אלי סלמה. ‏בתמונה של אלי יש חיתוך לא קונבנציונלי, אבל כזה שמאפשר לנו לראות מה חשוב באמת. זוג ג׳ינג׳ים מכורבלים אחד בתוך השני, בתמונה שמראה חום, אהבה וידידות. צילום מושלם לאווירה של חורף שמתקרב ובא.‏

רוחמה מטלון. ‏בתמונה שצילמה רוחמה יש איזון. איזון בין נופי הגולן החומים, כאשר ברקע נראית גמלא העתיקה, לבין קווי השמיים הכחולים, ולבסוף הכוורות. הן אמנם בולטות בצורתן המרובעת אל מול הנוף, אך גם הן מכילות דבש טבעי ודבורים רוחשות – חלק ממרקם החיים של הטבע

אירית באר גבל. ‏בתמונה אנחנו שמים לב גם לפרח הצהוב, שקמל מטה ולידו ניצן חדש שמבטא צמיחה, כשברקע נראים עוד פרחים. הצבע הצהוב האופטימי של התמונה יפה ונעים לעין והחדות המדויקת מוכיחה שוב איזה יופי אפשר לתפוס גם במצלמת הנייד

זיו צדוק. ‏הצילום של זיו מוקפד ומדויק וניכר שנעשתה ביצירתו מחשבה רבה. מיקום העלה הוא נכון ומדגיש אותו בהתאם לחוק השלישים. הקו האלכסוני שבאמצע נעים לעין והתמונה אבסטרקטית ומעניינת

זיו צדוק. ‏בצילום של זיו ניכרת ההשקעה. כדי לצלם את התמונה מהזווית הזאת יש צורך להתכופף ולשכב ממש על המגלשה האדומה. כדי להתמקד בצבע אדום ולא לפספס גם את הרקע מאחור זיו השתמש בעדשה אולטרה רחבה. בצילום מזווית נמוכה נוצר לנו כאן תמונה מלאת צבע, שמדגימה בצורה טובה איך צילום טוב יכול להפוך את הרגיל – לבלתי רגיל

סמי ממן. ‏סמי בחר לצלם לאורך ולהדגיש את הפרח הסגול היפיפה בתאורה של שמש. הרקע מטושטש תורם אף הוא להדגשת הנושא. תמונה יפה ואסתטית‏

ענת טנא. הפורטרט שצילמה ענת מציג אישה שלבושה באופן מיוחד – הספרנית שמקריאה סיפור לילדים בטבע. המבט הישיר למצלמה  וההתמקדות בעיניים מאפשרים לנו להתחבר לדמות ולהמציא בראש סיפור שלם של משמעותה

שרה ברניץ. לפעמים כל מה שצריך זה להתמקד ולהתקרב, והמצולם יעשה את כל השאר. במקרה הזה המצולם הוא הנכד של שרה. צילום במצב דיוקן מאפשר להדגיש את תווי הפנים והעיניים, לטשטש את הרקע ובכך להראות את הייחודיות של פניו

‏רוחמה מטלון. בקורס אנחנו לומדים שבעוד צילום עם זום למרחק הוא חיסרון של המצלמה בסמארטפון, צילום מקרוב הוא יתרון גדול. צילום של זרעי החוטמית שצילמה רוחמה מאפשר ממש להבחין בכל פרט פרט בצמח היבש, וזה יכול אף לשמש כלי לזיהוי צמחי בר

רות ברונשטיין. ‏בצילום של רות, נראה פרח ההדס בצורה ברורה וחדה על רקע מטושטש. בתמונה נראים גם הענפים והפירות שלו, בכך אנחנו עדים לכל חלקי הצמח. שימוש נכון במצב דיוקן יוצר את האפקט הזה

קרן שטנר. צילום בנייד מאפשר לנו להסתכל מקרוב על הדברים היפים שבחיים. קרן מצאה פרח היביסקוס כתום יפהפה, צילמה במצב דיוקן כדי להדגיש אותו ובחרה ברקע כהה יותר כדי להוסיף להדגשה. צילום אסתטי ויפה

נועה שוהם. הכל זה במבט – האופי, ההתנהגות, הרגש. הצילום ממסגר את המצולמת ברקע הארון שמאחוריה, מוקפת בנייר ועפרון, יחד עם עיניים שמופנות ישירות אל הצופים. אנחנו יכולים כבר ליצור סיפור בראש של הדמות המצולמת, וכך בנוי פורטרט טוב

נורית שבח. צילום יפה לא חייבים לתפוס, אפשר גם ליצור. בצילום של נורית, שתי הדמויות האפורות שמביטות מטה אל הפרח שבולט באדום, יוצרות לנו סצנה מעניינת יש מאין

אסתר סיטון. בצילום של אסתר רואים ברוש, באלכסון יפה בלב התמונה. הצבעים החמים של שעת בין הערבים, יחד עם החומה שברקע, תורמים לאווירה נעימה וחמימה.

הפוסט גלריית צילומים מקורס צילום בסמראטפון – 10.25 הופיע ראשון במסע אחר

שדרות אלגנטיות ושוק פשפשים ססגוני

באופן טבעי כדאי להתחיל את הטיול בטביליסי, בירת גאורגיה. במבט ראשון, למרות המיקום, על התפר בין אירופה לאסיה, לאורך דרך המשי ההיסטורית, טביליסי נראית כבירה אירופית לכל דבר. הרחוב הראשי שלה, שדרות רוסתוולי, נקרא על שם המשורר הגאורגי הנודע שותא רוסתוולי, שהפואמה האפית שלו "עוטה עור נמר" תורגמה לעשרות שפות, בהן עברית. לאורך קילומטר וחצי השדרה האלגנטית מציעה להולכים בה מדרכות רחבות, כיכרות יפות מעטרות בפסלים, עצים נאים, חנויות יוקרתיות ואווירה אלגנטית.

טביליסי, בירת גאורגיה והעיר הגדולה בה, משתרעת על שתי גדותיו של נהר הקורה

כאמור, במבט ראשון נראה שאתם בבירה אירופית, אבל האדריכלות מסגירה את ההבדל: עירוב בין מזרח למערב, עם מבנים מרהיבים ביופיים. בין השאר, כדאי להקדיש תשומת לב לתיאטרון הבלט והאופרה, בשדרות רוסתוולי 25. בתיאטרון, בסגנון ניאו-מורִי, עם אלמנטים מהאדריכלות המוסלמית, מופיעות להקת הבלט הלאומית והאופרה הלאומית של גיאורגיה. כמה בניינים משם, במס' 17 ו-19 נמצאים המוסד הממלכתי לתיאטרון וקולנוע והאקדמיה לקולנוע, שעל המדרכה לפניהם מוטבעים כוכבים עם שמות של שחקנים ובמאים גאורגים מובילים. בהמשך יש כמה מוזיאונים מצוינים ובניין הפרלמנט. מתחת לשדרה עובר אחד משני קווי הרכבת התחתית של טביליסי, עוד משהו שאצלנו עדיין בגדר חלום רחוק.

