לִין־שְיָיא
ה"מכה של סין". סבך צפוף ומתפתל של סמטאות צרות, פסיפס שכונות ובתים, מרקם עירוני דחוס סביב מאות מסגדים. כול אחד מהם הוא חדר בלב הפועם של העיר העתיקה לִין־שְיָיא, משאת נפש, מקור של ברכה למוסלמים סיניים שכל הנכנס אליו מוגן מרודפיו.
זנחתי את הג'יפ בפאתי העיר. ידעתי שנלך לאיבוד במבוך הסמטאות בחיפוש אחרי שני העוללים, שעשו את הדרך הזאת מתי שהוא עם רפי שהותיר אחריו לבירינת, מבוך מטעה במכוון. אבל בסין, כמו בסין, מישהו תמיד יודע, מישהו תמיד רואה.
צעדנו על ריצוף אבן נושן בין קירות גבוהים של בתי מידות עתיקים, בסגנון הסינו־מוסלמי, בין חומות אדמה, קש וטין חומים אדמדמים שעיתות הזמנים והגשם המסו אותם לאט.
קריאה לתפילת הצהריים עלתה מהמסגדים. היונים נחרדו כהרגלן ולהקות מהן עלו לאוויר מציפות את העולם בשריקה החדה שעלתה ממשרוקיות מחוברות לרגליהן. זרם עולי רגל, נהר של מאמינים, מערבולות שהתחברו ונפרדו, בדרך למסגדים השונים. גברים בעיקר, בחליפות שחורות, כיפות לבנות מקיפות את כתר ראשם, שלובי ידיים מאחור, אצבעותיהם משחקות ומעבירות חרוזי תפילה. גבר זקן שפוף פסע מְדוּדוֹת עם מקל הליכה.
מפת גוגל הלכה לאיבוד בסבך הסמטאות. מיכאלה צעדה לצידי בולעת את המראות.
שער הכניסה של המסגד המרכזי היה בסגנון סיני. נכנסנו לחצר הכניסה הרחבה וממולנו היה מבנה עץ גדול. עלינו שלוש מדרגות וחלצנו את הנעליים.
מלב המבנה בקעה בערבית תפילת השהאדה, "אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו." בתוך האולם היה מעגל גברים סביב גבר מזוקן במרכז וכולם בתפילה כורעים על שטיחי צמר לבן.
"סוּפִים," אמרתי בלחש למיכאלה.
ראיתי את מבט אי ההבנה שלה.
"שומרי המסר הטהור של האסלאם," ניסיתי, "הגָלָבּיוֹת של אלוהים. זהו טקס זִיכֵר, היזכרות בשם האל, טקס מדיטטיבי עתיק יומין."
התפילה פסקה. הכורעים קמו, עמדו במעגל ואחזו זה בידו של זה. אחד מהם היה הזקן שהלך לפנינו בסמטה עם מקל ההליכה. אז היה גבו כפוף, כעת עמד זקוף, השניים שלצידו אחזו בידיו החלשות. הם החלו להתנועע מצד לצד שרים וחוזרים בדבקות על השם אללה. באיטיות החלו לצעוד ולרקוד במעגל. ראש העדה, השייח', קם משטיח התפילה, נכנס ללב המעגל מקפץ ומרקד ולפתע משך לתוכו את הזקן הכפוף. הזקן דידה פנימה, עמד רגע על מקומו, ספג מעוצמתה של הקהילה המחוללת סביבו והחל מנתר, משיל מעליו את השנים, את הצליעה, את המקל, את המכאובים. לרגע קפץ כילד עם חיוך גדול ואז פסק, חזר אל המעגל וידיו שוב רעדו וגבו נכפף מחדש.
הריקוד פסק. הגברים ישבו במעגל סביב ראש העדה, השייח', והשתררה שתיקה. השייח' הצביע עלינו ואמר משפט באוּיְגוּרִית אחר כך פנה אלינו ובאנגלית צחה וברורה אמר, "בואו, שבו איתי בצד."
הלכנו לפינת אולם התפילה, רחוקים מטווח שמיעה משאר הנוכחים. ישבנו שלושתנו בקרוס רגליים על השטיחים. השייח', גבר מוצק עם זקנקן לבן, התבונן בנו במבט חודר ארוכות.
קשגר, מערב סין
"אנחנו כאן בגלל רפי קליין," אמרתי.
השייח' נאנח ארוכות ואז פתח, "השכל של האדם הוא כמו יתד שמישהו תקע במקום אחד, שכח והלך. לפעמים בא מישהו קושר ליתד חוט ואז נדמה לבן אדם שהנה פתאום יש לו מרחב והוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה. מה פתאום? מקסימום הולך במעגל. הולך וטוחן באותו מקום. כך רפי נהג הרבה זמן אבל הלב הוא כמו טלסקופ האבל, מערכת מראות הכי טובה בעולם. כשהוא מכוון לשמיים רואים עולם ומלואו. אבל מה, בחיים יש אבק, לכלוך ואדים וכול אלו מצטברים על המראה הזאת ומחשיכים לנו את הלב. כשמנקים את המראות רואים את העולם ובוראו והלב של רפי התנקה."
