ברוכים הבאים ל"יער הצבאים של מודיעין". את היער הזה מכירים רק מעט מהתושבים הגרים סמוך לו, בשל בעובדה שכביש 443 מהווה חיץ בינו לעיר מודיעין למרות שמחציתו שייך לה.

היער הוא חלק מעמק רחב הקרוי "עמק הצבאים של חבל מודיעין" הממוקם במרכז הארץ בין תל אביב לירושלים, אזור נוף בראשיתי של מורדות השומרון ההולך ונעלם וחלק מרכזי של המסדרון האקולוגי הארצי שהופך לצר מאוד סמוך ליער זה בשל העובדה שגדר ההפרדה הסמוכה מהווה חיץ הקוטע אותו.

מדובר באחד מהשטחים העשירים והנדירים ביותר בערכי טבע, יונקים ובעלי חיים בניהם מינים בסכנת הכחדה, צמחיה ועתיקות שכולם נסתרים מן העין.

הקיץ הנוכחי ששבר את כל שיאי החום כבר פעמיים, מורגש הרבה פחות כשנכנסים ליער, גם בימי החמסין, בחלקו הצפוף ביותר מרגישים מיד את הקרירות… חלק זה של היער מיועד לכריתה לאחר שאושרה בו הקמת תחנת משנה לחשמל עבור העיר מודיעין.

צבאים. צילום: דורון מרגוליס

רקפות ביער המיועד לכריתה. צילום: דורון מרגוליס

צילום: מירי פוקס

היער המיועד לכריתה מול תחנת משנה קיימת ממש מולו. צילום: ג'ימי קוניארסקי

איך מגיעים?

שטח היער כולו כ-250 דונם. שמים בווייז "כפר רות" ומעט לפני הכניסה ליישוב פונים ימינה בדרך  המובילה לחוות סוסים "חווה בכפר". לימיננו יתגלה יער אורנים, נחנה על שביל העפר סמוך לירידה לוואדי קטן (אין חנייה מוסדרת במקום) ולאחר חצייתו נכנס אל עובי היער, לנשום את ריחם של האורנים הירוקים, לשמוע רחשי הצרצרים, הציקדות והדבורים.

אז מה כל כך מיוחד דווקא כאן?

צמחיה מגוונת שאינה דומה ליערות אחרים בסביבה

אחת הסיבות לעושרו של היער היא זרימת המים בחורף הנובעת מהעובדה שיובלו של נחל ענבה עובר ממש באמצעו, לכן בכל ימות השנה מרתק כאן, ניתן לראות צמחיה ירוקה גבוהה ושופעת כמו גדילנים, גזרים ועולש שמגיעים לגובה של כ-3 מטרים

כעת ניתן לפגוש בין האורנים ולצידי השביל את צמחי המרפא האמיתיים של ארץ ישראל: געדה, אזוב, זוטה לבנה, כולם ירוקים לתפארת כאילו בכלל לא חם כאן לאף אחד…

גם את פרחי השמש הצהובים, הבוצין המפורץ וההיפריקום שמפארים את העמק וסביבותיו ביופיים בשיא העונה החמה בסיורי הליקוט אנו מהם מכינים שמני תשרית לעור ולכאבי אוזניים.

גם מינים למאכל: אשחר ארץ ישראלי, פטל, שומר ותאנים נהדרות.

בחורף ובאביב יש כאן חגיגית פטריות אמיתית: אורניות, נטופות ערבות, ישעוריות ואחלמיות שמעידות על העושר שלו, ומדגימות לנו איך כל היצורים החיים מקושרים ותלויים זה בזה להישרדותם: מתחת לאדמה שורשי העצים והצמחים מתקשרים בעזרת רשתות ענק שטוו הפטריות שמיועדות להעברת מסרים וחומרי הזנה ותשמורת.

עוד ניתן למצוא בו גיאופיטים רבים, בניהם שום משולש, מרבדי בר גביע ,חוח עקוד, תלתנים, עירית מצויה, תות עץ, חצב ומספר רב של סחלבים.

בחורף, ניתן לשוטט בין מרבדי רקפות  שצובעות את היער בפריחה וורדרדה ובשטחו המואר יותר מרבדי כלניות אדומות, שמהוות תפאורה מדהימה ליונקים הגדולים שחיים כאן.

לוענית מפושקת. צילום: אבנר רינות

היונקים הגדולים בסכנת הכחדה – הצבי, הצבוע וגם הצב

לפני כחודשיים, בסיור למשפחות שכולות מהעיר מודיעין הפתיעו אותנו חמישה צבאים שחלפו על פנינו במהירות, מחזה די נדיר מכיוון שחוש השמיעה שלהם כל כך מפותח והם שומעים למרחק של מאות מטרים.

אז אם תהיו שקטים ותשמעו פתאום רחש בין העצים, רוב הסיכויים שתפתיעו צבי ארץ ישראלי שידלג ממש לידכם כך שבפעם הבאה תזכרו להיות עם מצלמה בהיכון.

ואכן, גולת הכותרת של האזור הן החיות שבסכנת הכחדה שבראשן הצבי הארץ ישראלי

בשטח זה חיים 30-70 פרטים של צבאים (סקר שערכה החברה להגנת הטבע). מדובר בריכוז הגדול בעולם של חיה זו שנכחדה מכל המזרח התיכון, ובארץ נותרו פחות מ- 5,000. לאחר בניית גדר ההפרדה הם מצאו את עצמם נעים במרחב מצומצם שבין גדר ההפרדה לכבישים הסובבים את העמק

ואכן בכל גיחה לשטח, אם מצטיידים בסבלנות, שקט ומשקפת נבחין בהם ביער או מול הגבעות הפתוחות: בקיץ צבעם משתלב בצבע הצהבהב של הגבעות המכוסות בתה ובחורף הם בולטים ביופיים על הרקע הירוק.

וגם אם לא ראיתם אותם, קל לדעת שהם כאן, הזכרים משאירים סמנים ברורים של תחנות הרחה שמתחדשות מדי יום.

מינים נוספים

לפני כשלוש שנים, עם הגשתן של תוכניות הפיתוח לאזור הציבה החברה להגנת הטבע מצלמות מעקב נסתרות שזיהו בשטח יונקים רבים נוספים, כולל מינים נדירים כגון דלק הסלעים וגירית מצויה ויונקים כגון דרבן, תן זהוב, ושועל מצוי כמו גם זוחלים רבים.

המגוון הביולוגי באזור הוא כה מרשים, כך שכל סיור בשטח מבטיח תצפית בבעלי חיים, דבר נדיר במרכז הארץ, שמהווה גן עדן לחובבי טבע וצלמים.

מין נוסף בסכנת הכחדה הוא הצבוע המפוספס, גדול הטורפים בישראל, שאוכלוסייתו העולמית מוערכת בכ-10,000 פרטים, ובארץ פחות מאלף בסך הכל

לפנות ערב ניתן לראות את משפחת הצבועים שהתמקמה בגבעות אלו שהן מוקד פעילות מרכזי וכנראה הצפוף ביותר בארץ של הצבוע, אוכלוסייתם מתדלדלת משנה לשנה בשל הצמצום במרחבים טבעיים, ופיתוח מסיבי.

לא מזמן נדרסה רותי הצבועה שהיתה סמל של הטבע במודיעין, שהעלתה את המודעות למצבן של חיות הבר בישראל, אך הכביש המהיר הכריע אותה.

גורת צבוע ואימא. צילום: יהונתן מירב

גור צבוע, צילום: יהונתן מירב

גור שועל מצוי, צילום: סטאס אהרונוב

גם את הצב היבשתי שמסתגל לכל סביבת חיים כמעט, ורק בשנת 2001 נכנס לרשימה של חיות בסכנת הכחדה, אפשר למצוא כאן במספרים גדולים יחסית וגם לו מצפה גורל עכור עם הפיתוח העירוני המתרחב.

פרפרים ודבורים

בשטחים המוארים יותר חולפים על כ-30 מיני פרפרים, כחליל השברק ונחושתן החומעה הכתום, לבנין הצנון, דרומי הצלף, טבעית זוטית וסטיריות בתוך היער.

האזור הוא גם שטח ייחודי מבחינת דבורים: קרוב ל-40% מכלל מיני דבורי הבר בארץ וכ-2% מכלל מיני דבורי הבר בעולם נמצאים באזור גיאוגרפי מצומצם זה!

זנב הסנונית נאה לוגם מציפורן עקוד. צילום: אבנר רינות

בעלי כנף בסכנת הכחדה

סביבת היער וגם השטח נמצאים בלב ציר הנדידה הגדול בארץ עם קרוב ל-200 מיני ציפורים  מה שמבטיח לנו בכל גיחה לשטח תצפית במספר מרשים של ציפורים יציבות ונודדות, המשתמשות בבתי הגידול העשירים וכתחנת עצירה חשובה במהלך הנדידה פעמיים בשנה.

ציפורים חובבות בתה כגון סלעית קיץ, צוקית בודדת, כוס החורבות וכן מינים נדירים כגון פיפיון הרים ושיחנית גדולה, מינים שנעלמו מאזורים רבים בארץ ונמצאים בסכנת הכחדה ממשית, כדוגמת הבז האדום הנמצא בסכנת הכחדה, שהבתה היא שטח המזון העיקר  שלו.

גם דורסים גדולים כגון עקב עיטי, אוח עיטי וחוויאי הנחשים בצפיפות מרשימה.

אין ספק שמינים חדשים מקננים ביער מאז שניטע, כגון דאה וגם עיט החורש, נץ קצר אצבעות, וציפורי שיר כגון חנקנים

בסיור האחרון עם אבנר רינות הצפר חזינו  בחיווי במעופו כשבפיו נמצא הנחש הזעמן הזיתני כנראה בדרכו לגוזלים בקן, ועם יהונתן מירב צפינו בדאה שחורת כתף החגה מעל נברן, וצוללת לתפסו ובתוך שניות מרימה אותו לאוויר, בעורבנים סקרנים שהתקהלו להתריע מסכנה, שרקרקים  צבעוניים ותנשמת שיצאה לחפש טרף לקראת שקיעה.

בסיור האחרון עם אבנר רינות הצפר חזינו בחיווי במעופו כשבפיו נמצא הנחש הזעמן הזיתני כנראה בדרכו לגוזלים בקן, ועם הצפר יהונתן מירב צפינו בדאה שחורת כתף חגה מעל נברן, צוללת לתפסו ובשניות מרימה אותו לאוויר, בעורבנים סקרנים שהתקהלו להתריע מסכנה, שרקרקים צבעוניים ותנשמת שוחרת טרף מרחפת מעל הנחל בדמדומים. מרהיב!

חיוויאי הנחשים נושא נחש מהמין זעמן זיתני (ככל הנראה בדרך לגוזל שבקן), צילום: אבנר רינות

שרקרק, צילום: סטאס אהרונוב

עתיקות, גבעות ונחל

ממזרח ליער, לכיוון מודיעין עלית, מובילות הגבעות לעמק בו זורם נחל מודיעים.

בשנת 2003, עם תחילת החפירות של גדר ההפרדה באזור נתגלו שרידים של יישוב יהודי, כנסייה ביזנטית, מגדל שמירה ומקוואות.

בני הר אבן, קצין הארכיאולוגיה במנהל האזרחי הוזעק למקום וחשף עתיקות בסדר גודל עצום, שנשתמרו מאות שנים, ברשת כמעט ולא ניתן למצוא מידע מהימן עליהן, שפורסם בספר ארכיאולוגי מקצועי בשפה האנגלית.

חרבת חורייה: זוהי כנסייה גדולה מהתקופה הביזנטית ובה עדות לאולם תווך ענק, גומחת תפילה וחדרים נוספים. שם נמצאו גם פסיפסים שנשתמרו בצורה מופלאה ומוצגים כיום במוזיאון השומרוני הטוב… אך יוכלו בקלות לחזור למקומם אם יוקם באזור גן לאומי שישמר גם את העתיקות. גודלה של הכנסייה מלמד אותנו שהיא שמשה לא רק לאנשי המנזר אלא את עולי הדרך בדרכם לירושלים ומכאן ייחודיותה. מתחת לפסיפס, נמצאה גת מתקופת בית שני ומאגר מים ענק. שרידים ליישוב ייהודי גדול שהיה כאן בתקופת בית שני.

אתר גדול נוסף הוא חרבת פעוש – מצודה צלבנית בת שלושה מפלסים בה נתגלו מטבעות זהב כשלצידה מקוואות מתקופת בית שני.

האזור שזור בבוסתנים עם עצים עתיקים, ניתן למצוא כאן עצי חרוב ותאנה עתיקים, גפנים, וקולומבריום.

ההתיישבות כאן עברה תהפוכות רבות בעקבות כיבושים ומלחמות דת, וזו הסיבה, להימצאות מקוואות ובוסתנים לצד כנסיות ביזנטיות ומצודות.

רצפת פסיפס מחורבת חורייה הנמצאת כיום במוזיאון השומרוני הטוב. צילום: מירי פוקס

האם תשכיל עיריית מודיעין לשמוע את קול התושבים והמומחים ולשמור על המקום לאור העובדות שכרגע מוגשות להפקדה שתי תוכניות טבע ששטח זה יכול להיכלל בהם בנקל?

על השטח מאיימים כרגע שני פרויקטי בינוי גדולים:

הראשון הוא הקמת תחנת משנה לחשמל, שצפויה להבנות בדיוק על השטח הצפוף ביותר של היער, בחלק המשמש בית גידול ומסתור לעופרים, מדובר הגבעה שהיא בעצם הנקודה הגבוהה ביותר של מודיעין, הבניה אושרה למרות שקיימות בשטח חלופות רבות, ותחנת משנה קיימת ששודרגה לאחרונה ואמורה להסגר בעתיד.

האיום השני הוא כביש רחב בין ארבעה נתיבים ממודיעין עילית ל-443, שאמור לתת מענה לעומסי התנועה אך הופך למיותר בשל העובדה שכביש 446 למודיעין עילית  נמצא כעת בעבודות הרחבה מנתיב אחד לכל כיוון לשלושה. סלילתו תביא להרס שטחי בר נדירים, הכחדת חיות בר, זיהום אוויר נוסף באזור שכבר כיום מרושת בכבישים והוצאות כספיות מיותרות בזמן כשהתחבורה הציבורית למודיעין עילית מקרטעת

בעתיד מתכננת עירית מודיעין להקים במקום תחנת איסוף פסולת.

מנגד, מופקדות כעת שתי תוכניות גדולות:

האחת תוכנית לגן לאומי "הגבעות הדרומיות", והשנייה "יער מודיעין". שתי תוכניות אלו מקיפות את העיר מודיעין ומגנות על שטחי בר ערכיים, בקלות ניתן להכליל את שטחו של יער הצבאים ועמק הצבאים בתוכנית זו כך שתשלים את שמירת השטחים הירוקים.

צילום: איציק לוי

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל – להגיע לסיור במקום: בחדשים האחרונים מפעילים תושבי המקום סיורים במקום בעלות סמלית כדי לשכנע את ראש העיר להכיר בערכו של השטח בעל הערך האקולוגי הנדיר כדי לאפשר לתושבי המקום לבקר בו ולהנות פעילויות פנאי טיול וספורט  ומעושר הטבע בתקופה שמשבר האקלים בשיאו, וביער בו מצויים יונקים גדולים בסכנת הכחדה, ויתור על שטחים אלו תהיה החלטה אומללה לדורות, בייחוד כעת כשמודיעין עומדת להכפיל את אוכלוסייתה, שטחים פתוחים אלה מהווים אוויר לנשימה.

1. להצטרף לקבוצת הסיורים השקטה:

https://chat.whatsapp.com/JidJ7TA0TYc29UCtMfasGv

2. לחתום על העצומה בקישור הבא:

https://www.drove.com/campaign/663cdbe81239931dc14822dd

3. להצטרף לקבוצת הפייסבוק ולתמונות נוספות "עמק הצבאים של חבל מודיעין":

https://www.facebook.com/share/w2BZ8fvzrjwz9G6V/

4. לפנות לראש עיריית מודיעין, למנהל התכנון, לשרה לאיכות הסביבה ולנבחרי הציבור על מנת להפוך על פיה את ההחלטה על כריתת היער וקריאה להקמת גן לאומי במקום (כיום, כבר קיימת תוכנית שכזו שהוכנה על ידי המתכנן מוטי קפלן)

לפעמים חומקת מעינינו העובדה שגם אנחנו חלק מהרשת הקושרת בין חלקי הטבע, ואם נשמיד אותו אנו מאיימים על עצם קיומנו. לכולנו יש תפקיד חשוב ועלינו לשמור על גבולות האיזון הצר בו אנו יכולים לקיים חיים.

