ג'ורג' ברנרד שאו העניק לדוברובניק (Dubrovnik) את הכינוי "פנינת הים האדריאטי", וכל מי שיבקר בעיר היפה הזאת יסכים עם ההגדרה. מה שהופך את דוברובניק למיוחדת כל כך הוא המכלול: המיקום, החומה הגדולה והשלמה, המקיפה את העיר העתיקה, וגם מצבור של אוצרות תרבות. במלחמת העצמאות של קרואטיה, סבלה דוברובניק מהפגזות כבדות, אבל הנזק – לא רק שאינו ניכר, אלא שלאחר המלחמה עברה העיר "מתיחת פנים": פעולות שחזור ושימור מדויקות, שעליהן מעידות המפות הקבועות בפתח שני השערים של העיר העתיקה, וגם האיקסים שעל המדרכות, המסמנים את המקומות שנפגעו מההפגזות.

למרות גודלה הכמעט זעיר של העיר העתיקה (Stari Grad), כאשר תבקרו בה תמצאו את עצמכם משוטטים מעלה ומטה בסמטאות ומגלים עוד פינה, חצר, בניין או מזרקה, שיעוררו בכם עניין והשתאות. וכשיושבים באחד מבתי הקפה של העיר, אפשר רק לתמוה כיצד מלחמות אפשריות.

המטבח בקומה העליונה
כדי להגיע לעיר, צריך לעבור בנקודת הגבול עם בוסניה והרצגובינה, שכן דוברובניק שוכנת מדרום למובלעת קטנה, המאפשרת לבוסניה והרצגובינה גישה לים.

המסלול יכול להתחיל באחד משני שערי העיר העתיקה: שער פלוצ'ה
(Ploče), שבחומה המזרחית, או שער פילה (Pile), שבחומה המערבית. לפני שנכנסים דרך שער פילה היפה, שגשר עץ מחבר בינו לבין הכביש, כדאי להביט אל עבר הים ולשים לב לכך שתותחי המצודה באי הקטן הסמוך (ששמו אינו מסומן בשום מפה) פונים דווקא אל דוברובניק. זאת כדי למנוע ניסיונות השתלטות רודניים על העיר.

בזמן הטיול ברחובות העיר, כדי לשים לב גם לשילוב המעניין של דלת וחלון, "חלון ברך". זהו אחד המאפיינים של המבנה הקלאסי של בתי דוברובניק: בקומת הקרקע היו חנויות, בקומה הראשונה – חדרי המגורים, בקומה השנייה – חדרי השינה, ולבסוף, בקומה העליונה – המטבח.

מיד אחרי הכניסה דרך השער, מגיעים למדרחוב פלאצה (Placa). במספר 2 נמצא המנזר הפרנציסקני (Franjevački Samostan). במתחם שלו יש פסל פיאטה, פרי עבודתם של אמנים מקומיים, וכמובן מבנה המנזר עצמו, שהוקם במאה ה-14 והוא אחד היפים מסוגו בדלמציה. הפתעה נוספת המזומנת למבקרים במקום היא בית המרקחת, כנראה הראשון באירופה שהיה פתוח לציבור הרחב. הוא נוסד ב-1317, ופועל מ-1391 ועד ימינו.

בסמוך למתחם המנזר הפרנציסקני, מצידו השני של רחוב פלאצה, נמצאת מזרקת אונפוריו הגדולה (Onofrio), שנבנתה ב-1438. כמו מבנים רבים אחרים בדוברובניק, גם המזרקה נפגעה ברעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1667, אבל למרות זאת נותרו בה 16 מסיכות, שמפיותיהן זורמים המים. המזרקה תוכננה על ידי הפסל ואמן החצר האיטלקי פייטרו פרטינו דה מילאנו (Pietro Partino De Milano), והיא מעידה על מערכת המים המתוחכמת של העיר, כמו גם על היכולת האמנותית הגבוהה של המאה ה-15. ובאגן הים התיכון, מים, יש לזכור, היו תמיד מצרך יקר.

נמשיך מזרחה ברחוב פלאצה. פונים ימינה ברחוב בוז'ידרביצ'ה (Božidarevića), שממנו פונים שמאלה ברחוב אוד פוצ'ה (Od Puča). בפינת שני הרחובות נמצאת הכנסייה הסרבית-האורתודוקסית. חוזרים לרחוב פלאצה דרך רחוב מיהה פראצטה (Miha Pracata), וממשיכים מזרחה. פונים שמאלה ברחוב היהודים (Žudioska ulice). במספר 5 שוכן בית הכנסת הספרדי העתיק ביותר באירופה, שהוקם במאה ה-15 ועדיין פועל.

