הקפסולה הישראלית, חבלי לידה

המשימה נראתה פשוטה. כל מה שהיה עלינו, חברי "ועדת הקפסולה", לעשות היה לבחור כמה חפצים שישקפו כמידת האפשר את חיינו כאן ועכשיו, בישראל 1999. כמקובל במאה שלנו, קודם כל חשבנו על הבעיות הטכניות. איך נבנה את הקפסולה? מה צריך להיות עובי המתכת של הגליל? באיזה גז צריך למלא אותו, כדי שהתכולה תישמר היטב? (אורגון? גז אציל אחר?) איזה מפעל ישראלי יוכל לבצע את המשימה? האם יעמוד בדרישות התקן שלנו? בלוח הזמנים? כמה זה יעלה?

אחרי שנפתרו הבעיות הטכניות, גילינו שזו, כרגיל, הבעיה המשנית. השאלה המשמעותית היא לא איך, אלא מה. מטבע הדברים, המקום בקפסולה מוגבל, ולכן ההחלטה מה לשים בתוכה היא במידה רבה גם ההחלטה מה לא לשים. כל מי שארז פעם תרמיל או מזוודה מכיר את הדילמות האלה. מה עדיף, להיות פרקטי ולקחת זוג מכנסי ג'ינס להחלפה, או ללכת על הז'קט היפה?
 גם הג'ינס וגם הז'קט הם "אנחנו", אבל בהנחה שהמקום מצומצם – מה יישאר בחוץ? ההחלטה אינה רק שאלה של נפח. זו גם שאלה של זהות. מה שאנחנו מכניסים לקפסולה הוא בעצם האופן שבו אנו רוצים להצטייר. הישגים או חפצי יומיום? יצירות ספרותיות ופיתוחי מדע ישראלי או חפצים שמבטאים את חיי השגרה של מרבית אוכלוסיית המדינה: טיטולים, טמפונים, מכל דלק, צו מילואים? מה נותן תמונה נכונה יותר? קמיע של מקובל, שבב מחשב של "אינטל" או הצירוף של שניהם? האם להכניס רק חפצים ישראליים "טהורים" שפותחו בארץ או שהחלטה כזו תיתן תמונה מעוותת של חברה מסתגרת, שלא קיימה קשרים עם התרבות העולמית בתקופתה?

ומי לעזאזל זה "אנחנו"? האם אלה חברי הוועדה, שהתכנסו כמה וכמה פעמים, עברו על ההצעות, מיינו, התלבטו, התווכחו – לפעמים גם בטונים גבוהים – ובסופו של דבר קבעו מה ייכנס ומה לא? האם "אנחנו" אלה אותם אנשים ונשים שנענו לפנייתנו לציבור להגיש הצעות לפריטים שיוכנסו לקפסולה? גם וגם? הבחירות נעשו אמנם במאמץ לבטא משהו שהוא רחב יותר מסך כל נטיותינו האישיות, אך עם זאת אנו מודעים בפיכחון מלא לעובדה שקולנו הוא בסך הכל קולנו, והוועדה אינה מתיימרת לייצג יותר מאשר את סך כל חבריה, שאיש מהם אינו חרדי, ערבי או עולה חדש, למשל.
אחרי ש(לא) פתרנו את בעיית הזהות, עברנו לשלב הבא. מה בכל זאת מכניסים? פריטים שחזרו במרבית השאלונים קיבלו ניקוד גבוה יותר (ספר תנ"ך, דגל ישראל, טלפון נייד) והוכנסו לרשימה. אחרים נפסלו בצער כלא מעשיים עקב חוסר מקום (מחשב, מכשיר טלוויזיה, מיקרוגל, פלטת שבת, מנגל) או חוסר עמידות לטווח של 100 שנה (שוקולד "פרה", בקבוק יין, קפה נמס עלית). ובכל זאת, הקשו כמה מחברי הוועדה, הימנעות מפריטים אלה תצייר דיוקן לא אמין של חיינו. אז מה עושים?
הפתרון היה, כרגיל, פשרה. המחאה שהתעוררה סביב פסילת המנגל גרמה להחזרתו בגרסה מתקפלת. לוח אם (Motherboard) של מחשב נבחר כייצוג למחשב כולו. אריזות מזון ריקות, שעליהן כתוב מה הכילו, יספקו לאנשי העתיד מושג מה לגבי המזון שאכלנו וצורת הכנתו. שישברו הארכיאולוגים של העתיד את הראש מה פשר הכיתוב המסתורי "שלוש דקות במיקרוגל". לסיכום פרק המזון הוכנסו גם תפריטים של מסעדת יוקרה ושל מסעדה עממית וספר מתכונים, "המטבח של כור ההיתוך" מאת ישראל אהרוני ונלי שפר, שמייצג את המטבח של עדות ישראל השונות. אולי בישראל 2099 יתקשו להבין את המונח "עדות". מי יודע.