עדכונים:

12/08/24 – החלטת ביניים משמעותית של לשכת תכנון מרכזית יו"ש לגבי הכביש ובה נכתב כי היא אינה יכולה לאשר אותו מכיוון שמדובר בתוכנית המעלה דילמות לא מבוטלות, בתחומים מקצועיים בעלי ערך ומשמעות רבה, לרבות בתחום התכנון, התחבורה, השמירה על הטבע ואיכות הסביבה. בעניינים אלו, הועלו טענות וטענות נגדיות, הנדרשות בהתייחסות גורמי המקצוע, טרם נוכל לגבש את עמדתנו הסופית והחלטתנו בהתנגדויות.
החלטה זו, מבהירה היטב כי על הרשויות לפעול לשנוי התכנון העתידי של המקום (עיריית מודיעין פועלת בנוסף להקמת תחנת איסוף פסולת במקום)

מפת אזור יער הצבאים של מודיעין:

——

התמונה הפותחת: צבי ארץ ישראלי בשדה כלניות. צילום: דורון מרגוליס

מירי פוקס – מדריכת ליקוט, מטפלת בתזונה ואורח חיים בריא, מרצה בנושאי ריפוי ותודעת בריאות, פעילה סביבתית

הפוסט הצילו את יער הצבאים של מודיעין הופיע ראשון במסע אחר

חדש! תחרות צילום עין פית >

המעיין הראשי נובע בתוך מבנה קמרוני שהיווה את בית המעיין של הכפר עין פית, כפר עלאווי, אחד משלושה כפרים עלאווים (ע'אג'ר, זעורה ועין פית) ששכנו למרגלות החרמון עד 1967, מרוחקים מארץ העלאווים שבצפון סוריה מאות ק"מ. מן הכפר נותרו שרידי בתים, טראסות, בוסתנים, אשד טחנות קמח ובית קברות מעניין. שרידי הכפר נחבאים בתוך יער מפותח של אלות אטלנטיות, שריד ליער שכיסה בעבר את המדרונות היורדים לעמק החולה. שדרות של עצי צפצפה ודולב כבירים מקיפות את המעיינות והפלגים ובטרסות נשמרו מאות עצי בוסתן, ביניהם תות עץ, רימון, שקד, תאנה, חרוב, הדרים ועוד.

נחל פרע הוא הנחל האיתן היחידי שזורם כל השנה במורדותיו הצפוניים של הגולן ולכן מהווה נקודת שתיה חשובה לבע"ח. מיקומו של העמק בין שמורת יער אודם לשמורת הבניאס הופכת אותו למסדרון אקולוגי חשוב לאוכלוסיות בעלי החיים שבשתי השמורות. ואכן שפע של תצפיות בע"ח נרשמות לאורך העמק בהן צבאים, שועלים, זאבים, חזירים, שפנים, גיריות, דלקים ועוד ועוד.

כבר כמעט עשור שצה"ל מתכנן להקים באזור העמק מתחם אימוני לש"ב, עקב אילוצים שונים נדחו התכניות מספר פעמים ובינתיים השתנו ואף התכווצו. בראש העמק הולכת כיום ומשודרגת הלש"ביה הגדולה הבנויה על שרידי הכפר זעורה, למרבית הפלא, החליטו מתכנני התכנית למקם לצידה של לש"ביה גדולה זו עוד לש"ביה, דווקא בעמק הקסום של עין פית. מדובר ב-80 מבני קומות שישמשו לאימוני לוחמה בשטח בנוי. אמנם מדובר באימונים ללא ירי, אך מדובר במתחם אימונים בנוי, הומה ורועש שידרוס וירמוס את גן העדן הזה וישנה אותו לתמיד.

מיקומו של העמק בין שמורת יער אודם לשמורת הבניאס הופכת אותו למסדרון אקולוגי חשוב לאוכלוסיות בעלי החיים שבשתי השמורות

כיצד קורה דבר כזה?

כיצד לא נמנע הנזק כבר בשלבי התכנון הראשוניים? האם צה"ל לא ידע שמדובר בשטח כ"כ ערכי?
במקביל למוסדות התכנון הפועלים לפי חוקי תכנון ובניה קיימת ועדה למתקנים ביטחוניים (ולמ"ב) שאינה מחויבת בתסקירי השפעה על הסביבה, בבחינת חלופות, בייעוץ מומחי הנוף והסביבה של מינהל התכנון, שכל התוכניות העוברות דרכה נשמרות תחת מעטה סודיות. כך, בוקר אחד לפני כחודש התגלה שבעין פית אושרה תכנית שתפגע בעמק קשות מבלי שהיתה לציבור או לגופים רגולטורים אפשרות להתנגד לתוכנית. הועדה הותירה לגופים הרגולטורים רק אפשרות לייעץ לגבי מזעור הנזקים (קרי, מרחק הבתים שיבנו מהמעיין או אופן כיסוי דרך העפר).

בתי המשפט כבר דנו ב"שימוש" של צה"ל בועדה המדוברת ובניצול הולמ"ב כחותמת גומי לתוכניות משרד הביטחון. ביהמ"ש פסקו שתפקיד הועדה לדון רק בתכניות דחופות או סודיות, לדוגמא הצבה מידית של סוללת כיפת ברזל. לא כך הוא המקרה של הקמת הלש"ביה.

משדלפה הידיעה על התכנית להקמת מתחם אימונים בעמק, הציבור נזעק מיד להגן על המקום ופתח במאבק, עמותת שומרי הגולן, החברה להגנת הטבע ועמותת אדם טבע ודין חברו למאבק. המאבק רק בתחילתו, אך כבר התקיימו מפגשים עם אנשי הצבא האמונים על הפרויקט ועם מספר ח"כ, ימי סיורים ללא תשלום, הפגנות, נכתבו כתבות בעיתונות ובטלוויזיה ויצאה עצומה עליה כבר חתמו מעל 18,000 איש.

יש לזכור שבצה"ל משרתים בנינו ואנו מחוייבים לאפשר להם להתאמן כראוי, הקריאה לצה"ל היא אפוא לתכנן תכניות באופן מתחשב בציבור ובטבע, ולהימנע ממסלול מהיר, עוקף אפשרות לבחינה וביקורת של גורמים רלבנטים.

מפת עין פית ונחל פרע. באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי

השתתפו בשמירה על עין פית!

אז, אם גם לכם כואב שמקום כ"כ יפה וערכי נהרס. אם גם לכם כואב שתוכניות נעשות במחשכים, באופן לקוי ומאושרות באופן אוטומטי בולמ"ב, אם גם אתם שותפים לבקשה לערוך תסקיר השפעה על הסביבה ולבחון חלופות נוספות,

תוכלו לחתום על העצומה:

https://www.atzuma.co.il/einpitt

להצטרף לקבוצת הפעילים – מצילים את עין פית:

https://chat.whatsapp.com/Ces9JHpsXIx7yrOVT2DDt3

לעיין בחומר שרוכז בדף הפייסבוק:

https://www.facebook.com/groups/777239480612074

הפוסט הצילו את הפנינה של עין פית הופיע ראשון במסע אחר

למדתי כיצד מדינה עשתה מהפך, כשהחלה את דרכה מחדש רק בשנת 2001 (6 שנים של כאוס ומלחמות אזרחים לאחר רצח העם) חזרה ליסודות בהערכתה המחודשת ליצירה ולטבע הפראי ובמקביל איחדה את תושבי רואנדה סביב נושא שימור הסביבה.

המדינה הפכה למודל אזורי ועולמי לתיירות בת קיימא כפתרון להצלת בעלי חיים בסכנת הכחדה לצד בניית חוסנה של המדינה. מרתק היה להבחין בין היתר ביחסים בין מדינת ישראל לישראלים שלוקחים חלק בסיפורה מעורר ההשראה של רואנדה בהקשר לשימור הטבע וחוסן.

תיירות קהילתית ברואנדה משמרת מסורות עתיקות ומחייה אותן, ומספקת הזדמנות להעברה בין-דורית

איך הגעתי לרואנדה

הוזמנתי על ידי מועצת הפיתוח של רואנדה (Rwanda Development Board) להצטרף למשלחת של 12 מעצבי דעת קהל לבחון מקרוב את התיירות בת-קיימא של רואנדה במשך 12 יום סביב נושא שימור הטבע ובעלי החיים, ובמיוחד סביב שימור גורילות ההרים.

כמנהל העמותה ים המלח בהתחדשות (The Dead Sea Revival Project) בשנים האחרונות, התמחינו במיתוג וקידום תיירות סביבתית בים המלח, ובמיוחד סיורי שייט בסירות מודעות בים המלח.

בשנתיים האחרונות, מאז נוסדו הסכמי אברהם, אנו דוגלים בפיתוח דיפלומטיית מים אזורית, כצעד הכרחי להצלת ים המלח המשותף לישראל, ירדן והרשות הפלסטינית.

קצת רקע על רואנדה

היום, 28 שנים אחרי אחד מאירועי רצח העם המחרידים ביותר במאה ה-20, רואנדה, מדינה קטנה הממוקמת במרכז אפריקה (קצת יותר מגודלה של מדינת ישראל), חוגגת את ציון הדרך האדיר שעשתה מאז, בדירוג המדינה החמישית בעולם בביטחון אישי של אזרחיה! (נתונים לפני הקורונה ולצורך השוואה, ישראל הייתה במקום ה-49 בהקשר זה).

רואנדה היא בין המדינות היציבות, הבטוחות והנקיות ביותר באפריקה כיום. הן עבור תושביה והן עבור המבקרים בה.

בסדרת מאמרים ראשונה זו, אתייחס בעיקר לתיירות הבת-קיימא של רואנדה סביב

הפארק הלאומי וולקנו, מקום מגוריהם של  גורילת ההרים ומאמצי שימורם.

אצביע על הקשר הישראלי שהופתעתי לגלות בו במהלך המסע שלי, שהפך הביקור הזה לאישי עוד יותר.

תוכן המאמר:

פרק 1 – קוויטה איזינה (Kwita Izina) – אחד מפסטיבלי השימור הגדולים באפריקה.

פרק 2 – יחסי ישראל-רואנדה.

פרק 3 – פארקים לאומיים לצד האוכלוסייה החיה לצדה

פרק 4 – מודל תיירות בת-קיימא של רואנדה

פרק 5 – טרק גורילת ההרים האישי שלי

העם הרואנדי חוגג בפסטיבל שימור הגורילות – KWITA IZINA

1. קוויטה איזינה – פסטיבל שימור טבע

ביום הראשון שלי עם המשלחת, נכחתי בפסטיבל אפריקאי עם 50,000 חוגגים מקומיים (בין אירועי השימור הגדולים ביבשת) שהתאספו למרגלות שמורת טבע וולקנו (Volcano) בצפון מערב המדינה, לטקס השנתי ה-18 של מתן השמות  לגורי גורילות ההרים שנולדו באותה שנה.

היה מרתק לראות את ההתלהבות והשמחה של העם הרואנדי בכל שכבות הגיל, הולכים לאורך קילומטרים ומתאספים לאירוע ההמוני הזה. לפני טקס קריאת השם, זמרי פופ מקומיים עלו לבמה ענקית עם פסל קש בגובה 15 מטר של משפחת גורילות. בזה אחר זה, הרקידו את ההמונים.

הסתובבתי בתוך הקהל הרואנדי, כדי לספוג את כמות המוני החוגגים ולבחון את החוויה הזו מקרוב יחד איתם ודרך נקודת המבט שלהם: קשישים, נשים, גברים, בני נוער וילדים התגודדו כולם והניפו את דגלי רואנדה וקוויטה איזינה שלהם. היו רגעי שיא של אושר טהור וחיוכים של המקומיים שהעלו דמעות בעיניי, במיוחד שרק יום קודם לכן, ביום הגעתי, ביקרתי במוזיאון הג'נוסייד בקיגאלי עיר הבירה, כדי להזדהות עם אנשיו, ולהבין במקצת את הרקע המזעזע של המדינה שקרה לפני זמן לא רב, כשאני עומד לחקור את המדינה ולפגוש את אנשיה בכדי שאוכל לחלוק את הסיפור שלהם עם העולם.

מדי שנה נותני השמות הם מנהיגים עולמיים מפורסמים, פילנתרופים, מנהיגי שימור, ספורט, מוזיקה ואופנה מרחבי העולם זוכים לכבוד לקרוא בשם לגורילה תינוק. השנה, הנסיך צ'ארלס היה הראשון לקרוא לתינוק הגורילה בשם: "אוביזוזניה (Ubwuzuzanye) שפירושו 'הרמוניה', מכיוון ששיקום ההרמוניה והאיזון בין הטבע, האנשים וכדור הארץ הוא הנושא הקריטי ביותר שעומד בפני האנושות שעלינו להתמודד איתה בדחיפות קיצונית… אחרת אלה, ויצורים מפוארים אחרים עם בתי הגידול היקרים שלהם יאבדו לנצח."

בטקס הזה משתתפים מדי שנה הנשיא הפופולרי של רואנדה פול קגאמה (Paul Kagame) ורעייתו, ראש הממשלה ושרים רבים נוספים. 'קוויטה איזינה' הוא ללא ספק אירוע יחסי ציבור עם צלמים ועיתונאים מרחבי אפריקה והעולם, שמטרתו העיקרית היא קידום תיירות רואנדה ובעיקר סביב שימור גורילות ההרים.

במהלך הטקס בן 4-5 שעות, ישבתי עם כמה תלמידי תיכון מקומיים שהסבירו לי שהרואנדים מחולקים ל-20 שבטים עתיקים הקשורים לבעלי חיים, כמו: עגור, צפרדע, נמר, נשר, צבוע, עורב.

"איזה שבט ברואנדה הן גורילות ההרים?" שאלתי את התלמיד בני נויאוגוסבוזו Niyogisubizo)) בן ה-17.

"הגורילות? הן שייכות לכל הרואנדים. אנחנו הרואנדים מתאחדים כאן פעם בשנה, סביב שימור הגורילות. מאז שהייתי קטן, אני זוכר שהגעתי לפסטיבלים האלה… הגורילות זקוקות לנו כדי להגן עליהן, ואנחנו צריכים את הגורילות כדי להגן על עצמנו".

הדבר המהותי ביותר שלמדתי מהתלמידים הוא שקיים חינוך חובה מגיל צעיר על ערך השמירה על חיות הבר המקומיות שחיות בקרבתן.

נותני השמות לתינוקות הגורילות השנה חולקו ל-20 נבחרים. ביניהם שניים מהם היו ישראלים.

הראשון שבהם היה יצחק פישר, יו"ר הדריקטריון של המועצה לפיתוח רואנדה (Rwanda Development Board), הרשות הבלעדית שאחראית להצלחת המדינה בתיירות בת-קיימא שלה והרשות האחראית כיום על כל ההשקעות הזרות במדינה.

השם שמר פישר נתן לתינוק הגורילה בן ה-6 שבועות היה אינטארה (Intare) שפירושו אריה.

"אריה, לזכר חמי ניצול שואה שנקרא ליאו (שפירושו אריה). השם נבחר גם כדי להכיר באבן דרך חשובה לשימור ברואנדה, ובהחזרתם המוצלחת של אריות לפארק הלאומי אקאגרה (Akagera)."

בטקס פגשתי גם את שגריר ישראל ברואנדה, ד"ר רון אדם, שקיבל לפני מספר שנים את הכבוד להיות בין נותני השמות לגור גורילה. גיליתי מהר מאוד שהשגריר הראשון של ישראל במדינה נחשב ל'כוכב רוק' ברואנדה, ראיתי אותו בפעולה, מסתובב בקהל הנכבדים מיד בתום האירוע, עסוק בלחיצות ידיים, טפיחות על כתפיים וחיבוקים. למדתי ששגריר ישראל הוא בין השגרירים הבודדים, אם לא היחיד שמקבל הזמנות להשתתף באירועים ויוזמות מקומיות וממשלתיות רבות ברחבי המדינה.

שמתי לב לאורך כל הטיול שישראלים ומדינת ישראל תורמים את חלקם בכל הנוגע לשימור הטבע וחיות הבר של רואנדה לצד החוסן של תושביה.

KWITA IZINA – אירועי השימור הגדולים ביבשת אפריקה

מנהיגים עולמיים מפורסמים, פילנתרופים, מנהיגי שימור, ספורט, מוזיקה ואופנה מרחבי העולם זוכים לכבוד לקרוא בשם לתינוק גורילה

2. יחסי ישראל-רואנדה

למדתי בקצרה על היחסים בין ישראל ורואנדה בפגישה עם השגריר ד"ר אדם ששיתף אותי על רואנדה שהיא אחת המדינות שכמעט תמיד מצביעות בעד ישראל באו"ם ואין התנגדות במדינה כלפי מדינת ישראל ברואנדה.

בהמלצת השגריר נסעתי לבקר בפרויקט חקלאי משותף למדינת ישראל ורואנדה בשם: מרכז מצוינות לפיתוח גננות (Center of Excellence for Horticulture Development), שפותח וקידם אגף מש"ב (MASHAV) במשרד החוץ החל משנת 2016. קיבלתי סקירה וביקור פרטי במתחם ונודע לי כי הפרויקט מכשיר חקלאים וסטודנטים אקדמאים מרחבי המדינה, בשימוש טכנולוגיות ישראליות בתחום החקלאות וההשקיה.

800 רואנדים עברו הכשרה מעשית בישראל בשנים האחרונות בחקלאות מודרנית וההשפעה על רואנדה השפיעה על עד 50% מיצוא הירקות והפירות של המדינה.

במהלך הסיור המשלחת ברחבי המדינה, הזדמן לנו לפגוש מפקח בחוות דגים אריק נאדגיג'מאנה (Eric Ngagijimana) שמכשיר ומחנך את קהילות הכפר על דיג בר קיימא ושימור מיני דגים על מנת להחזירם לאגם קיוו (KIVU), אחד האגמים הגדולים באפריקה ובין מאגרי המים המתוקים העמוקים ביותר בעולם.

תוך כדי הצגת פועלו בפני המשלחת, הוא שיתף אותנו כיצד קיבל את הכשרתו בקיבוץ ניר דוד בישראל ולמד במכללת כנרת ב-2018 ועדיין נמצא בהתקשרות מול גורמים בישראל, בעיקר באמצעות סמינרי העשרה שהוא עדיין משתתף בהם.

אגם קיוו נמצא על הגבול בין קונגו לרואנדה המערבית, ובמרכז האגם, ניתן לראות אסדה קטנה ומגדל, שמסתבר סייעו לבנותם מדענים ישראלים מהטכניון בחיפה על מנת להפיק את הגז הטבעי השוכן בקרקעית האגם. הגז מופנה בעיקר לצורכי המדינה להעלאת הקילווואט החשמלי הלאומי בכמה אחוזים. אגב, מנהל חברת החשמל ברואנדה הוא ישראלי.

