תפריט עמוד

המלדיביים: לא זזים מהאי

תייר המגיע למלדיביים לרוב יבלה את כל חופשתו באי אחד, בפרטיות מקסימלית ועם כמה שפחות הפרדה בינו לבין ים התכלת, הדגים היפים והחופים הלבנים. כך נבנה מודל של תיירות אחרת, כזאת שגורמת למבקרים לרצות לחזור שוב ושוב

בתקופה של תיירות המונים, כאשר תיירות הופכת לתעשייה, מייצגים האיים המלדיביים נוסחה של הצלחה. החלום של חופשה על אי בודד עם חופי חול זכים, מי בדולח צלולים וחמימים, שמש משזפת, לילות ירח, קוקטייל צבעוני וצונן ודגים על האש מגיע כמעט למיצוי מלא באיי השונית שבאוקיינוס ההודי.

תייר המגיע אל המלדיבים מגיע בדרך כלל לאי אחד, ועליו הוא שוהה במשך כל חופשתו. הרעיון העומד מאחורי סוג כזה של נופש ברור: אי שהוא כולו כפר נופש אחד שלם, המספק את כל צרכיו של התייר, כולל מגורים, מזון, פעילות ים ובילויים ליליים. הרעיון כמובן איננו חדש. מלונות דוגמת קלאב-מד נוקטים באותה שיטה, אלא שבמלדיביים מגיע הרעיון למיצוי כמעט מרבי.

להתחבר לדגים
המרחקים בין האיים והיעדרם של אמצעי תחבורה ממשלתיים מסודרים מבטיחים שהתייר יישאר רוב הזמן על אי אחד בלבד. זה כנראה לא מציק לאף אחד, כי 50 אחוז מהנופשים באיים הם כאלו שכבר ביקרו בהם בעבר. השאלה היא כמובן כיצד ליצור אווירה מתאימה, ללא תחושה של קלסטרופוביה, על אי שגודלו לעתים אינו עולה על כמה עשרות מטרים רבועים. מקסימום פרטיות הוא התשובה. החדרים ממוקמים סביב האי, כך שכולם פונים אל הים וביניהם סבך של צמחייה טרופית. חדרים המחוברים זה לזה פונים לכיוונים שונים או מופרדים במחיצות. בחלק מהאיים הצמחייה עבותה למדי גם על שפת המים, וירידה ישירה לחוף מהחדר מבטיחה תחושה של "חוף פרטי" זעיר ואינטימי.

בקתות על המים. התיירים מפתחים יחס של קרבה לסובב אותם | צילום: אייסטוק

התייר הנמצא לרוב שבוע או שבועיים באותו החדר, מוקף בים ובשונית, יכול לפתח יחס קרוב אל הסובב אותו ולשים לב גם לשינויים הקטנים ביותר. המרכיב הזה מורגש בכל עוצמתו בחדרים הבנויים על המים, שבהם ניתן להתבונן ישירות על חיי השונית. צריך רק להדליק אורות בלילה כדי לגרום לדגים להתקרב, גם לכרישים וברקודות. רצפת חלק מהחדרים עשויה זכוכית, וניתן לשבת בחדר ולהתבונן על עולם הדממה שמתחת למים.

העובדה שתיירים המתגוררים באיים סמוכים אינם מגיעים לביקור רק מגבירה את תחושת הפרטיות. נראה גם שרוב התיירים אינם מתעניינים בנעשה באיים אחרים, שכן הם במידה רבה גרסה נוספת של האי שבו הם מתגוררים. האיים שונים זה מזה רק בגודל וברמת האירוח.

