להמלצה המלאה 

הפוסט קפה על הגובה הופיע ראשון במסע אחר

הזרם הקישוטי ששלט באמנות האירופית של סוף המאה ה-19 הותיר גם באיסטנבול שרידים לסגנון שעבר מן העולם

בסוף המאה ה-19 פרח באירופה האר נובו (Art Nouveau; "אמנות חדשה" בצרפתית), סגנון אמנותי שהתפשט עד מהרה לארצות הברית ולמדינות אחרות. האר נובו התאפיין בקווים קישוטיים ומפותלים, והושפע בין השאר מאמנות המזרח הרחוק. במהלך השנים המעטות שבהן שלט בכיפה, הספיק האר נובו להגיע גם לתורכיה, שסולטניה ניסו לחקות את האופנות שרווחו במערב. עבורם היווה האר נובו אמצעי אחיזה בסגנון המובהק של העושר והפאר, שאפיינו את אירופה של סוף המאה ה-19.
חלק מאמני האר נובו הגיעו לאיסטנבול בהזמנת הסולטנים, ואילו אחרים באו אליה כדי להתבשם מריחו האקזוטי של המזרח. אלה גם אלה תרמו לשינוי פני העיר. הקו הפתלתול והמעוגל ועיטורי הפרחים על קירות הבתים, שהיו כה אופייניים לאר נובו, התקבלו בברכה על ידי האמנים המקומיים וגם על ידי תושבי איסטנבול, שכן אלמנטים אלה הזכירו להם את אמנות האיסלאם.
דוגמה לאתר המשלב את הצורות הגיאומטריות של האר נובו הוא מבנה הקבורה של Seyh Zafir, הנמצא בסמוך למלון קונרד (Conrad Oteli. כתובת: Yıldız Caddesi, Beşiktaş). מבנה עות'מאני זה, המעוטר בקווים גיאומטריים סימטריים ונושא השפעה וינאית, הוא פרי עבודתו של האדריכל האיטלקי ריימונדו ד'ארונקו (Raimondo d’Aronco).

פרח מתכת וענפי עלים
ד'ארונקו, שעבד עבור הסולטן עבד אל חמיד השני, הקים באיסטנבול עשרות מבנים בסגנון אר נובו – מבתי עץ (יאלי – Yalı) על שפת הבוספורוס ועד מבנה קבורה ואורוות סוסים (שנהרסו בינתיים) בחצר הארמון שבפארק ילדיז (Yildiz Park).
נקודת המוצא למסלול האר נובו שלנו באיסטנבול היא כיכר טַקסים (Taksim), שממנה נלך בכיוון דרום-מערב במדרחוב איסתיקלל (İstiklal Caddesi). פונים ימינה (צפונה) לסמטת מיס (Mis Sokak), שבמספר 21 בה ניצב מבנה אר נובו, שעיטורי חלונותיו הגיאומטריים מזכירים עבודות של אמנים וינאים.
נחזור למדרחוב איסתיקלל, ונפנה בו ימינה (בכיוון דרום-מערב). ממדרחוב איסתיקלל נפנה שמאלה (דרומה) בסמטת טורנג'באשי (Turnacibaşi Sokak), שבמספר 36 בה יש מבנה אר נובו מרשים, המעוטר בענפי עלים – מוטיב מקובל באמנות האיסלאם. לאחר מכן נחזור למדרחוב איסתיקלל, שבו נמשיך בכיוון דרום-מערב. במספר 401 בו נמצאת חנות Modo Pera, שבעליה שימרו את הגילופים והפיתוחים של עבודות העץ שבמקום.
ציון דרך בארכיטקטורה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים הוא בית בוטר (Botter House), הנמצא במדרחוב איסתיקלל 475. בית זה, שתוכנן אף הוא על ידי ד'ארונקו, הוא הבניין הראשון באיסטנבול המשלב קומות מגורים עם שטחים מסחריים (העות'מאנים נהגו להפריד בין השניים). חזית הבניין כוללת מוטיבים האופייניים לאר נובו, ובהם עבודת הברזל של שער הכניסה לבניין, מעקה המרפסת וארבעת העמודים המתעגלים, המעוגנים בקיר החיצוני באמצעות פרח מתכת בעל שישה עלי כותרת.
באזור אמינונו (Eminönü), ליד סניף הדואר המרכזי, ברחוב שהינשאה פהלאבי (Sehinsah Pehlevi Caddesi), ניצב אחד מבנייני האר נובו היפים בעיר. כדי להגיע אליו, יש לחצות את גשר גאלטה (Galata Köprüsü) שמעל קרן הזהב, וללכת דרומה (ישר). למרות מצבו המוזנח, חלונותיו, המעוטרים בפרחים מסוגננים, יוצרים שלמות מרהיבה.
בניין זה מגלם מבחינות רבות את גורלו של האר נובו, שירד מגדולתו כבר ב-1910, על אף שהשפיע רבות על אמנות המאה העשרים, והוא מהווה גם נקודת סיום הולמת לסיור הקצר שערכנו בעקבות זרם חשוב זה. 