בפארק הלאומי אקגרה (Akagera), יצאנו לסיור שייט מוקדם בבוקר כדי לראות את חיות הבר הרבות בסביבתן הטבעית. קפטן הסירה ז'ון פול קארינגנרה (Jean Paul Karinganire) כותב ספר על הפילים היתומים שהובאו לכאן מדרום אפריקה וישראלי בשם שקד לוי לוקח חלק בהפקת הספר והפצתו במתחם החזון המתפתח של לוי ברואנדה בשם- שימור חיות בר וחינוך (Wildlife Conservation and Education). בעמק נהר מוומבה (muvumba), קרוב לפארק הלאומי אקאגרה. לוי מוביל את פיתוח החזון בו הוא מתכנן להכיל מרכז שימור לצד מרכז חינוך, בית חולים לחיות בר, מרכז מחקר והתנדבות תיירותית.

כששוחחתי עם הישראלים הפעילים ברואנדה, הבנתי עד כמה עמוק הקשר וההזדהות, כאשר שתי אומותנו קמו לתחייה לאחר חורבן אנושי היסטורי.

אגם קיבו (KIVU) – אחד האגמים הגדולים באפריקה ובין מאגרי המים המתוקים העמוקים ביותר בעולם. ברקע פאתי קונגו

פרויקט חקלאי משותף למדינת ישראל ורואנדה – 800 רואנדים עברו הכשרה מעשית בישראל

3. פארקים לאומיים והאוכלוסייה המתגוררת לידם

בכל שמורות הטבע ברואנדה ניתן לראות אוכלוסייה מקומית שחיה לצד השמורות וחיות הבר. לתושביה הוצגו חוקים ותקנות ברי קיימא בנוגע להתנגשויות עם חיות בר, כגון פיצוי ממשלתי על אובדן תוצרת חקלאית או חיות משק עקב פלישת חיות בר.

הפארק הלאומי אקגרה (Akagera)

הפארק נמצא על גבול טנזניה במזרח רואנדה, במרחק שעתיים וחצי בלבד מקיגאלי הבירה. הפארק משתרע על שטח של 1,140 קמ"ר בו ניתן לראות את חמשת הגדולים של אפריקה: אריות, פילים, קרנפים, נמרים ותאואים, כמו כן גם זברות, היפופוטמים, ג'ירפות, אימפלות, תנינים ועוד מיני חיות וציפורים רבים.

היה מעניין לגלות כמה חיות בר הוחזרו לשמורת אקגרה (בעיקר מדרום אפריקה) בכדי להחזיר את הטבע הרואנדי לקדמותו לאחר שכמה מינים נכחדו מהנוף עקב מלחמות רבי דם בין האוכלוסיות וסכסוכים בין מקומיים וחיות בר. לא רק זאת, השמורה הזו נחתכה לשניים, לאחר רצח העם, במסגרת מאמצי הפיוס הלאומי, הוחזרו לכאן אוכלוסיות שנמלטו למדינות השכנות ושוקמו במזרח המדינה.

כחלק ממאמצי השימור משתמשים הסיירים בטכנולוגיות מתקדמות כמו אפליקציית סמארטפון ייעודית שבה משתמשים פקחי השמורה כדי לעקוב אחר מיני חיות הבר ומאפשרת להם לדווח באופן מיידי למטה המרכזי. פארק זה שם דגש מיוחד על מעקב אחר כל תנועה סביב קרנפים שחורים ולבנים הנמצאים בסכנת הכחדה חמורה ויש לו את היכולת לנתב על מסך את הנתיבים המחושבים של כל קרנף בודד בפארק.

פילים הוחזרו לטבע ברואנדה, בעיקר מדרום אפריקה. שמורת אקגרה (AKAGERA)

שמורת אקאגרה (AKAGERA)

שמורת אקאגרה (AKAGERA)

שמורת אקגרה (AKAGERA)

שמורת הטבע ניונגווה (Nyungwe)

יער ניונגווה (Nyungwe) אחת משמורות הטבע העתיקות באפריקה. ביער הגשם ההררי הסבוך ישנו מגוון ביולוגי עצום, שכולל מעל 1,000 מיני צמחים, 322 מיני ציפורים ו-75 מיני יונקים (מתוכם 13 מיני קופים). הכוכבים הגדולים של היער הם כמובן השימפנזות.

טרק השימפנזים נחשב לקשה, ורק עוד אחת מהמשלחת יצאה איתי בארבע לפנות בוקר כדי לטייל במורד הר תלול, בוצי ורטוב כדי לחוות את השימפנזות מקרוב. חוויתי במו עיני שימפנזה שטיפסה על עץ פרי גבוה באדמת חקלאים בכפר ואכלה בנחת מפירותיו. לא נראה שמישהו הפריע לה והשימפנזה אכלה בשלווה וחזרה על עקבותיה אל היער. המקומיים יודעים ישירות למי לדווח על 'פלישה' של חיות האקזוטיות ומיד לאחר מכן ישנן 'אומדן נזקים' וקבלת פיצויים מידיים.

רק כמה משפחות שימפנזים נמצאות בפיקוח ישיר של השמורה למען התיירות בת קיימא המגבילה את הביקור עבור שישה מבקרים לכל מפגש, וההערכה היא שמאות פריטים נוספים מסתובבים בטבע חופשי בעומק יער הגשם. החוויה מרגשת ואותנטית ביותר לבחון מקרוב קוף-אדם הנושא 99.6% דנ"א אנושי בסביבתו הטבעית.

שדות תה הגובלים ביער גשם. בכל שמורות הטבע ברואנדה ניתן לראות אוכלוסייה מקומית שחיה לצד השמורות וחיות הבר

יער ניונגווה (Nyungwe) אחת משמורות הטבע העתיקות באפריקה

הכוכבים הגדולים של יער ניונגווה (Nyungwe) הם השימפנזות. אחת משמורות הטבע העתיקות באפריקה

החוויה מרגשת ואותנטית ביותר, לבחון מקרוב קוף-אדם הנושא 99.6 דנ"א אנושי בסביבתו הטבעית

שימפנזה על עץ פרי גבוה באדמת חקלאים בכפר אוכלת בנחת מפירותיו. יש אומדן נזקים וקבלת פיצויים לחקלאים עקב אובדן תוצר חקלאי לחיית בר

קופי קולבוס ביער ניונגווה (Nyungwe) – מין קופים זה פגיע לטורפי יער רבים (כולל שימפנזות) ומאויים על ידי ציד בשר, כריתת יערות והידרדרות בתי גידול

4. מודל התיירות בת-קיימא של רואנדה, פארק לאומי וולקנו

תיירות בת קיימא לא רק שיפרה את תנאי חיות הבר במדינה, אלא גם העלתה את רמת החיים של תושביה. תיירות רואנדה היוותה 50% מהכנסותיה ב-2019.

ההגדרה של המושג על פי ארגון התיירות העולמי ((World Tourism Organization):

"טיולים המנסים למזער את השפעתה על הסביבה והתרבות המקומית כך שהיא תהיה זמינה לדורות הבאים תוך תרומה ליצירת הכנסה, תעסוקה ושימור מערכות אקולוגיות מקומיות".

מילות המפתח לתיירות בת קיימא ברואנדה – "יצירת הכנסה ותעסוקה". שילוב תעסוקתי של האוכלוסייה המקומית ובמיוחד אלו הגובלים עם חיות הבר, רווחתם מתיירות שימור שכזו היא המפתח. כלומר, על מנת להציל ולהגן על חיות בר בסכנת הכחדה עבור דורות הבאים, ניתן לעשות זאת אך רק באמצעות גיוס ושילוב האוכלוסייה המקומית החיה לצד חיות הבר, וקביעת חוקים ותקנות של מוסדות המדינה במסגרת קונפליקטים בין חיות בר לבין שכניהם האנושיים.

"כיום מועסקים בין 2,500-3,500 ציידים לשעבר בשמורת טבע הגעש, הציידים (Pochers) כוללים גם את אלו שמנתבים זרימות ושימוש במים, כריתת עצים וסילוק יערות לשטחי חקלאות, ולמעשה כל שימוש בלתי חוקי בשמורת הטבע. כיום ציידים לשעבר אלו הם הגששים, מדריכים ומאבטחים של השמורות ושומרי חיות הבר".

מנהל פארק לאומי וולקנו, פרוספר אווינגלי (Prosper Uwingeli)

כך הצליחה רואנדה לצמצם את מספר הציידים שלה ב-75 אחוז תוך 10 שנים בלבד. אוכלוסיית גורילות ההרים המונה כיום 1063 פרטים, היא יציבה ומספר פריטיה עולים. בשנת 2018, חיות הבר הללו עלו לרמה של מין בסכנת הכחדה, בניגוד ל"סכנת הכחדה חמורה", על פי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (International Union for Conservation of Nature – IUCN).

כאשר התיירות משתלמת כלכלית לאוכלוסיות האפריקניות המקומיות הגובלות עם חיות הבר, הן ירצו לשמר אותן בכל זהירות יחד עם בית הגידול הטבעי שלהן.

לכן, נישה תיירותית זו הופכת למודל בר קיימא לשימור ושיפור תנאי חיות הבר בסכנת הכחדה, לצד רווחת האנשים החיים לצידן. בשנת 2017 החליטה המדינה להגדיל את המענק לאוכלוסיות הגובלות בחיות הבר מרווחי התיירות מארבע שמורות הטבע של רואנדה. מ-5% (2005) ל-10%.

40% מסך המענק מגיע ישירות לקהילות המקיפות את שמורת הטבע וולקנו של גורילות ההרים, המונות כ-400,000 איש, המחולקים ל-12 מגזרים וכפרים ברחבי צפון רואנדה. לשם השוואה, בשנת 2005 – פחות מ-20,000 דולר חולקו מרווחי תיירות וכבר בשנת 2022 הושקעו מעל 700,000 דולר בקהילות אלו.

השקעות אלו מאופיינות בפיתוח תשתיות בכפרים, תכנית שיקום והכשרה לציידים לשעבר.  רשויות אכיפת חוק, פרות לחקלאים, בניית בתים, מיכלי מים, ניהול מועצות חיות בר-אדם, יצירת מחסומים פיזיים בין קהילות ושמורות, פיצויים לאובדן יבול. בכל שנה מתכנסת וועדה הנותנת הערכה מחודשת עבור הצרכים המקומיים של האוכלוסייה הגובלת בחיות הבר, לטובת שימוש המענק מרווחי התיירות.

מעבר לרווחתה הכלכלית ושיפור החיים של האוכלוסייה המקומית, ניתן היה להבחין כיצד תודעת השמירה על הטבע והחי חלחלה לכל רבדי האוכלוסייה, מה שאכן נותן תקווה לדורות הבאים.

אינמבו (Inyambo) – הפרות המפוארות הללו היו חיות המחמד של מלכי רואנדה והיום מהוות סמל סטטוס למעמד הגבוה

גן ילדים בשדות תה, ברקע יער גשם

שדות תה ומפעל תה קופרטיבי

5. טרק גורילת ההרים האישי שלי

לאחר החוויה המעצימה של חקר ברחבי רואנדה, שמתי לי למטרה לסיים את המסע שלי בצורה מאוד אישית ובלתי נשכחת.

ביום האחרון שלי ברואנדה, יצאתי מוקדם בבוקר לטרק גורילות עם עוד שבעה משתתפים (מקסימום מספר מבקרים בטרק) ביער הגשם של הפארק הלאומי וולקנו לפגוש את גור הגורילה של מר פישר – אינטארה, לתעד ולבחון מקרוב את סביבתו הטבעית, ומוקף ב-14 בני משפחתו הנקראים 'הירווה' (Hirva) שפירושו בר מזל.

עברנו דרך הכפרים וגידוליהם לכיוון השמורה, תוך חצייה בין עצי במבוק עבותים ומפגש קצר עם קופים זהובים (Golden Monkeys). לאחר כמה שעות של הליכה וטיפוס בבוץ כבד, הגענו למיקום של משפחת הגורילות הירווה, שאחד מגששי השמורה כיוון אותנו למקום, לאחר שעקב אחריהם וצפה בהם לפנות בוקר.

היינו מחויבים ללבוש מסכות, כדי שלא נדביק את הגורילות, לא רק בקורונה, אלא גם לא בהצטננות קלה שיכולה להשפיע רבות על משפחת הגורילות.

הייתי הראשון שנכנס לסבך העצים לראות את הגורילות ומיד הבחנתי בגורילה האם ובתינוק אינטארה, מחובק על ידה. ממש לידה היה בנה השני בן הארבע שהיה סקרן מאוד לגבי אחיו התינוק ומידי פעם הציק לו. אמא תמיד מצאה מקום לתת לו חיבוק חם ותשומת לב. לא רחוק משלושתם, הזכר האלפא גב הכסוף (Silver Back) מנמנם ומתמתח על מצע של עלים ולידו עוד שתי נקבות ותינוק בן שנה וחצי משתעשע בטיפוס על גבם של בני משפחתו המנומנמים, תוך כדי סקרנותו לגבי האורחים שבאו לבקר אותו ואת משפחתו. הצלחתי לתעד ולעקוב מקרוב אחר התינוק אינטארה, ועם רעמה כמו שלו, השם באמת התאים לו!

המרחק הנדרש בין המבקרים לגורילות הוא 10 מטרים ולעיתים בגלל הטופוגרפיה בה הם נמצאים, המפגש הרבה יותר קרוב. הביקור המקסימלי הוא לשעה אחת וניתן לבקר את משפחת הגורילות רק פעם ביום. הפקחים ממשיכים לצפות בהם מרחוק ולעקוב אחריהם עד השקיעה.

נדהמתי לגלות עד כמה בעלי החיים האדירים האלה רגישים לסביבתם, וכל חוסר איזון ושינוי אקלים משפיעים עליהם מאוד. לכן אפשר למצוא גורילות הרים רק בטבע ולא באף גן חיות אחר בעולם, כי הן פשוט לא שורדות.

למרות מאמצי השימור של גורילות ההרים באמצעות תיירות בת קיימא ושיתוף פעולה אזורי (עליו ארחיב במאמר עתידי) שינויי האקלים פוגעים בראש ובראשונה בגורי הגורילות. למדתי שבין 30-40 אחוז מהגורים לא שורדים עד גיל חצי שנה. סופות חול וגשם לא עונתיות עלולים להשפיע רבות על קופי-האדם השבריריים.

אעשה זאת למשימתי להמשיך לעקוב אחר התפתחותו והישרדותו של התינוק אינטארה ומשפחתו, ולעקוב אחרי יישום המודל של תיירות בת קיימא כדי לעזור לשמר אוצרות עולם – באפריקה, גורילות ההרים, ואצלנו, ים המלח.

אינטארה ואחיו בן ה-4

התינוק אינטארה (אריה) ורעמתו

המאמרים הבאים על רואנדה:

*דיפלומטיה סביבתית: שיתוף פעולה אזורי בין רואנדה, קונגו ואוגנדה בשימור גורילות ההרים.

*תיירות קהילתית ברואנדה – מוצר משלים לתיירות בת קיימא.

מפת רואנדה:

———————————————–

נועם בדין – צלם עיתונות מנהל עמותת ים המלח בהתחדשות ופרויקט תיירות סביבתית במזרח התיכון. בדין קיבל הכרה והוקרה ממגזין הטבע נשיונל ג'יאוגרפיק, CNN, נאס"א והמשרד לשינוי אקלים וסביבה באיחוד האמירויות הערביות ושגרירות בחריין בתל אביב.

הפוסט תיירות בת קיימא ברואנדה ואיך היא שומרת על הטבע הופיע ראשון במסע אחר

במקומות שונים בעולם נעלמו צפרדעים מבית הגידול הטבעי שלהן. לדוגמה, הצפרדע המוזהבת של פנמה והקרפדה הזהובה של קוסטה ריקה נעלמו מנופי אמריקה הטרופית. הראשונה חיה בבית גידול מצומצם מאוד, מה שאולי מסביר את היעלמותה, אבל הסיבות להיעלמותה של השכנה מקוסטה ריקה, שהיתה מגיעה באלפים לאורגיות רבייה, וכמוהן הסיבות לירידה הכללית התלולה במספר הדו-חיים בשאר העולם, טרם נמצאו בוודאות. הסברה היא שהתחממות והתייבשות כדור הארץ, ואולי גם זיהום כימי מחומרי הדברה חקלאיים, הם הגורמים לתופעה. גם אם ישרוד יער הגשם הטרופי, שבעצמו נמצא בסכנה, בלי הצפרדעים זה לא יהיה אותו היער. אבל מה שמדאיג יותר הוא העובדה שהדו-חיים הם, במידה רבה, אינדיקטורים – מעין חיישנים ביולוגיים שמתריעים בפנינו מה מתרחש בסביבה בלי שאנו נחוש בסכנה או נבין מה מצפה לנו בעתיד. היעלמותם זועקת: משהו כאן מאוד לא בסדר!

אילנית אדומת עין בקוסטה ריקה. מספרם של הדו-חיים ברחבי העולם נמצא בירידה תלולה | צילומים: שאטרסטוק

עולם הולך ומשתנה

בעבר הועלתה הסברה כי מין של בעלי חיים עובר, בדומה לפרט האחד, מחזור של לידה, בגרות, זקנה ומוות. היום ידוע שאין זה כך, והגורם להכחדה הוא שינוי סביבתי שהאורגניזם האחד לא מספיק להסתגל אליו, ולכן אינו משאיר די צאצאים אחריו. עובדה היא צמחים ובעלי חיים ששרדו מאות מיליוני שנים, ואינם מראים כל סימני "הזדקנות" – עימם נמנים, למשל, העץ גינקו דו אונתי (Ginkgo biloba), פרוק רגליים ימי שנקרא זנב חרב (Limulus polyphemus), הדג לטימריה (Latimeria chalumnae), הזוחל דמוי הלטאה ספנודון (Sphenodon punctatus) וכקבוצה – דגי הסחוס (הכרישים וקרוביהם). לעומתם, יש מינים שתקופת קיומם על פני כדור הארץ, במונחים של לוח הזמן הגיאולוגי, היתה קצרה.