שדרות רוסתוולי. אלגנטיות אירופאית לצד אדריכלות שמשלבת אלמנטים מזרחיים, דוגמת תיאטרון הבלט והאופרה (בתמונה העליונה)

אווירה שונה לגמרי, אם כי מלבבת לא פחות, תמצאו בשוק של הגשר היבש. זהו שוק הפשפשים של טביליסי, שפועל כל יום בין 10:00 ל-17:00. הוא מתפרש באזור של גשר שעובר מעל כביש ולא מעל נהר, ומכאן שמו. עשרות רוכלים מציעים את מרכולתם על שולחנות או על שטיחים הפרושים על המדרכה. מה תמצאו כאן? יותר נכון לשאול מה לא תמצאו. ערבוביה מפוארת של ספלי חרסינה וקומקומי תה תואמים, מכשירי רדיו ישנים, תכשיטים, מדליות ממלחמת העולם השנייה, פוסטרים וסמלים סובייטיים, חרבות ופגיונות, שעוני יד ושעוני קוקייה, גלויות בנות עשרות שנים, אפילו מסכות גז ששימשו במלחמה רחוקה, וזאת רק ההתחלה. בפארק הסמוך, אמנים מקומיים מציעים למכירה ציורים ואריגים בעבודת יד. כל אלה מהווים הזדמנות פז לקנות מזכרות לעצמכם ומתנות קטנות ומיוחדות לנשארים בבית.

שוק הגשר היבש. כל מה שלא ידעתם שאתם רוצים או צריכים, והרבה מעבר

עיר עתיקה, בתי כנסת ויין

העיר העתיקה של טביליסי  נוסדה במאה החמישית לספירה, ומאז ועד היום היא משמשת כמרכז חברתי, פוליטי ותרבותי חשוב, וגם אבן מושכת לתיירים. היא משתרעת על גדת נהר הקורה (או בשמו הגאורגי מטקווארי), ומשלבת שלל סגנונות בנייה, שהבולט בהם הוא מבני אבן מסורתיים עם מרפסות עץ מעוטרות שתלויות מעל הסמטאות. בלב האזור ההיסטורי נמצא הרובע היהודי של טביליסי, שכולל שני בתי כנסת פעילים, בית הכנסת הגדול ובית הכנסת הקטן, הסמוך לו. ברחוב Kote Afkhazi ובסמטאות היוצאות ממנו פועלות כמה מסעדות כשרות, בהן מסעדת דוד ומסעדת ירושלים, המציעות מנות מהמטבח הגאורגי והישראלי, הזדמנות לשומרי כשרות ליהנות מחינקלי וחצ'פורי לצד פלאפל וחומוס. קיר המוקדש לזכר רבנים ונכבדי הקהילה, כולל תמונות ושמות, ממוקם במרחב הציבורי סמוך לבתי הכנסת ואליו נוסף מיצג זיכרון נוגע ללב לקורבנות ה-7 באוקטובר.
איפה? בית הכנסת הגדול נמצא ב-Kote Apkhazi 4.

בית קפה בעיר העתיקה

בעיר העתיקה נמצא גם מוזיאון היין. הוא ממוקם במרתפים של בניין יפהפה מהמאה ה-17 ומציג ממצאים ארכאולוגיים ואתנוגרפיים הקשורים להיסטוריה בת אלפי שנים של ייצור יין בגאורגיה. המוזיאון מציע סיורים מודרכים שבהם לומדים את השיטה המסורתית של יישון יין בכדי חרס, ועל מה שמייחד את ייצור היין המקומי לעומת יינות צרפתיים או איטלקים. כדי להבין טוב יותר את מורכבות הטעמים, אפשר להצטרף לטעימות יין במוזיאון. איפה? 8 Sioni.

תצוגה במוזיאון היין. בגאורגיה מייצרים יינות מזה 8,000 שנים

לטפס לגבהים ולהשקיף על העיר

בטביליסי פועלים שני רכבלים עיקריים המטפסים לנקודות תצפית יפות על העיר. האחד יוצא מפארק ריקה שעל גדת נהר הקורה, עובר מעל הנהר ומגיע אל מתחם מצודת נריקלה ופסל אמא גאורגיה. הנסיעה קצרה ולא תלולה במיוחד, ואת הדרך חזרה אפשר לעשות ברגל (המסלול אינו נגיש לעגלות ילדים וכיסאות גלגלים). רכבל נוסף, חדיש ובעל קרונות גדולים עם קירות שקופים, יוצא מרחוב Chonkadze במרכז העיר, מתחנה היסטורית בעלת אדריכלות מרהיבה. הוא חולף מעל בתי העיר ומטפס על צלע הר מתצמינדה (Mtatsminda) עד לפסגה. מצד אחד של הקרון אפשר לצפות על בתי העיר והנהר, מצדו האחר על הצמחייה העשירה שמכסה את ההר. בפסגה יש מרפסת תצפית המשקיפה על העיר וסביבתה, מגדל טלוויזיה אייקוני ופארק עם גלגל ענק שמסתובב לאטו ומאפשר לספוג עוד ועוד מהנוף. כדאי לעצור כאן לארוחה במסעדת Funicular, שמגישה מאכלים גאורגים מצוינים, בהם צ'יבוריקי – סוג של כיסון ענקי מבצק דקיק ממולא בבשר ומטוגן, ופונצ'יקי – סופגניות מרובעות ממולאות בקרם וניל. אמנם תאלצו לזנוח את הדיאטה, אבל האוכל הנהדר מצדיק את ההקרבה והוא מפתיע בטעמיו ובאיכותו, ודאי בהתחשב במיקום התיירותי. איפה? המסעדה נמצאת בתוך פארק מתצמינדה, אתר.

תצפית על טביליסי והסביבה ממרומי הר הר מתצמינדה

שם המסעדה מרמז על דרך נוספת להגיע לראש ההר ולרדת ממנו – בפניקולר, שנוסע לאורך מסילה צרה ותלולה מאוד. אם הגעתם למעלה ברכבל, כדאי לכם לרדת בפניקולר. התחנה העליונה שלו נמצאת ממש בפתח המסעדה, התחנה התחתונה היא ברחוב Daniel Chonqadze, במרכז העיר. שימו לב שיש תחנת ביניים, אם אתם רוצים לחזור למרכז, אל תרדו בה.
לפני הפרידה מטביליסי, מומלץ לחצות את גשר השלום שעובר מעל הנהר. זהו גשר להולכי רגל שמעוצב בצורת קשת, עם שלד פלדה מכוסה בפאנלים שקופים של זכוכית, שדרכם אפשר להשקיף על הנהר ועל הסירות ששטות בו. בלילה, עשרות אלפי נורות לד מאירות את הגשר ויוצרות מופע אור ייחודי.

הרים צבעוניים ומנזרים חצובים בסלע

בתחילת הנסיעה מזרחה מטביליסי הנוף ירוק ורגוע, עם גבעות מעוגלות ופרות שרועות באחו. ככל שממשיכים בנסיעה לכיוון מזרח, הגבעות הופכות צחיחות יותר, היצורים החיים היחידים שנראים הם עדרי כבשים שחוצים את הכביש או הולכים לצדו, הרועה רכוב על סוס וכלבי הרועים במאסף.
סמוך לגבול עם אזרבייג'ן, בנקודה הכי מזרחית שאפשר להגיע אליה ועדיין להישאר בגבולות גאורגיה, נמצא מתחם המנזרים המרתק דוד גארג'ה (David Gareja). עוד לפני שמטפסים בשביל ממגרש החניה אל המתחם עצמו, כדאי לעצור ולהסתכל מסביב. הנוף הצחיח, דמוי מדבר, מאופיין בגבעות טרשיות, ששכבות צבעוניות של מינרלים עוברות דרכן, מה שהעניק להן את הכינוי "הרי הקשת". הניגוד בין האזור הצחיח והמבודד למורשת האנושית העשירה של מתחם המנזרים מהפנט ודרמטי.