בחזרה לרחוב פלאצה, ממש לקראת סופו, מגיעים לעמוד רולאן (Roland’s Column), שנוצר ב-1417 ומנציח את דמותו של האביר האגדי בן ימי הביניים. לידו ניצב ארמון ספונצה(Palača Sponza), שם פועל כיום ארכיון המדינה, ולכנסיית בלזיוס הקדוש (Crkva Sveti Vlaha) – פטרון העיר – שהוא בניין בארוקי איטלקי נאה. בין הארמון והכנסייה נמצאת מזרקת אונופריו(Unofrio) הקטנה, קטנה יותר, אבל יפה לא פחות מאחותה הגדולה שבחלק המערבי של העיר העתיקה.

כשמגיעים לסופו של רחוב פלאצה, פונים ימינה ברחוב תחת הארמון

רחוב אופייני בעיר העתיקה של דוברובניק. תכנון "חלון-ברך": בקומה הראשונה הסלון, בשנייה – חדרי השינה ולמעלה – המטבח צילום: דובי טל

(Pod Dvorom), שבו נמצא ארמון הנסיך (Knezev Dvor), שנבנה ב-1435 על חורבות מבנים ישנים יותר. המבנה המרהיב, שהוקם עבור הרקטור ששלט בדוברובניק, משלב את הסגנונות הגותי והרנסאנסי, ויש בו יצירות אמנות רבות.

בסמוך לארמון פועל שוק ססגוני של פירות, ירקות וגבינות. כדי להגיע לשוק, ממשיכים ברחוב Pod Dvorom מערבה. מיד משמאל נמצא השוק, הפועל בכיכר גונדוליצ'בה (Gundulićeva Poljana). הכיכר קרויה על שמו של איוון גונדוליץ' (Ivan Gundulić), המשורר המפורסם, יליד דוברובניק, שפסל הברונזה של דמותו ניצב במרכזה.

בהמשך, מהצד הדרומי של הכיכר, נמצא המנזר הישועי (Collegium Ragusinum). בפינה הצפונית-מזרחית של הכיכר שוכן המנזר הדומיניקני (Dominikanski Samostan), שבו פועל מוזיאון קטן ומעניין לציורים.

כדאי מאוד לטייל על חומת העיר העתיקה. כבר במאות ה-13 וה-14 היתה כל העיר מוקפת בחומה. היא נחשבת לאחת החומות היפות בעולם, ומשתרעת לאורך של כשני קילומטרים. במהלך הטיול על החומה, האורך כשעה, תיתקלו במצודות ובמגדלים רבים, ששימשו להגנת העיר. אחד מהם הוא מגדל מינצ'טה (Minčeta), הנקודה הגבוהה ביותר בעיר העתיקה. המגדל הפך ברבות השנים לסמל החופש ולתמרור אזהרה לכל מי שלטשו עיניים לדוברובניק – והיו לא מעט כאלה. גם כיום, זהו אחד המבנים היפים בעיר. המגדל הוקם ב-1319, ומאוחר יותר נוסף לו חלק, שהקנה למבנה כולו את צורתו העגולה. בניית המגדל, על חלקיו השונים, הסתיימה ב-1464, וכיום אפשר לראות ממנו את העיר העתיקה כולה.

הגלריה של המיליונר
אם החלטתם שלא לעלות על החומה, המשיכו מזרחה מהמנזר הדומיניקני, דרך שער פלוצ'ה, אל הנמל הישן (Stara Luka) של דוברובניק. לא הרחק מכאן, בסמוך לכניסה לעיר העתיקה, נמצאת הגלריה של דוברובניק לאמנויות (Umjetnicka Galerija). היא שוכנת בווילה ענקית ברחוב פראנה סופילה (Frana Supila) מספר 23, שהיתה שייכת למיליונר מקומי שעסק בספנות. הווילה גדולה עד כדי כך, שהיא מסוגלת להכיל מוזיאון שלם. התוכנית המקורית של אותו מיליונר היתה להקים גשר, שיחבר את הווילה שלו לאי קטן שנמצא ממול, אחד מ-1,185 האיים שלאורך חופי קרואטיה.

כדאי לנצל את השהות בדוברובניק לביקור באי לוקרום (Lokrum). באי הירוק יש לא רק חוף לנודיסטים (אחד מני רבים לאורך הים האדריאטי), אלא גם פארק לאומי, ובו שרידי מנזר מימי הביניים. אנשי המסדר הבנדיקטי התיישבו באי במאה ה-11, והביאו אליו צמחים ממחוזות רחוקים. ב-1964 הוכרז חלק מהאי כגן בוטני, ומאוחר יותר הפך כולו לשמורת טבע. אפשר להגיע אליו במעבורות היוצאות מהנמל החדש של דוברובניק.