את ההכחדות המתרחשות בטבע איני מייחס ל"עולם הולך ונעלם", אלא לעולם הולך ומשתנה – עולם שהוא בתנועה מתמדת של תמורות, שבעקבותיהן נעלמות צורות חיים קיימות ומופיעות צורות חיים חדשות.

גולגולת של טירנוזאורוס רקס. הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. כך, למשל, לפני 65 מיליון שנה בא הקץ ל"עידן הזוחלים"

הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים התרחשה כמה פעמים בתולדות כדור הארץ. השפעתם העצומה של האירועים האלה הביאה את החוקרים לקבוע לפיהם את החלוקה לעידנים ולתקופות בלוח הזמנים הגיאולוגי. לדוגמה, לפני 440 מיליון שנה נכחדו כרבע ממשפחות בעלי החיים הימיים (על היבשה היו אז מעט מאוד חיים, אם בכלל), ואנו מציינים באירוע זה את סיום תקופת האורדוביק; לפני 370 מיליון שנה נכחדו לפתע כחמישית ממשפחות בעלי החיים, ועימם הסתיימה תקופת הדבון; בין 245 ל־225 מיליון שנים טרם זמננו התרחשה ההכחדה הגדולה ביותר עד כה – יותר ממחצית משפחות בעלי החיים וכתשעים אחוזים מהמינים החיים על פני כדור הארץ נכחדו, ומועד זה נקבע כסיום העידן העתיק ותחילת העידן התיכון (מזוזואי), הוא "עידן הזוחלים". גם עידן זה הסתיים בתורו, לפני 65 מיליון שנה, בהכחדה רבתי של צמחים ובעלי חיים, בהם הדינוזאורים.

סביבה ביולוגית חדשה

הסיבות להכחדות הגדולות של בעלי החיים שימשו נושא למחקרים ולדיונים מדעיים רבים. הכחדות נגרמת כתוצאה משינויים סביבתיים – שינויים שהאוכלוסייה, או המין כולו, אינם מסוגלים להתאים את עצמם אליהם מבחינה פיזיולוגית, התנהגותית וגנטית.

אבל את החוקרים העסיקה השאלה מה גורם לשינוי סביבתי בעוצמה שמביאה להכחדה גורפת של מינים רבים שאין ביניהם קִרבה או קשר אקולוגי. ברור שפועלים כאן גורמים שהשפעתם חוצה גבולות של משפחות וסדרות (קבוצות של אורגניזמים בעלי קִרבה אבולוציונית) וגבולות אקולוגיים. למשל, כאלה שמביאים בעת ובעונה אחת להכחדה של פלנקטון ימי ושל זוחלים יבשתיים ענקיים שבוודאי אינם ניזונים ממנו. השערות רבות הועלו באשר לגורמים הללו, מהן מגוחכות ומהן רציניות אך נטולות ערך, מאחר שאינן מגובות בהוכחות.

מצבה של הפנדה הענקית, שהפכה במידה רבה סמל למאבק להצלת בעלי חיים מהכחדה, משתפר קמעה בשנים האחרונות, בעקבות הקמת מרכזי רבייה בדרום-מערב סין

עם הזמן התגלו ההוכחות הנדרשות. נמצא, למשל, שבסוף תקופת הפרם ירד גובה פני הים בכדור הארץ כתוצאה מתנועת היבשות. ירידה זו השפיעה על החיים באוקיינוסים, על האקלים ועל החיים ביבשות. ממצאים אחרים הראו שמטאוריט הפוגע בכדור הארץ יכול לגרום לשינויים אקלימיים בגלל כיסוי האטמוספרה בענני אבק המשחירים את השמים לשנים ארוכות. אירוע כזה הביא לקצו של העידן התיכון.

גם פעילות טקטונית, כמו התרוממות רכסי הרים, יכולה לגרום לשינוי סביבתי רב השפעה. התרוממות היבשה ויצירת "גשר" בין צפון אמריקה לדרום אמריקה, לדוגמה, אפשרה למינים צפוניים רבים לעבור דרומה, ולהפך. התופעה יצרה בכל יבשת סביבה ביולוגית חדשה עבור המינים הוותיקים. אלה שלא יכלו להסתגל לשינוי, נעלמו. גם התרוממות הרי האנדים בדרום אמריקה גרמה להכחדה של מינים, משום שבעקבותיה חל שינוי אקלימי הדרגתי.

כל אחד מאירועי האסון שחווה עולם החי הוא גם פתח להתחלות חדשות. הוא יוצר הזדמנויות אקולוגיות למינים שאחרת אולי לא היו שורדים, ואשר מהם מתפתחות קבוצות חדשות שממלאות את כדור הארץ. הדוגמה המתבקשת היא עלייתם והתפתחותם של היונקים בעקבות הכחדת הזוחלים בסוף תקופת הקרטיקון.

אוכלוסיות נקלעות למצוקה

לעומת השינויים הטבעיים, אם אטיים ואם פתאומיים, שגרמו להיעלמות צמחים ובעלי חיים, אי אפשר להתעלם משינויים שיד האדם גרמה להם. מראשית קיומו משפיע האדם על סביבתו, הן על ידי פגיעה ישירה בצמחים ובבעלי החיים לצורכי קיום, הן על ידי שינוי פיזי של הסביבה: עיבוד אדמה, עקירת יערות, הטיית דרכי מים, העברת צמחים ובעלי חיים למקומות חדשים ולהבדיל, זיהום.

נקבה של אורנגאוטן בורנאי נושאת גור. כריתה מסיבית של היערות הביאה את האורנגאוטן למצב של סכנת הכחדה חמורה

בתחילת דרכו חי האדם באיזון כלשהו עם סביבתו, והשפעתו עליה היתה לכל היותר מקומית וזמנית. אך עם הגידול באוכלוסייה, הלכה השפעה זו וגדלה. בעידן המודרני, שבו מניין בני האדם מגיע למיליארדים, והם כובשים שטחים טבעיים רבים יותר ויותר, בונים בינוי עירוני נרחב, סוללים כבישים, מקימים מערכות תחבורה אחרות (למשל, שדות תעופה) ופולטים כמויות אדירות של פסולת תעשייתית רעילה ופסולת ביתית לאוויר, לים ולמי התהום, השפעת האדם על הסביבה היא גלובלית. גם את שינויי האקלים, עליית הטמפרטורה, עלייה ברמת הקרינה ואסונות הטבע השונים אפשר לייחס לפעילותו של האדם. החי והצומח נפגעים הן באופן ישיר והן באופן עקיף עקב אובדן בתי הגידול הטבעיים שלהם. כתוצאה מכך אוכלוסיות טבעיות נקלעות למצוקה, ומינים נכחדים.

במקומות שבעלי החיים נמצאים בהם בשפע נדמה לעתים שהם משאב בלתי נדלה. במקרה כזה אפשרות של הכחדה (אם כבר טורחים לחשוב עליה) נדמית כלא מציאותית. אך למרבה הצער, האנושות הוכיחה שקל עד מאוד להעביר מן העולם מיני בעלי חיים בתוך זמן קצר.

נקבת קרנף צר שפה (קרנף שחור) וגור בשמורת טבע בקניה. צייד מסיבי של קרנפים אחראי לכך שכיום הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה

תמימות אקולוגית

"תרומתו" המתועדת הראשונה של האדם להכחדת בעל חיים בעידן המודרני היא חיסול הדוֹדוֹ לפני כ-300 שנה. הדודו הוא עוף שחי באי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. גודלו היה כתרנגול הודו והתרבותו אטית, בעיקר משום שהוא גידל אפרוח אחד בלבד בכל עונת רבייה. הדודו היה דוגמה לעוף שהתפתח והסתגל לחיים על אי, בסביבה נטולת טורפים. במהלך האבולוציה שלו הוא איבד את יכולתו לעוף, פיתח גוף גדול וכבד ואיבד את אינסטינקט הפחד מפני יצורים אחרים. "תמימות אקולוגית" זו עלתה לו בחייו.

בתוך כ־170 שנה מאז התגלה לאדם הדודו נכחד בגלל ציד, בשל איסוף הביצים שנחשבו למאכל תאווה ובגלל שנטרף על ידי חזירים, קופים, כלבים וחולדות שהובאו למאוריציוס על ידי יורדי ים. אך האירופאים שהגיעו למאוריציוס לא רק הכחידו אותו, אלא גם גזלו ממנו את "כבודו" בכך שתיארו אותו כיצור טיפש וכינו אותו "דודו", כלומר רפה שכל.

דודו, ציור של הצייר הפלמי קורנליס ספטלאבן, 1638. ככל הידוע זהו הציור האחרון של הדודו לפני שנכחד

למעשה, הדודו התאים היטב לחיים בסביבתו, עד שזו השתנתה בגלל האדם. גורל דומה ציפה לעופות אחרים במאוריציוס ובאיים שכנים. יש סברה מעניינת שהדודו היה קשור לאקולוגיה של העץ sessiliflorus Sideroxylon שזכה, לפיכך, להיקרא "עץ הדודו". על פי סברה זו, זרעי העץ לא יכולים לנבוט לפני שעברו דרך הזפק של הדודו, אוכל הפירות. בזפק נשחקת הקליפה העבה של הזרעים והם עוברים "הכנה לנביטה". מאז נעלם הדודו, לא צמחו עצים חדשים, והמין הזה עמד להיכחד. כיום מנסים לגרום לתרנגולי הודו למלא את התפקיד, אולם ההצלחה חלקית, כי מיני קופים שהובאו על ידי האדם זוללים את הפירות בעודם בוסר.

מסיפור זה אנו למדים על קיומם של קשרי גומלין בין מינים שונים בטבע, לפעמים קשרים סמויים מעינינו. פגיעה בחוליה אחת במרקם האקולוגי יכולה לגרום לנזק נוסף, לכאורה לא קשור ובהחלט בלתי צפוי.

אוכלוסיות החיות על איים פגיעות במיוחד. הן התפתחו בתנאים אקולוגיים ייחודיים לכל אי, בדרך כלל בלי יונקים טורפים. האבולוציה לא העניקה ליושביהם דפוסי התנהגות של התחמקות והתגוננות וגם לא מנגנוני הגנה אחרים. מלבד זאת, רשת המזון על אי היא בדרך כלל פשוטה, ופגיעה באחד ממרכיביה יכולה לפגוע במערכת האקולוגית כולה.

הטרגדיה של הדודו ממחישה את הסכנה שיש בהעברת בעלי חיים וצמחים מסביבתם הטבעית למקומות חדשים. הכנסת מינים זרים לאזורים חדשים היא אחד מגורמי ההכחדה העיקריים, בעיקר על איים, אך לא רק שם.

שד טסמני. היה בדרך להכחדה מוחלטת, עד שהוכרז כחיה מוגנת ואוכלוסייתו החלה להשתקם

שובו של השד הטסמני

עבור הדודו זה כבר מאוחר מדי, אולם כיום נעשים מאמצים להגן על מינים אחרים. IUCN, האיגוד הלאומי לשמירת טבע ומשאבי טבע, מפרסם מדי שנה את "הספר האדום" – דו"ח מעודכן על מצב המינים החיים בטבע, וזאת מתוך כוונה לעודד שימור, להצביע על המינים הנמצאים במידה זו או אחרת של סכנת הכחדה ולכוון את מאמצי השימור על פי רמת הסיכון.

הרשימה מונה אלפי מינים – בהם הלווייתנים, קופי האדם, צבי הים ואחרים, והיא הולכת וגדלה מדי שנה. האיגוד העולמי עוקב גם אחר שינויים במגוון החי והצומח (biodiversity) באזורים שונים בעולם. הוא קשור במאות ארגוני שמירת טבע שמזרימים אליו מידע מכל חבלי תבל.

מאמציהם של ארגוני שמירת הטבע נושאים פרי. יש דוגמאות חיוביות של הצלחה בהצלת מינים שלכאורה גורלם כבר נחרץ. אחד מהמקרים האלה הוא זה של השד הטסמני. בגלל היותו טורף שהזיק לעדרי הכבשים הוא ניצוד בטסמניה בלי רחמים ובלי חשבון, והיה על נתיב ההכחדה. לאחר שהוכרז כחיה מוגנת בשנת 1941 החלה אוכלוסייתו להשתקם.

הצלחות קטנות: לאחר שנים שלוטרת הים של קליפורניה נחשבה מין נכחד, נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופים המפורצים. כיום היא עדיין בסכנת הכחדה, אבל ניתן לראותה שוחה במימי האוקיינוס

בעל חיים אחר שהצליח להשתקם הוא לוטרת הים של קליפורניה. היא ניצודה בגלל פרוותה המצוינת, עד לשלב שלא נמצאה ולו גם לוטרה אחת. שנים לאחר שהמין הזה נחשב נכחד נמצאו כמה פרטים שהצליחו להסתתר בחופיה המפורצים של קליפורניה. היום אפשר לראות את בעלי החיים החביבים האלה שוחים בקרבת החופים.

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר את הפנדה הענקית. הפנדה חיה ביערות החיזרן של דרום מערב סין, לאורך השוליים המזרחיים של רמת טיבט, בגבהים שבין 1,200 ל־3,500 מטר. תפוצתה בעבר היתה גדולה יותר, ומספר הפרטים גדול בהרבה מאשר בימינו. בגלל ציד, צמצום שטח בית הגידול שלה וכריתת עצי החיזרן שמהם היא ניזונה, התמעט מספרה והיא הוכרזה בסכנת הכחדה חמורה, עם פחות מאלף פרטים בטבע. ניצוץ של תקווה לעתיד הפנדה נובע מהעובדה שהסינים הקימו בעבורה מרכזי רבייה, וכתוצאה מכך מספרן של הפנדות עולה בהדרגה. כיום אומדים את מספר הפנדות בטבע בין 1,500 ל-2,000 והן עברו ממצב של סכנת הכחדה לסטטוס "פגיע" – vulnerable.

אנו חיים בעולם משתנה. האם הוא יהפוך גם ל"עולם הולך ונעלם"? האם אתם מסוגלים לשוות בנפשכם עולם בלי פנדה או בלי אורנגאוטן? הדבר תלוי במידה רבה בהתנהגותנו כלפי סביבתנו וכלפי כל החיים בה.

הפוסט בעלי חיים בסכנת הכחדה: מהדודו ועד לפנדה הופיע ראשון במסע אחר

ברוכים הבאים לרואנדה. 12 מיליון בני אדם שמתגוררים במדינה שגודלה 26 אלף קמ"ר, בערך חמישית יותר ממדינת ישראל – המדינה הצפופה ביותר באפריקה. רואנדה נמצאת במרכז היבשת השחורה, וגובלת במדינות בורונדי, אוגנדה, טנזניה וקונגו. אין לה מוצא לים, אבל יש בה לא מעט אגמים, והיא מהווה חלק מאזור הניקוז – והמקורות – של הנילוס. ברואנדה שורר אקלים טרופי מתון, עם טמפרטורות נוחות בדרך כלל ומשקעים רבים שמפוזרים על פני השנה.

לרואנדה אין מוצא לים, אבל יש לה אגמים רבים | צילומים בכתבה: אמיר ירחי

קיגאלי (Kigali) הבירה היא עיר של קרוב למיליון נפש, אבל האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול – 90% מהרואנדים מתגוררים בקהילות בנות 10,000 תושבים או פחות מזה. רוב הרואנדים הם נוצרים (בעיקר קתולים, אבל גם פרוטסטנטים) וחלקם הקטן מוסלמים ואחרים. החוויה הכללית היא של נסיעה בין כפר אחד למשנהו, שמייצרים רשת כמעט אינסופית של בתים ואנשים. רשת הכבישים חדשה וטובה ברובה, למרות שעדיין בהרבה מקומות הכביש נגמר פתאום והופך לדרך עפר, עדיין טובה ונוחה לנסיעה.

בצדי הדרכים אנשים הולכים ברגל, נושאים (לרוב על הראש) משאות כבדים

הטיסה הישירה של רואנדה אייר יוצאת מנתב"ג בחצות פעם ביומיים ומנחיתה אותך בשדה התעופה הקטן של קיגאלי מוקדם בוקר. משם לעיר ולאזור בתי המלון בנסיעה קצרה של 30-20 דקות. כמי שזהו לו הביקור הראשון באפריקה, ישבתי מרותק לחלון. הניגוד העצום בין בתי המלון המפוארים לשכונות האינסופיות של בתי אבן קטנים ולאנשים ברחוב שהולכים ברגל או רוכבים על אופניים כשהם סוחבים (הרבה פעמים על הראש) שקי אורז, אשכולות בננות, קנה סוכר, קורות עץ, המראה הזה יחזור על עצמו בכל נסיעה. רואנדה מכונה "ארץ אלף הגבעות" וקיגאלי בהחלט מצדיקה את הכינוי – העיר בנויה על גבעות צפופות ומשתרעת על שטח עצום.

