אני זוכרת: "פתאום כולם היו שווים – לאיש לא היה דבר"

צילום: ת'ור סוויפט

"תמיד שאלתי את הורי ואת סבי וסבתי מה קרה. הורי לא דיברו על האסון בכלל, היתה מדיניות של הכחשה. סבא וסבתא רק דיברו על הבית שהיה ואיננו".
דלה ווטונה היא אישה גבוהה ומרשימה החיה עם בתה, חתנה, נכדיה וניניה באחוזה מקסימה באזור מרין קאונטי (Marin County), 45 דקות נסיעה מצפון לסן פרנסיסקו. גם בגיל 101 היא אופטימית, חייכנית וגאה מאוד בעובדה שחוותה אירוע חשוב כל כך בהיסטוריה. היא היתה בת שנה כשהאדמה רעדה בשנת 1906. בית משפחתה שניצב ברחוב פאוול (Powell) נהרס כולו באסון. הוריה וששת אחיה ואחיותיה עברו להתגורר אצל חברים שביתם לא נפגע ברעש, ולאחר זמן מה עזבה המשפחה את העיר. דלה מספרת על תמונות של נעדרים
שהיו תלויות במשך תקופה ארוכה ברחובות, כמו אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק. "בתקופה ההיא לא היתה מודעוּת לכך שצריך לדבר על הטראומה. גם העובדה שאנשים עזרו זה לזה ותחושת השיתוף סייעו להתגבר על הפחדים". האווירה, היא מספרת, היתה של גורל משותף לכולם: "פתאום כל תושבי סן פרנסיסקו נהיו שווים, לכולם לא נשאר דבר…"
לשיחה מצטרף דיוויד ונבקר, חתנה של דלה ופרופסור לספרות אנגלית בגמלאות. ונבקר טוען כי השלטונות מזערו את האסון.
על הקיר, בתוך מסגרת גדולה, תלויים דפי העיתון שהודפס יום לאחר רעידת האדמה ההיא, והמשפחה שמרה אותו מאז. ונבקר מראה לי כי לפי העיתון נהרגו באסון רק 600 אנשים,
אך הוא טוען כי מדובר ב־6,000. לדעתו, השלטונות לא רצו ליצור פאניקה ופחדו שאנשים ינטשו את העיר, ולכן זייפו את הנתונים. ונבקר מספר כי בני משפחה רבים עזבו את סן פרנסיסקו. בניגוד לחותנתו, הוא דווקא שמע על אנשים רבים שסבלו מטראומה – הם האשימו את עצמם שיכלו לעשות יותר או שאלו את עצמם מדוע הביאו את משפחותיהם לגור בסן פרנסיסקו.
"אבל לא היה זמן רב לחשבון נפש", הוא מסכים, "אנשים היו צריכים לבנות את חייהם מחדש".