"הרי הקשת". נוף צחיח מהפנט ביופיו מקיף את מתחם המנזרים דוד גארג'ה

מתחם דוד גארג'ה הוקם במאה השישית לספירה על ידי הנזיר דוד גארג'לי, שהיה אחד מ-13 האבות – קבוצה  של מיסיונרים נוצרים שהגיעו לגאורגיה מאזור מסופוטמיה כדי לחזק את הנצרות במדינה. המנזר הראשון נוסד בתוך מערה טבעית, ובהמשך, בעיקר בין המאות ה-11 ל-13, הוא התרחב מאוד והפך למרכז דתי וכלכלי חשוב, עם יותר מ-20 מנזרים חצובים בסלע, שבהם גרו אלפי נזירים. כיום המתחם פועל בעיקר כאתר עלייה לרגל. הביקור במקום מתרכז במנזר הראשי שבמתחם, מנזר לברה, ובטיפוס על הגבעה הסמוכה, שם נמצא המנזר אודבנו, שממנו יש תצפית פנורמית על הנוף הצחיח ועל הגבול עם אזרבייג'ן.

מתחם המנזרים דוד גארג'ה

איך מגיעים? מתחם המנזרים נמצא כ-80 ק"מ מדרום-מזרח לטביליסי, אין אליו תחבורה ציבורית והדרך היחידה להגיע היא ברכב, בנסיעה אורכת קצת פחות משעתיים.

יין ישמח לבב אנוש

חבל קָאחֶתִי (Kakheti), ממזרח לטביליסי, הוא לב ליבה של תרבות היין הגאורגית. הגאורגים היו מהראשונים לייצר יין בהיסטוריה האנושית, לפני כ-8,000 שנה, ובארצם יש מאות של זני מורשת של גפנים, כלומר זנים שצומחים רק כאן. בשיטת הייצור המסורתית, היין מיושן בכדי חרס גדולים שנחתמים בשעווה ונקברים באדמה. זמן התסיסה של היין קצר יחסית לזה של יינות ממדינות אחרות, דבר שאחראי לטעמים עזים וחדים ולצבעים שונים מהמוכר מיינות צרפתיים או איטלקיים. צבעו של היין הלבן ענברי, כמעט כתום, ואילו היינות האדומים לעיתים כהים כל כך עד שהם נראים שחורים. ייצור היין הגאורגי זכה להכרה בינלאומית ב-2013, כשהוכתר כמורשת תרבותית בלתי מוחשית מטעם אונסק"ו.
הטיול בחבל קאחתי עובר בנופי כרמים ועמקים, כשהרי הקווקז משמשים תפאורת רקע יפהפייה. במהלך הנסיעה בדרך היין הגאורגית אפשר לעצור לטעימות ביקבים ובאחוזות יין. עצירה שהיא בגדר כמעט עצירת חובה (כמעט, כי אני לא מאמינה ב"חובות" בטיול) היא בעיירה סיגנאגי (Sighnaghi).

סימטה בעיירה סיגנאגי, בלב חבל היין קאחתי

עוד לפני שיוצאים להכיר את העיירה המקסימה, כדאי לעצור במסעדת דמעות הפסיון (Pheasant's Tears) שהיא חלק מיקב משפחתי. התפריט מורכב מהרבה מאוד מנות צמחוניות, שמוגשות למרכז השולחן, כל אחת טעימה מקודמתה. לעגבניות יש טעם של פעם, החצילים נמסים בפה, תפוחי אדמה מטוגנים עם חתיכות קטנות של שום, פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, כל כך טעימים עד שכמעט אין צורך ברוטב הטבילה המוגש לצדם. הלחם הלבן השטוח, שמזכיר במראהו את הפוקצ'ה האיטלקית, הולך נהדר עם החמאה העשירה והמשובחת. רגע לפני שנאנחנו בסיפוק מכל אלה, הגיעה לשולחן מגש של משולשי בצק דקיקים שעטפו מילוי של תרד ובצל, טעים כל כך שחיסלנו אותו ברגע. את כל אלה ליווינו ביין לבן בעל צבע ענברי שמיוצר ביקב המשפחה. איפה? 18 Baratasvili, אתר.

דמעות הפסיון, מסעדה ביקב משפחתי בסיגנאגי

סיגנאגי משקיפה על עמק אלזני, ומעבר לו על רכס הקווקז הגבוה ויש כמה נקודות תצפית מקסימות בשולי העיירה. בפארק קטן סמוך לכיכר המרכזית יש קיר עם שמות הכפרים בסביבה ושמותיהם של בני כל כפר שנהרגו במלחמת העולם השנייה. בין לוחות החרס עם השמות יש תבליט של עץ גדול, ענפיו שבורים אבל פה ושם מתחילים לצמוח ענפים חדשים – הוא מסמל את אמא גאורגיה, שאמנם ידעה סבל ואובדן, אבל בזכות החוזק והנחישות שלה, היא מלבלבת מחדש. 20 ק"מ מכאן נמצא הגבול עם רוסיה, שבהמשך הטיול נתקרב אליו עוד יותר.

מכל פינה בסיגנאגי נשקף נוף מקסים

אל ראש ההר

אם עד כה טיילנו בעיקר בעמקים, כשההרים ליוו אותנו מרחוק, הגיעה העת לטפס עליהם. הדרך מטביליסי צפונה, אל הקווקז הגבוה, מתחילה במישור ועד מהרה נכנסת לערוץ צר בין ההרים ומתחילה לטפס מעלה-מעלה. זוהי הדרך הצבאית הגאורגית ההיסטורית, עורק תחבורה שמחבר בין גאורגיה לרוסיה. הכביש צר, בעל נתיב אחד לכל כיוון, והנסיעה בו איטית ומצריכה אורך רוח, שכן משאיות רבות המובילות סחורה מאירופה לאסיה ולהיפך זוחלות בפיתוליו הרבים. אבל האיטיות הזאת מבורכת, שכן במהלך הנסיעה אפשר להתרשם כראוי מהנוף, שהופך ממדרונות ירוקים עדינים להרים חשופים דרמטיים להפליא.
כדאי לעצור בכמה מקומות מעניינים בדרך. הראשון שבהם הוא מאגר ז'ינוואלי (Jinvali). זהו אגם מלאכותי נוצר כתוצאה מהקמת סכר על נהר האראגבי. מימיו, בצבע תכלת-טורקיז מהפנט, בולטים על רקע הגבעות הירוקות. לאורך הכביש פזורים כמה מפרצי עצירה, שבהם יזמים מקומיים העמידו דוכני מזכרות וחטיפים ונקודות לצילום (בתשלום) דרך לבבות גדולים או על נדנדה שמתנדנדת מעל התהום, על רקע האגם. למרות המסחור, שווה לעצור לפחות באחד ממפרצי העצירה האלה ולהתרשם מהנוף המרהיב.

מאגר ז'ינוואלי שמימיו בצבע תכלת-טורקיז

בהמשך מגיעים למצודת אנאנורי (Ananuri), מתחם מבוצר שנבנה במאה ה-13 במיקום אסטרטגי על גדת נהר האראגבי. מרבית המבנים הקיימים כאן כיום הם מאות ה-16 וה-17, ויצירת מאגר המים הגדול הפכה את המצודה למוקפת משלושה עברים במימיו, מה שמוסיף לה חן רב. בין  חומות המצודה ניתן לבקר בכמה מבנים היסטוריים, בהם כנסיית עליית מרים לשמיים משנת 1689. כדאי לשים לב למגדל העגול שנותר שלם ומשקיף על הנוף, ולאבני הריצוף המקושטות בחצר המצודה. הביקור במתחם אינו כרוך בתשלום, והמיקום, על רקע מי הטורקיז של האגם, מספק הזדמנויות צילום נהדרות.