גם תושבים מקומיים אינם חיים או מבקרים באיים. יש הפרדה ברורה בין איים שבהם מתגוררים בני העם המלדיבי לבין האיים התיירותיים. מלונות הנופש הוקמו על איים שוממים, והתוצאה היא שתייר נתקל בתרבות המלדיבית רק כשהוא נוסע לבקר באיים המיושבים או במאלה הבירה. התושבים המקומיים אמנם עובדים באיים התיירותיים, אך נוכחותם כמעט אינה מורגשת. הם נעים באי כמו הדמויות השחורות בתיאטרון הקאבוקי היפני, שאינן "קיימות" על הבמה. התייר ייפגש איתם חזיתית רק כאשר יעבור בלב האי, ליד מתקני השירותים והמחסנים, שם נמצאים מגוריהם.


כמה מהדברים שתראו ותחוו באיים המלדיביים
חוקי השהות על האי הם בחלקם ברורים וכתובים ובחלקם ספונטניים. אחד החוקים הכתובים הוא כי אין להקים מדורות או לישון על החוף. זו למשל אחת הסיבות לכך שתיירות התרמילים אינה מגיעה למלדיביים. מטיילים כאלה הם חסכנים מדי ואינם מקור הכנסה שכדאי להשקיע בו. בכניסה למלדיביים במאלה, כדי לעבור את רשויות ההגירה, יש צורך להראות את ההזמנה של המלון וכרטיס טיסה חזרה.

הפעילויות היחידות שאינן בתשלום על האי הן שחייה ושיזוף. דיג, לדוגמה, איננו אפשרי מן החוף משתי סיבות. האחת, הדגים שליד החוף נינוחים ורגילים לבני אדם וניתן להאכילם, לפיכך לדוג אותם זה יהיה ממש כמו לערוך טבח. הסיבה השנייה היא שבכל אי יש סירה המצוידת במיטב המכשור לדיג עומק ולמרות שמחירה לא זול, מי שיכול להרשות לעצמו חופשה באיים לא יוותר על התענוג. בסיום הדיג, בחלק מן המלונות, צוות הספינה, ולא הדייג, נהנה מהדגים. דייגים פחות מקצועיים יכולים לצאת לדיג לילה תוך שימוש בחכות עומק, אבל זה כמעט כמו ללכת לחנות דגים, שכן הדגים נתפסים כמעט מאליהם.

החיים בצל הקוקוס
מלבד מדגים יכולים התיירים ליהנות משפע של אגוזי קוקוס. דקלי הקוקוס שצומחים על החוף הם אחד הסמלים של האיים, כמו של מרבית המקומות הטרופיים. המסר שמועבר לתייר האירופי הוא: האיים המלדיביים הם גן עדן חושני של חיי נירוואנה.
אגוזי קוקוס על העץ. דקלי הקוקוס הם אחד מסמלי האיים | צילום: Iaminfo, GFDL

עבור התושבים עץ הקוקוס הוא הרבה יותר מזה. הוא משמש כמחסה ממזג אוויר סוער ומהשמש הצורבת, הוא מרכיב חשוב במזון וגם אמצעי לפרנסה. מקורו של דקל הקוקוס הוא כנראה בדרום-מזרח אסיה. האגוז, שהוא למעשה אחד הזרעים הגדולים בעולם, צף בים עד שהוא נשטף אל החוף ושולח שורשים בחול. הוא חי 60 שנים ונותן לרוב יבול שנתי של כ-75 אגוזים. אנשים שעץ קוקוס גדל בקרבת ביתם יזדרזו לקטוף את האגוזים הבשלים, משום שנפילתם מגובה 30 מטרים, מסכנת חיי אדם ורכוש.
בדרום-מזרח אסיה נקרא עץ הקוקוס עץ החיים, כי ניתן לעשות שימושים שונים בחלקיו השונים. מהסיבים המקיפים את האגוז, למשל, מכינים סיבים לחבלים, מילוי למזרנים ואפילו מושבי מכוניות. קליפת האגוז משמשת להכנת כלים לשתייה, תכשיטים, מסרקים, קרסים, לחכות ועוד. בקליפה החיצונית של האגוז משתמשים להסקה.

