בכל מקום אחר בעולם היה האתר בניצנה זוכה לטונות של תשומת לב, פיתוח, טיפוח ויחס חם. בישראל, מדינה שבה עיר נבטית בת 2,300 שנה לא נחשבת לאטרקציה ענקית, מעטים מגיעים לניצנה וחבל. ירון ויינשטין מביא צילומים מביקור עכשווי בניצנה (צילום ועריכה: ירון ויינשטיין) העיר הנבטית העתיקה ניצנה שוכנת על אחת הדרכים החשובות ב ישראל. זו אחת משש הערים הנבטיות, כולן על נתיב דרך הבשמים שחוצה את הנגב ומוליכה מפטרה שב ירדן לנמל עזה. על נתיב זה העבירו הנבטים לפני יות מאלפיים שנה את הסחורות היקרות. רק הם ידעו למצוא את דרכם במדבר ובזכות הידע הזה התעשרו והקימו את הערים. ניצנה היא אחת מהן. לשיא פריחתו הגיע המקום המעט נידח בתקופה הביזנטית, לפני פחות מאלפיים שנה ובאתר אפשר לראות היום שלוש כנסיות עתיקות מן התקופה הזו. גם כיום קל להבין שמדובר במבנים מרשימים, שמאמץ אדיר הושקע בהקמתם. בתקופה מאוחרת יותר, בעיקר בתקופה הערבית הוזנח האתר בניצנה ועמד מאות שנים בשיממונו. לתחייה מסוימת זכה המקום בימי השלטון התורכי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בתחילת המאה העשרים, נבנתה כאן מסילת ברזל לרכבת שהוליכה מ מצרים לישראל ואפילו תחנה הוקמה בניצנה. השריד הבולט ביותר מתחנה זו הוא כיום מגדל המים בגובה 15 מטר. שריד נוסף מאותה תקופה הוא מבנה בית החולים התורכי, שפעל כאן בימי מלחמת העולם. עוד במקום אנדרטה ללוחמי חטיבה 8 של צה"ל בימי הקרב על עוג'א אל חפיר, מול הצבא המצרי. מתל נצנה יוצאת שדרת העמודים "נתיב השלום" שהקים האמן דני קרוון עד לקו הגבול עם מצרים. פסל סביבתי זה הוקם בתחילת שנות השמונים, לאחר חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל. |