מצודת אנאנורי חולשת על הסביבה

לאחר העיירה פאסאנאורי (Pasanauri), בגובה של יותר מ-1,000 מ', כדאי לעצור פעם נוספת כדי להתרשם מנקודת המפגש של שני נהרות – האראגְבִי הלבן והאראגְבִי השחור, שהמים של כל אחד מהם בצבע אחר, ומכאן שמותיהם.
בהמשך, הדרך חולפת ליד אתר הסקי גודאורי (Gudauri), באזור המאופיין בפיתולים חדים של הכביש שמעבר לכל אחד מהם נגלה נוף יפהפה של פסגות וכרי עשב אלפיניים. אבל הנקודה הדרמטית ביותר היא ללא ספק מעבר ג'ווארִי (Jvari), המתנשא לגובה של 2,379 מ'. בנקודה הזאת ממוקם מונומנט הידידות, שהצבעוניות שלו בולטת על רקע המדרונות התלולים. קשה לתאר במילים את עוצמתו של הנוף במקום הזה. הנשימה נעתקת, ולא רק בגלל הגובה.

ככל שמטפסים בדרך הצבאית, הנוף הופך ליותר ויותר פראי ועוצמתי. בתמונה התחתונה – מונומנט הידידות

לבסוף, הכביש מוביל אל העיירה ההררית סטפנצמינדה (Stepantsminda), המוכרת יותר בשמה בשמה הקודם, קזבגי. מכאן נשקף המראה האייקוני כל כך – כנסיית השילוש הקדוש (גרגטי טריניטי, או בשמה הגאורגי צמינדה סאמבה, Tminda Sameba) שניצבת במיקום מבודד על צלע הר, מוקפת בהרים אדירים, מושלגים ודרמטיים. בין הפסגות בולטת עוצמתית ואדירה פסגת הר קזבגי, בגובה של יותר מ-5.000 מ'. אפשר לטפס אל הכנסייה ברגל או ברכב בכביש שמתפתל באינספור פיתולים חדים. למעלה, אחרי שתסדירו את הנשימה, תגלו מרפסת תצפית שקשה להתנתק מהמראה שנשקף ממנה וכנסיה קטנטנה מעוטרת באיקונות דתיות. אם באנדרטת הידידות הנשימה נעתקה, כאן נגמרות המילים. פשוט כך.

לפעמים המילים נגמרות: כנסיית השילוש הקדוש (בתמונה העליונה) ומרפסת התצפית הסמוכה לה

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגאורגית.

הפוסט למה דווקא גאורגיה? הופיע ראשון במסע אחר

מבט מלמעלה על הלובי | צילום: נתן דביר

חוויה תיאטרלית מוקפדת

מלון בקסטייג' שוכן ברחוב שקט בסמוך לכיכר דיזינגוף, במבנה באוהאוס ששימש בעבר כמשכן הקבע של תיאטרון אוהל, תיאטרון הפועלים העברי הראשון שפעל בשנים 1969-1925. מאוחר יותר שכנה במבנה חברת ההפקות גלובוס. כשרשת מלונות אטלס החליטה להסב את המבנה למלון ברוח התיאטרון, האדריכלים משה ורד ואמנון בר-אור שמרו על המעטפת החיצונית של המבנה, על חדרי המבואה ועל גרמי המדרגות, אבל בכל הנוגע לחללי הפנים – אלה עברו שינויים דרמטיים. האולם הראשי הפך לאטריום שמחדיר שפע של אור טבעי ללובי המלון, ואילו באזור היציעים נמצאים חדרי המלון, שהם מהיפים שראינו בארץ.

רצפת עץ, קירות לבנים ווילונות קטיפה אדומים | צילום: נתן דביר

האווירה הדרמטית שוררת בכל החדרים, בין היתר הודות לקירות לבנים חשופות, רצפות עץ, קולבי ברזל שחורים ווילונות קטיפה אדומים. החדר שקיבלנו, חדר דופלקס, הוא חדר יפהפה כמעט בה במידה שהוא נוח. בקומה התחתונה היו ספה מעוצבת שלידה שולחן קפה עם ספרי אמנות ועיצוב, פינת קפה עם מכונת אספרסו וקפסולות, חדר רחצה מוקפד וגולת הכותרת – פינת רביצה מזמינה ליד החלון. מדרגות עץ מובילות לקומה השניה שהיא למעשה גלריית שינה עם מיטה נוחה להפליא (אם כי לא מספיק ארוכה לבן זוגי הגבוה). כמקובל ברשת אטלס, ניכרה בחדר הרבה תשומת לב לפרטים הקטנים – מהמגבות העבות והרכות והתמרוקים האורגניים של ערוגות בחדר הרחצה ועד לשוקולדים המופלאים של לאונידס שחיכו לנו בפינת הקפה.

פינת רביצה בקומה התחתונה של הדופלקס | צילום: סימי שאואר

אלוהי הפרטים הקטנים

מה שמייחד את מלון בקסטייג' הוא הפרטים התיאטרליים שמכניסים לחוויה ומעלים חיוך. המראה בחדר האמבטיה מוקפת נורות, ליד המיטה בחדר השינה יש מערכת שמע בעיצוב וינטג'י, בה תוכלו להקשיב לפלייליסט הנעים של המלון, ובאחת המגרות שבחדר התחבא מייבש שיער בתוך שק כחול, עליו נכתב: Rapunzel, Rapunzel, let down your hair".

כאן תוכלו להקשיב לפלייליסט של המלון. תשומת לב לפרטים הקטנים | צילום: סימי שאואר

וזה לא נגמר בחדר. למעשה, זה מתחיל כבר במעלית – כשהיא מגיעה לקומה המיועדת נשמעות מחיאות כפיים (בקומת הלובי) או צחוק של קהל (בקומה השניה, בה היה החדר שלנו). במסדרונות המכוסים בשטיח אדום פזורות כרזות של הצגות שהוצגו כאן, פה ושם כתובים ציטוטים של שייקספיר ואם תרדו לטרקלין שממוקם ליד הספא, תראו שהוא מעוטר בציורים מתוך הצגות עבר. באחד מגרמי המדרגות ראינו פינת איפור מאובזרת ובאחר – הפתעה משמחת במיוחד – עמדת צילום נוסטלגית, שלידה תחפושות ואביזרים, בו תוכלו להצטלם ולקבל סדרת תמונות שמודפסת במקום, מזכרת מקסימה מהחופשה.

הארוחה החשובה ביום

החוויה התיאטרלית מגיעה לשיאה בארוחת הבוקר. הלובי בו מוגשת ארוחת הבוקר נמצא במרכז ההתרחשות, תחת תקרת הזכוכית הגבוהה, וניתן להשקיף עליו מן המעברים ההיקפיים שמובילים לחדרי האורחים בכל הקומות. יש בו המון פרטים קטנים שיעלו על פניכם חיוך, מהתפריט המגולגל כמגילת קלף, דרך המלחייה והפלפלייה המעוצבות ככלי שמחט ועד לספר עב הכרס שבצד השולחן, שכשפותחים אותו מגלים שהסכו"ם מסתתר בפנים.