מסביב לעיר העתיקה של דוברובניק משתרעת העיר החדשה. עיר לא זוהרת, שבמרכזה נמל גדול, ובו עוגנות ספינות התיירים. מסביב פועלים שווקים קטנים, וביניהם שוק הדגים הגדול, המתנהל בכל יום עד 9:00.

בעיר החדשה פועל שירות אוטובוסים סביר וזול. בדוברובניק יש כמובן גם מוניות. עצה קטנה: אל תיסעו בדוברובניק במונית לפני שקבעתם עם הנהג את המחיר.

בעיר החדשה פועלים הרבה מסעדות, בארים ובתי קפה, ובחלקם יש מוסיקה חיה מדי ערב.

המוזיאונים של דוברובניק סגורים בימי שבת וראשון: אפילו בית משפט לא יוכל לאלץ את הדוברובניקים לפתוח את עסקיהם ואת מוסדות התרבות שלהם בימי המנוחה האלה. אם הגעתם לדוברובניק בימי שבת או ראשון, תוכלו לנצלם לצורך נסיעה לעיר סטון (Ston). היא נמצאת צפונית-מערבית לדוברובניק, ומגיעים אליה בנסיעה של שמונים קילומטר לאורך החוף.

בית הכנסת של דוברובניק. חלקי ארון הקודש חוברו שוב אחרי מלחמת העולם השנייה | צילום: יואל שתרוג

האבנים המתגלגלות
הכביש די נוח, ולאורך הים יש נוף יפהפה. מצד אחד ההרים, ומצד שני ים, שצבע מימיו נע בין כחול עמוק לירוק-טורקיז ועד לתכלת מלטפת. אורכו של כל חוף כזה נע בין חמישים למאה מטר בלבד, ואין אליהם גישה לרכב. החול בחופים הללו לבן ורך.

סטון, עיר קטנה מאוד, נמצאת בפתחו של חצי אי גדול. לפני שנים אחדות פקדה אותה רעידת אדמה קשה, ומרכז העיר ניזוק באופן רציני. זו הסיבה לכך, שרבים מתושבי המקום גרים עדיין בקרוואנים, ומרכז העיר מלא פיגומים. סטון מפורסמת היום הודות לשתי סיבות עיקריות. הראשונה היא הצדפות שמגדלים בה, והשנייה היא החומה הארוכה (130 קילומטר) המקיפה אותה. במקומות מסוימים גובהה מגיע לשמונה מטרים. החומה הזו היא רק עדות אחת לכך שסטון היא עיר עתיקה. בתקופות ארוכות נשען כוחה בעיקר על תעשיית המלח. אזור הבלקן סבל בעבר ממחסור במלח. עד היום נמצא מפעל המלח בפאתי העיר. קל לזהות את המקום לפי הררי המלח ובריכות המים שסביבו. האטרקציה העיקרית במפעל היא רכבת העץ, שבה מובילים את המלח למחסן האריזה. הקרונות, הגלגלים והמסילה עשויים כולם מעץ, משום שהמלח מאכל חומרי בניין אחרים, ובאזור יש עץ בשפע.

נייר זכוכית ושמו "קוניאק"
בעיר הזאת, כמו בכל הערים שלשפת הים, יש נמל קטן. ליד הנמל יש מבנה יפה, ששימש בעבר כבית מכס. המבנה צמוד לחומה של סטון, המגיעה עד קו המים. ליד הנמל, שהוא למעשה מפרצון טבעי, יש כמה מסעדות. כשיושבים שם לארוחת צהריים של דגים, פירות ים ויינות, אפשר להבחין בחיילי האו"ם שהוצבו כאן אחרי מלחמת העצמאות של קרואטיה, והתקבלו בחום על ידי התושבים המקומיים.

קשה שלא לשבח את נפלאות הים המוגשות כאן: צדפות ארוכות; קיפודי ים טריים; לובסטרים ודגי ים קטנים. וכמובן שתייה: הרבה יין ומשקאות אלכוהוליים מקומיים.

בחזרה לכיוון דוברובניק, הדרך יפה כמו קודם. הים נראה למטה כמו מקום שאפשר להתענג עליו. לאורך הדרך יש שבילי עפר המובילים אל

הגגות החומים-אדומים של דוברובניק על רקע הים האדריאטי | צילום: יואל שתרוג

החוף. בכל פינה יש מפרצון קטן. עשו כמונו, ולכו ברגל. הלכנו כמה דקות בסבך הצמחייה, עד שהגענו לאיזה כפר שעדיין לא גילינו מה שמו, כל-כולו עשרה בתים. ליד כל בית מונחות מלכודות לדכים, חלקן ממתכת וחלקו מעץ ומקש. את התפאורה משלימות סירות דייגים הפוכות וכמה אנשים, שישבו בפתחי הבתים והביטו בנוף כאילו זו להם הפעם הראשונה.