כתבה:  ענת מי-דן

הפוסט אדריכלות / בעקבות הזרם הקישוטי – האר נובו הופיע ראשון במסע אחר

באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, סמל לעושר ולשגשוג במסורת האיסלאם. בתקופה העות'מאנית הן שימשו מקור מים להמונים, וגם אמצעי להנצחת הסולטנים

המזרקה של הסולטן אחמט השלישי משלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה | צילום באדיבות: לשכת התיירות התורכית

כתבה: שרון טלמור-סול

בימי פריחתה של האימפריה העות'מאנית הוקמו בתורכיה מזרקות מים רבות, שסיפקו לתושביה מים לשתייה ולרחצה. באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, הפזורות בכל רחבי העיר. המפוארות שבהן נבנו בכספי תורמים, ונושאות כתובות לכבודם.
באיסלאם, שהולדתו ומהותו במדבר החרב, נתפסים המים כסמל לעושר ולשגשוג. לפיכך, כל מבנה המשלב אלמנטים של מים וזרימה זכה להילה של קדושה. הקמת מזרקה שנועדה לשמש את תושבי איסטנבול נתפסה כמעשה נדיבות מחד גיסא, וכאקט דתי מאידך גיסא.
באדריכלות האיסלאמית יש שני סוגי מזרקות עיקריים: הסֶבּיל (Sebil) והצֶ'שמֶה 
(Çeşme). הסביל הוא מזרקה ציבורית, שבה הגישו עובדים ספלי מים לכל דורש, ובלי תשלום. הצ'שמה הוא למעשה ברז, שממנו זרמו המים לאגן שיש.
למערכת אספקת המים לאיסטנבול, שהוקמה כבר לפני מאות שנים, נוספו במאה ה-18 כמה וכמה מזרקות, בהשפעה צרפתית. עבור האדריכלים של האימפריה העות'מאנית, היוו המזרקות אמצעי אידיאלי לביטוי הרעיונות של אמנות הבארוק, ששלטה באותה תקופה באירופה. וכך הוקמו באיסטנבול מזרקות רבות, ששילבו השפעות מערביות עם ערבסקות השאובות מהמסורת האיסלאמית. שבע מזרקות מים מפוארות נבנו בתקופה זאת באיסטנבול. שתיים מהן מיוחסות לתקופתו של הסולטן אחמט השלישי (1730-1703), ואילו האחרות הוקמו כנראה בימיו של יורשו, מחמוד הראשון (1754-1730).

ליד הארמון, בכניסה לשוק
המפורסמת שבהן היא מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי (Sultan III Ahmet Çeşmesi), הניצבת מול שער ארמון טופקאפי (Topkapi). המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית. המבנה מרובע, אבל פינותיו מעוגלות ובולטות כלפי חוץ, בניסיון לשקף את התנועה הזורמת. בכל אחד מארבעת הקירות יש שוקת שקועה בתוך גומחה, שלתוכה נשפכים מים מברזים. הקירות מעוטרים בתבליטים של צמחים. האפריז שמעל הקשת מעוטר בכתובת הקדשה מחורזת – קליגרפיה של אותיות זהב על רקע כחול-ירוק – המפארת ומשבחת את הסולטן, ומשווה את טעמם של מי המזרקה למתיקותם של מי הבאר הקדושה זמזם במכה.

מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי משלבת את שני סוגי המזרקות. בפינות המבנה יש סביל, שבחזיתו סורגים. בעבר, בעת שהסביל היה פעיל, עמדו מאחורי הסורגים עובדים, שהגישו ספלים לצמאים. במקום יש גם גומחת צ'שמה, הבנויה בצורת קשת ומעוטרת בדגמים גיאומטריים, קליגרפיים וצמחיים. שם התורם ותאריך הבנייה מצוינים אף הם בכתובת החקוקה בשיש לבן.
ססגוניים וראוותניים יותר הם העיטורים של מזרקת טופהאנה (Tophane Ceşmesi), שנבנתה בימי הסולטן מחמוד הראשון. מזרקה זאת נמצאת על גדת הבוספורוס, בפינת הרחובות נג'אטיביי (Necatibey Caddesi) וטופהאנה איסקלסי (Tophane Iskelesi Caddesi), והיא מהווה תוספת מאוחרת למסגד קיליץ עלי פשה (Kılıç Ali Paşa Camii) הסמוך. קירות השיש של מזרקת טופהאנה מגולפים בדגמים הלקוחים מעולם הצומח ומעוטרים בערבסקות. האפריז שמעל מקושט בעצי פרי, ומתחת לכיפה מופיע מוטיב הנטיפים, האופייני לאמנות העות'מאנית. נטיפים מופיעים גם מעל ברזי הפינות.
העובדה שהמזרקות של איסטנבול שימשו בראש ובראשונה לצורכי הציבור בולטת אולי יותר מכל במזרקה של מסגד נורועוסמאניה (Nuruosmaniye Camii), הנמצאת מול שער הכניסה לשוק המקורה (Kapali Çarşi), וששימשה בעבר את באי המקום. בהקמת המתחם, על המזרקה שבו, החל הסולטן מחמוד הראשון ב-1748, ואת העבודה השלים יורשו, עוסמן השלישי, שעל שמו קרוי האתר נורועוסמאניה, "האור של עוסמן".
את החצר שבה נמצאת המזרקה חוצים מדי יום אלפי מקומיים ותיירים בדרכם לשוק, אבל כדאי לקחת הפוגה בלב המהומה, ולהתבונן בחותמת הסולטן המהודרת הכלולה בכתובת שמעל ברזי המים, וכן לקשת התלת מימדית, המקושטת בעלי תלתן.
יוצאת דופן במיקומה ובפשטותה היא המזרקה של סינאן (Sinan), העומדת בקצה הרחוב העובר לאורך האגף המזרחי של מסגד סולימאניה (Süleymaniye Camii). ליד המזרקה הצנועה הזאת, המחופה בכיפה קטנה, קבור מימאר סינאן, האדריכל הגדול של הסולטן סולימאן המפואר, שהקים בין השאר את מסגד סולימאניה. במימדיה ובעיטוריה מגלמת אולי המזרקה הזאת היטב את המאפיינים העיקריים של האדריכלות העות'מאנית בשיאה: שילוב של פונקציונליות יומיומית עם הדר אימפריאלי, של העממי והשימושי עם המפואר והאמנותי.