הסכו"ם מסתתר בתוך ספר של שייקספיר | צילום: סימי שאואר

הארוחה היא מופת של טעם טוב בכל מובן. המזנון אסתטי ומזמין, ולמרות המגוון הרחב, הדגש בו הוא על האיכות ולא על הכמות. מימוזה וקאווה, ומיצים סחוטים (לא רק תפוזים אלא גם תפוחים וסלק), גבינות בוטיק, ממרחים (כמו ממרח סקורדליה נהדר), דגים מעושנים,  סלטים רעננים (ביום בו היינו בלט בחסרונו סלט קצוץ, אבל מלבד זאת היו מגוון סלטים מצוינים וירקות בשלל צורות הכנה) – הכל בדיוק במידה הנכונה. היו גם צלוחיות של מנות אישיות כמו פטריית פורטבלו עם פרמזן או טוסטוני בריוש עם גבינת קממבר, כריכוני פריקסה (ארוזים כל אחד בנפרד), יוגורט בצנצנות זכוכית עם גרנולה ומגוון תוספות, יוגורט צ'יה, לחמים טריים וחמימים, מאפי בוקר, עוגות וקינוחים (כמו פבלובה אישית נהדרת). זה לא נגמר פה – לצד המזנון, מלצרים יגישו לשולחן שתייה חמה לבחירתכם ומנה עיקרית מתוך התפריט. אנחנו נהנינו מקרואסון ביצה עלומה על סלמון מעושן, הולנדייז ורוקט וממנה טבעונית של לביבות זוקיני, כרובית וברוקולי על טחינה וסלסת עגבניות, שתיהן היו מצוינות. יש עוד מנות ייחודיות כמו פרנץ' טוסט מלוח עם תרד, בצל, ביצי עין, גאודה, הולנדז ואספרגוס, או פנקייק קרמל, בננות, קצפת ואגוזי ברס.

ארוחת הבוקר של מלון בקסטייג' | צילום: נועם פריסמן

מה עוד?

לצד ארוחת הבוקר, אורחי המלון, כמו במרבית מלונות אטלס, נהנים מהפי האוור בכל יום בשעות אחר הצהריים. בבר המלון תיהנו מיינות וקאווה ומיצים, מלווים בנשנושים – כשאנחנו היינו היו אלה נאצ'וס וקרקרים עם מגוון מטבלים (סלסה, גבינת שמנת וגואקמולי), בראוניז ועוד הפתעות.

בקומה התחתונה של המלון יש חדר טיפולי ספא ואילו בגג המלון יש מרפסת מקסימה עם פינות ישיבה נעימות ושפע של צמחיה. חסרונה היחיד בכך שבשונה ממרפסות הגג במלונות אחרים של הרשת, מכאן תראו בעיקר בניינים ישנים, אבל זה עדיין מקום טוב לנשום אוויר ולשנות אווירה.

המיקום נהדר – הרחוב שקט והמולת העיר לא הורגשה בחדרים, אבל קרוב להכל – שתי דקות הליכה מכיכר דיזינגוף ומתיאטרון בית ליסין (נהדר למי שמגיע לצפות בהצגה ורוצה להמשיך בחוויה התיאטרלית), עשר דקות הליכה מחוף הים. המון מסעדות, בתי קפה וברים נמצאים ממש בהישג יד. אבל בשונה מחופשות אורבניות אחרות, הפעם העיצוב והאווירה כל כך כבשו אותנו, שכמעט לא רצינו לצאת מהמלון.

מלון בקסטייג'

כתובת: בלינסון 4, תל אביב

טלפון: 03-9207777,

אתר המלון

הכותבת היתה אורחת מלון בקסטייג'

הפוסט מלון בקסטייג': אבק כוכבים הופיע ראשון במסע אחר

בדיקלו פונים מערבה, בדרך חוצת הרי הקווקז לאורך עמק הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס. בימים הבאים צעדתי עם הפנים לעבר השקיעה. השרירים התרגלו למאמץ, הנשימה חזרה להיות רגועה, ואני התמסרתי להנאה של טיול רגלי בחיק הטבע הדרמטי והמגדלים המשתלבים בו.

הנהר עם השם היפה, פיריקיטיס

לקריאה נוספת:

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גאורגיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

• מדריך מסע אחר לגאורגיה
• מידע שימושי על גאורגיה
• נדודים 12: טושטי, גאורגיה – אנשים וסוסים (חלק א')

יצאתי מדיקלו ולאחר כשלוש שעות, שתי עליות ממושכות, וירידה מרסקת ברכיים אחת, הגעתי אל צ'יגו (Chigho), כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר, כמו מבצר בין צוקי סלע. פלג יורד מן הר ומזין את הכפר כולו. פעם חיו כאן איכרים שידעו ברכה בעמלם, ואז הוא נעזב וקירותיו קרסו מפאת פגעי הטבע והזנחת האדם.

צ'יגו, כפר רפאים השוכן במדרון בין פסגות הקווקז והנהר

התיירות המתעוררת בגאורגיה בכלל ובטושטי בפרט החזירה לכאן את בני הדור הצעיר שהחלו לשקם את הכפר. קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום. אני צועד בכפר ושקט מוחלט סביבי, רק רוח אחר צהרים קלה מנשבת בסמטאות. התיישבתי בצל אחד הבתים על דרגש צפחה והוצאתי את שקית הצהרים שארגנתי לי משאריות ארוחת הבוקר. רק אז שמעתי קול ראשון בכפר, קריאת התרנגול. זה בטח סתם מקרי שבדיוק קילפתי ביצה קשה.

קירות שקרסו ניצבים היום לצד בתי צפחות משולבים בגזעי עץ. הריסות בצד שיקום

מפגש לא צפוי

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה. תושבי המקום האמידים בנו בתי מצודות כדי להתגונן מפני כנופיות שודדים וצבאות אויבים, אבל הוסיפו להם חן עם גגות דמויי כובעי פגודה, וכך מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן. הכפר מושך אליו מטיילים רבים ויש בו שפע של בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה. הגעתי לכאן באור אחרון וסיירתי בסמטאות הכפר בחיפוש אחר מקום לישון.

מגדלי ההגנה הפכו ליצירות אדריכלות בפני עצמן

מישהי הביטה בי ופנתה אלי באנגלית, ולאחר רגע החליפה לעברית. כך פגשתי את נירית ובנה גב שהגיעו לכאן לטרק לפני יציאתו לשנת שירות לפני צבא. שנינו מדריכי טיולים ותיקים ומכירים את השמות אחד של השניה אך מעולם לא נפגשנו בארץ. ברור שהכי מתאים לנו להיפגש בלודג' מטיילים בדרטלו. ישבנו לארוחת ערב ביחד, החלפנו חוויות ומידע טרי מהשטח, כזה שרק מדריכים מתעניינים בו. מעניין באיזה מקום אקזוטי ניפגש בפעם הבאה.

הכפר הגדול דרטלו נמצא בהמשך הדרך סמוך לנהר עם השם היפה

כפרים מסורתיים וחגיגה פגאנית

בכפר דנו (Dano) פגשתי חבורת גברים גיאורגים שהגיעו מטביליסי לרכיבה על סוסים. הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות. מגדל הכפר התמוטט זה מכבר והותיר אחריו שריד דמוי שן בינה עם חור גדול פעור בה.

הם עברו והצטלבו על האוכף ליד מזבח הכפר המקושט בשלל קרניים, קרני אייל מסועפות, קרני צבאים, קרני עיזי בר קטנות וקרני כבשי בר עצומות

מכאן והלאה מטפסים שבילי סוסים והולכי רגל לעבר מעבר ההרים הגבוה

הגעתי אל גירבי בעיצומה של חגיגה שנתית פגאנית נוצרית 'מרים אובה', אירוע שמחבר את הטושטים לאדמת אבותיהם. מדי שנה בסוף אוגוסט הם טורחים ומגיעים אל הכפר, גם אם הם מתגוררים בטביליסי או בחו"ל. הם מדליקים נרות כנסיה בחאטי, מזבח האבן המסורתי הנמצא בכל כפר וגם בצדי הדרכים.

