נשות כנרת: לנגן במעדר, לצייר באדמה

אם סיפורה של חיותה בוסל מייצג את הפן האידיאולוגי והדילמה הרעיונית של תחילת ההתיישבות הציונית, הרי שסיפורה של חנה מייזל הוא הפן החינוכי-מעשי שלה. חנה היתה דמות יוצאת דופן ולו בשל השכלתה – היא היתה דוקטור לאגרונומיה בתקופה שבה לא היתה לנשים זכות בחירה ורובן לא ידעו קרוא וכתוב. היא דגלה בעקרון השוויון בין גברים לנשים, גרסה כי לניהול משק מודרני נדרש יותר משרירים – ושאפה לכונן דור של פועלות חקלאיות. בשנת 1911 הקימה את "חוות העלמות" בחצר כנרת, שבה למדו נשים את מקצועות החקלאות, ובשנים שלאחר מכן המשיכה בפועלה זה גם בנהלל.
תלמידתה הראשונה של חנה היתה לא אחרת מאשר רחל בלובשטיין, המוכרת לנו כרחל המשוררת, שהכנרת היתה אהבתה הגדולה. ותיקי היישוב סיפרו עליה כי אמרה לחנה, מורתה לעבודת האדמה, שהיתה רוצה לנגן ולצייר. חנה ענתה לה: "אלמד אותך לנגן במעדר, לצייר באדמה", מתוך תפיסתה את עבודת האדמה כמעשה שכמוהו כיצירת אמנות. כאשר היתה רחל בת 41, נפטרה ממחלת השחפת ונקברה לפי צוואתה בבית הקברות בכנרת.
בין הירדן המפכה ועצי האקליפטוס נולדה וגדלה בת קבוצת כנרת אחרת, נעמי שמר. בבגרותה למדה בדגניה ואף לימדה בה מוזיקה, וב-1948 פרסמה את שיריה הראשונים. מאז הפכה נעמי שמר לאחת היוצרות הפוריות בארץ, זכתה בפרס ישראל על מפעל חייה, ורבים רואים בה ממשיכתה של רחל המשוררת. עם מותה, ביוני 2004, הובאה למנוחות בבית הקברות בכנרת, לא הרחק מקברה של רחל.