להפתעתנו, חלק מהמקומיים דיברו באנגלית. מאותו רגע שהתחלנו לדבר, הסיפורים רצו. הם הפסיקו את משחק הקלפים, שנמשך בטח כבר ארבעים שנה, וסיפרו לנו על המלחמה שהיתה. על הסרבים (ואולי גם קרואטים) שהתקיפו את הכפר, על הפגזות, איך הכפר נכבש ואיך הבתים נשרפו. הם שמחו לספר לנו. הם הראו לנו את הכתובות שנותרו על הקירות – גרפיטי של מלחמה. כולם – הסרבים, המוסלמים והנוצרים – כתבו, רגע לפני שנסוגו מהכפר, שעוד יחזרו. הרגשנו שהפחד והשנאה לא עזבו את האזור גם כיום, על אף שלא רואים את זה כל הזמן. הכתובות האלה שנשארו על הקירות הן תזכורת מתמדת לשנאה ולפחד.

על כיסאות קש קטנים, כמו אלה שהיו פעם בעיר העתיקה בירושלים או בציורים של נחום גוטמן, ישבנו שם, כמה ישראלים שבאו לארכן תערוכה במוזיאון של דוברובניק, שומענו סיפורים על המלחמה, על הים ועל החיים. כאילו שאין לנו מלחמה משלנו, כאילו שאין לנו ים משלנו וכאילו החיים שלנו הם לא סיפור.

השיחה לוותה במשקה שאותו מכינים הכפריים בעצמם. הם מכנים אותו "קוניאק". הצרפתים היו מבצעים התאבדות קולקטיבית אם היו יודעים זאת. זהו משקה העשוי מתאנים הגדלות בסביבה, והוא מזוקק בבית, באמצעים שהומצאו לפני מאות שנים, וכנראה גם באותם כלים. התוצאה היא מין נייר זכוכית נוזלי.

עם השקיעה חזרנו לדוברובניק. בערב, אחרי מקלחת, ירדנו העירה, הלכנו פעמיים לאורך רחוב פלאצה, שתינו קפה, והתבוננו בתיירים שעלו על החומה המקיפה את העיר העתיקה כמו מקומיים שמסתכלים על תיירים – בעין אחת צוחקת, ובעין שנייה צוחקת יותר.

הפוסט דוברובניק – מסלול ביקור הופיע ראשון במסע אחר

"מי שחפץ לראות את גן העדן עלי אדמות, שיבוא ויראה את דוברובניק", הכריז ברנרד שו ב־1929. אבל לא רק שו התפעל מדוברובניק (DUBROVNIK), גם ההורים שלי התפעלו. הם חזרו נלהבים מביקור בקרואטיה, המכונה בפי תושביה HRVATSKA, שהיתה אז – בסוף שנות השמונים ולפני המלחמה – חלק מיוגוסלביה ואתר תיירות חביב מאוד על ישראלים ונופשים מכל העולם. ההורים שלי סיפרו על כפרים ציוריים, חופים מבודדים, איים פזורים בים של טורקיז, מלונות מפוארים וחופי נודיסטים עמוסי תיירים.

אחר כך צפינו בתמונות המזעזעות ששודרו במהדורות החדשות בעולם. חמש שנים, מ־1991 עד 1995, נראו על המרקע זוועות מלחמת האזרחים ביוגוסלביה הקרועה. בשלב מסוים קשה היה לדעת מי נלחם במי, למה, איפה, ואיך ניתן לשים לזה סוף. בגודש המראות האלה צפיתי בסוף 1991 בבעתה בדוברובניק ההרוסה בעקבות מתקפת הסרבים; גן העדן נעלם.

עד מתקפת הסרבים, עמדה דוברובניק במשך מאות שנים מול התקפות ונסיונות כיבוש רבים. משנת 1168 עד 1371 ניסו הסרבים לכבוש אותה 15 פעמים; למרות זאת, עד שנות התשעים של המאה ה־20 נחרבה דוברובניק רק פעם אחת – על ידי איתני הטבע. רעידת האדמה שאירעה ב־6 באפריל 1667 הרסה את העיר כמעט כליל וגרמה למותם של כחמישית מתושביה. לאחר מכן שופצה העיר, וחלקים ממנה נבנו מחדש.