הגעתי אל גירבי בעיצומה של החגיגה השנתית הפגאנית הנוצרית 'מרים אובה'

הנשים מבשלות יחדיו, הגברים משתכרים מן הצ'ה צ'ה החריף וכולם אוכלים שרים ורוקדים ומחזקים את הקשר המשפחתי ויחסי הרעות עם שאר תושבי הכפר. בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית, נושאים ברכה, מרוקנים את הצ'ה צ'ה בלגימה אחת וספק יורדים ספק נופלים מהסוס.

בשיא החגיגות נעמדים אמיצי הלב והשתויים ביותר על גב סוס, מרימים כוסית ומברכים

הפאזל מסתדר

נשארתי יום נוסף בגירבי וצעדתי אל צ'ונטיו (Chontio), הכפר הנטוש האחרון על הדרך לשתילי. ראיתי שם את מגדל המצודה הגבוה והמרשים מכולם. המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם. בדרך פגשתי קבוצה של מטיילים פולנים ואחריהם חבורה של צ'כים. כולם צעדו עם תרמילים שקי שינה מזרונים ואוהלים, בדרך הטרנס קווקז מערבה אל שתילי. חזרתי על עקבותי אל גירבי וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה למה אני חוזר לאומלו ולא ממשיך לשתילי. יש לי זמן, יש לי רצון, חסרים לי רק אוהל מזרון ושק שינה, ואולי אוכל להשיג אותם בכפר. החלטתי לצאת לסיבוב חיפוש לפני שאני סותם את הגולל על הרצון.

המשכתי ללכת עוד קצת מערבה והצצתי בתהיה מה אני מפסיד שם

מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו, הוא דובר אנגלית והוא הבעלים של גסטהאוס הקרוי על שם סבא שלו, ששמו, ראו זה פלא, אף הוא שיו. כן, הוא יכול לבוא איתי עם שני הסוסים עד שתילי כבר מחר בבוקר, בסך הכל שלושה ימי הליכה. כן, הוא יארגן לי אוהל מזרון ושק שינה של אחותו הגדולה, ומה עם ציוד שהשארתי באומלו בתחילת הטרק? מסתבר שזה הגסטהאוס של דודתו והוא יתקשר אליה וידאג שהיא תשלח את זה לטביליסי. מדהים איך הפאזל הסתדר לי. כנראה עשיתי משהו טוב בחיים שלי.

מולי ירד מן ההר בחור צעיר וחברותי אוחז במושכות של שני סוסים. שמו שיו

החיים הפשוטים של רועי ההרים

שיו הגיע עם הסוסים והצטרף אלינו לבקתה. הם חברים מאותו הכפר ומכירים היטב. דוויט נשוי ויש לו שני בנים, בני ארבע וחמש. בקיץ הם גרים בכפר דרטלו. אחיו ואבא שלו שותפים בעדר הצאן המשפחתי ולכל אחד יש את התפקיד שלו. לפעמים חולף שבוע ויותר שהוא נשאר כאן בבקתת האבן הקטנה שעל הדרך, ולא רואה את משפחתו. הוא הכין לנו תה טעים ומתוק, ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו. הוא בהחלט יודע את המלאכה. זאת היתה הגבינה המשובחת ביותר שטעמתי עד כה. תרמתי לסעודה את הפנקייקים שארזתי בארוחת הבוקר. הצעתי לשלם עבור האירוח אבל דוויט סירב לקחת ושיו אמר לי שזה לא נהוג, כאן מארחים רק עם הלב.

דוויט הכין לנו תה טעים ומתוק ופרס לנו נתח מכובד מגבינה מעשה ידיו

העתיד הוא בתיירות

בשנות השבעים חזר סבא של שיו לכפר אבותיו גירבי (Girevi) שנעזב בתקופה הקשה תחת שלטונו של סטלין הגיאורגי. הוא בנה את ביתו בנחלת אבותיו, ולפרנסתו עבד כחייל מול הגבול הצ'צ'ני. הוא חי בבדידות מזהרת עד שהצטרפה אליו אשתו. שנה לאחר מכן חזרה משפחה נוספת והכפר החל להתמלא. בליל גשם סוער בשנת 2012 דפקו זוג מטיילים רטובים בדלת ביתם בכפר גיבלי, וביקשו מחסה ללילה. הנכד שיו הצעיר היה אז בן עשר והוא זוכר היטב את האירוע החריג, את האירוח ואת הדיבורים אחר כך על פתיחת גסטהאוס למטיילים. וכך היה. היום שיו בן 23 ומנהל ביעילות וביד רמה את העסק המשפחתי.

אחר הצהרים הגעתי לחניון הלילה ליד הנהר. האוהל כבר עמד מוכן והארוחה התבשלה על המדורה. "היום רוב אלו שגרים בכפר עוסקים בתיירות, בעלי גסטהאוס, רוכבי סוסים ומארגני טיולים" מספר לי שיו תוך שהוא מכין לנו ארוחת ערב מפוארת: מרק כרוב, תפוחי אדמה מטוגנים, סלט משובח של עגבניות מלפפונים ובצל, ולבש (לחם מקומי) לנגב מן הצלחת את רוטב שמן הזית הטעים. "נותרו רק כחמישים משפחות של רועי צאן ובקר באלבני שעולים מידי שנה אל ההרים כמו שכולם נהגו לעשות פעם. הגברים מגדלים כבשים, הנשים לפעמים מגדלות פרות. פרות זה קל" אומר שיו "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות. צריך רק להעלות אותן להרים באביב, בחודש מאי, ולהוריד אותן בחזרה למישורים בחודש אוקטובר. כבשים זה משהו אחר, צריך כל הזמן להשגיח עליהן, לאסוף, להעביר מרעה, להשגיח שלא יטרפו אותן, זו עבודה לגברים. אבל העתיד פה הוא התיירות".

"פרות זה קל", אומר שיו, "הן מסתובבות לבד, אוכלות ומשמינות"

עדר סוסים רעה במקום והרועה כיוון אותם אל מכלאה. קבוצת מטיילים גרמנים הגיעה מן המערב בדרכם אל אומלו וצוות מקומי פינק אותם. ממול ראיתי בית עץ גדול ושיו הצביע עליו ואמר "בעוד שנה כבר תוכל להגיע לפה ולישון בבית הארחה מפואר שבונים פה שוויצרים. הם בונים רשת של שבעה בתי הארחה על הדרך הטרנס קווקזית בין טושטי לקזבגי. הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה, מביא ציוד וחומרים ומחריד את שלוות הטבע. השוויצריים דואגים גם לבנות גשרים איפה שצריך, לסדר ולרפד את הדרך ההיסטורית של אנשי ההרים הקשוחים כדי שתתאים לתיירים. נוחות על חשבון האותנטיות." שיו נד בראשו מצד לצד בהבנה שזו דרכו של עולם.

