אליו נדדתי בעקבות נישואי. המעבר ממעגל ילדותי למעגל בעלי היה נתפס בעיניי כמו מעבר לעולם אחר וחדש לגמרי, גם אם כפרו היה למעשה רק כמה עשרות קילומטרים מאזור הולדתי. את חיי הייתי מעבירה בקישוש עצים לבישול, בחיפוש אחר צמחי מרפא מצמחיית הבר, בסחיבת מים על ראשי או בערימת עצים על גבי, בחריזת תכשיטים, קליעת סלים ומחצלות ובמכירת מזכרות לתיירים בניסיון לשמור את הכסף לעצמי (ולא רק לפרנס את הגברים בחיי), על מנת לנהל משק כלכלי עצמאי לי ולילדיי שלי. לו אחד מילדיי או קרוב משפחה היה חולה בתסמיני מלריה, הייתי אוספת גללים של פילים, מייבשת אותם ועוטפת עם שמיכה מסאית אדומה את גוף החולה לצד מדורה בה נשרפים הגללים. העשן יגרום להזעה מרובה אצל החולה וסיכוייו להירפא יעלו. למה גללים של פילים? הפיל הולך קילומטרים רבים בסוואנה וגם ביערות הטרופים, אוכל ענפים, גזעים, שורשים ועלים, בעוד מערכת העיכול שלו מעכלת רק חלק קטן מכל מה שהוא אוכל. בערך כשבעים אחוז זוהי תצרוכת לא מעוכלת אשר נפלטת לאדמה בגושים גדולים, והנה יש לי בית מרקחת לצמחי מרפא שהפיל ליקט עבורי. לכן הייתי אוספת גללים של פילים, מה שנחשב כמציאה חשובה לשעת חולי ומזור.

לו הייתי אמא מסאית הייתי נאלצת לשלוח את ילדיי לבית הספר לחינוך חובה, אך אם יש חוסר בידיים עובדות החוק הופך לשולי כיוון שצריך לפני הכל לדאוג לדבר החשוב ביותר – הפרות. הפרות שבבעלות הגבר הן סמל סטטוס וקובעות את מעמדו, ראש המשפחה, ולכן גם ממוקמות במרכז הכפר לשם הגנה מחיות הבר שסביבנו. אם כך, בלית ברירה הייתי מפרה את החוק ושולחת את הבן שלי לרעות צאן לבדו על זמן בית הספר, כבר בגיל 7, באזור בו יש חיות בר מסוכנות. הייתי מציידת אותו בבקבוק דייסה למהלך היום ובמקל להגנה. כמובן שלא הייתי שולחת אותו ללא קמע נגד פילים.

למרות שיש חוק חינוך חובה, לפעמים הצורך לשמור על הפרות גובר על החוק

כבת שבט יהודה שנולדה בישראל אני מלמדת את ילדיי היוצאים לדרכם על זהירות בדרכים ומפגש עם אנשים זרים, אך אילו הייתי בת שבט באפריקה באזור של חיות בר הייתי מלמדת על מפגש עם אותן החיות. "ילדי, אם תפגוש בבפאלו – תשתדל כמה שיותר מהר לרוץ ולטפס על עץ קרוב, אם תפגוש פיל והקמע לא עוזר – תדמה את עצמך למת (נצפו פילים שמכסים את מתיהם בענפים אז אלה סיכוייך לשרוד ילד קטן שלי) ואם תפגוש נמר – תלך לאט לאט חזרה לכפר ותזרוק לו תרנגולת".

לו הייתי בת שבט מסאי הייתי עם ילדיי כל היום, במטלות היומיום, בישיבה האינסופית מתחת לעץ הבאובב או בצל הסוכה הקטנה ומאפשרת לילדיי ללמוד את החיים מהתנהלות היומיומית שלי ושל שאר האנשים החיים אתנו. הילד הקטן הוא חלק מהשבט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אין חוג תנועה, או חוג בישול, או חוג ליקוט. האנשים, הצמחייה ובעלי החיים הם בית הספר לחיים שלו.

בת שבט ההדזבה: ליקוט שורשים וצמחי בר

אני ממשיכה במסע המדומיין שלי ועוברת לשבט שכן, לארצם של אנשי ההדזבה, שבט של ציידים לקטים. אנשי השבט חיים בצפון טנזניה משני צדי ימת אייאסי, המזרחי והמערבי. הם נחשבים לאחת החברות הקדומות בעולם, ומונים כאלף אנשים בלבד, החיים באותו אזור למעלה ממאה אלף שנים. זהו שבט קטן המשמר תרבות וידע קדום של צייד וליקוט.

לקטות משבט ההזדבה

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי יוצאת ללקט שורשים, צמחי בר ופירות מלפחות 200 מינים שונים לפי מחזוריות הצמיחה והבשלות של הטבע. הייתי דואגת לעצמי ולכוחותיי בהווה, כי אם יש אוכל – אז אוכלים (את מה שנותר לי הייתי מביאה לשאר החבורה). כמובן שאת פעולת הליקוט הייתי עושה בזהירות כדי להימנע מפגיעה בשורשי הצמח או העץ כדי שימשיך לגדול ולתת מזון בעתיד. אם הייתי מוצאת מחילה של מכרסמים הייתי לוקחת מכרסם לצלייה לפי צרכיי, ושמה לב להשאיר את הזכר והנקבה הפוריים, כדי שימשיכו להתרבות ושמחזוריות החיים תמשיך.