הפוסט אדריכלות / מזרקות: מים של קודש וחול הופיע ראשון במסע אחר

איסטנבול, המשתרעת על שתי יבשות, היא אחת הערים המגוונות בעולם. בצד ארמונות  ומסגדים מפוארים יש בה כנסיות, בתי כנסת, וגם מגדל שממנו ניסה הרפתקן לעופף. שלושה מוקדי תצפית משני עברי הבוספורוס
 

תצפית ממגדל גלאטה. פנורמה נהדרת של 360 מעלות | צילום: טל גליק

כתבה:  ניצן שריג

תיירים רבים מגיעים לאיסטנבול ממזרח, מאנטוליה (המכונה בתורכית "אנדולו" – Anadolu) שבאסיה. ואולם, אוסקודר (Uskudar) – כך קרוי אחד מחלקיה המזרחיים-האסייתיים המרכזיים של איסטנבול – אינו רק שער הכניסה לתיירים ולמהגרים רבים. זהו גם אזור המגורים הגדול והמתפתח ביותר בעיר, שצפיפות האוכלוסין בה מגיעה ל-1,732 נפש לקילומטר רבוע, ועולה בהתמדה. מדי בוקר ולפנות ערב אפשר לראות מגבעת ג'מליג'ה (Camlica) המוני כלי רכב חוצים את שני הגשרים שמעל לבוספורוס, וגם "דניז אוטובוסלרי" (Deniz Otobusu) – רפסודות המסיעות אנשים, מכוניות וסחורות מאסיה לאירופה ובחזרה.
גם אנחנו נבקר באוסקודר, אבל נגיע אליה דווקא בכיוון ההפוך, ממערב. הדרך הקלה ביותר להגיע לאוסקודר מהחלק האירופי-המערבי של איסטנבול היא במונית מקומית, שתחצה את מיצר הבוספורוס מעל גשר הבוספורוס (Bogazici Koprosu), הגשר הדרומי (את דמי החצייה, כ-25 סנט אמריקאי, משלם בדרך כלל הנוסע) ותתחיל לטפס במעלה הגבעה שמעברו האסייתי. את הגבעה תוכלו לזהות בקלות, לפי אנטנות הטלוויזיה הנישאות המוצבות עליה. אפשרות אחרת היא להגיע לחלק המזרחי של העיר במעבורת, שתביא אתכם, תמורת כחמישים סנט, עד למעגן אוסקודר ("אוסקודר אישקלה" – Uskudar Iskele) שבחוף האסייתי. ממעגן אוסקודר ממשיכים במונית עד לגבעת ג'מליג'ה.

גבעת החתונות האסייתית
גבעת ג'מליג'ה, הנקודה הגבוהה ביותר באיסטנבול (267 מטר מעל פני הים), מאפשרת למבקר המבולבל ממורכבותה הפיזית וההיסטורית של איסטנבול מבט פנורמי, המכניס קצת סדר בבלגאן. בשעות הבוקר, כשהשמש נמצאת מאחורי הגב, נפרשת איסטנבול במלוא הדרה. מיצר הבוספורוס מפריד בין חלקה האירופי ממערב לחלקה האסייתי במזרח, ומחבר את ים מרמרה מדרום עם הים השחור מצפון. קרן הזהב (האליץ' – Haliç), שריד לנהר קדמון, מפריד בין שני חלקיה האירופיים של העיר: "סטנבול" (מיוונית: Stin Poli – "העיר שבתוך החומות") במפגש שבין קרן הזהב וים מרמרה, ו"פרה" (Pera; "העיר שמעבר"), שהיוותה לאורך ההיסטוריה את מקום מושבם של בני מיעוטים שונים. אחר הצהריים ובשעות הערב משמש הגן היפה שבגבעת ג'מליג'ה אתר לצילומי חתונות, למסיבות ברית מילה (Sunnet; זו נערכת בתורכיה בגיל תשע או עשר) ולמפגשים רומנטיים על רקע השקיעה.
במסעדות הצופות אל קו הרקיע של העיר אפשר לאכול מאכלים עממיים, כמו ה"גוזלמה" 
(Gözleme) – עלה בצק ממולא בגבינה, בתרד ובשאר ירקות, ואפוי על פח – ולשתות "איירן" (Ayran), משקה מיוגורט מדולל. לחלופין, אפשר לשתות "ראקי" (Raki) – "חלב אריות", הלא הוא הערק המקומי חסר הצבע, ההופך, בתוספת מים, ללבן חלבי, שאמור לעורר אריות מרבצם.