מלחמת האזרחים, שהסתיימה רשמית עם חתימת הסכם דייטון (DAYTON), הותירה מפה עם מדינות חדשות לעמים בני שנים רבות – קרואטיה, סלובניה, בוסניה הרצגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה (סרביה ומונטנגרו). ברנרד שו, הסיפורים של הורי והתמונות בחדשות – כל אלה עוררו את סקרנותי. כך קרה שהחלטתי לנסוע. בתוך קצת יותר משעתיים של טיסה נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי של העיר, 20 קילומטרים דרומית ממנה.

פנינת הים האדריאטי
דוברובניק, המכונה באיטלקית רגוזה (RAGUSA) כשמה העתיק, שוכנת בחלקה הדרומי של קרואטיה על החוף הדלמאטי של הים האדריאטי, ומכונה בפי רבים "פנינת הים האדריאטי". בשל מיקומה הטופוגרפי, הפכה העיר לאתר חשוב על מפת הסחר העולמית, ומאוחר יותר למקום אטרקטיבי על מפת התיירות.

בעבר הרחוק היתה דוברובניק הנקודה הבטוחה האחרונה בדרך מנמלי צפון הים האדריאטי לכיוון דרום־מזרח. מחוץ לנמל של העיר ציפה לספנים הים העמוק והפתוח על סכנותיו, והם נמלטו אליה בעיתות סערה. דוברובניק גם היתה בדרכם של העולים לרגל לקונסטנטינופול, הבירה הביזנטית, לערי המזרח או לירושלים. האגדה מספרת, שכאשר שב המלך ריצ'רד לב־הארי ממסע הצלב בשנת 1192, נקלע לסערה קשה ורק בקושי הגיע עם ספינתו למפרצי דוברובניק. כאות הוקרה לעיר, תרם סכום כסף לבניית כנסייה בה. מאוחר יותר, במאה ה־18, נבנתה על כנסייה זו הקתדרלה.

הקתדרלה כמו מרבית האטרקציות של העיר שוכנת בעיר העתיקה. דוברובניק נוסדה במאה השביעית לספירה באיזור שהיה תחת שליטה ביזנטית, על ידי פליטים שנמלטו מפלישת השבטים הסלאביים לדלמאציה (DALMATIA). אין הרבה שרידים מתקופה זו. פני העיר העתיקה, כנסיותיה, מבצריה וחומתה כפי שהם מוכרים לנו נוצרו מאוחר יותר.

מבנהו של חצי־האי שעליו בנויה העיר דומה לאמפיתיאטרון הפונה אל הים, ולכן נבנו הסמטאות בשיפוע. הרחוב הראשי מצוי בחלקה הנמוך והמישורי של העיר, והסמטאות היוצאות ממנו מובילות לעבר האיזור הגבוה שעליו בנויה החומה. קל להתמצא בדוברובניק. טיפוס בסמטה מסתיים בדרך כלל בחומה, ואילו ירידה מסתיימת ברחוב הראשי.

דוברובניק דומה אמנם לערי נמל אחרות מימי הביניים, אבל השימור הקפדני של העבר הופך אותה למיוחדת; השלמות המוחלטת של החומה, רצפת האבן המצוחצחת ואיסור הכניסה לכלי רכב. למרות שמשמרים כאן ברצינות את הימים הרחוקים, חודר ההווה לכל פינה. העיר העתיקה היא המרכז המסחרי החשוב ביותר של דוברובניק. ברחוב הראשי ובסמטאות היוצאות ממנו יש חנויות, מסעדות, בתי קפה, בנקים, מספרות; כל מה שהיינו מצפים למצוא במרכזה של עיר מערבית.

בקרואטיה ובסלובניה, שכנתה מצפון, נטו תמיד אל הארצות השכנות ממערב, במיוחד איטליה ואוסטריה. התפרקותה של יוגוסלביה איפשרה לקרואטיה להתחבר ביתר שאת להשפעות האיטלקיות הניכרות בכל מקום. הרחובות זרועים בתי קפה בסגנון איטלקי, האנשים לובשים אופנה איטלקית, האוכל האיטלקי מצוי בשפע. האספרסו והקפוצ'ינו בדוברובניק אינם מביישים קפה המוגש בפיאצה מרכזית ברומא.

פעם היתה רפובליקה
שוטטתי ברחובות חסר מטרה, ובכל סמטה ציפתה לי הפתעה: מסעדה ששולחנותיה מוארים בנרות, בית קפה צופה על העיר מגבוה, מואר באור שמש מאוחרת; מאפייה מפוארת.