נשים וילדים משבט ההדזבה. השבט מונה רק אלף אנשים | צילום: franco lucato / Shutterstock.com

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי בזוגיות עם גבר, ובאמת היינו נחשבים לזוג, אך הייתי גם יכולה להחליף בן זוג ולהיות בזוגיות עם הצייד הטוב ביותר או הצלף הטוב ביותר או עם מספר הסיפורים המצחיקים ביותר והייתי ממשיכה לגדל את ילדיי גם עם בני הזוג המתחלפים.

בת שבט ההאמר: מנערות לבגרות

בהמשך המסע "לו הייתי", אני עוברת לדרום אתיופיה, לשבט ההאמר. אנשי ההאמר מונים כארבעים אלף אנשים באזור סוואנה יבש וקשוח במיוחד בין נהר האומו לבין ימת צ'ואו. הם עוסקים במרעה ובחקלאות ועד לפני כארבעים שנה הם היו מבודדים, כי אזור מחייתם לא היה נגיש.

לו הייתי בת האמר צעירה, ביום טקס המעבר לבגרות של אחד מנערי השבט, טקס "האוקלי" המעניק גם כשירות להינשא, הייתי קמה בבוקר בהתרגשות רבה ביחד עם שאר חברותיי. היינו מורחות זו לזו אבקה אדומה, שהכנו מאבן חול אדומה ושומן בקר, על תסרוקת החימר העשויה מצמות קטנות ועל הגוף. הייתי מתקשטת בצמידי פעמונים על רגליי, לובשת שמלה צבעונית חגיגית שהכנתי, עוטפת את פלג גופי העליון בפיסת בד החושפת את הגב ומתרגשת ומקווה שהאחראי על הטקס ההצלפות יגיע בזמן. עליו להגיע מהכפר הסמוך הנמצא במרחק של 12 ק"מ, אך אם הוא לא יגיע מספיק זמן מראש לפני השקיעה, הטקס יידחה ליום אחר וכל ההכנות היו לשווא.

טקס ה"אוקאלי" בשבט האמר

לו הייתי נערה בת לשבט ההאמר ביום מרגש זה הייתי יושבת עם חברותיי הצעירות מתחת לעץ בתוך ערוץ נחל אכזב רחב ומחכה בהתרגשות לתחילת טקס ההצלפות, שהוא מנת חלקן של הנשים. חברותיי ואני היינו מתחילות לרוץ בהתרגשות כשקול הפעמונים שעל רגלנו מצלצל ומרעיד את האוויר בצלילים קופצניים ושמחים. הייתי תוקעת בחצוצרה קטנה תוך כדי קפיצות שמחה והתרגשות, ובעיקר עומדת על זכותי בגאווה לקבל כמה שיותר הצלפות על הגב מענף שהכנתי מראש, אותו אני נותנת לגבר צעיר שיצליף על גבי עד זוב דם. הצלקות על הגב הן סימן היכר ליופי, לחוזק, לחוסן, ליכולת עמידות והן מסמלות אישה חזקה וראויה להקמת משפחה.

בת שבט האמר רצה כאחוזת אמוק לקבל הצלפות בעוד שחברתה מחזיקה אותה

לאחר סיום טקס ההצלפות, הריקודים, השירה וצביעת הפנים נעלה מערוץ הנחל לעבר הכפר, שם נערך טקס קפיצה מעל שוורים, בו הנער המיועד להפוך לגבר מדלג מעל לארבעה שוורים בדילוגים מהירים מאחד לשני.

רב הדומה על השונה

בכתיבתי על נשים באפריקה לא התייחסתי הפעם לנושאים הנחשבים כ"בוערים", כמו מילת נשים ומעמד האישה. רב הדמיון על השונה בין נשים הגרות בבית אבן בחיים מודרניים לנשים הגרות בבית ארעי מעשי ידיהן. הצרכים והרצונות בדרך להישרדות והמשכיות דומים, אך הדרך להשיג את המטרה שונה. כשביקרתי בשבט האמר הייתי אורחת שלהם כמה ימים, הזרה היחידה בטקס ה"אוקאלי". משכה את תשומת לבי אישה שהמשיכה לרוץ אחוזת אמוק עם הענף ביד במטרה לקבל עוד הצלפות, למרות ששלב ההצלפות עבר וכבר עלינו מערוץ הנחל לכפר. אותה אישה המשיכה לרוץ עם הענף ומאחוריה רצה בת שבט אחרת ששמרה עליה וניסתה להרגיע אותה. חייכתי לעצמי ולה ואמרתי לה במבט שכולנו היינו בשלב זה או אחר בחיינו אחוזות אמוק להשיג את מבוקשתנו, וטוב שיש חברה תומכת ששומרת.

השבטים באפריקה מנסים לשמור על אמונותיהם ואורחות חייהם למרות השינוי שמביאים התיירים והמפגש עם האחר. הביקור באפריקה מאפשר לנו הצצה חטופה למציאות שונה וזרה, לעיתים מאתגרת ולעיתים קסומה, ובזכותה אנחנו לומדים על עצמנו כיחידים וכחברה.

____

גילה בן ארי התרסי – מדריכת טיולים ותיקה, בעלת ניסיון עשיר בהדרכת טיולים באפריקה. מדריכה מגוון טיולים בשיתוף חברת מיי טריפ לאפריקה – לצפייה בטיולים הקרובים לחצו כאן

צילום תמונה פותחת: Dennis W Donohue / Shutterstock.com

הפוסט שבטים באפריקה: להיות בת שבט הופיע ראשון במסע אחר