ארמונות וממתקים
בשעה שממערב הלכה ונבנתה ביזנטיון (לימים קונסטנטינופול ואיסטנבול) כמרכז עירוני לתפארת, סבל החלק המזרחי של העיר מתת פיתוח. מצב זה השתנה במאה ה-19, עם התפשטות העיר. בתקופה זאת הוקמו לאורך הבוספורוס ארמונות, ובהם ארמון ביילרבי 
(Beylerbey Sarayi ) ומעון הנופש של הסולטנים, בית קוצ'וקסו (Kuçüksü Kasri). ארמון ביילרבי בן שלושים החדרים, שהוא בלי ספק המפואר שבין הארמונות שבחלק האסייתי של איסטנבול, פתוח בכל יום, פרט לימים שני וחמישי, בשעות 17:00-9:30. הכניסה בתשלום. בית קוצ'וקסו, שהוקם ב-1856 בסגנון הרוקוקו, פתוח באותם ימים ובאותן שעות. הכניסה בתשלום.

ארמון ביילרבי
טלפון: 90-216-3219320.

בית קוצ'וקסו
טלפון: 90-216-3320237.

מבנה נוסף הבולט בחלק האסייתי של העיר הוא קסרקטין סלמייה (Selimiye Kislasi), שהוקם בראשית המאה ה-19. במלחמת קרים (1856-1853) הפכה פלורנס נייטינגל ("המלאך עם הפנס") את המקום לבית החולים הצבאי המודרני הראשון, שהיה מודל לבתי חולים רבים מסוגו. קסרקטין סלמייה נמצא בסמוך לתחנת האוטובוסים הארם (Harem), ומשמש כיום כמפקדה של צבא תורכיה. במקום פועל מוזיאון קטן לזכרה של פלורנס נייטינגל.

המוזיאון לזכרה של פלורנס נייטינגל
טלפון: 90-216-3437310.
את הביקור במקום יש לתאם מראש בפקס: 90-216-3331009.

אל ארמונות העבר באוסקודר הלכו והצטרפו עם השנים גם בתי המידות של עשירי תורכיה דהיום. אלה בנויים מעץ מפוסל ונושקים לגדת הבוספורוס. מעט הלאה משם, בפנים היבשה, יש רחובות מודרניים, מוצלים על ידי עצי ערמון, ולאורכם בתי מידות, הלקוחים כמו ממציאות אחרת. בקרו, למשל, ברחוב בגדאד (Bagdat Caddesi), שבו חנויות יוקרה בעיצוב ובטעם של ראשית המאה העשרים. ואם טרם הזכרנו זאת, במרחק לא רב מרחוב בגדאד, ברחוב מובקיטנה (Muvakithane Caddesi) 14/16, נמצאת החנות האגדית לדברי מתיקה של הג'יבקיר (Hacibakir), שעל פי אגדות הנפוצות באיסטנבול, הוא-הוא ממציא הרחת לוקום. במקום תוכלו ליהנות לא רק מרחת לוקום משובחת, אלא גם ממרציפן העשוי מאגוזי פיסטוק, מסוכריות קינמון ומעוד דברי מתיקה המרוממים את החיך ואת הנפש.