חלב אגוז הקוקוס מכיל כחמישה אחוזי סוכר וכ-240 קלוריות לליטר. ה"בשר" עשיר מאוד בחלבון ובסידן. בשר הקוקוס וחלבו הם חלק אינטגרלי מהמתכונים של האוכל מהמזרח הרחוק. הוא נמצא במנות עיקריות כמו בשר, דגים וירקות, אך גם בקינוחים ובמשקאות. מהבשר הפנימי המיובש, הידוע בשם קופרה, מכינים שמן, שהוא אחד ממרכיבי הייצוא החשובים ביותר של האזורים הטרופיים. בשמן משתמשים לבישול אבל גם לסיכה, לצרכים רפואיים וקוסמטיים, ולהכנת חמאה, נרות וסבון. מנוזל מזוקק שמפיקים מהתפרחת מכינים את העראק.
גזע העץ משמש לבניית בתים, אביזרי ריהוט וסירות. עלי העץ משמשים כסכך, ליצירת מחצלות, סלים וכובעים. הצלעות הפנימיות של העלים משמשות כמטאטאים, ודייגים מכינים מהן כלובים ומלכודות. בשורשים משתמשים כמברשת שיניים וכתרופה לדיזינטריה, כנראה בגלל רמת החומציות הגבוהה שלהם. לאור אינספור השימושים בעץ ובחלקיו אין פלא שהוא מופיע בפולחני הדתות השונות. אין כמעט מקדש הינדואי או בודהיסטי שבו לא יובא אגוז קוקוס כמנחה לאלים שיווה, וישנו או בודהא.
כל אי פועל כיחידה עצמאית ומספק לעצמו חשמל ומי שתייה | צילום: ריצ'ל דירלאב

כל אי לעצמו
הרגישות האקולוגית של האיים המלדיביים, יחד עם העובדה שאין אספקה מרכזית לכל האיים, אחראים לכך שכל אי פועל כיחידה עצמאית. כל אחד מהאיים התיירותיים מספק לעצמו את החשמל באמצעות גנרטור ואת המים המתוקים באמצעות התפלת מי ים. הישום מרשים והטכנולוגיות הן מהמתקדמות ביותר הקיימות. לא שומעים את הגנרטורים ויש מים מתוקים לשתייה כל הזמן (המים לרחצה הם מליחים בחלקם); כל המתקנים נמצאים במרכז האי ובתוך מבנים, כך שאין הם חורגים ובולטים בתוך הנוף.

תשומת הלב אל הסביבה באה לביטוי גם בארכיטקטורה של המבנים ובשימוש בחומרים. בחלק גדול מהבתים באיים מושם דגש על חומרים טבעיים, כמו עץ וסכך לגגות, שמשתלבים בסביבה. מה שאומר יותר עבודת תחזוק ושימור – למשל, נדרשת החלפה של כיסוי הגגות אחת לכמה שנים. תשומת הלב לאקולוגיה באה לא רק מצד מפעילי המלונות אלא גם מצד הנופשים. כך, למשל, ראיתי קבוצה של תיירים גרמנים מעלים איתם לסירה את שקיות האשפה שנצברה במשך השהות באי כדי לקחת אותן עמם בחזרה לגרמניה.

לקריאה נוספת:

האיים המלדיביים: אלף פעמים אי בודד
האיים המלדיביים: אלף פעמים אי בודד
כל אחד מהאיים המלדיביים, הפזורים באוקיינוס ההודי, נראה כהגשמתו של חלום האי הבודד, עם הדקל הנטוי, החול הצח והמשקאות הצוננים. במבט מעמיק קצת יותר אפשר ללמוד כאן הרבה על דרכי היווצרותם של אטולים, על אורח החיים של תושבי האיים ועל שמירת טבע כדרך להישרדות

עוד על טיולים לאיים המלדיביים

 

ספארי צלילה באיים המלדיביים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.