מגובה חומת העיר התגלו זוויות נוספות. בניית החומה נעשתה ברובה במאות ה־10 וה־11, ולאחר שחרבה העיר ברעידת האדמה של 1667, שוקמה גם החומה. אורכה כשני קילומטרים, והיום היא משמשת אתר תיירות. במשך רוב שעות היום אפשר לטפס עליה ולהקיף את העיר. ממרומי החומה אפשר לראות כי העיר בנויה במפלסים, וכל בית שונה ממשנהו. לבתים תקרות גבוהות וחלונות גדולים, ולרבים מהם חצרות פנימיות עם גינות, עצי פרי וסוכות גפן. טיפסתי על המגדלים והצריחים, שהגבוה בהם הוא מבצר המִינְצֶטָה מהמאה ה־15, הנקודה הגבוהה בעיר.

הנמל של העיר העתיקה אינו מסוגל לשרת היום את הספינות הגדולות הפוקדות את דוברובניק. הנמל העיקרי מצוי היום בפרבר גרוז (GRUZ), בחלקה הצפון־מערבי של העיר. בנמל העתיק עוגנות סירות פרטיות, ואפשר להפליג ממנו לאיים הסמוכים. בנקודת היציאה מהנמל, במקום שבו עומד המגדלור, מצוי חוף רחצה קטן שמימיו נקיים וצלולים באופן מפתיע.

פעם היתה דוברובניק התיירותית עיר־מדינה ששמרה על עצמאותה. ספרי ההיסטוריה זוקפים את הצלחתה לזכות מדינאיה המוכשרים, שהשכילו לקשור קשרים מדיניים וכלכליים עם המעצמות שעלו ונפלו סביבה. עד מחצית המאה ה־11 היא היתה בתחום שלטונה של הקיסרות הביזנטית, אבל כשהגיעו לאיזור בתקופת מסעי הצלב המלכים הנורמנים תמכה בהם וזכתה לפריווילגיות שונות. במאה ה־12 עברה לסירוגין מידיהם של קיסרי ביזנטיון לידי מלכי סיציליה, וחוזר חלילה, אך שמרה על אופיה כרפובליקה ימית חופשית. בין המאות ה־13 ל־14 התפתחה דוברובניק במקביל לוונציה, והשתיים התחרו על תפקיד נמל הסחר החשוב של הים האדריאטי. אבל ונציה היתה חזקה יותר, ומשנת 1205 עד 1358 שלטה בעקיפין בדוברובניק, למרות שהאחרונה שמרה על אוטונומיה נרחבת.

ב־1358 השתלטו על העיר ההונגרים; ושוב לא פגע הדבר בעצמאותה. בסביבות המאה ה־16 השכילו מדינאיה לנצל בכשרון רב את שאיפתה של הממלכה העות'מאנית לסחור עם המערב. דוברובניק היתה לרפובליקה המתווכת וזכתה במונופול בתחומי מסחר רבים. בתקופה זו פיתחה העיר צי סוחר, שהתחרה עם גדולי הציים בים התיכון.

בין השנים 1580 ל־1600 הגיע צי הסוחר של דוברובניק לשיא גודלו, וכלל יותר מ־200 אוניות. מספנותיה של העיר בנו הרבה מאוניות המפרש הגדולות שהפליגו לעבר העולם החדש. באי קוֹרְצ'וּלָה, כ־100 קילומטרים צפונית לדוברובניק, עדיין בונים ספינות בשיטות המסורתיות. רבים מהספנים הקרואטים לקחו חלק במסעות לגילוי הנתיבים להודו ולאמריקה. יתרה מזו, יש עדויות לכך שמרקו פולו הוונציאני היה ממוצא קרואטי, ולכך שבצוותו של קולומבוס היו קרואטים.

אבל בהדרגה, בעקבות גילוי אמריקה ונפילת איזור הים התיכון המזרחי בידי התורכים, ירד ערכה של דוברובניק כנמל, וקשרי המסחר שלה הצטמצמו. במאה ה־17 פחתה השפעתה של התרבות האיטלקית ברפובליקה, ודוברובניק הפכה לבירת התרבות של הסלאבים הדרומיים, הכוללים את הסרבים, הסלובנים, הבולגרים והקרואטים. היא היתה רפובליקה עצמאית עד 1809, אז סופחה לפרובינציות הצרפתיות שהקים נפוליון. בעקבות החלטת קונגרס וינה, עברה ב־1815 לידי האימפריה האוסטרו־הונגרית ומאז היה גורלה קשור למדינות שסביבה.

בימי־הביניים ובתחילתו של הזמן החדש בלטה דוברובניק ברפורמות החברתיות והציבוריות שהנהיגה. בשנת 1296 כבר היתה בעיר תשתית ביוב עירונית; בשנת 1377 נוסד בסמוך לה מתקן בידוד רפואי, כנראה ראשון מסוגו בעולם, שבו אושפזו ספנים ששבו ממסעות בים, מחשש שידביקו את האוכלוסיה המקומית במחלות חדשות; ב־1418 חל ברחבי הרפובליקה איסור מוחלט על סחר בעבדים (לשם השוואה: האימפריה הבריטית פרסמה תקנה דומה רק כ־400 שנים אחר כך); וב־1432 הוקם בה בית היתומים הראשון.