מסגד אירופי
קרן הזהב, גוף המים המפריד כאמור בין שני חלקיה האירופיים של איסטנבול, הוא נקודת ציון נוספת בגיאוגרפיה המסובכת של העיר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות (אבל בטרם שקיעה מוחלטת) כדאי לנסוע במונית צפונה, לאורך הגדה המערבית של קרן הזהב, ולהגיע אל רובע איופ (Eyüp) ואל "בית הקפה של פייר לוטי" (Pierre Loti Cafe), הנמצא בתחומיו.
רובע איופ קרוי על שמו של הקדוש איופ אנסרי (Eyüp Ensari), ממקורבי הנביא מוחמד. איופ עצמו פיקד עד מותו על מצור הערבים הראשון, שהוטל על איסטנבול במאה השביעית לספירה. הוא נקבר מחוץ לחומות, ואחרי כיבוש העיר בידי העות'מאנים, הוקם ליד קברו מכלול, ובו מסגד ומבנים שונים לשירות הקהילה. לא חלף זמן רב, והמכלול תפס מקום מרכזי יותר ויותר בחיי תושבי איסטנבול, כמו גם במותם. כל סולטן חדש הוסמך בטקס שנערך במקום, ורבים מבני האצולה נקברו בטורבה (Türbe; מעין מאוזוליאום) משלהם בגן הסמוך. כך התפתח כאן בית קברות גדול וססגוני במיוחד, המשתרע במעלה הגבעה – ממסגד איופ ועד לבית הקפה של פייר לוטי.
לבית הקפה עצמו מומלץ לעלות במונית, ולא ברגל. הדרך עולה ומתפתלת בין הרחובות הצפופים של אחד מאזוריה העניים והדתיים ביותר של העיר, "עוסמנגאזי" (Osmangazi), ולפתע מובילה אל פינת חמד נסתרת, הלא היא בית הקפה. להבדיל מהקדוש המוסלמי איופ, דמותו של פייר לוטי קשורה בחיים הסוערים של נשות העיר בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים.
פייר לוטי הוא שמו הספרותי של קצין הימייה הצרפתי לואי-מארי ז'וליין ויאו (Louis-Marie Julien Viaud), הרפתקן ללא חת וסופר, שאף ביקר בסיני ובארץ ישראל, אך נשבה דווקא בקסמיה של איסטנבול. נסו להגיע לבית הקפה באור אחרון, ותִפסו מקום בקצה, במקום המשקיף אל קרן הזהב. באור זה נעלם גונם העכור של המים, והם נצבעים בזהב עמוק. סטנבול שבתוך החומות מצטיירת כעיר אלף לילה ולילה מסתורית, על צריחי מסגדיה (הסולימנייה, "הכובש", "הכחול"), ומבית הקפה תוכלו להבחין גם בשלושת הגשרים החוצים את קרן הזהב ובארמון הטופקפי (Topkapi Sarayi). מהצד השני נשקפים הרבעים של החלק האירופי הצפוני – גלטה (Galata) ופרה, על מגדל הגלטה הבולט בנוכחותו.
הזמינו תה תורכי ב"ברדק" (כוס) זכוכית קטנה או קפה (במקום אין משקאות אלכוהוליים), השקיפו מזרחה, לפי התיאורים שבסיפוריו של פייר לוטי (במקום מוצגים עותקים מספריו, שנכתבו בצרפתית), והיכנסו לאווירת הימים ההם.
אחרי שתחזרו למציאות, תוכלו ללכת ברגל במורד בית הקברות הגדול של איופ. החל במאה ה-18 טופחו בתי הקברות של איסטנבול, עד שהפכו למוקד משיכה לתושבי העיר, שטיילו בהם להנאתם. כשתגיעו למטה תמצאו מוניות לרוב, שימתינו לכם לאורך הכביש הראשי.

האמיצים או התתרנים שבינינו יוכלו לשוט בסירה ממעגן אמינונו (Eminonu; ליד השוק המצרי ולשכת המסחר של איסטנבול) במעלה קרן הזהב, על מימיו המזוהמים, ועד לנקודת העגינה, המרוחקת כ-500 מטר ממסגד איופ. בדרך תעבור הסירה בין הרבעים פנר
(Fener) ובלאט  (Balat), ששימשו בעבר כמגורי יהודים, ועל פני כנסיית סנט סטפן של הבולגרים 
(Church of St Stephen of the Bulgars). כנסייה זאת הועתקה לכאן מווינה במאה ה-19. במסגרת המבצע, היא פורקה לחלקים, שהושטו במורד הדנובה. מנגד, בחוף הצפוני של המפרץ, נמצאות מספנות קאסם פשה (Kasimpasa), אחד ממקורות הזיהום העיקריים של קרן הזהב. המספנות הללו שוכנות בדיוק במקום שבו היו מספנות הצי העות'מאני בימי תפארתו.