"אנחנו באים עם חדשות לא טובות," אמרתי.
המבט של השייח' עזב אותנו ופנה אל הגברים שישבו עדיין במעגל, ראינו את הדאגה בעיניו. "כשסוּפִים מסתובבים במעגל הם אומרים רק מילה אחת – אלוהים, כי הוא נמצא בליבנו ברגע הקדוש הזה. יום אחד רפי הצטרף למעגל שלנו, איש בודד, אכול ספקות. נתנו לו את מה שאנחנו יודעים לתת, חיבור אנושי במקום שהקול האלוהי נמצא ורפי הבין את גודל הסכנה בהתערבות בבריאה האלוהית. רפי נקרע מבפנים מהחשש שלו להרס טוטלי שהוא עלול לגרום. הוא לא סיפר במפורש שום דבר אבל אתה חושב שלא ידענו מה מתרחש שם במעבדה בלאנג'ו? אתה חושב שלא פחדנו?"
"רפי איננו. רפי נרצח," אמרתי.
השייח' קם, שם את ידיו לצדי ראשו, עצם את עיניו וחזר ארבע פעמים בשקט על המילים, "אללה אכבר," ביקש מחילה על רפי ואז פנה פעם אחת לימין ואחר כך לשמאל ואז התיישב בשתיקה.
"בקשת מחילה על רפי. על כך אנחנו מודים לך," אמרתי.
השייח' נאנח בכבדות, " כולנו אהובים על אלוהים. גם רפי."
"אנחנו כאן בשביל התאומים," אמרה מיכאלה בשקט.
השייח' התבונן בנו ארוכות. היה זה מבט בוחן שהתעכב יותר על מיכאלה מאשר עלי. לבסוף אמר, "אמרתי, שכאן כולנו בני אלוהים. אנחנו ילדיו, בנותיו ובניו, גם את," פנה אל מיכאלה, "למרות כל מה שעשית במעבדה הארורה בלאנג'ו."
לחלוחית בצבצה בעיניה של מיכאלה. אחר כך הופיעה דמעה אחת גדולה בכול אחת מהן שזלגה על פניה היפות, נפלה ונספגה בשטיח הגדול. הדמעות של מיכאלה בקעו מעומק שלא הכרתי. ראיתי את הטלטלה הענקית שעברה עליה. המילים הפשוטות של השייח' חדרו את המחסומים שהציבה והגדירה לה בכל אותן שנים של דבקות במחקר.
השייח' חייך, חיוך גדול, חם, מרגיע ומחבק, ידע שהשיג ניצחון חשוב בקרב, במלחמה על האהבה. "רק בזכות הדמעה הזאת שלך נפתחו שערי שמיים לתפילות שלנו.
רפי בא עם התאומים ובקש שניקח עליהם חסות. ידענו שהם המפתח שיגן עלינו מהפורענות אבל בסוף יש מציאות. והמציאות שלנו כיום היא שאנחנו נמצאים תחת מעקב ודיכוי בלתי פוסקים. לא יכולנו להחזיק את התאומים כאן. אמרנו לו שהסכנה גדולה מדי ושהוא צריך להעביר אותם לטיבט, מקום ששם ידענו שיוכלו לגדול כבני אדם חופשיים. ואז הוא אמר שהוא לא יכול, הוא חייב לחזור למכון. הוא לא פירט למה ורק בקש שניקח אותם למנזר לַבְּרָנְג ונמסור אותם לידיו של סונאם, ראש המנזר. אמר, שהוא כבר ידאג להם."
"ולמה שטיבט תהיה יותר בטוחה עבורם?"
"בין האש והקרח על גג העולם אפשר להיעלם. טיבט היא האמא של אסיה כולה. היא צריכה לדאוג לילדיה ובמיוחד לאותם שני עוללים."
ראיתי שעיניי כל היושבים במעגל היו כעת נעוצות בנו, עיניים של גברים זקנים שראו את הבלי העולם ובאו אל השקט והשלווה.
"אני חייב לשאול אותך," אמרתי, "המחתרת הָאוּיְגוּרִית, הם רצחו את רפי קליין?"
"ברור שלא," ענה השייח', "לפוצץ ולהחריב את המעבדה, בוודאי. זה היה לחסל את שורש הרוע. אבל לפגוע ברפי קליין לא ולא. ראינו את השינוי שעבר. אלוהים לא בא בדילוגים אלא בעבודה קשה."
אלו היו מילות הפרידה שלו. יצאנו. מהמסגד שבה ועלתה שירת תפילה קצובה שנועדה ללוות אותנו בדרכנו הלאה.
"לאן?" שאלה מיכאלה.
הצבעתי אל ההרים הגבוהים שקרני השמש פיזזו על פסגותיהן המושלגות, "טיבט, הארץ המסתורית שמונחת על גג העולם."
קשגר, מערב סין
******
להזמנות ספרים מודפסים מיגאל צור
בכרטיסי אשראי: https://yigalzur.co.il
או לפנות ישירות אל: yigalzures@gmail.com
עלות הספר כולל משלוח + הקדשה: 98 ₪