הקהילה היהודית של העיר, אגב, לא נהנתה מפתיחות חברתית זו, ובמשך תקופות ארוכות נאסר על היהודים לעבוד במקצועות שונים ומגוריהם הוגבלו לאזורים מסוימים בעיר. היום זו אחת הקהילות היהודיות הקטנות באירופה והיא כוללת עשרות בודדות של אנשים. בית הכנסת בעיר, שנוסד במחצית השנייה של המאה ה־16, הוא מהעתיקים באירופה.

פעם היתה מלחמה
כדי להעריך כראוי את הצלחת מבצע השיקום של העיר לאחר המלחמה, אפשר להציץ בספרי צילומים הנמכרים בחנויות הספרים, המתעדים את דוברובניק החרבה. רק שריטות פגזים על החומה וקירות האבן, וכמה מבנים הרוסים מעידים על אחת המלחמות הקשות של סוף המאה ה־20.

הקרואטים אינם עייפים מלדבר על המלחמה. יותר מכך, הם חשים שמדינות העולם שכחו אותם ואת סבלם. הם חוזרים ומזכירים את סיפורם, שנדחק במהדורות החדשות לטובת סכסוכים אחרים, בוערים יותר. בעקבות הבחירות הפנימיות בקרואטיה, באמצע 1990, לחץ השלטון הקרואטי על השלטון המרכזי בבלגרד להפוך את יוגוסלביה לקונפדרציה. זאת משום שהקרואטים סברו כי הם מפרנסים את יוגוסלביה, אך אינם רואים תמורה להכנסות הרבות שהם מספקים לשלטון המרכזי. נסיונות לפשר ולהסדיר את פירוקה של יוגוסלביה כשלו, ומעשי האלימות פרצו בתחילת 1991. השלטון המרכזי הורה לצבא יוגוסלביה, שהיה סרבי ברובו, לפרק את היחידות הפרא־צבאיות ברפובליקות מנשקן. השלטון הקרואטי סירב, והכריז על עליונותו של החוק המקומי על פני החוק הפדרלי.

בינתיים קרב מועד העברת ראשות השלטון המרכזי ביוגוסלביה לידיו של סטיפה מסיץ' (STIPE MESIC) הקרואטי, אך הסרבים סירבו לשתף פעולה. ב־25 ביוני הכריזו סלובניה וקרואטיה על עצמאותן. קרבות פרצו בין הצבא והמשטרה של קרואטיה לבין המיליציות הסרביות, וב־1 באוקטובר 1991 תקף הצבא היוגוסלבי (שרוב החיילים שנשארו בו היו סרבים). את קרואטיה. מטרתו היתה להשיב את מרות השלטון המרכזי.

כ־20,000 קרואטים נהרגו, וחצי מיליון פליטים ברחו מבתיהם. הכוחות הסרביים הגיעו עד פאתי דוברובניק, ועל חומותיה התבצרו כוחות ההתנגדות הקרואטיים. במשך חודש היתה העיר במצור. אספקת החשמל לעיר הנצורה הופסקה, ומי הנחלים נחסמו. התושבים נאלצו לאגור מי גשמים לשתייה. בתוך כך גם הופצצה העיר העתיקה, ומלונותיה נהרסו באופן שיטתי. שדה התעופה והנמל הוצאו מכלל פעולה.

אחד הקרבות שהיה למיתוס קרואטי היה זה שהתרחש ב־5 בדצמבר, ובמהלכו הצליחו הקרואטים הנצורים לבלום נסיון פריצה של הצבא היוגוסלבי. למחרת, התחילו הכוחות הצבאיים במתקפה קשה שבמהלכה הופצצו באופן שיטתי מבנים ומונומנטים בעיר העתיקה – כנסיות, מנזרים, מבצרים, מוזיאונים וארכיונים – מן הים, מהאוויר ומהיבשה. על אותם ימים קשים אפשר ללמוד מאיגרת בשם "הרפסודיה הברברית" שכתב ראש עיריית דוברובניק דאז. הוא יצא אז בקריאה נרגשת אל מדינות העולם, שלא להפקיר את דוברובניק ולסייע בשיקומה.

בדצמבר 1991, כשהכירה גרמניה בעצמאות קרואטיה, נראה היה שמצבה הפוליטי של המדינה החדשה משתפר. אך הפסקת אש שהוכרזה בתחילת 1992 לא כובדה על ידי מפקד המיליציות הסרבי, והקרבות נמשכו. באותה שנה הכירו ברפובליקה גם ארצות־הברית והאו"ם. בספטמבר 1992 נסוג הצבא הסרבי־יוגוסלבי, והקרואטים ניצבו מול הריסות ארצם.