ומה עושים עם מידע אלקטרוני? האם בשלהי המאה ה־21, ה־22 או ה־23 ישתמשו עדיין בחשמל או שיהיו טכנולוגיות מתקדמות יותר, ולא יידעו איך מפעילים מחשב או טלוויזיה? האם ייראו להם הדיסקטים ששלחנו להם כמו חרסים בכתב יתדות? האם יידרדרו עד כדי כך, שלא יידעו איך לשמוע את הדיסקים וההקלטות שבקפסולה? ואולי, בסופו של דבר, מוטב לחזור אל צורות ההצגה הקלאסיות – הספר, התמונה, הפתקית המוצמדת לכל פריט ומסבירה למה שימש?
ואיך נייצג את מגוון הקולות של ישראל 1999? אמנם שמו של אייל גולן הופיע ברבים מהשאלונים שנשלחו למערכת, אבל האם זו סיבה לקפח את שלמה ארצי, למשל? ומה עם מוסיקת טראנס? רוק? קלאסית? חסידית? אחרי ויכוח לוהט הוחלט להקליט דגימות מכל רשתות הרדיו בישראל, מרשת ג' לקול המוסיקה, מערוץ 7 ועד גלי צה"ל. לפי אותו עיקרון הוכנסו לקפסולה מבחר מגוון של עיתוני תקופתנו, כולל עיתונים חרדיים, עיתונים ברוסית ו"מסע אחר".
כל פריט עלה בתורו על שולחן הדיונים, נבחן, נשקל ונמדד כדי לראות כמה מקום הוא תופס, ועל כל אחד מהם יש עוד 100 שהלוואי שיכולנו להכניס. החפצים שנבחרו הוכנסו לקפסולה ונקברו באדמה תחת מעטה בטון שמעליו מתנשאת פירמידה סמלית.

רובנו לא נהיה כאן מן הסתם כאשר יראו החפצים שוב אור יום, אבל בעוד חודשים אחדים מתוכננת להיפתח תערוכה לציבור במוזיאון ארץ־ישראל ברמת אביב, ובה יוצגו לקהל הרחב העתקים מדויקים של כל הפריטים שהוטמנו בקפסולה. 

זה המקום להודות לכל אלה ששלחו הצעות לתכולת הקפסולה ולחברי הוועדה – הפסל עזרא אוריון, הארכיאולוג איתן אילון, הסינולוג והמתרגם דן דאור, איש המכון לחיזוי טכנולוגי ד"ר אהרון האופטמן, הסופרת גיל הראבן, הארכיאולוגית, האנתרופולוגית והאוצרת דבי הרשמן ועוד רבים וטובים, שסייעו בעצה ובמחשבה. תודות מיוחדות לחברי הוועדה פרופ' אמוץ ויינברג, שלא חסך בעצותיו הטובות לבניית הקפסולה, וצחי בקר, ממלא מקום מנהל מוזיאון ארץ־ישראל, על הרצון הטוב והמקום שהקצה לקפסולה בשטח המוזיאון ולכל אלה שהשתתפו איתנו במסע אל העתיד.
זהרה רון, עורכת "מסע אחר"

פרויקט הקפסולה הישראלית תוכנן ובוצע על ידי  "מסע אחר" בשיתוף מוזיאון ארץ־ישראל ובחסות החברות קוקה־קולה, אינטרנט זהב וסולרד – דודי שמש אל חלד.