האור שבקצה המנהרה

הממשלה מתעלמת מהם, בני הקאסטות הגבוהות מתנכרים להם ואפילו הזרים לא תמיד אוהבים את נוכחותם. אבל בתוך העולם העוין הזה יש גם עשרות ארגונים ועובדים מסורים בכל ליבם, שמנסים במשאביהם המצומצמים להוציא את הילדים מהרחובות. רוב הארגונים מונעים על ידי אנשים פרטיים, רובם הודים, וממומנים בעזרת תרומות חיצוניות. העבודה קשה ולעיתים מתסכלת, אך הנחישות שהם מגלים במשך שנים מתורגמת בשטח לעשרות מקלטים הפרושים בכל בומביי. עבור הילדים, המקלטים הם איים קטנים של יציבות בתוך הסערות המתחוללות בעולמם הפרוץ.
בשלל ארגוני הסיוע האלה בולט האב לורנס, שפותח מדי יום שישי את דלתות ה"פייבמנט קלאב" (Pavement Club), מועדון הנמצא בתוך הכנסייה הסמוכה לקולנוע סטרלינג, ומעניק למאות ילדי רחוב בגדים מכובסים, מקלחת וארוחה עשירה בוויטמינים. המראה הסוריאליסטי של ילדי רחוב שזורמים ביום שישי אל הכנסייה מכל רחבי העיר ונעמדים בשורה ארוכה ומסודרת מול שעריה הוא בלתי נשכח.
מקלט אמצ'י קהולי (Amchi Kholi) הוא לא יותר מחדר קטן עם קירות ירקרקים מתקלפים וצוהר מסורג, שמעט אור ואוויר חודרים דרכו. מיקומו בתחנת ויקטוריה הופך אותו לאחת הנקודות המשמעותיות ביותר עבור ילדי הרחוב, שלעיתים יכולות לשנות את גורלם. כשמגיע ילד חדש לתחנת ויקטוריה, מביאים אותו הילדים הוותיקים לאמצ'י קהולי, שם הוא יכול לקבל ארוחה חמה לאחר המסע הארוך, ולשוחח עם העובדים הסוציאליים שינסו לשכנעו להצטרף לאחד הבתים שהארגון שלהם מספק לילדים.
בקמאטהיפורה, השכונה שבה נמצא רחוב האורות האדומים, הקימו מתנדבים מארגון "פרראנה" (Prerana) מעון לילה לילדי הזונות כדי שלא יסתובבו ברחובות. לקראת ערב, לפני שעות העבודה, מגיעות האמהות עם ילדיהן אל המעון, משחקות איתם ומדברות זו עם זו, כמו בכל מעון לילה אחר ברחבי העולם. ארגון "צדק – פעולה יהודית לעולם צודק יותר", שמרכזו בלונדון, פועל באתרים שונים בארצות מתפתחות, ובהם גם בהודו (פרטים על הארגונים ועל המקומות שבהם אפשר להתנדב בעמ' 110).
חוץ מארגוני הסיוע, יש גם יוזמות אישיות הנעשות בצנעה ובאופן ספונטני. כשכרמל ברקסון, הסופרת היהודייה, הגיעה לבומביי לפני 30 שנה, היו מאינדרה, קישור ומונה ילדי רחוב שעסקו בקבצנות, צחצוח נעליים, גניבות, עיסויים, רוכלות וכל הבא ליד. ראשון פגש בה אחיו של קישור, שביקש לצחצח את נעליה, ודרכו הכירו אותה שאר ילדי החבורה.
כשהם מדברים עליה כיום עיניהם נוצצות, גם כשהיא מעמידה פנים זועפות ומנסה לנטרל את רגשות ההערצה שהשלושה מרעיפים עליה בכל הזדמנות. ויש להם סיבה טובה – מונה היה ילד רחוב שלא ידע שבתוכו מסתתרת נפש אמן, עד שברקסון, בעצמה פסלת ואמנית, הזמינה אותו לחדרה ונתנה לו לדפדף בספרי האמנות הרבים שבביתה. מאוחר יותר היא שלחה אותו לבית ספר לאמנות, שם הוא למד לפסל. את מונה מצאתי כיום בחופי גואה, שבהם הפך לאגדה חיה בתחום הקעקועים.
קישור הפך בעזרתה של ברקסון לנהג מונית, ומתגורר כיום עם משפחתו בשכונת עוני. את המונית הצהובה־שחורה שלו החליף בימים אלה בשברולט כחולה חבוטה, שבה הוא מתגאה מאוד. קישור גם סייע לאנשי האינטרפול במציאת ילדים חטופים בהודו, וזכה בהערכה רבה על תרומתו.
מאינדרה, שהכיר את ברקסון בגיל מבוגר יותר, הפך לכוכב בזכות עצמו. כילד רחוב שפילס את דרכו החוצה לבדו, הוא הפך למורה נבוכים לתורמים זרים, לעיתונאים ולאנשי טלוויזיה שמגלים עניין בנושא. למרות תיק העיתונות הגדוש שלו, כולל סרט של הבי.בי.סי שנעשה עליו, הוא עדיין מתפרנס בדוחק מעבודתו כמלצר באכסניית תיירים. בפרסום ובתהילה שזכה להם בחו"ל, וגם בעשרות המכתבים שהוא מקבל מדי חודש, אין כדי לבטל את העובדה שבהודו הוא לנצח יישאר רק מאינדרה, ילד רחוב שנולד, חי וימות כבן לקאסטה נמוכה.