איטליה – אופרה בשני גרוש

לפני 400 שנים המציאו באיטליה את האופרה, ועדיין היא מזוהה בעיקר עם האיטלקים. לראות ולשמוע הפקת אופרה באיטליה זו חוויה שונה; בשל "זכות האבות" על הז'אנר, ובעיקר בזכות הקהל.
האיטלקים אינם יודעים חוכמות, מי שאינו ראוי, לדעתם, לשיר על הבמה – יקבל את חוות דעתם בצורה הברורה ביותר. לבית האופרה, או לאחד מפסטיבלי הקיץ, מגיעים איטלקים מכל שכבות הציבור. בוורונה, למרות נוכחות תיירית מוגברת, מאכלסים את המושבים הזולים, מדרגות הארֶנָה הרומית הענקית הגבוהות ביותר, בני העם הפשוטים, המכירים את המוסיקה בעל פה אבל קוראים בשקיקה את הליברטי (הטקסט של האופרה הנמכר בספרונים קטנים עם נרות, כדי שאפשר יהיה לקרוא בחושך).
הם מגיעים למקום ארבע או חמש שעות קודם לפתיחת השערים, מחכים בסבלנות בתורים ארוכים, ומזנקים, מיד עם היפתח השערים, שעתיים לפני תחילת המופע, לתפוס מקום טוב ככל האפשר ביציעים, שבהם המקומות אינם מסומנים. את הזמן שנותר עד תחילת המופע מעבירים באכילה ובצפייה במשקפת באנשי הממון, המגיעים במיטב מחלצותיהם למושבים יקרים מאוד למטה. פה ושם הם פוצחים באחד מקטעי המקהלה המפורסמים. וכשמתחילה ההופעה, נדלקים הנרות, וכולם נדרכים.
המעריץ המסור של רנאטו ברוזון, הבריטון הגדול, מכחכח בגרונו והוא נכון, בכל עת שאלילו עולה על הבמה, לזעוק: "ר־נא־טווו". האחרים יסתפקו בקריאות בראבו (המוטות לפי מין הזמרים ומספרם – בראבה, בראבִי, בראבֶה), במחיאות כפיים סוערות וברקיעות רגליים. אך אם הזמרים אינם מספקים את הסחורה – נשמעות קריאות כגון "רוצחים!", "בושה!" ו"הביתה!", ובסוף הקטע – "בוז" מהדהד. השירה היפה, "בל קאנטו", היא עניין של חיים ומוות. אוי לו למי שאינו מוכשר דיו, או שקולו אינו עומד לו.
מעורבות זו של הקהל עושה את הביקור באופרה באיטליה לחוויה מחשמלת. המבצעים, מודעים לכובד האחריות שמונחת על כתפיהם, יפיקו את המיטב, והצופה־המאזין ייצא נשכר וייסחף עם הקהל לסערת רגשות שמעוררת היצירה עצמה והתגובות לה. בפסטיבלים מתוירים פחות, כמו פסטיבל האופרה של רוסיני (בחודש אוגוסט) בעיר הולדתו פזארו, או הפסטיבל במצ'ראטה (מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט), ההפקות פחות גרנדיוזיות, אך הקהל, איטלקי ברובו, שומר בדבקות על גחלת הביצוע האופראי הגדול. לעיתים קרובות נמצאים אותם זמרים (ומעריציהם) בפסטיבלים השונים, וכך גם הזעקות "ר־נא־טווו".

כתבה: טלי ירון