קיגאלי, בירת רואנדה, משתרעת על שטח עצום

קיגאלי: שווקים, אמנות וזיכרון כואב

קיגאלי היא המרכז הכלכלי, התרבותי והתחבורתי של המדינה – רוב מבני השלטון נמצאים כאן, כמו גם מרכזי תרבות, ספורט והופעות. העיר מרגישה בטוחה מאוד להליכה, גם אחרי החשיכה, אבל השטח העצום ופיזור הרחובות, שלא מזכיר בדבר את ה"גריד" שכולנו מכירים ואוהבים מארה"ב ואירופה, מקשה מאוד על הניווט למי שלא מכיר. כדאי להיעזר במוניות המקומיות והזולות – בכל פינה יש מונית אופנוע אדומה, שבעלות של דולר פחות או יותר תקפיץ אותך לכל פינה בעיר (חובה קסדה!), תוך עקיפת הפקקים. יש גם מוניות רגילות שעולות מעט יותר.

שוק קימירונקו, הלב הפועם של קיגאלי

אתרים מרכזיים שבהחלט שווים ביקור: שוק קימירונוקו (Kimironko Market) הססגוני, בעיקר החלק העצום של מוכרי הבדים – הנשים בחבורה אהבו מאוד את החוויה של בחירת בד, מדידה בשוק עצמו, ובערב המתינה במלון שמלה חדשה תפורה לפי מידה. מרכז הכנסים הוא מבנה מרשים ששווה ביקור בעיקר בלילה, בזמן בו הכיפה הצבעונית, שניתן לראות כמעט מכל פינה בעיר, מוארת וזורחת בצבע.

מרכז הכנסים. יפה במיוחד בלילה, כשהכיפה מוארת

בעיר יש סצנת אמנות חיה, מוזיאונים וגלריות רבות. אני ביקרתי ואהבתי מאוד את מרכז האמנות אינמה (Inema Art Center) – גלריה יפהפייה בלב שכונת מגורים, שהוקמה על ידי שישה אחים – כולם אמנים יוצרים רואנדים, שחיו באוגנדה וחזרו אחרי רצח העם בשנת 1994 כדי להיות חלק מהבנייה של האומה המתחדשת. הגלריה מציגה עבודות שלהם ועבודות של תלמידים בפרויקטים קהילתיים שהם מובילים, כאשר חלק מההכנסות חוזר לקהילה (אתר אינטרנט).

גלריית Inema Art Center, על הבניין דיוקנו של נשיא המדינה, פול קאגמה

הביקור בקיגאלי לא יכול להיות שלם בלי סיור במוזיאון הג'נוסייד (Kigali Genocide Memorial). האתר נבנה בתחילת שנות האלפיים כדי לאפשר להביא לקבורה נאותה מאות אלפי גופות של רואנדים שנותרו ברחבי קיגאלי אחרי המלחמה. היום המוזיאון כולל קברי אחים שבהם טמונות כ-250,000 גופות (מתוכן רק 60,000 זוהו), ומספר תערוכות שמספרות את סיפור רצח העם הרואנדי ומביאות דוגמאות ממקרים נוספים של רצח עם במקומות שונים בעולם, בהם חלק מרשים שעוסק בשואת העם היהודי (אתר אינטרנט).

רצח העם והתקומה

רצח העם ברואנדה הוא סיפור סבוך ומורכב, שאי אפשר להסביר בכמה משפטים. הרואנדים עצמם מפנים אצבע מאשימה כלפי הקולוניאליזם, בעיקר השלטון הבלגי, שיצר מעמדות ברורים על בסיס כלכלי בעיקרו, ולאחר מכן, בשיטת "הפרד ומשול" המוכרת לנו היטב, שיסה את בני ההוטו הרבים והעניים במיעוט הטוטסי העשיר. ההיסטוריה הרואנדית ידעה אירועי טבח בודדים רבים, שגרמו לבני טוטסי רבים לעזוב למדינות שכנות, השפלה והפרדה באמצעות מערכת החינוך, הסתה מתמשכת בכלי תקשורת ממשלתיים ועד למלחמה הגדולה בשנת 1994 – מטוס הנשיא הופל, אירוע שנתן את האות לארבעה חודשים עקובים מדם בהם נרצחו כ-800,000 בני אדם, רובם מבני הטוטסי, באכזריות בלתי נתפשת ובמקרים רבים על ידי שכניהם ומכריהם.

מוזיאון הג'נוסייד. קברי אחים ל-250,000 חללים

המוזיאון בקיגאלי לא חוסך שבטו מהקהילה הבינלאומית – כוחות האו"ם שקיבלו התראות ומיד עם התחלת הקרבות פינו את חייליהם מהאזור ואפשרו לטבח להימשך ללא הפרעה, התקשורת הבינלאומית שהתעלמה, מדינות מערביות שחימשו ואימנו את בני ההוטו. ארבעה חודשים של גיהינום, עד שצבא הטוטסי, שהוקם על ידי גולים רואנדים באוגנדה השכנה, הצליח לכבוש את המדינה ואת קיגאלי, ולהקים ממשלה חלופית שהביאה להפסקת מעשי הטבח.

אחד החוקים הראשונים שנחקקו ביטל למעשה את ההפרדה בין טוטסי להוטו, ומאמצים רבים הושקעו ועדיין מושקעים כדי להביא לאחדות העם הרואנדי. בתור ישראלי סקפטי, קצת מוזר לי לכתוב את זה – אבל זה עובד להם. דיברתי עם הרבה אזרחים רואנדים, בקיגאלי ובקהילות פריפריאליות, ביקרתי בפסטיבל לאומי ובשמורות הטבע, ובכל מקום שמעתי את אותו הסיפור – רואנדה אחת, אזרחים שמחויבים לבנייה מחדש ולצמיחה של המדינה הזו על מנת להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. אני ממליץ מאוד לקרוא על הנושא ובשום פנים ואופן לא לוותר על ביקור במוזיאון כשמגיעים לקיגאלי.

הרואנדים מחויבים לצמיחה ובנייה של מדינה מאוחדת על מנת להבטיח לילדים עתיד טוב יותר

טבע: רואים ירוק

הגענו לרואנדה כדי לראות טבע. וטבע יש כאן בכל פינה, טבע מרהיב, מאוד שונה ממה שציפיתי מ"אפריקה". נוף טרופי ירוק על גבעות אינסופיות, אגמים גדולים ומפרצונים, נוף שמזכיר אולי יותר תבניות שאנחנו מכירים מטיולים בדרום מזרח אסיה. הפארק הראשון שהגענו אליו הוא Nyungwe – יער גשם עצום, המשתרע על שטח של יותר מאלף קמ"ר. יער הגשם מקבל למעלה מ-2,000 מ"מ גשם בשנה, ומספק יותר משני שליש ממי השתייה במדינה. בנוסף, מזין היער במים שניים מהנהרות הגדולים באפריקה – הקונגו והנילוס. ביער חיים למעלה מ-300 מיני ציפורים, 75 מיני יונקים ו-13 מיני קופים שונים (כבר על כביש הגישה פגשנו חבורה מקסימה של בבונים).

יער הגשם Nyungwe

ביער מסלולי הליכה רבים ומגוונים בדרגות קושי שונות, אבל האטרקציה העיקרית היא מסלול גשרים תלויים הארוך והגבוה באפריקה – באורך של 160 מטר ובגובה 70 מטר מעל הקרקע. הגשרים מאפשרים מבט על היער העצום מגובה הצמרות וצפייה מקרוב בציפורים וקופים – אם אתם מגיעים בקבוצה קטנה ושקטה. כך או כך, הנוף המרהיב שווה את הביקור וההליכה בשבילי היער היא חוויה עוצמתית ומרגשת (אתר אינטרנט).

מבט מגובה הצמרות: הגשרים התלויים הגבוהים באפריקה בפארק Nyungwe

מיער הגשם המשכנו לאגם קיבו (Lake Kivu). האגם המשתרע על שטח של 2,700 קמ"ר הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני המוכר לנו היטב, והוא האגם הגדול ברואנדה והשישי בגודלו באפריקה כולה. רובו של האגם נמצא בשטח רואנדה, וחלקו בשטחה של קונגו השכנה.

הנסיעה סביב האגם עוצרת נשימה מבחינת הנוף הנשקף מהחלון: מפרצונים וערים/כפרים שבנויים על קו המים ובגבעות מעליו. באזור האגם מתחיל ה-Congo Nile Trail, שביל הליכה אהוב בקרב מטיילים ורוכבי אופניים באורך כולל של 227 ק"מ לאורך נופים מרהיבים. סביב האגם פזורות עיירות נופש עם מלונות ברמות שונות, ואפשרויות לפעילויות מים, כמו חתירה בקיאקים במי האגם הנעימים (אתר).

נוף קסום באגם קיבו

השטחים הירוקים לאורך האגם ובמקומות רבים נוספים במדינה הם מטעי תה עצומים, חלקם בבעלות ממשלתית וחלקם בבעלות פרטית. התה הגיע לרואנדה רק בשנות החמישים, אבל האקלים הנוח והאיכות הגבוהה הפכו אותו במהירות למוצר הייצוא המרכזי של המדינה, ולענף שאחראי לפרנסתן של 60,000 משפחות.

מטעי התה, מוצר הייצוא החשוב ביותר ברואנדה

הפועלות (בעיקר נשים) קוטפות את עלי התה העליונים לתוך סלים גדולים שהן נושאות על גבן. משם הם מועברים לשקים במשקל של כחמישה קילוגרמים – מכל שק כזה יופק קילו  אחד של המשקה הפופולרי. מהמטע עוברים העלים לייבוש ועיבוד במפעל – התהליך הוא זה שיקבע את סוג התה שיגיע לבסוף לשווקים (תה ירוק ושחור מופקים מאותם עלים בדיוק, ההבדל הוא בתהליך החימצון).

קוטפת תה. מחמישה קילוגרמים של עלים מפיקים קילו אחד של תה

שמורת וולקנוס: בחברת הגורילות

אחת האטרקציות המרכזיות ברואנדה למטיילים חובבי חיות וטבע היא סיור צפייה במשפחת גורילות הרים בשמורת וולקנוס (Volcanoes). נתחיל מהסוף: זו חוויה יקרה (מאוד!), וספק אם הרבה ישראלים יבחרו לשלם 1,500 דולר לאדם בעבור השהות הנעימה בחברתן של החיות הסופר אינטליגנטיות האלה, כשמדינות שכנות מציעות חוויה דומה במחירים נמוכים יותר. אבל, וזה אבל גדול – מדובר בחוויה לא פחות ממדהימה, והכנסות תיירות הגורילות מקיימות את הכפרים השוכנים באזור הפארק הלאומי. כספי התיירות מושקעים בהקמת בתי ספר (חינוך חינם), מרכזים רפואיים כפריים ואפילו אמצעי ייצור (פרה לכל משפחה!), שמאפשרים פרנסה טובה ומסייעים להפחית את הציד הלא חוקי שעד לפני שני עשורים איים על עצם קיומן של הגורילות. ההגעה לגורילות היא בקבוצות של שמונה אנשים בלבד, ויש 12 משפחות של גורילות, כך שהחוויה מוגבלת ל-96 מבקרים ביום וכרוכה בהזמנה והרשמה מראש.

משפחת גורילות בשמורת וולקנוס. בטבע אפשר לפגוש גורילות הרים רק בקונגו, אוגנדה ורואנדה

כמה מילים על גורילות ההרים: זוהי אחת החיות שנמצאות בסכנת ההכחדה החמורה ביותר בעולם והיא נמצאת בטבע אך ורק באזורים מצומצמים מאוד בהרים של קונגו, אוגנדה ורואנדה. בירוא יערות וציד נרחב הביאו לירידה דרמטית במספרן של גורילות ההרים, עד שלפני חמישים שנה (זוכרים את דיאן פוסי? גורילות בערפל?) מספרן הכולל נאמד בכ-300 בלבד. מאמצי שימור כבירים מצד המדינות והקהילה הבינלאומית, תיאום בין-מדינתי מרשים ומעורר השראה של הריינג'רים בשלושת המדינות, ובעיקר מודל כלכלי מתוחכם בו תושבי הכפרים יודעים שעתידם ושגשוגם תלוי בשימור הגורילות, הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הציד ולגידול מדהים במספר גורילות ההרים, שמוערכות היום בכאלף פריטים, 350 חיים מהם ברואנדה.

מאמצי שימור כבירים ותיאום בין-מדינתי אחראים לכך שמספר הגורילות בטבע עלה מ-350 לכאלף

ההרים הגעשיים והצמחייה הטרופית מהווים מצע גידול אידיאלי לגורילות ההרים, שחיות במשפחות של עד 30 פריטים, מונהגות על ידי הזכרים המזוהים בפס אפור על הגב (Silverback). עם זכר כזה  אף אחד לא רוצה להתעסק… גורילה יכולה להגיע למשקל 200 ק"ג ואף למעלה מזה, וכדי להתקיים היא אוכלת בכל יום כ-15% ממשקל גופה, וחיה בממוצע עד גיל 45, כאשר הנקבות חיות קצת יותר. תתמודדו.

טרק במעבה הצמחייה בשמורת וולקנוס, בדרך אל הגורילות

אז איך מתכוננים לפגישה כמעט אישית עם חיה החולקת איתנו 98.4% מהדנ"א? קודם כל, קמים מוקדם מאוד. בשבע בבוקר כבר היינו אחרי שעתיים נסיעה (אומרים שבנוף מרהיב, אני חייב להודות שבעיניים עצומות לא רואים הרבה…), עומדים במרכז המבקרים של הפארק, מוכנים לתדריך מהריינג'ר שילווה את הקבוצה במהלך הסיור. קאליקסטה הריינג'ר שלנו הוא בחור קשוח ומלא אינפורמציה, אחד כזה שראה הרבה גורילות בחייו, אבל גם הרבה תיירים נלהבים. התדריך הוא בטיחותי בעיקרו – הצפייה בגורילות ממרחק שבעה מטרים בלבד, כדאי להשתדל להסתכל לזכר השליט בעיניים, קולות מסוימים שמסמנים לגורילות שהאנשים המוזרים האלה (אנחנו…) מתכוונים לטוב, ובעיקר כללי נסיגה בטוחה – אם הגורילה מתקרבת לאט, יש לסגת אחורה בזהירות, אם היא באה במהירות, לרדת לקרקע ולהחזיק את הידיים על הראש כסמל כניעה. מרגיע משהו.

קבוצת גורילות ביער. ניתן לזהות את הזכרים הבוגרים בעזרת הפס האפור שעל גבם

נסיעה של למעלה משעה ממרכז המבקרים לתחילת המסלול, ומשם הליכה קשוחה במעבה היער למקום בו הסיירים איתרו את משפחת הגורילות אותה אנחנו מיועדים לבקר. ההליכה היא לא פשוטה – שביל מסודר בחלקו, מאולתר באמצעות המאצ'טה של הריינג'ר בחלקו האחר. שיפוע חד בעלייה, בוץ חלקלק. כשאנחנו מגיעים סוף סוף אל הגורילות, אנחנו בהחלט לא נראים כמו מישהו שמהווה איום… ואז קורה הקסם – שעה (על השעון!) שבה אתה מקבל הזדמנות לצפייה כמעט חוץ גופית בחיה שנראית ומתנהגת ממש כמונו. הבעות פנים, תקשורת, אינטראקציה משפחתית, עד לרמת החיטוט באף. גם בתור אחד הבודדים בקבוצה שלא גדל אל תוך החלום של ביקור הגורילות, אני חייב להודות שהחוויה מרגשת ומפעימה, והשעה הזו חולפת כהרף עין. אני חושב שבשלב הזה אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ורק אוסיף שהדרך בחזרה למטה הרבה יותר קלה.

משקיעים בשימור הטבע

בזמן שביקרנו ברואנדה התקיים פסטיבל Kwita Izina, מסורת רואנדית שנתית שמציינת את הצלחת שימור הגורילות וחוגגת אותה ביחד עם הקהילה המקומית. בפסטיבל משתתפים למעלה מ-50 אלף חוגגים, והאטרקציה המרכזית היא ידוענים מתחומי הבידור/מדע ושימור/כלכלה ושלטון בין לאומי שמגיעים לרואנדה ומעניקים שם רואנדי לאחד הגורילות שנולד במהלך השנה האחרונה – כל זה על רקע מוזיקה וריקודים בתלבושות שבטיות מיוחדות ותחפושות גורילות.

ריקודים מסורתיים בפסטיבל Kwita Izina, חגיגות שנתיות לציון הצלחת שימור הגורילות

השנה זכו לכבוד בפסטיבל דוגמנית העל נעמי קמפבל, אגדות הכדורגל לואיס ואן חאל וטוני אדמס, וגם שגריר ישראל ברואנדה רון אדם. בכלל, הרואנדים עוסקים רבות בשימור (Conservation) – מעבר לעבודה העצומה בשמורות הטבע, יש איסור על הכנסת שקיות ניילון/פלסטיק למדינה, השקעות עצומות בשתילת יערות חדשים והרחבת הקיימים, ומעורבות גבוהה של הנשיא פול קגאמה ובכירי הפוליטיקאים במאמצי השמירה על הסביבה.

כדי לרכך את החזרה לארץ ולשגרה נסענו לשמורת הספארי אקגרה (Akagera National Park). במרחק של שעתיים בלבד מהבירה קיגאלי, זהו עוד סיפור הצלחה של שימור הודות לשיתוף כפרי הסביבה ברווחים, אכיפה קשוחה להפחתת הציד והחזרה של בעלי חיים אטרקטיביים (אריות, קרנפים) לחיות ולהתרבות בשטח הפארק. מרכז בקרה משוכלל ומרושת לוויינים חולש על שטח הפארק ומאפשר מעקב תמידי אחרי התנהגות בעלי החיים – ובני האדם שנמצאים בשמורה. בנסיעה בכבישי/שבילי הפארק העצום ניתן לראות מינים רבים של בעלי חיים – פילים, ג'ירפות, זברות, אנטילופות, תנינים, קופים מסוגים שונים, עדרי בפאלו עצומים ואחרים (אתר אינטרנט).

