|
בוויה ונטו, כמאה מטרים מפיאצה בַּרְבֵּריני, במעלה הרחוב המפורסם הזרוע בתי קפה מעולים, מסתתרת כנסייה צנועה, כנסיית סנטה מריה דֵלָה קוֹנְצֵ'צְיוֹנֵה די קָפוּּצ'יני ("מריה הקדושה של ההתעברות"). מי שנכנס למרתף שלה ייתקל במראה לא שכיח, שלא לומר מקאברי: מכל עבר נשקפים שרידי אדם, גולגולות, שלדים ועצמות. יש מי שחישב ומצא שהם היו שייכים לכ־4,000 נזירים, שנקברו כאן.
סיפורם של הכנסייה ושל בית הקברות יוצא הדופן שבמרתפה קשור קשר הדוק לתולדות מסדר קתולי, שהטיף לצניעות קיצונית ולחיי עוני. המסדר - שברבות הימים השאיל את שמו לכובעים, לקפה ולקופים (קפוצ'ון, קפוצ'ינו וקפוצ'ין) - צמח במחוז מארְקֵה שבמרכז איטליה, צפונית־מזרחית לרומא. בשנת 1525 הוא פרש מהמסדר הפרנציסקני, ואז גם נודע בשם מסדר הקפוצ'ינים, שאף זכה ב־1528 להכרה רשמית של האפיפיור קלמנט השביעי.
בשנת 1626 הטיל האפיפיור אוּרְבַּן השמיני - פטרון מסדר הקפוצ'ינים, בן לאחת המשפחות העשירות והנמרצות של רומא ואחיו התאום של הקרדינל בַּרְבֵּריני, איש המסדר - על האח מיקלה דה בֵּרְגָמוֹ לתכנן מנזר קפוצ'יני ברומא ולידו כנסייה קטנה, שתוקדש למריה. הכנסייה, שעוצבה ברוח המסורת הקפוצ'ינית הצנועה, בניגוד לכנסיות הבארוק המקושטות והמצועצעות של תקופתה, נחנכה ב־15 באפריל 1631.
במרתפה נחנך בית קברות, שאליו הובאה אדמה מארץ הקודש. הקרדינל בּרבּריני עצמו נקבר כאן, ועל מצבתו נכתב "כאן יש אפר ואבק ותו לא". בחלוף השנים נוצרה צפיפות מסוימת, ככל שמתו יותר נזירים ועלה הביקוש לקברים באדמה הקדושה והתחוחה.
הפתרון לצפיפות היה מִחזוּר: בתום פרק זמן קצוב, לאחר שהגווייה מתפוררת והופכת לשלד, היא מוצאת מהקבר, ובמקומה נטמן מת אחר. השיטה פעלה היטב, אם כי גם כאן התברר שיש מתים שווים ושווים יותר: שלדי המתים המכובדים יותר הושארו שלמים, עטופים בגלימת מסדר הקפוצ'ינים.
מי שמסתובב בכנסייה, פוגש מדי פעם במסדרונות האפלוליים של קומת המרתף שלד נזיר יושב, עטוף בגלימתו. הנזירים הפחות מכובדים שהוצאו מקבריהם זכו לגורל אחר: הנזירים החיים השתמשו בעצמותיהם לקישוט הכנסייה. כך יצרו הנזירים צלב מעצמות, קיר מקושט בעצמות ירכיים וגם מובייל מעצמות גפיים ומצלעות, המעוטר בגולגולת אחת או שתיים לגיוון.
|