הליקופטר טס הלוך ושוב בין אתרי הבניה ומרכזי האספקה ומחריד את שלוות הטבע

בדרך להרפתקה חדשה

יצאתי מוקדם. בשבע וחצי אחרי ארוחת בוקר כבר צעדתי בשביל במעלה הנהר. חששתי שאני לא בכושר מספיק טוב, שיקח לי המון זמן. רציתי גם להתעכב בכל מקום שבא לי, לפגוש אנשים, מטיילים ומקומיים, לצפות במשקפת בדורסים. וכך הלכתי, זמני בידי, מטפס לגובה למבט על ההרים של טושטי, נפרד מהם ברגלי ובליבי ומתכונן למפגש עם חבל חבסורטי והעיירה שתילי. שיו יצא עם הסוסים הרבה אחרי מהקמפינג, ונפגשנו לקראת מעבר ההרים. "גם אנשי חבסורטי היו רועי צאן והיום בעיקר תיירנים כמונו, אבל הם גם שונים מאיתנו," אמר לי. "במה?" שאלתי. "הם קשוחים, לא כאלו חברותיים כמונו הטושטים".

מעבר ההרים אצונטה בגובה של שלושת אלפים וחמש מאות מטרים

הפוסט נדודים 13: טושטי, גאורגיה – הדרך הטרנס קווקזית (ב') הופיע ראשון במסע אחר

נדודים – הבלוג של רונן רז

לטייל עם אוטוקרוואן זה נפלא. אוטוקרוואן הוא הבית המינימליסטי של 'עליסה בארץ הפלאות', בו יש לי מיטה זוגית לשינה, מטבח לבישול וקפה, שירותים ומקלחת חמה ופינת ישיבה עם נוף משתנה. והכל בעשרה מטרים רבועים. אני יכול להעביר ככה חיים שלמים. לטייל עם אוטוקרוואן זה גם עול ואחריות, וכאשר הוא מתקלקל מתהפכות היוצרות ואני מוצא את עצמי מטפל בו. לבסוף הגעתי לברלין, למוסך של פאדי, בהמלצה של חבר שגר שם. פאדי מצא שהבעייה בדיפרנציאל. "יקח זמן עד שנוכל למצוא את החלק הזה במחיר סביר," אמר לי. בינתיים, ללא קרוואן ועם תרמיל שהעמסתי על הגב, טסתי לגיאורגיה.

עכשיו, ללא הקרוואן, הרגשתי שעוד כבלים הוסרו מעלי ואני חופשי לצאת למסע רגלי ארוך ומתמשך, עם התרמיל על הגב כמו פעם

מוצ'ילר בגאורגיה

אני מתרגל שיבה לטיול המוצ'ילרי שעשיתי לפני כארבעים שנה באסיה, עם תרמיל קטן וציוד מועט שהלך והצטמצם עד שלקראת הטרק ברכס האנפורנה בנפאל נשארתי עם שישה קילו בלבד. בשנתיים האחרונות העדפתי לצאת לטיולים קצרים ובסופו של יום לשוב אל הבית הנייד שלי. עכשיו, ללא הקרוואן, הרגשתי שעוד כבלים הוסרו מעלי ואני חופשי לצאת למסע רגלי ארוך ומתמשך, עם התרמיל על הגב כמו פעם.

הנופים התחלפו מיערות גשם ליערות אשוחים ועד לאחו אלפיני ירוק קטיפתי חסר עצים. באופק אני רואה את המצוקים הטרשיים בני ארבעת אלפים מטרים ומעלה של פסגות הקווקז, גבול גיאורגיה רוסיה

שעתיים במיניבוס דחוס לעיירה אלבני, במישורים שבדרך להרים. אחר כך התברר לי שכמעט כל תושבי העיירה הם טושטים, אנשי הרים, שבתום הסתיו יורדים עם העדרים מהקווקז הגבוה אל בית החורף. משם עברתי עם שאר הנוסעים למיצובישי דליקה 4×4. האספלט נגמר מהר ואחריו הגיעו ארבע שעות של טיפוס באינספור פיתולים בדרך עפר צרה ומטלטלת. הגענו לפס, מעבר הרים בגובה 2,800 מ'. הנופים התחלפו מיערות גשם ליערות אשוחים ועד לאחו אלפיני ירוק קטיפתי חסר עצים. באופק אני רואה את המצוקים הטרשיים בני 4,000 מ' ומעלה של פסגות הקווקז בגבול גאורגיה-רוסיה.

אחו אלפיני

כפרים הרריים ומגדלי אבן

הגעתי לכפר ההררי הגדול אומלו (Omalo) והתמקמתי בגסטהאוס בחדר פרטי עם ארוחות בוקר וערב מפנקות. בעלת הבית ישבה לצידי, התבוננה בי אוכל ודאגה שלעולם לא אדע מחסור או צל צילה של תחושת רעב. אומלו מתפרסת על פני רמה גבוהה בין פסגות הקווקז, וקניונים תלולים מפרידים בינה לבין הכפרים וההרים מסביב, ובהם הקניון המרהיב עם השם היפה המתגלגל פיריקיטיס (Pirikitis).

הגעתי לכפר ההררי הגדול אומלו Omalo והתמקמתי בגסט האוז. אומלו מתפרסת על פני רמה גבוהה בין פסגות הקווקז, וקניונים תלולים מפרידים בינה לבין הכפרים וההרים מסביב

בעלת הבית ישבה לצידי, התבוננה בי אוכל ודאגה שלעולם לא אדע מחסור או צל צילה של תחושת רעב

הקניון המרהיב עם השם המתגלגל פיריקיטיס

מעל אומלו עילית מתנשא כפר מגדלי אבן עתיק בשם קסלו (Keselo). זהו אתר היסטורי חרב שבו הרימו מחדש שבעה מגדלים מתוך תריסר שהתמוטטו אל האדמה. מצידו האחד קסלו, כמו רוב כפרי המגדלים, מתרומם מעל תהום עמוקה אליה הוא עלול להתגלגל בכל עת. זהו לא כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים.

קסלו אינו כפר המגדלים היפה ביותר, אבל הוא היה הראשון שלי מני רבים

בבוקר השארתי בגסט האוז שקית עם ציוד עודף והסברתי לבעלת הבית שאשוב בעוד כשבוע לקחת אותה. נפרדתי ממקל הליכה אחד (למה צריך שניים?) חולצת טריקו אחת (למה צריך שלוש?) בגד ים (למה צריך?) ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה. גשר של גזעים העביר אותי אל גדתו השניה ושביל צדדי הוביל אותי אל טירת האהבה, כפר חד מגדלי היושב מעל תהום, עם סיפור אהבה אקזוטי כיד הדמיון.

ירדתי בשביל הולכי רגל צר בתוך יער לעבר הנהר עם השם היפה

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע והסיפור המקומי אפפה אותי

הייתי לבד ביער ובטירה ותחושה נפלאה של חיבור עם הטבע ועם הסיפור המקומי אפפה אותי. לאחר שעה ארוכה המשכתי לטפס בגדת הנהר, עברתי דרך הכפר שנאכו, ולקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו (Diklo), שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי. מעבר לחומת הקווקז הגבוהה שנשקפת מול חלון הגסטהאוס נמצאים כפרי דגסטאן שבשטח רוסיה, יריבים ותיקים של בני טושטי.