ממראות הספארי בשמורת אקגרה. האריות לא האירו לנו פנים…

הנסיעה חזרה לקיגאלי חולפת במהירות. בדרך – כמו בכל הנסיעות ברואנדה – עוברים בכפרים בהם הילדים מנופפים לשלום למראה רכבי התיירים וצועקים "מוזונגו! מוזונגו!" (אנשים לבנים ברואנדהקירי, השפה הרשמית לצד אנגלית, צרפתית וסווהאילית). יש משהו שנראה למתבונן מבחוץ קצת נאיבי במדינה הזו ובאנשים החמים שמרכיבים אותה, כאלה שפעם היו אויבים בנפש. יש משהו שמעורר השראה בעם שהצליח לקום משפל חסר תקדים לבנייה משותפת של חברה ועתיד טובים יותר. מזכיר לנו משהו? כך או כך, רואנדה היא בהחלט לא מה שחשבתי. אני עוד אחזור.

נוף ירוק וגבעות רכות. אוגנדה – לא מה שחשבתי

___________

אמיר ירחי היה נציג של מסע אחר אונליין במשלחת עיתונות בינלאומית בהזמנת הקרן לפיתוח רואנדה (RDB) ורואנדה אייר RwandAir, חברת התעופה הלאומית המפעילה שלוש טיסות ישירות בשבוע בין ישראל לקיגאלי, בירת רואנדה, ומשם טיסות המשך ליעדים נוספים באפריקה.

הפוסט רואנדה – מסע לארץ אלף הגבעות הופיע ראשון במסע אחר

טיול היכרות ראשון עם השמורה הראשונה, מהגדולות שבתאילנד: הצטרפנו לרכב של פקחי הפארק וראינו צבאים וחתולי בר, אך לא זכינו לראות פילים וחזירי הבר וגם הקיפודים נחבאו מפנינו. עם תום הסיור חזרנו לחדרנו בתקווה שנזכה להצלחה רבה יותר למחרת היום, ואמנם כך היה. בהגיענו עם שחר לשמורה ראינו בעל חיים משונה חוצה את הדרך –לטאה ענקית ממדים, המזכירה בצורתה את האיגואנה, וזנבה, שבו חבטה ימינה ושמאלה, נראה מאיים למדי. המדריך שלנו היה שחום עור, בעל פנים חדים אך חייכן, והתואר היחיד שעלה בדעתי להדביק לו היה "חיית ג'ונגל". בחושים מחודדים פסע בתוך הסבך כשהוא מאותת לנו לפסוע אחריו בשקט ומצביע מדי פעם על צמרת עץ זה או אחר, אשר ברומה ישבו להם הגיבונים. היער חבק אותנו מכל עבר, וכל אשר שמענו היה ציוצי ציפורים וקולות "וואו-וואו" רמים. בניגוד לאגדה, אין אלו קולות קינה. זהו גיבון זכר לבן היד המוגדר כמין בסכנת הכחדה השר את שירת הבוקר שלו. שירו מלא משמעות מכיוון שמחד גיסא הוא מגדיר את תחומי נחלת המשפחה ומסייע בליכודה ובהרתעת פולשים זרים לתחומה, ומאידך גיסא השירה היא כרטיס הכניסה של זכר הגיבון בן השמונה לעולם הבוגרים והיא מאפשרת לו למצוא נחלה ובת זוג.

מדריך מסע אחר לתאילנד

נקבת גיבון בשמורת קהאו יאי. בעוד שהזכר שחור, שאר בני המשפחה צהובי פרווה

זכר הגיבון שחור, אך כל בני משפחתו צהובי פרווה. תינוקות הגיבון יונקים במשך שנתיים, וההורים חיים יחדיו שנים רבות. מסגרת זו, המאפשרת לצאצאיהם לשהות עמם עד לבגרותם, תורמת להצלחתם ומזכירה לא במעט את בני האנוש. השגרה היומית של הגיבון כוללת ארוחת בוקר בגובה של כארבעים מטרים, במרומי צמרות הג'ונגל. זכר הגיבון שוקל כארבעה ק"ג, ועלוות עצים טרייה ושורשיהם מהווה את עיקר מזונו, אך הוא ניזון גם מפירות ומזרעים המוסיפים אנרגיה חיונית לתזונתו. למרות שהם צמחוניים בעיקרם, חרק או לטאה עשויים לעתים להוות תוספת למזונם. משקלם הקל ותנועתם הזריזה מאפשרים להם להתקדם בגבהים מעץ לעץ במהירות של יותר משלושים קמ"ש. הגיבונים הנם בעלי החיים הלא מעופפים המהירים ביותר בצמרות העצים. הם מדלגים בצורה מדהימה בין הצמרות.

בניגוד לקולות המכריזים על נחלתם – נחלה שגבולותיה בלתי נראים, לעתים הזכר משמיע קולות שונים – קולות אהבה – ובת זוגו עונה לו, ובני הזוג מנהלים מעין סרנדה בטונים הולכים ורמים שבשיאם נשמעת מעין "קריאה גדולה". עם התגברות החום במהלך היום הם נחים, ואחר הצהריים עת רוח המונסון החמה מטלטלת את ענפי היער והגשם יורד בעוז – הם מסתתרים בדממה תחת מטריית העלים.

מפלים בשמורת קהאו יאי

הגיבונים מכירים כל עץ בתחום נחלתם, ומעדיפים בעיקר את עצי הפיקוס האדירים, אשר פירותיהם רכים ביותר ומספקים ארוחה עתירת סוכרים ואנרגיה. מכיוון שעצי היער מניבים פירות בזמנים שונים, הגיבונים נודדים ביניהם. אחר הצהריים הגיבונים אינם נוטים לשיר, אלא לעתים רחוקות, ובמקום זאת מבלים את זמנם בסירוק הדדי. בקהאו יאי חיות כאלף משפחות גיבונים. פארק זה, למרות היותו מהגדולים בתאילנד, מהווה אי של יער גשם בלב שטחים חקלאיים. בעבר היה רוב שטחה של תאילנד מכוסה ביער, אולם כיום שלושה רבעים מעושר טבעי זה נעלם, והיערות שנותרו מוגנים על פי חוק. היערות ממשיכים להיכחד בארצות שכנות, ותהליך זה מאיים על תשעת מיני הגיבונים שחיים בהם. גם בתאילנד עצמה, יש להילחם על הגנת חיות הבר. הציידים מספקים לשווקים בעלי חיים מוגנים ובכללם גיבונים.

משפחת פילים חוצה כביש בשמורה

בקהאו יאי חיים בעלי חיים נוספים – נמרים, קרנפים, דובים וקופי מקק, וכמובן ביער גדלים זני צומח רבים – סחלבים שסביבם מרחפים פרפרים יפהפיים, מטפסים מוזרים, דקלים נדירים ושרכים. תצפיות הנוף מן המצוקים שגובהם 1000 מטר ויותר מהממות, והמפלים תורמים לתמונה הכוללת המרהיבה, אך שירת הגיבונים מייחדת חבל ארץ זה ומעשירה אותו ואת המבקרים בו בחוויה שונה ובלתי נשכחת.

תהליך הכחדת היערות בתאילנד ובכלל מהווה בסיס מוכר לדיון: מה עושה למען האדם הטבע הבראשיתי? מדוע דתות העולם מתחילות לפתע להתערב בתמונה? התפיסה שמדובר בגורם ענק, מסתורי אך גם נעלם. המושג: "פיתוח בר קיימא" הוא מטעה. מה שצריך כנראה הוא נקיטת גישה הפוכה של "נסיגה בת קיימא".

סוגיית שימור הטבע מסוגלת לאחד את האנושות אם האדם ידע מספיק על סביבתו כך שישנה את התנהגותו. זו הזדמנות להציע לתרבויות דרך התנהגות שונה מזו שאי פעם נהגו בה. הצלת האנושיות דרך הצלת הסביבה. דוגמה לכך היא נמר האמור, הנמר הנדיר בעולם, שנמצא במזרח הרחוק וברוסיה. עצם הידיעה על קיומו יש בה הכרת תודה, שכן הדורות שאחרינו כנראה כבר לא יפגשוהו. אך לא רק אותו – גם הדו-חיים עומדים בפני התמוטטות. כוכבנו התומך בחיים מורכבים נמצא במצב שבו שליש מבעלי החיים בסכנת הכחדה הם הדו-חיים, והכחדת בתי הגידול היא המחסלת את האקוסיסטמות וקורעת את המרקם הטבעי ובכך משליכה על רווחתו העתידית של האדם, ודוגמה לכך הן הצפרדעים, הסופחות חומרים דרך עורן הרך, שנדבקות בקלות בפטריות ולכן נכחדות. תושבי קוסטה ריקה איבדו את הקרפדה הזהובה של מונטה ורדה שנפגעה מפטרייה. האם הפטרייה הייתה שם תמיד? מחקר מראה שבשנות ה-30 היא הובאה מתוך מגמת מחקר מאפריקה וכך גרמה להיעלמות מין נדיר זה.

עם השקיעה המוני עטלפים פורצים ממערה בראש הר ומכסיים את השמיים

כיצד מחליטים איזה מין לשמר קודם? יש לבחור כנראה אלו מינים יביאו את התשואה הרבה ביותר לסביבתם בהצלתם. מה צריכה להיות אסטרטגיית השימור? האם השמירה הפיזית הינה פתרון בר קיימא? האם זו הדרך להמשיך ולהילחם על בסיס יומיומי בציידים? נראה שהתשובה היא דווקא לתת לקהילות המקומיות להיות המגנים של סביבתם הם. קיימות עדויות מהרי סימיאן באתיופיה שפתרונות מעין אלה הם אכן היעילים ביותר. ספירת הראשים של נמר האמור עקב אובדן בית הגידול שלו מדאיגה. לאחרונה נלקחו מנמרים אלה דוגמאות של רקמות המשמרות את ה-DNA שלהם, וכך ניתן יהיה להפיק ממנו בעתיד עוברים, ובעוד כחמישים שנה "תעתיקים" שלו, אך למרות זאת זהו עניין בעייתי, מכיוון שמקור רקמות אלה במינים שהיו בגני החיות כך שלמעשה היו "מבויתים", ולכן אין בכך פתרון.

פתרון מעין זה הוא רק שבריר מהפתרון הכולל: הנקודה היא שמבין החיות בסכנת ההכחדה אנו שמים לב למינים "כריזמטיים", כגון הפיל או הפנדה. יש בה משהו שנוגע באנשים, והוא שגריר חשוב של עולם הטבע. יחד עם זאת צריך להיזהר מפנייה רגשית ולפנות אל ההיגיון של האנשים. ההתמקדות במינים "זוהרים" בעייתית מוסרית. אם נתרכז ב"חביבי" הקהל, היסטורית המאבק אבוד, מכיוון שכן אז נפסיד ונאבד מינים לא פחות חשובים לסביבה מבחינה אקולוגית. יש לנקוט השקפה אנליטית יותר שבוחנת ומעריכה את החשיבות האמיתית של מינים ספציפיים לסביבתם, כמו החזיר הגמדי למישורי אסאם בהודו, מכיוון שהחשיבות הטקסונומית של מין זה דווקא היא רבה. אם נאבד חזיר פצפון זה מינים רבים החיים באותו שטח מחייה יאבדו גם הם.

מקדש בפאק צ'ונג, אזור הצמוד לשמורה

עלינו לנקוט גישות הוליסטיות אשר משלבות את חיי הבר עם אורח חייהם של האנשים בעולם השלישי. האם הפתרונות לחיי הבר יצליחו אם לא יתמודדו בו-זמנית עם העוני? לא ניתן להדביק פלסטרים לכיסי הסביבה האחרונים, ויש להכניס את האנשים באזורים אלה למעגל הכלכלי, מכיוון שהמקומיים הם אלה המתמודדים עם החיים והמוות. חיי הבר הם בעלי משמעות שונה לאנשים שונים. למגדל המקומי הם מזיק הפוגע ביבוליו. האם לאור כך שיש אנשים רעבים אפשר להצדיק את ההוצאה הכספית לטובת חיי הבר?

מבחינה  אסתטית, מדעית, הקשר לסביבה, מכל בחינה שכזו – מרגשית ועד מעשית – התשובה היא לחיוב. מדובר בסכומים מזעריים ומטרות ממוקדות אשר יסייעו ביכולת השימור הכלל-אנושית. מינים נודדים, טורפים רבי-תושייה, כולם בעלי משמעות למערכת האקוסיסטמות, שבה החברות האנושיות דוחקות את סביבתן הטבעית.

על הספר "התרבות והמרחב השבטיים" ספרה של חנה יפה נפתח בתיאור מאבק להצלת מרחב קדוש וטבעי בעל הוד קדומים ועובר דרך העצמת שבטים ותרבויות נעלמות. הספר חוצה יבשות וימים, דרך נופים שהולכים ונכחדים, לצד אורחות חיים מסורתיים המשלבים בתוכם את המורנה; הוא מעניק טעימה לצד הרחבה והעמקה ביחס למנהגים ולמסורות של בני תרבויות בכל רחבי עולם – המשותף והשונה ביניהם. הקטע המופיע כאן לקוח מתוך הפרק "על האדריכלות התאילנדית ושימור הסביבה הטבעית בקהאו יאי".

________

חנה יפה – אדריכלית נוף, דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בעלת תואר שני במנהל משאבי טבע וסביבה ובתולדות ציוויליזציות ימיות עתיקות. טיילת ותיקה בעולם, עוסקת בשימור הסובב הטבעי, היתה שותפה למאבקים סביבתיים רבים, זוכת פרס קרוון על תכנון "פארק הגשרים" בנשר.

צילומים בכתבה: שאטרסטוק

הפוסט קהאו יאי, תאילנד: ארץ הקופים המזמרים הופיע ראשון במסע אחר

הגעתי לים המלח כמעט מהצד השני של העולם, מעיר הנקראת לי וינינג (Lee Vining) בהרי קליפורניה, מימה אחות שנקראת אגם מונו (Mono Lake), שמימיה הוסטו לטובת מי שתייה לאוכלוסיית לוס אנג'לס. לאחר שנים רבות של מאבק הצלחנו להגן על אגם מונו ובתי הגידול הטבעיים שסביבו תוך כדי שמירה על צורכי המים של תושבי לוס אנג'לס. באתי לכאן לחלוק איתכם את ההיסטוריה של המאמץ להגן על אגם מונו ולהציע כיצד הלקחים שלמדנו במונו יכולים לעזור בעבודה הקשה העומדת לפניכם כאן, בים המלח.
ים המלח נמוך בהרבה מפני הים. אגם מונו, לעומת זאת, נמצא אלפיים מטר מעל האוקיינוס ומדי שנה מכסות אותו סופות חורף בשמיכת שלג. בכל זאת, שתי הימות ממוקמות באזורים צחיחים. אגם מונו נמצא מזרחית לרכס הסיירה נבדה

כמו בים המלח, גם באגם מונו עלתה הטענה שמאוחר, מסובך, יקר ולא מציאותי לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות והצילה את האגם

(Sierra Nevada). כמו ים המלח, אגם מונו הוא אגם סגור: בשל הגיאולוגיה של האזור, נחלים זורמים לתוך האגם אבל לא ממנו החוצה. כתוצאה מכך, במהלך שנות קיומו של האגם, כמיליון שנה, הצטברו בו מלחים והפכו אותו למלוח פי שניים וחצי מהאוקיינוס. בהשוואה למליחות ים המלח מדובר בחלק צנוע – אחד חלקי ארבעים – אך די בכך ליצור מערכת אקולוגית ייחודית.
האגם מלוח מכדי שיתקיימו בו דגים. במקום דגים מתקיים בו שפע של אצות וכן מין מיוחד של זמרגל המליחות (סרטן) בשם Artemia monica. טריליונים של סרטנים כאלה ממלאים את מי האגם, ויחד עם זבובונים רבים לאורך קו החוף הם מהווים אספקת מזון בלתי נפסקת לציפורים נודדות ומקננות. ואכן מיליוני ציפורים מבקרות במקום. פלגי הנחלים של מונו מתפתלים למטה מפסגות בגובה 3,700 מטר ונושאים שלג שנמס ומגיע אל האגם. לאורך נתיביהם פרחו בעבר יערות עשירים, דגים שגשגו במימיהם וציפורי שיר קיננו לאורך גדותיהם.
ערוצי הזרימה הם בעלי משמעות אקולוגית יוצאת דופן מכיוון שהם מספקים בית גידול לח ומיוער, שהוא נדיר ביותר במדבר הגבוה והצחיח של האזור. המים של ארבעה נחלים הוסטו כדי למלא את צרכיה של לוס אנג'לס, מה שהרס את בית הגידול במורד הזרימה.
לא רק האגם עצמו נהרס, אלא גם היובלים שמזינים אותו, בתי הגידול העשירים שהם מקיימים, הציפורים הנודדות דרך האזור ובעצם כל האקולוגיה של אגן ההיקוות. אותו דבר נכון גם כאן, כאשר אנחנו מדברים על הצלת ים המלח.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אסיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חיים חדשים לאזור נדיר
בתחילת המאה העשרים קנתה לוס אנג'לס את זכויות המים באגם מונו וב־1941 החלה להסיט מים אל מוביל המים שלה. זמן קצר לאחר מכן התייבשו היובלים העיקריים של האגם לחלוטין, ומפלס האגם החל לרדת בעקביות עד שאיבד 15 מטר (מחצית מנפח האגם). המליחות הוכפלה עד מאה גרם לליטר.
חיי הטבע הושפעו במידה רבה ועמדו בפני הרס. ציפורים שקיומן תלוי במערכת האקולוגית במהלך מסעות נדידה היו בסכנה. כמו בים המלח, כלכלה על בסיס נופש שתלויה באגם היתה בסכנה בשל הרס המקום שנופשים נהגו לנסוע אליו. כמו בים המלח, עלתה הטענה שמאוחר מדי, מסובך מדי, יקר מדי, לא מציאותי מדי, לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות ועיצבה חיים חדשים לאזור נדיר, מיוחד ובעל משמעות אקולוגית גורלית.
על החולצות הראשונות של פעילי המאבק באגם מונו היה כתוב "אגם מונו – הוא ראוי להצלה". הבחנתי בקריאה דומה כאן: "להציל את ים המלח". הביטוי הזה, "ראוי להצלה", מסכם הרבה מהאתגר: לשכנע אנשים שיש כאן משהו בעל ערך שיאבד. לאחר שאנשים מבקרים באגמים, לאחר שהם חווים אותם, הם נדהמים ומתפעלים. וכשאכפת להם מהם הם רוצים להגן עליהם.