אך גם הצד הקרואטי תרם את חלקו לזוועות המלחמה. חיילים קרואטים העידו כי יחידות שלמות עסקו ברציחות של המיעוט הסרבי שנותר בשטח המדינה. בשנת 1992 הוחל במבצע השיקום האינטנסיבי שטרם הושלם. ב־1995, בשני מבצעי בזק, שחררו הכוחות הקרואטיים את שארית שטחיהם שהיו בידי הסרבים. זה היה סופה של המלחמה.

גן בוטני וצדפות
כ־200 קילומטרים צפונית לדוברובניק, במרחק ארבע שעות נסיעה, שוכנת ספליט (SPLIT). נסעתי בכביש הדו־מסלולי שהתפתל צפונה לאורך הים האדריאטי. נאלצתי לזחול בכביש הצר, כשמהירות המכונית שנסעה לפני לא עלתה על 60 קילומטרים לשעה. הפיצוי על האיטיות היה הנוף. סמוך לחופה של קרואטיה פזורים 1,185 איים בים כחול, 66 מהם מאוכלסים. אל רבים מהם אפשר להגיע בהפלגה קצרה מהנמל העתיק של דוברובניק.

אחד האיים הפופולריים אצל התיירים הוא לוקרום (LOKRUM) הסמוך לנמל של דוברובניק. אנשי המסדר הבנדיקטי שהתיישבו באי במאה ה־11 ייבאו אליו צמחים ממחוזות רחוקים. נוהג זה נמשך מאות שנים, עד שב־1964 הוכרז חלק ממנו כגן בוטני, ובהמשך הוכרז כל האי כשמורת טבע.

יש בלוקרום כמה חופי רחצה סלעיים, שהמתרחצים בהם יורדים אל המים במדרגות. על אחד מגרמי המדרגות האלה נוכחתי במשמעותה של מודעות אקולוגית. סירה קטנה שטה לא הרחק, ולפתע הבחין הנוהג בה במשהו מבצבץ על פני המים ושינה את מסלולו. הוא קרב אל החפץ, שלף שקית ניילון מן הים והמשיך בדרכו.

אי נוסף שמושך אליו מבקרים הוא קורצ'ולה. כאן נמצאת עיר עתיקה, ששמה כשם האי, ואשר חומתה השתמרה בשלמותה. אפשר להגיע לקורצ'ולה בהפלגה של שלוש שעות מנמל גרוז שבדוברובניק עם אחת המעבורות הגדולות, המפליגות מנמלי יוון לנמלי איטליה. ואפשר לנסוע במכונית עד העיירה אוֹרִיבִּיק וממנה להמשיך בשיט קצר במעבורת.

בדרך לאוריביק עצרתי בעיירה סטון (STON) הידועה במגוון הצדפות המוגשות במסעדותיה. העיסוק המרכזי של תושבי העיירה הוא חקלאות ימית. כשמתקרבים לסטון, נגלים מפרצים זרועים בנקודות שחורות – שורות מכלים הצפים על המים ומהווים "ערוגות". מתחת למיכל – אשכול צדפות.

הכביש הנוסע לאורך החוף האדריאטי לסטון וממשיך עד ספליט רצוף כפרים קטנים וציוריים ועיירות שקטות ופסטורליות, ולא לחינם נקרא חלקו הצפוני ריביירת מקרסקה (MAKARASKA). בכל אחד מהיישובים שלאורכו יש כנסייה עם מגדל פעמונים, מעגן קטן עם כמה סירות דייגים, חוף ארוך, נקי וכחול, שתיים־שלוש מסעדות ובתי קפה. זוהי הארץ שראו הורי בשנות השמונים. את הנוף הזה ודאי ראה ברנרד שו יובל שנים קודם לכן. אפילו מלחמות מתקשות להכחיד את גן העדן.

הפוסט דוברובניק – אחרי המלחמה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט האי לוקרום הופיע ראשון במסע אחר

גם ממרומי ההר שמשקיף על העיר יש תצפית נהדרת. כדאי מאוד להגיע במכונית, כי הטיפוס ברגל קשה. 

הפוסט נקודות תצפית בדוברובניק הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט נסיעה במונית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מיקום, מיקום, מיקום הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מסעדת דגים איכותית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מסעדה אלגנטית במבנה עתיק הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט להשקיף מהמרפסת על המפרץ הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מלון עם פארק טרופי הופיע ראשון במסע אחר