המגדל של איקרוס התורכי
קרן הזהב איננה רק גבול פיזי בין שני החלקים של איסטנבול האירופית, אלא גם קו תוחם מבחינה תרבותית וחברתית. בגדה הצפונית של קרן הזהב תמצאו איסטנבול אחרת. כאן התגוררו לאורך ההיסטוריה בני מיעוטים שונים, אירופאים ברובם, שיושבו באזור על ידי הביזנטים והעות'מאנים, כגמול על שירותים שונים. הגדה הצפונית קיבלה את השם "פרה" ("מעבר"), לציון העובדה שהיא נמצאת מעבר למרכז העירוני של איסטנבול ההיסטורית. כיום קרוי אזור זה בשם התורכי "בייאולו" (Beyoğlu).
כאן, יותר מבכל מקום אחר באיסטנבול העתיקה, אפשר לראות איך פני המערב והמזרח התערבבו זה בזה: כנסיות, בתי מלון, בתי מידות ושגרירויות זרות נמצאות כאן מתחת לצריחי המסגדים ולארובות החמאם.
אחת האטרקציות הבולטות באזור היא מגדל גלטה (Galata Kulesi), שהוקם במאה ה-14, בלב מושבת הסוחרים שהגיעו לאיסטנבול מגנואה שבאיטליה. המגדל, בעל כיפת העופרת החרוטית, מתנשא לגובה של כ-62 מטר. בתקופה העות'מאנית שימש המגדל לצרכים שונים ומגוונים – מבית סוהר בימי הסולטן סולימאן, ועד למצפה כוכבים בימי שלטונו של מורט השלישי (המאה ה-16).
כמאה שנה לאחר מכן, בימי הסולטן מוראד הרביעי, ניסה טייס הרפתקן לעוף מהמגדל לכיוון אוסקודר. הניסיון נכשל, והטייס נאלץ לבצע נחיתת אונס. בניסיון למנוע ממעופפים נוספים לחקות את איקרוס ולהסתכן, החליט הסולטן להגלות את הטייס, לא לפני שנתן לו ארנק תפוח מכסף.
כיום לא מנסים עוד לעופף מהמגדל, אבל מאז 1967 הוא משמש לצרכים תיירותיים. מהמרפסת שבבסיס הכיפה נשקפת תצפית נהדרת של 360 מעלות על העיר, במיוחד בשעות אחר הצהריים והערב. העלייה למגדל התצפית היא במעלית, וכרוכה בתשלום. במגדל המשופץ פועלים בית הקפה ומסעדה, שבהם אפשר לא רק לאכול, אלא גם לצפות במופע א-לה אוריינט, הנערך מדי ערב.
הדרך המומלצת ביותר להגיע למגדל היא במונית. לחלופין, ניתן ללכת ממרכז העיר העתיקה (סולטנאחמט – Sultanahmet) לכיוון תחנת הרכבת סירקג'י (Sirkeci), לחצות את גשר גלטה, ולהמשיך עד למגדל. הבאים מכיוון כיכר טקסים (Taksim), במעלה בייאולו, יכולים להגיע למגדל ברגל או בחשמלית, לאורך רחוב איסתיקלל (Istiklal Caddesi). בכל מקרה, מומלץ שלא להסתובב ברגל באזור המגדל בשעות הלילה. 

מגדל גלטה
טלפון: 90-212-2931139.

מסביב למגדל הגלטה אפשר להתרשם מבנייני האר-נובו, שעיטרו את איסטנבול של המאה ה-19. ברחוב הנדק (Hendek), הסמוך למגדל, שוכן בית הכנסת נווה שלום (Neve Shalom), זכר לקהילה היהודית, שחיה בעבר במקום. עוד בקרבת מקום – שוק הדגים הצף של מעגן קראקוי (Karakoy), השוקק חיים בשעות הבוקר ולפנות ערב.

בית הכנסת נווה שלום
הביקור במקום מתאפשר רק בתיאום מראש.
טלפון: 90-212-2938795, 90-212-2446566.

הפוסט משני עברי הבוספורוס: גשר בין אסיה לאירופה הופיע ראשון במסע אחר