עמודי אבן. בעבר היו מכוסים במים עד ראשיהם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

אז מה עבד באגם מונו?
אני רוצה להציג שלושה מרכיבים שהביאו בסופו של דבר להצלת האגם. ראשית, מחקר מדעי. שנית, הסברה, ושלישית, אסטרטגיה ארוכת טווח להצלת האגם.
ראשית, נעזרנו במחקר מדעי כדי להדגיש את חשיבותם של נושאים שונים באגם. בין השאר, בוצעו מחקרים על נדידת הטבלן הבינוני (Podiceps nigricollis) ועל משטחי המלח הנרחבים שנוצרים בתחתית האגם המתייבש ועלולים לגרום לסערות אבק רעיל.
מחקרים אלה אפשרו לנו להדגיש מדוע האגם ראוי להצלה ומה הבעיות שיצרה שאיבת המים. המדע גם אפשר לנו לנסח עמדה במונחי "העולם האמיתי" לגבי הפתרון לבעיה. ודאי שהפתרון היה מים, אבל כמה מים? הוועד להצלת אגם מונו מעולם לא דרש את החזרת כל המים מלוס אנג'לס  לאגם. הוועד רצה מספיק מים כדי להגן על המשאבים האקולוגיים של אגם מונו. באמצעות כלים מדעיים הגדירו הפעילים בדיוק את כמות המים הנדרשת.
שנית, הבנו שצריך לעזור לאנשים להבין שהאגם ראוי להצלה. אין טיעון טוב להריסת אגם. אבל כדי להסביר מדוע אגם ראוי להצלה צריך להצביע על סיבות מוחשיות, למשל, האיום שנוצר על הציפורים, מקווי המים, הנחלים והכלכלה המקומית.
באגם מונו היה צורך להסביר את כל הפרטים האלה בפירוט רב שוב ושוב דרך כלי התקשורת, בטיולי טבע יומיים, במרכז המידע הציבורי שלנו, מעל דפי עלון אגם מונו ועל ידי הקרנת השקופיות של האגם בפני כל קבוצה שהיתה מוכנה להקשיב.
עשרים שנה לאחר הקמת הוועד רצו מאות אלפי תושבי קליפורניה ומנהיגים ציבוריים רבים לראות בהצלתו של אגם מונו, וכך היה. המפתח הוא לחלוק את כל המידע הזה. הסוד הוא להראות שאתה אוהב בעצמך את המקום בעודך עושה זאת.
שלישית, הכנו מערך אסטרטגי להתמודדות עם היעלמות האגם. ניסינו דרכים שונות, וחלק קטן מהן היה מוצלח. בדיעבד, מתברר שהחלק הכי יעיל באסטרטגיה שלנו היה דווקא הטיעון המשפטי.
הטיעון המשפטי היה טמון בחוקת קליפורניה, מכיוון שלקליפורניה כמדינה יש מחויבות להגן על ערכי הטבע של הציבור. העובדה שהמדינה התעלמה משמירת הטבע של אגם מונו לטובת הנפקת זכויות מים ללוס אנג'לס היתה כישלון מובהק של המדינה.
הארגונים הפעילים הגישו תביעה שהגיעה לבית המשפט העליון של קליפורניה ויצרה תקדים בזכויות מים. בית המשפט כתב: "יש להביא בחשבון את השימושים האנושיים והסביבתיים של אגם מונו. שימושים כאלה לא צריכים להיפגע מכיוון שהמדינה סברה בטעות שאין לה יכולת להגן עליהם".
אמנם ההתדיינות בבית משפט היתה חשובה, אך היא רק מרכיב אחד באסטרטגיה שהובילה להצלחה במונו. מרכיבים רבים אחרים בפעילות מוכרים לכם: מעורבות ציבורית, תשומת לב תקשורתית, חקיקה ואיסוף כספים. אך מה שאני רואה בו את הבחירה האסטרטגית הכי חשובה שלנו היא שנמנענו מלהאשים, לגנות או להתלונן. במקום זאת פשוט הצענו פתרונות.

הפתרונות
ועד אגם מונו מעולם לא אמר: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ועל לוס אנג'לס למצוא דרך להסתדר עם פחות מים. במקום זאת אמר הוועד: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ולוס אנג'לס יכולה לעשות זאת בעלות מינימלית דרך שימור והשבה.
תוכניות השימור כללו פריסת בתי שימוש חסכוניים במים ברחבי העיר ויישום תוכניות לניהול מים. השבת המים כללה טיפול בשפכים וניקויָם כדי שישתמשו בהם שוב לצרכים תעשייתיים.
כאשר לוס אנג'לס השיבה: "רעיון נחמד אבל הוא לא יעבוד", רצנו לוועדות והראינו איך זה כן יכול לעבוד. וכאשר הגיעה התשובה: "נהדר, אבל זה יקר מדי", עבדנו עם המחוקקים על הקצבת כשישים מיליון דולר למתקנים. לקח עשרים שנה לעשות את זה, אבל בסוף זה הצליח.
משמעות הצלת אגם מונו לא היתה להתעלם מזה שלוס אנג'לס זקוקה למי שתייה. להגן על ים המלח זה לא אומר להתעלם מצורכי המים הלגיטימיים של אנשים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית. מתנגדינו רצו להציג אותנו כך, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, מכיוון שאנחנו חיפשנו פתרונות לצורכי המים האמיתיים של לוס אנג'לס באותה מידה שחיפשנו מים לאגם מונו. זו היתה גישה מוצלחת מאוד מכיוון שהיא היתה כנה.
יש עוד לקח שנלמד באגם מונו שהוא רלוונטי במיוחד לים המלח. במקרה של מונו היתה לוס אנג'לס חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות. היא יכלה להשתמש בחלק ממי האגם, אך לא בכולם. מה שצריך לזכור הוא שאפילו עם כל המים העיר עדיין היתה חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות.

אגם מונו. יש לפתוח את הבעיות כמה שיותר מוקדם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

הנקודה היא שהאגמים המתייבשים הללו הם לא הבעיה כולה ולמעשה מצביעים על בעיה רחבה יותר, שיש להתמודד איתה במוקדם או במאוחר. אנו עשינו זאת מוקדם, וכיום יש לנו אגם שניצל וגם הצלחנו לחסוך כי הקדמנו לטפל בבעיות שהיו מתעוררות ממילא.
זה מה שאתם צריכים כאן, בים המלח: פתרו את הבעיות האלה כעת, לא אחר כך; עשו זאת לפני שדברים גרועים יותר קורים למערכת האקולוגית. אגמים מלוחים כמו מונו וים המלח הם מדד. הם משקפים את השימוש שלנו במים. אם תשתמשו בהרבה מים, המפלס שלהם יירד; תשתמשו ביותר מדי מים והם ימותו.
אגמים כאלה הם כמו מדי חום שמודדים את הטמפרטורה של המערכות האנושיות שלנו לאגירת ומים וצריכתם. מבחינה מסוימת אתה לא חייב שיהיה לך אכפת מגוויעתם של אגמים, אבל בסופו של דבר עדיין תצטרךְ להתמודד עם הבעיה.

 

---

יום העיון "ים המלח – בין חיים למוות" ותערוכת הצילומים של ים המלח התקיימו בשיתוף ארגון ידידי כדור הארץ וקרן הטבע העולמית (GNF- Global Nature Fund) במסגרת הפרויקט "אגמים חיים -Living Lakes" ובתמיכתם האדיבה של האיחוד האירופאי, המועצה האזורית תמר, מו"פ ים המלח ומלון היאט ריג'נסי ים המלח.

הפוסט הצלת אגם מונו בקליפורניה, כמודל הופיע ראשון במסע אחר

גם בארץ כמו שלנו, שאינה מבורכת בצמחייה רב שנתית עשירה, אפשר ליהנות מצבעי פריחה, שלל גוונים ירוקים ושלווה מבורכת. פשוט צריך לצאת אל הגנים. הנה כמה גנים יפים במיוחד ברחבי הארץ, שלכל אחד מהם אופי מיוחד משלו:

הגן הבוטני בעין גדי
אזור עין גדי ותנאי האקלים הייחודים בו מאפשרים לצמחייה ייחודית לגדול. הגן הבוטני בעין גדי מכיל כאלף מיני צמחים מרחבי העולם, ומאות מיני קקטוסים נדירים שפזורים בגינות שברחבי הגן. משפחת דקלים, ביניהם דקלי שמש ודקלי צל, דקלים ננסיים דקלי זנב הדג ודקלי טבעות וערד. פריחה של פרחי אדניום, עצי צאלון הפורחים בכתום וצהוב, עצי רימון זית ותאנה ליד עצים וצמחייה ממדגסקר אוסטרליה והיבשת הצפונית, צמחים מדבריים כמו תפוח סדום, אשל ומורינגה רותמית. מעל כולם בולט עץ הבאובב, ממשפחת הבומבקיים, הלחם האפריקאי בעל גזע ענק ופירות גדולים.
בשבילי הגן פוגשים צמחים מיוחדים כמו הציקס המופשל בעל תפרחת מיוחדת ובין הגינות גדלים צמחי תבלין ובושם כמו מור ואפרסמון. בקצה הצפוני יש מרפסת נוף עם תצפיות רחבות על האזור. הכניסה בתשלום.
טלפון: 08-6594726, 08-6584444, אתר אינטרנט

הגן הבוטני בעין גדי. צמחייה ייחודית ותצפית מדברית | צילום: אסתר ענבר

הגן הטרופי וגן הסלעים בגני יהושע
גנים ייחודיים ושובי לב הנמצאים בלבו של פארק הירקון רחב הידיים, הריאה הירוקה של תל אביב. הגן הטרופי משתרע על שטח של כ-20 דונם והוא כולל צמחייה טרופית עבותה – עצים, שיחים ושרכים, ובריכה עם מפלוני מים המחזקים את תחושת הג'ונגל. בסמוך נמצא גן קקטוסים המשתרע על שטח של 26 דונם וכולל מבחר עשיר של קקטוסים וצמחים סקולנטים, חלקם נדירים. בין הצמחים שולבו סלעי גיר ובזלת. גן סלעים משתרע על שטח של 40 דונם ומוצגים בו מגוון של סלעים וצמחים שהובאו מכל רחבי הארץ, בהם סלעים בני מאות ואלפי שנים. התוצאה מוצלחת במיוחד. השיטוט בגנים הללו מעניק חווית שקט ומרגוע מפתיעה, במיוחד כשנזכרים שהפארק מוקף בכבישים סואנים ומגדלי מגורים צפופים. הכניסה לגנים בתשלום.

הגן הטרופי בגני יהושע. תחושה של ג'ונגל בלב העיר הגדולה

הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב
הגנים הבוטנים של אוניברסיטת תל אביב הוקמו בשנת 1973 והם משתרעים על שטח רחב ידיים של כ-25 דונם. הם משמשים למרכז הוראה ומחקר, מרכז חינוכי ומעבדה לחקר מיני צמחי בר הנתונים בסכנת הכחדה. הגנים כוללים אזור שבו גדלים צמחים וצמחי מים מהארץ, השתולים בשטחים המייצגים את חבלי הארץ בהם ניתן למצוא אותם; מרכז לשימור מינים שהם בסכנת הכחדה; גן לעיוורים בו ניתן למשש את הצמחים לטעום ולקרוא הסברים בכתב ברייל; חממה טרופית ובה עצים, שרכים, סחלבים, מטפסים ועוד; גן לצמחי תועלת; גן לצמחי רפואה ומעבדה לחקר השורשים, המאפשרת נקודת מבט אל מתחת לפני הקרקע וגן קקטוסים וסוקולנטים. הכניסה ליחידים ללא תשלום.
טלפון: 03-6409151, 03-6409910
אתר אינטרנט

הגנים הבהאים בחיפה
בסביבת המקדש בעל כיפת הזהב, שבו קבור מייסד הדת הבהאית, הקימו הבהאים 19 טרסות שיורדות מראש הכרמל ועד למרגלותיו. הגנים, שהוכרזו כאתר מורשת עולמית, מסודרים בקשתות ובקווים מעוגלים. במרכז הטרסות זורמת תעלת מים ארוכה ובה מזרקות קטנות. משני צדי התעלה הגינון מוקפד ומסודר מאוד, באזורים המרוחקים יותר הגינון הופך נינוח יותר והצמחים השתולים מפנים מקום לצמחייה טבעית. הגנים, בין אם מסתכלים עליהם מהטרסה העליונה כלפי מטה או להפך – משדרים רוגע, הרמוניה וסימטריה, איכויות הקשורות לאמונה הבהאית. אפשר לבקר באופן עצמאי בשלוש מתוך 19 הטרסות או להצטרף לסיור מודרך (ללא תשלום אך בהרשמה מראש) בטרסות העליונות.

הגנים הפנימיים (הגנים המקיפים את מקדש הבאב) פתוחים בכל יום בשעות 12:00-9:00, הגנים החיצוניים פתוחים בכל יום בין 17:00-9:00. הגנים סגורים בחגי הבהאים, כדאי להתעדכן באתר האינטרנט.

הגנים הבהאים ומקדש הבאב ("כיפת הזהב")  | הצילום באדיבות הקהילה הבהאית העולמית, כל הזכויות שמורות

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית
עד שנת 1948 התקיים הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בקמפוס שבהר הצופים. בשנת 1954 החלה הקמה של קריה חדשה עבור האוניברסיטה בגבעת רם ועמה גם גן בוטני. בשנות ה-60 הועתק מקום הגן לשטח נפרד, דרומית מזרחית לקמפוס. כיום הגן הבוטני הנמצא בקריית הלאום, נפרד מהאוניברסיטה העברית ומנוהל על ידי עמותה. קיימים קשרי מחקר והוראה עם חוקרים ומורים מהאוניברסיטה.

הגן מחולק לחלקות אזוריות ובכל חלקה צמחים האופייניים לה. יש אזור המייצג את אגן הים התיכון, וכן אזורים המוקדשים ליבשות השונות (אסיה, אוסטרליה, אירופה ועוד) וכן חממה טרופית ואוסף גיאופיטיים. בחממה הטרופית גדלים דקלים, צמחי תועלת, מטפסים, סלחלבים, שרכים, צמחים טורפים ועוד. בגן מתקיימים גם אירועים, סיורים מודרכים וסדנאות. אתר אינטרנט

פריחות אביביות בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית

גני רמת הנדיב
בין זיכרון יעקב לבנימינה, בדרום הרי הכרמל, משתרעים גני זיכרון מטופחים השייכים למשפחת רוטשילד ופתוחים לציבור הרחב ללא תשלום. הגנים מחולקים לאזורים שונים כמו גן המפלים, גן הוורדים ועוד – כשכל גן מעוצב בסגנון שונה. בין הגנים השונים מקשרים מדשאות, עצים נטועים וחורש טבעי. המבקרים יכולים להתרשם מאדריכלות ועיצוב הנוף, מהגנים הפורחים ומנופים מרשימים של הכרמל והים המשתרע מתחתם. במרכז הגנים נמצא הקבר של הברון רוטשילד ורעייתו.
ליד שער הכניסה לגנים יש מרכז מבקרים בעל עיצוב מרשים, שכדאי לבקר בו וכן אזור מוצל לפיקניקים. מחוץ לגנים יש כמה מסלולי הליכה יפים ומומלצים. הכניסה לגנים ולפארק הטבעי שמסביבם אינה כרוכה בתשלום.
טלפון: 6298111 – 04, אתר אינטרנט

גן המפלים בגני רמת הנדיב | צילום: אבישי טייכר

פארק הסחלבים אוטופיה
בגן אוטופיה שבקיבוץ בחן, בעמק חפר צפונית לצומת בית ליד, גדלים צמחים רבים, אולם האטרקציה המרכזית היא גן הסחלבים. בפארק הסחלבים יש אוסף מרשים של סלחבים לצד צמחים טרופיים נוספים הגדלים בתנאים המדמים יער גשם, צמחי מים, מפלי מים, בעלי כנף ודגים. מלבד צמחים יש בפארק גן פרפרים שחיים בבית רשת, מזרקות מים מוזיקליות, גבעת מבוכים, פינת משחקים, שדרת ערסלים ועוד. הכניסה בתשלום, פרטים נוספים באתר האינטרנט

הפוסט גנים בישראל – ירוק בעיניים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט סיפור על צב בסיישל הופיע ראשון במסע אחר

"ומה אתה רוצה?", שאלה בקוצר רוח המוכרת האיטלקייה בדראגסטור הענק שבתחנת הדלק, על האוטוסטרדה A12 שבין ג'נובה (GENOVA) לפיזה, למראה התלבטותי האיטית מדי לטעמה. כמו כל ישראלי מחונך שלא יודע מילה באיטלקית אבל מספיק מנומס כדי לומר "רק רגע, אני חושב", הושטתי את כף ידי הימנית קדימה, אספתי את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה, ונענעתי את כל החבילה הזו מטה ומעלה בתנועות איטיות ומעורסלות. נסיגתה של המוכרת החיוורת לאחור היתה עשויה לבשר לי שנימוסי מצוינים, אלמלא שיחתי שלשום עם אבישג שהבזיקה בו ברגע בזיכרוני והחסירה פעימה בלבי. "התנועה הזו", הסבירה בחיוך ממזרי אבישג, שיש לה ותק של כמה שנים במנהגי המקום, "פירושה בסלנג המקומי, לך ת….". שילמתי במהירות למוכרת השנייה, שתפסה את מקומה בדלפק, וזינקתי סמוק לחיים אל האוטו, לעבר מפרצוני הפארק הלאומי צ'ינקווה טרה (CINQUE TERRE), חמש האדמות, שבריביירה האיטלקית.