לקראת ערב נכנסתי אל הכפר דיקלו Diklo, שהוא ישוב הספר המזרחי ביותר בחבל טושטי

בבוקר שוטטתי בכפר הקטן ופגשתי את אינגה שישבה בצל עץ אורן עבות בחצר ביתה. אינגה מדברת אנגלית טובה ואני שש לשיחה נעימה. היא עזבה את גאורגיה מולדתה בשנים הקשות של הפרסטרויקה, ההתחדשות, לאחר פתיחת שערי הברזל של ברית המועצות בשנות התשעים. כמו צעירים רבים בתקופתה שנפוצו לכל עבר, היא נמלטה מהמחסור וחיפשה את מזלה ביוון. באתונה היא פגשה את בעלה, גיאורגי אף הוא ושם הם בנו את ביתם. כל קיץ היא חוזרת אל נחלת אבותיה בכפר דיקלו. "אני אוהבת את הבית הזה שהיה של סבא שלי, וחשוב לי לשמור עליו. אני גרה כבר הרבה שנים באתונה, רחוק מכאן, אבל לעולם אהיה שם גיאורגית ביוון. כאן המקום שבו אני מרגישה הכי בבית. אני באה לכאן לחודש ימים כל שנה, נושמת לרווחה את אוויר ההרים, גומעת את השקט המופלא, אוספת לתוכי את נוף ילדותי ומתמלאת באנרגיה עד השנה הבאה".

מעבר לחומת הקווקז הגבוהה שנשקפת מול חלון הגסט האוז נמצאים כפרי דגסטאן שבשטח רוסיה, יריבים ותיקים של בני טושטי

אבא שלה נולד כאן בשנות השלושים ובילדותו עבר עם משפחתו ורוב תושבי הכפר אל מחוז קאחטי למרגלות ההרים. "זה הבית בו התגוררה משפחתו של אבי, ופה בית המצודה של משפחתי, וזה בית האבן שבנו לפרות" היא מספרת לי ומצביעה סביבה. "כל קיץ אני עושה שיפוץ קטן בבית". בתה הלנה מתנדנדת בערסל מתחת לעץ שמצל עלינו. היא דוברת גיאורגית ויוונית ומתקשרת אתי באנגלית של בית ספר יסודי. לא בטוח שהיא תמשיך את המסורת של אמה.

במרכז הכפר נובע מעיין והנשים יושבות ושוטפות במים צמר כבשים גזוז. הן מסרקות אותו עד שהוא נהיה נקי ורך

במרכז הכפר נובע מעיין והנשים יושבות ושוטפות במים צמר כבשים גזוז. הן מסרקות אותו עד שהוא נהיה נקי ורך. ליד המעיין ישנה חנות קטנה שמציעה כל מה שאפשר להכין מצמר. רוסודני היא האמנית וגם המוכרת. היא טווה את הצמר לחוטים, צובעת אותו ואורגת ממנו שטיחי קילים. לוקח לה חודשיים להכין על הנול שטיח בגודל בינוני אותו היא מציעה למכירה באלף לארי. היא גם סורגת כובעים גרביים וגופיות, וכובשת צמר ללבד, ממנו היא מכינה כובעים ותיקים וגם יוצרת תמונות לבד.

ליד המעיין ישנה חנות קטנה שמציעה כל מה שאפשר להכין מצמר

פולחן לאלי העבר

בחרתי להישאר יום נוסף בכפר הקטן והמרתק הזה ויצאתי לטייל אל בתי מצודות שצופים אל תהומות והגנו מפני כנופיות העבר ששוטטו בהרי הקווקז. בחרתי בדרך עוקפת שהולכת על קו הרכס. הגעתי אל מזבח קטן בנוי מאבני צפחה ולרגליו מונחים צרור בגדים ישנים, בקבוקי מים מלאים (אחר כך התברר שזה צ'ה צ'ה, אלכוהול מקומי חזק), וכמה נרות שעווה דקיקים של כנסיה. כשחזרתי לכפר שאלתי את אינגה לפשר הדבר. "זה חאטי, האייקון שלנו הקדוש, יש כמה כאלו בלב הכפר ובשבילים. אנחנו הטושטים אמנם נוצרים אורתודוקסים, אבל לא שכחנו את אלי העבר שלנו, כוחות הטבע, ומידי פעם אנחנו עורכים מסיבה ליד החאטי, מבשלים קדירת בשר וירקות על האש, ושותים הרבה צ'ה צ'ה, משתכרים, שרים ורוקדים".

ויצאתי לטייל אל בתי מצודות שצופים אל תהומות והגנו מפני כנופיות העבר ששוטטו בהרי הקווקז

לא רחוק מן המצודות נתקלתי בעוד גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה. זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים. אינגה לא הכירה את המצבה ושאלה את השכנה. היא זכרה את הבחור. הוא גר כאן בכפר אצל דודתו והיה חייל במוצב הגבול מול דגסטאן. יום אחד כל החיילים יצאו לסיור והוא נותר לבד במוצב. הם אחרו לשוב והוא יצא לחפש אותם. כנראה הוא נקלע לחושך ומרוב בהלה נכשל ונפל מהצוק אל מותו.

גל אבנים עם שיש שחור בו חקוקה דמותו של בחור צעיר נושא רובה וכתובת בכתב הגיאורגי שאיני יודע לקרוא אותה. על האבנים מונחים כדורי רובה חיים, כוסות זכוכית לצ'ה צ'ה, נרות, וכובע מצחיה

זהו אזור ספר, חשבתי לעצמי, אולי הוא קורבן של מאבק חמוש שמנציח את המלחמות ההיסטוריות בין הטושטים לדגסטאנים

לחיי הטושטי, האנשים והסוסים

לקראת ערב חזרתי אל הגסטהאוס לקול המולה נשית על המרפסת. אשה גרמניה ושלוש בנותיה חלצו נעלי הליכה כבדות ופרקו תרמילים עמוסים אל החלל שעד לפני רגע היה מסודר ושקט. "אנחנו חוזרות מטיול סוסים של שמונה ימים" סיפרה לי בהתלהבות סופיה האמא, ומכאן התגלגלה השיחה. זאת הפעם השמינית שלהן בגאורגיה, ותמיד בקווקז הגבוה, בין אנשי ההרים, הנופים ולפני הכל הסוסים. בפעם הקודמת הן היו כאן באביב, ורכבו עם הטרנסהומנס, הנדידה העונתית של הרועים עם העדרים. "רכבנו עם עדר של מאה וחמישים סוסים מן המישורים שם עברו את החורף אל ההרים ליהנות מן המרעה הירוק תמיד בחודשי הקיץ. תאר לעצמך את ההרגשה לרכב בתוך עדר ענק של סוסים במשך ימים על ימים במעלה ההרים" סיפרה לי ועיניה זורחות. מחר הן מסיימות את הטיול וחוזרות הביתה לגרמניה. אבל לא לזמן רב. בנובמבר סופיה שוב תחזור לכאן, והפעם להוריד את הסוסים מן ההרים אל המישורים לקראת החורף, והבנות, אחריה כמובן.

סופיה ובנותיה חזרו מטיול סוסים של שמונה ימים

בערב ישבנו ביחד לארוחה עליזה כל דרי הגסטהאוס: סופיה ובנותיה, המדריך – סייס שלהן, הטבח שהכין בכישרון רב את החינקלי, כיסוני הבשר הטעימים; הפועל שמניח את אבני הצפחה ובונה עוד קיר, ובעל הבית. יחד טעמנו מכל השפע של המזון, שתינו צ'ה צ'ה חריפה ועסיסית שעולה היישר לראש, והרמנו כוסיות לחיי טושטי, האנשים והסוסים.

בערב ישבנו ביחד לארוחה עליזה, טעמנו מכל השפע של המזון, שתינו צ'ה צ'ה חריפה ועסיסית והרמנו כוסיות לחיי טושטי, האנשים והסוסים

_______

הפוסט נדודים 12: טושטי, גאורגיה – אנשים וסוסים (חלק א') הופיע ראשון במסע אחר