גברת המוות של סן פרנסיסקו

"פעמים רבות אני שומעת את המתים צועקים לי: המשיכי, המשיכי!", מספרת גלדיס הנסן. אף על פי שנולדה כעשרים שנה לאחר רעידת האדמה, הנסן היתה לסמל בכל הקשור באסון, מכיוון שהקדישה את רוב זמנה למוזיאון העיר של סן פרנסיסקו ועסקה במחקר ובקִטלוג מאמרים בנושא רעידת האדמה. לאחר שנים של עיסוק בנושא, אחת מטענותיה החשובות של הנסן היא שעוצמת הרעש ומספר ההרוגים היו גדולים מכפי שהוכרז באופן רשמי. בספרה "Denial of Disaster" היא מספרת על הניסיון המכוון של השלטונות ושל בעלי אינטרס אחרים – חברות ביטוח, אנשי עסקים, מנהלי הרכבת ופוליטיקאים – למזער את ממדי הנזק ואת מספר הנפגעים.
בבדיקה מקיפה של מסמכים רפואיים ושל עיתונים מאותה תקופה גילתה הנסן בשנה הראשונה למחקרה 700 שמות של הרוגים שלא נודעו לפני כן, ובשנה השנייה כבר היו בידה 1,500 שמות. אנשים מרחבי ארצות הברית שלחו לה אלפי מכתבים ובהם מידע על אודות בני משפחה שנעלמו באסון. לעתים המכתב היה מיועד ל"גברת המוות של סן פרנסיסקו", כך כונתה הנסן.
הנסן טוענת כי כמה מהשרפות הוצתו בכוונה תחילה על ידי אנשים שרצו לקבל את דמי הביטוח, שכיסה נזק משרפות אך לא מרעידות אדמה. היא מציינת שמלבד ההרוגים בהתמוטטות הבניינים ובשרפות, לא מעט אנשים התאבדו לאחר שאיבדו את כל רכושם. כמו כן טוענת הנסן שהרשויות המקומיות נכשלו בכיבוי השרפות בשל מחסור בכוח אדם. רק לאחר שהנשיא רוזוולט הכריז כי העיר נתונה תחת ממשל צבאי, הצליחו הצבא וחיילי הצי להשתלט על האש ולהשליט בה סדר, כפי שהתרחש ב־2005 גם באסון קתרינה בניו אורלינס.
כשנשאלה בריאיון בשנת 1996 אם המשטרה ומכבי אש מוכנים לרעידת אדמה נוספת, ענתה חד־משמעית שלא. רוב הנפגעים בשרפה ההיא התגוררו בבתי עץ, כמו רבים מתושבי העיר היום, ועוצמת ההרס וגודל השרפות שתחולל רעידה נוספת תהיה כה גדולה, שרק נוכחות צבאית קבועה בעיר תוכל להתמודד עם המצב.
על השאלה מדוע היא עובדת ימים ולילות בחקר האסון ענתה הנסן: "אני עושה זאת למען המתים. אני עושה זאת למען מי שעלול למות חלילה ברעידת אדמה נוספת.
אני לא רוצה להיעלם אם אמות. אני רוצה שאנשים ידעו שחייתי כאן בסן פרנסיסקו".