לא בטוח שחודשי החורף הם אידיאלים לטיול בצפון איטליה. החורף באזור מאוד חורפי, אלא אם מתמזל מזלך ובדיוק בימי הטיול מתבהרים השמיים והרוח נחלשת. ובכל זאת, נותר היתרון של מיעוט התיירים, שבשאר החודשים גודשים את האזור בהמוניהם. התמזל מזלי. בתוך טיפות הגשם הרבות אני נוסע ויורד מהכביש המהיר אל הכביש המקומי S1 של רצועת החוף, מזרחית מג'נובה, עובר בינות בתי עיירות תיירותיות, שעדיין נראות איכשהו אותנטיות, עוצר ארוכות בפורטופינו (PORTOFINO) הציורית כל כך, בעלת המפרץ הכחלחל-אפרפר, הכנסייה שמתרוממת מעל לכפר, הבתים הצבועים בצבעים חמים חומים וכתומים, המגדלור הנטוש שמעל למצוקים המוכים בגלים מוקצפים – וממשיך הלאה, דרך העיירות רפאלו (RAPALLO) וססטרי (SESTRI), הלאה, אל חמש האדמות.

צ'ינקווה טרה. טרסות חקלאיות, מצוקים, כפרים ציוריים וים כחול

אין כניסה למכוניות
הכביש מטפס אל מעבר ההרים פאסו דל בראקו (PASSO DEL BRACCO) וממנו אני בוחר את הכביש S332 היורד אל לבאנטו (LEVANTO), עיירה גדולה ונאה המהווה מבוא אל מחוז חפצי. השמש מאירה פניה אלי. היא עוצרת את זרזיפי הגשם, פותחת צוהר כחול בינות העננים ומזהיבה את הבתים והים והגגות והצריחים בצבע מופלא של אחר צהריים, שרק ירושלים יכולה לו. מכאן ניתן להגיע לצ'ינקווה טרה באחת משתי דרכים – ברכב או ברכבת. אבל אל יקל הדבר בעיניכם. שרשרת הרים יורדת בתלילות אל הים ומותירה בין הר למשנהו עמקים תלולים וקטנים, בהם ממוקמים חמישה כפרים קסומים, סוד משיכתו העצום של האזור. הכביש המחבר בין הכפרים נמצא בעורפם, והוא מטפס ועולה אל ההרים, מתפתל ויורד אל מבואות הכפר הבא. הכניסה ברכב אל הכפרים אסורה, למעט על התושבים. הרכבת, לעומת זאת, חוצה בשורת מנהרות ארוכות את תחתיות ההרים, נחשפת לשניות ארוכות אל אור השמש בתחנות הקטנות שבמבואות הכפרים – וממשיכה הלאה.

אני מחנה את רכבי במבואות הכפר מונטרוסו (MONTEROSSO), הצפוני מבין חמשת הכפרים. מכאן ניתן לנסוע ברכבת אל שאר הכפרים ואל עיר המחוז לה ספציה (LA SPEZIA) התוחמת מדרום את צ'ינקווה טרה, או לבחור אחד משבילי הליכה בדרגות קושי שונות המחברים בינות לכפרים במכנה משותף של נוף ותצפיות מרהיבות. מפקיר את יכולת ההחלטה למחר בבוקר, אני יורד מפאתי הכפר ברחוב ארוך היורד בשיפוע מאופק אל הים, בינות לבתים צבעוניים וצפופים, ומסתיים בכיכר. ליד עשרות סירות המוטלות על צידן סמוך לחוף, מיושבים כמה ספסלים בקשישי הכפר העסוקים בשיחת אחר צהריים בטלה ובמבטים סקרניים אחר הזר הפולש למנוחתם בתקופה בה הם אמורים לנוח מגלי המבקרים. זה הזמן לחפש מיטה לראשי. פתק על חלון לשכת התיירות הסגורה מפנה את המעוניינים באמת ללשכה נוספת הפעילה כל השנה בתחנת הרכבת המקומית, מרחק של כעשר דקות הליכה משם. על המצוק שמדרום למפרצון תלוי מלון HOTEL PORTO ROCA הנאה מאוד והסגור במנוחת החורף. אני נותן לעצמי לטעות בסמטאות הישנות של הכפר, ליד פתחים מבטיחים של מסעדות סגורות, ומתמקם באחד משני המלונות הפתוחים. מחלון חדרי נשקפים גגות פשוטים, תריסי עץ ישנים בחלונות הבתים בני חמש ושש הקומות, החוסכים פיסות קרקע יקרות. ובערב, מלצרית דאוגה למראה הזר הצמחוני, אינה נרגעת גם לאחר דברי כיבושין על טעמם הנפלא של הריביולי. וכי תעלה על הדעת ארוחה ללא בשר או דגים?

ריומאג'ורה, כפר קסום באופן שקשה לתאר

קסם לא מתיפייף
הבוקר שלמחרת שולח קרניים ארוכות וחמימות ומאיר את העולם באופטימיות חסרת מעצורים. ספסלי כיכר הכפר החליפו ישבנים בסוחרי שוק כפרי מקומי, שהוקם אך זה עתה. פירות ובגדים וגבינות ונקניקים ומתנות זולות, הכל בערבוביה שרמנטית, שרק הזר מפר את שלוותה המוכרת בפסיעותיו המעצבנות אנה ואנה. אני מרחיב את צעדי אל תחנת הרכבת הנמצאת בעמק הסמוך, אליו עוברים במנהרה חפורה וארוכה. מכאן אני מתעתד להדרים עם הרכבת מרחק עצום של כעשרים דקות נסיעה אל הכפר הדרומי בשורת הכפרים – ריומאג'ורה (RIOMAGGIORE), ומשם ללכת חזרה אל מונטרוסו בשביליו המפורסמים של האזור, אלה המתפתלים על מתלולי ההרים בסמיכות אל הים. במונטרוסו (אפשר כמובן גם בריומאג'ורה או בלבאנטו) ניתן לרכוש כרטיס נסיעה יומי, תלת יומי או שבועי לרכבת האזורית הנעה בין לבאנטו ללה ספציה. הכרטיס מאפשר נסיעה חופשית בקו זה או באוטובוסים הירוקים המתנייעים בין כפרי האזור באמצעות גאז המתאן, וגם כניסה חופשית לשבילים ומרכזי המבקרים שבשטח הפארק הלאומי.

ריומאג'ורה. אחד הכפרים הקסומים שניתן לראות. אין זה קסם של כפר סכריני. יש בכפרים האלה איזה חספוס דייגי לא מתיפייף למרות שורת חנויות המזכרות והמסעדות. כמו כל כפרי החוף גם הוא בנוי מרחוב ראשי ארוך – רחוב קולומבו – היורד בתלילות אל החוף, ומסמטאות צרות המתעקלות באופן בלתי מוסבר מסביב לבתים צפופים וצבעוניים, בעלות גרמי מדרגות צרים ותלולים, המתמזגות בסופן אל הרחוב הראשי. אבל שם, בסמטאות האלה, המומלצות לתעייה בלתי מבוקרת, גם מתגלה יצירתיותם של תושבי הכפר. פסלוני גמדים צופים מגבול מרפסת אל הסמטה, צדפים תלויים בפתחי הבתים, גושי סלע לא מסותתים משתלבים בין לבני הקירות. וכבסים. המוני כבסים תלויים בכל מקום. בכל הכפר. בכל כפר. נדמה כאילו כל תושבי הכפר פשטו את בגדיהם באחת ורק ממתינים לכביסתם היבשה. מבין הבתים נשקף המפרץ במלוא צבעיו הכחולים. בצדי רחוב קולומבו חנויות ומסעדות שרק חלקן פתוח בשעת בוקר מאוחרת זו, וברחבה לא גדולה הסמוכה לים, שמתחתיתה נשפך נחל קטן אל הגלים, נחות סירות דייגים צבעוניות. פה ושם עומדים תושבי הכפר, שכנראה מצאו כבר את בגדיהם יבשים, ומשוחחים ביניהם בנחת, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. ה-ל-ו. זה עדיין הים התיכון! מה קורה?!

הכפר היפהפה מאנארולה לעת ערב

שלווה, לווייתנים ואספרסו
מתחנת הרכבת המקומית מתחיל "שביל האהבה" (VIA DELL AMORE) המחבר בין ריומאג'ורה למאנארולה (MANAROLA). קילומטר של שביל סלול ומשפחתי העובר בין המצוקים התלולים של רצועת החוף. שכבות סלע כמעט אנכיות משוות נופך דרמטי למקום, עצים קטנים הנאחזים במתלולים בשארית כוחותיהם. ציורי גראפיטי נאים מעטרים מעבר מקורה שמונע מדרדרות פתאומיות ליפול על ראשי המטיילים, ספסל ופסל ברונזה של זוג מאוהב על רקע המפרצונים הקסומים. אחרי הרומנטיקה הזו אין משיב נפש יותר מבית הקפה הקטן הנמצא לקראת סופו של השביל, ששולחנותיו עומדים על רמפת ברזל התלויה מעל למצוק. כאן יכולים האוהבים לבחור בחירה שתוצאותיה ידועות מראש בין קפיצת ראש למפרץ העמוק לבין קפיצה למערכת יחסים מעמיקה. מוזיקה אופראית שקטה מנעימה את זמנו של המוכר הבודד שבבית הקפה ואת זמני, עד הגיעם של זוג מבוגרים עם נכדם הקטן. הראות נפלאה וניתן ללוות במבט את קו החוף צפונה עד למונטרוסו ופאתי לבנטו. מפרצי צ'ינקווה טרה מוכרזים כשמורת טבע ימית מוגנת ולא לשווא הם מושכים אליהם סקרנים רבים המעוניינים לראות, בין השאר, גם לווייתנים השוחים לאורכם. אכן, שלווה עם כוס אספרסו מרוכז יכולה לשנות עולם, אין ספק.

מאנארולה מתגלה ככפר יפהפה השוכן, איך לא, על מצוק תלול. שביל האהבה מסתיים בתחנת הרכבת שבפאתי הכפר וממנו, איך לא, מנהרה המובילה אל הכפר. איך לא, כי השטאנץ חוזר על עצמו בחכמה רבה במירב הכפרים – תחנת רכבת הממוקמת בעמק סמוך ומנהרה החוצה את הרכס המפריד, אל הכפר. גם כאן מקשטת כביסה רבה את חזיתות הבתים, רחוב ראשי יורד אל מפרץ המוגן בשובר גלים, עטור סירות דייגים, ורווי בחיים תוססים למדי – קבוצות נשים ומיעוט ילדים מנצלים את השמש החורפית הנעימה לשיחות ארוכות ומחויכות, ומעט המבקרים שאינם בני המקום מנסים, כמוני, להמשיך ללכת בשביל העפר המוביל ממאנארולה לקורניליה (CORNIGLIA), ולאחר כקילומטר שבים על עקבותיהם – השביל בשיפוצים…

מעגן סירות בכפר המרשים ורנאזה

שלושה רציפים ואינספור כריזות
אין כמו תחנות הרכבת המקומיות. יש בהן לוחות זמנים מפורטים לשתי מחציות שנה. יש בהן מערכות כריזה המתנהגות כאילו הן בתחנות רכבת בלב מטרופולין עצום הנושאות עמן מאות אלפי נוסעים. "הרכבת שמספרה כך וכך, המגיעה ממקום זה וזה ונוסעת אל שם ושם, תאחר בארבעים וחמש דקות. אנו מתנצלים על אי הנוחות". מראה קו החוף והשמש נעימים הן מכיכר הכפר והן מרציף תחנת הרכבת. ההתנצלות התקבלה, ויחד עמי סולחים עוד כעשרה נוסעים לעתיד, תושבי האזור ומטיילים. אבל הרמקול אינו נכנע לשלווה הבטלה: "עוד חמש דקות תעבור ברציף מספר שתיים רכבת משא אל לה ספציה…. עוד דקה תעבור…" וכן הלאה וכן הלאה, עד ששלוותנו מוטרדת ואנו מדמים לשמוע אלפי רכבות אקספרס נוהמות ומשקשקות אל הלא נודע, עד לכריזה הבאה. ככה זה בתחנה עם שלושה רציפים שלווים.

כך עוברת הרכבת, ואני עמה, את קורניליה עד לוורנאזה (VERNAZZA) שם אני יורד. כאן נשברים הדפוסים המוכרים. התחנה ממוקמת הפעם דווקא במרכז הכפר. וורנאזה נחשב לאחד הכפרים המרשימים מבין החמישה. כנסייה פשוטה ונאה ממוקמת סמוך לכיכר הכפר שליד החוף, סמטאות מסתוריות המובילות לתצפיות יפהפיות, ברכות בון ג'ורנו חביבות מתושבים מסבירי פנים, ומסעדה נפלאה (TRATORIA DEL CAPITANO) המספקת לי אנרגית טורטליני בתרד ובשמנת ויין משובח לקראת הליכתי הצפויה בהמשך השביל בן שלושת הקילומטרים מוורנאזה למונטרוסו. אחר כך הסימנים קטנים אבל ברורים – זו הגלידריה השמימית, ומכאן יש לעבור בסמטה עתירת כבסים צבעוניים וארוכים המתערסלים ברוח הקלילה, ומכאן תחילתו של השביל.

בשונה מהכפרים האחרים, הכפר קורניליה אינו נושק לחוף הים

במעלה השביל המתפתל
תחילתו של שביל ההרים הצר בטיפוס תלול של כחצי שעה ארוכה, שמצליח להוציא ממני אנקות חסרות פשר. במרומי ההר אני עומד באמתלה רבת רושם של מי שצופה אל הנוף ונותן לחמישה צעירים וצעירות לעקוף אותי. "ציפור הנעורים המתוקה", אני מחרחר בחיוך לעברם והם צוחקים בלבביות וגבם מתרחק בפיתולי השביל. כאן מבינים עוד יותר את סוד קסמו של האזור. טרסות חקלאיות רבות משוות למדרונות ההרים הגבוהים מראה מרהיב. קנים זקופים מהווים משענת לגפנים המטפסות, מענביהן מיוצרים היינות המיוחדים לאזור. צ'ינקווה טרה הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית והוא אחד ממאה אתרים המוכרזים כאתרים בסיכון ושיש לשקמם. באזור, המוכרז כפארק לאומי, מתקיים פרויקט רחב שנועד להחזיר עטרה ליושנה ולהציל את התרבות החקלאית ואת נופיו המיוחדים של חבל ארץ זה. מאות מתנדבים מאיטליה ומחוצה לה סייעו לשקם את הטרסות המפוררות, לחדש את יסודותיהן ואבניהן, לשמר את ערכי הטבע ואיכות החיים "תוך היענות לצרכי ההווה אך מבלי לפגוע בהתפתחות העתיד".

השביל המוביל בין הכפרים. מכל נקודה נפתחת תצפית מרהיבה

מכל נקודה בשביל נפתחת תצפית רחבת אופק מרהיבה. עוד כמה מטיילים מבוגרים מגיעים מנגד ואנו חולפים אלה על פני זה בברכת שלום נעימה. ושוב אני תמה כיצד יוצאים לטיול בן יותר משעה בלי בקבוק מים, ושוב אני מבין שלא זה המקום להתמסר למשמעת המים האכזרית של מדינתנו הדרומית, כאן, במקום בו פלגי מים קטנים וזכים מבתרים את שביל העפר ומאתגרים את יכולת הדילוג. ואז מתחיל השביל לגלוש ולרדת בינות לטרסות מעובדות בכל טוב, סמוך לתעלות מים ומדרגות אין סוף, ואוויר צלול, וגגות בתים מבודדים, וכבר אני יורד עם קרניה של שמש אחר הצהריים המנמיכה אל שערו הנעול של המלון המפואר פורטו רוקה שבמבואותיו הדרומיים של הכפר מונטרוסו, ממנו התחלתי את יומי. ומכאן קצרה הדרך אל ספסלי זקני הכפר.

בית הקפה ברחובו הראשי של מונטרוסו ביתי מאוד. חוטי האור הארוכים של בין הערביים מביאים עימם צינה ומכרבלים אותי אל כיסאי. אני שוקע בעניין רב אל התפריט וקשוב אל קולות בטני התובעניים. "מה תרצה?", פונה אלי בחיוך הברמן, שהוא גם המלצר, שהוא גם הטבח. חסר יכולת להחליט אני מחליט לבקש ארכה, מתחיל לאסוף את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה בתנועה המוכרת ההיא, אך מתעשת מבעוד מועד ופולט בבהלה, "קפוצ'ינו בבקשה, קפוצ'ינו".

מפת צ'ינקווה טרה:

בתמונה הראשית: הכפר ריומאג'ורה. בתים צבעוניים בין הר לים

 צילומים בכתבה: אייסטוק, chensiyuan GFDL cc-by 3.0, פליקר – JB Banks, redesai

הפוסט צ'ינקווה טרה, צפון איטליה הופיע ראשון במסע אחר