אני זוכר: זה היה כיף!

"מוקדם בבוקר העירו אותי ומשכו אותי מהמיטה. שמעתי צעקות בבניין. בלי להלביש אותי גררו אותי אל מחוץ לדירה — ככה, עם הפיג'מה. אמי החזיקה אותי ביד אחת, וביד השנייה אחזה במעקה המתנדנד של חדר המדרגות. אבי נשא את אחותי בידיו ורץ איתה במהירות החוצה.
אני זוכר שיצאנו מהבית ונעמדנו ברחוב.
הכול היה הרוס: הבתים, המדרכות, הכבישים. מים זרמו מצינורות מפוצצים. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הבית שבו נולדתי. למחרת הוא נשרף כליל, ואיתו המיטה שלי, הבגדים שלי והצעצועים שאהבתי. גרנו כמה ימים בפארק בתוך אוהלים. בשבילי, כילד בן שלוש וחצי,
זו היתה חוויה. היה כיף".
כך מתאר בהתרגשות הרברט ה. המרול,
שנולד בסן פרנסיסקו בתחילת 1903 וחגג לפני כחצי שנה את יום הולדתו ה־103, את רעידת האדמה המפורסמת של 1906 ואת השרפה הגדולה שפרצה בעקבותיה. המרול ועוד מספר קטן של ניצולים שעדיין חיים הם עדות חיה לאסון שקרה בדיוק לפני מאה שנה וכמעט מחק את העיר מעל פני האדמה.
את הרברט, או הארי בפי מכיריו הרבים, אני פוגשת במקום העבודה שלו. מאז פרש לפנסיה לפני 37 שנים הוא עובד בסופרמרקט איטלקי בשכונת סנסט (Sunset) שבסן פרנסיסקו, מסדר את המוצרים על המדפים.
"גרנו בבית באזור שבין הרחובות מישן (Mission) ומרקט (Market)", הוא ממשיך ומספר. "היו בו אז בתי מגורים אבל גם חנויות ועסקים קטנים. אבי היה עגלון והוביל עוגות וחלות מהמאפייה היהודית לחנויות.
אמי היתה דתייה מאוד ושמרה על המסורת היהודית בקפידה.
היתה לי אחות גדולה וגרנו בבית דירות קטן. אחרי רעידת האדמה והשרפה נסענו למשפחה של אבי בשיקאגו, ורק לאחר כמה שבועות חזרנו לסן פרנסיסקו. גרנו אצל קרובים של אמי בדירה שלא נפגעה
עד שעברנו לבית חדש שנבנה באזור ששוקם.
אני זוכר שכשחזרנו לעיר הבתים עמדו שרופים.
לי היה עצוב שכל הצעצועים שלי נשרפו. לא פעם ראיתי את אמי בוכה, אבל הורי אף פעם לא דיברו איתי על מה שקרה. זה היה נושא שלא דיברו עליו, כאילו מחקו אותו. אני זוכר שחברים ומכרים רבים של הורי עזבו את סן פרנסיסקו משום שפחדו מרעידת אדמה נוספת. הורי, בכל אופן,
לא חששו להמשיך ולגור בעיר".
הארי עוצר את שטף דיבורו. הוא מביט בי ומחייך. "את יודעת, אז כולם עזרו זה לזה. אנשים היו נדיבים, חלקו זה עם זה מה שהיה להם. שכנים הפכו להיות כמו משפחה. אולי בגלל זה הורי לא דיברו איתי על מה שקרה – הם שיקמו את חייהם מהר".
הארי התאלמן מאשתו לפני 26 שנים. יש לו שני בנים, חמישה נכדים, נין ובת נין. הוא היה נשוי לאישה נוצרייה ולא שמר על המסורת היהודית. כשאני נפרדת ממנו בלחיצת יד חזקה אני שואלת אותו אם ביום הולדתו הבא אני יכולה להביא לו גפילטע פיש וכבד קצוץ. הוא מחייך אלי ומשיב: "תודה. אני באמת מתגעגע לאוכל הזה, כמו שעשתה אמי", ואני מגלה לחלוחית קטנה בזווית עינו.