המבוך של בן גוריון

לסיפור על המינוטאורוס והלבירינת הכי מפורסם בהיסטוריה יש המשך פחות ידוע: אחרי שברח מהמבוך שבו כלא אותו מינוס, מלך קנוסוס, מצא לו בונה הלבירינת, הממציא והאדריכל הגדול דדאלוס, מקלט בסיציליה. מינוס רדף אחריו, וכדי להוציא אותו ממחבואו השתמש בפיתיון. הוא שלח למלך המקומי קונכייה ספירלית מהסוג החרוטי, והודיע כי ייתן פרס למי שיצליח להשחיל דרכה חוט. דדאלוס רב ההמצאות מצא כמובן דרך. הוא קשר חוט דק לנמלה, קדח חור בקודקוד הקונכייה, מרח דבש על שפתי הלוע שלה ושלח את הנמלה למסע הארוך (אבל החד כיווני) שלה.
הנמלה הזאת, שהיתה חרוצה וצייתנית כמו כל הנמלים במשלים, היתה צריכה להדליק אור אדום לכל מי שמתפתה למקסם השווא של מבוכיות מדומה. כדי להיכנס ללב המבוך ולצאת ממנו חזרה, לא צריך להיות גיבור כתזאוס ולא צריך חוט אֲרִיאַדְנֶה, צריך רק סבלנות. "לבירינת יש לו רק שביל אחד. הדרך פנימה היא הדרך החוצה. אין בו פניות למבוי סתום", כפי שקראתי באתר האינטרנט
www.lessons4living.com/labyrinth.htm.
אבל מי שכתב את הדברים הנכונים האלה סבור משום מה שזה מעיד על משימה הקשורה באונה הימנית של המוח, זאת אומרת אינטואיציה ויצירתיות – מלים שלפחות חלק מאיתנו נזהר מהן כמו משאר קלישאות העידן החדש.

לבירינתים מצוירים אפשר כידוע למצוא בכל מקום ובכל זמן, ממטבעות כרתיים ועד גרפיטי בהודו או בפרו, ואפילו בחידות לילדים לא גדולים. תבניות יפות, מין מנדאלות, אולי אפילו רוויות משמעות דתית עמוקה. להבדיל (לדברי אותו אתר) ממבוכים, שבהם יש גם הרבה מבויים סתומים המחייבים "פעילות אנליטית, סדרתית, לוגית" כדי להיחלץ מהם; מה שרבים מאלה שהיו פעם ילדים, או שיש להם ילדים, זוכרים כשעשוע תמים (או מייגע) בין משוכות הצמחים בהמפטון קורט, בכפר של פינוקיו, בסביליה וכנראה באינספור מקומות אחרים.
אבל מה שלא תהיה משמעותם הדתית, המטפיזית, הארכיטיפית וכו', ברור שהמשמעת והסבלנות שהם כופים על מי שמתפתה (או נאלץ) ללכת בהם חביבות על מוסדות סמכותיים. צבא, למשל. המסלול הליניארי שעוברת יחידה שמתאמנת במגרש מסדרים
או מסלול מכשולים (כלומר קו מפותל תחום בשטח מוגבל, כמו מסלוליהם של ארבעה עכבישים שיוצאים מארבע פינות של חדר, כל אחד לעבר העכביש שנמצא משמאלו) –
יש בהם כל החן הצפוי של לבירינת.
לא פלא שהכנסייה הקתולית אהבה את זה. הלבירינת המהולל של הקתדרלה בשארטר שבצרפת מהמאה ה־13, למשל. על הרצפה, בתוך ריבוע גדול, יש מסלול שמורכב מ־11 סיבובים, שהמאמינים הולכים בו לעבר המרכז והחוצה, וחוטאים עשו אותו על ברכיהם.
לא כולם טורחים ללכת לכנסייה, אבל רבים מאוד מאיתנו זוכים לעבור בלבירינת, בלי לתת את דעתם על המשמעויות הסמליות שלו. בנמל התעופה בן גוריון, למשל, בתור לדלפקי הדיוטי פרי בחזרה לארץ. כשאין שם אף אחד, זה נראה כמו מבוך של מוטות ברזל. כשיש תור, זה ארוך ומתפתל כמו מסעה של הנמלה של דדאלוס בספירלות של הקונכייה.
הכפילות היא מטבעו של הלבירינת: מצד אחד מסובך, מצד שני פשוט בתכלית. החיים הם מבוך, אנחנו חושבים כל רגע ממסע הנמלה הזה, אבל הדרך היא אחת. אולי קשה ומפותלת, אבל אין ספק שהיא תביא אותנו בבטחה אל מחוז חפצנו, או לפחות אל הסיגריות בזול. 

דן דאור