תפריט עמוד

שיש איטלקי: בא מקאררה

השיש של קאררה מפורסם בעולם כולו. אנשי האיזור מתפרנסים מן המחצבות ופַסָלִים ואמנים מגיעים כדי לבחור לעצמם גושי אבן מתאימים. מה הופך את השיש האיטלקי למיוחד כל כך? איך השתנו חייהם של תושבי קאררה מאז שהוכנס למחצבות מיכון מתקדם ומה אמרו כאן מיכלאנג'לו והנרי מור?

מן הכפר בדיצאנו (BEDDIZZANO) נראה ההר כמכוסה במעטה שלג. כשמתקרבים
אפשר להבחין שהצבע הלבן אינו שלג אלא שיש – השיש של קאררה, השיש המפורסם ביותר בעולם. מן הכפר רואים את פסגת ההר הקטומה. קולות התדרדרות האבנים על צלע ההר החשופה נשמעים מכאן היטב. טרקטורים דוחפים את פסולת השיש לתהום.
אנחנו עוזבים את הכפר ומגיעים לצומת. הפנייה שמאלה תביא אותנו לקאררה (CARRARA), הדרך מימין תוביל אותנו אל המחצבות. "CAVE GIOIA" (מערת ג'יאויה) מורים השלטים הצהובים. הכביש אל ראש ההר צר ותלול מאוד. מנוע המכונית מתאמץ כבר בהילוך הראשון וכל סיבוב הוא פנייה חדה של 180 מעלות. בפנייה השלישית אנחנו נתקלים במשאית הזוחלת במורד, נושאת גוש שיש ענקי. אני נצמד ימינה אל צלע ההר. הנהג מסמן לי לעבור שמאלה. הוא נזקק לכל רוחב הכביש כדי להשלים את הפנייה החדה. תא הנהג ניצב על סף תהום. הגלגלים נעצרים ברגע האחרון. נסיעה קצרה לאחור. זהו. הנהג השלים עוד סיבוב.
בפנייה הבאה יחזור הכל על עצמו. מעקה הגנה אין. בין כה וכה אם תאבד המשאית את הבלמים שום מעקה לא יעזור. הנהג נראה בטוח בעצמו. אין על פניו סימני מתח, או התרגשות. הוא עושה את הדרך הזאת כמה פעמים ביום. "רק כאשר קר מאוד וקיימת סכנה שקטעים מהכביש קפאו, זה מסוכן" הוא מסביר לי לאחר מכן. "אז אתה דרוך כמו חיה. לוקח לך חצי שעה להגיע למטה ואתה מזיע כולך". הכביש היום היה יבש ובכל זאת כשהגעתי למעלה, בתום נהיגה מאומצת במכונית קטנה, הייתי מכוסה זיעה.
על הפיסגה ריחף ענן אפור, כבד. את פני קיבלו קירות שיש חלקים בצבע לבן ובצבע כחלחל אפור בגודל של בתים. ביניהם סבך של חוטי חשמל תלויים במתיחה זמנית. הרצפה חלקה מאוד, מכוסה בעיסת אבק, שיש ומים, שמקררים את להבי המשורים. מוט ברזל חלוד, המתוח בגובה מטר מהרצפה, משמש כמעקה, או יותר נכון כסימן גבול היכן נגמרת הרצפה ונפערת התהום.

ארמון קרח
המחצבה ג'יאויה נחשבת לאחת הגדולות באיזור קאררה, שבו כ-280 מחצבות, מחציתן עדיין פעילות. במרכז המחצבה נמצאת ה"גלריה", מחצבה בבטן ההר, שהפתח שלה גדול מספיק ומאפשר להכניס ולהוציא את הציוד המכני הכבד. המראה מזכיר את התפאורה לארמונה של מלכת השלג: תקרה שגובהה עשרות מטרים נישאת מעל חלל, ששטחו אלפי מטרים רבועים והכל שיש לבן, יקר וקר כקרח, מואר בזרקורים.
כאן עובד פרנצ'סקו סליני: מפעיל מישלטה. זהו משור המורכב ממנוע חשמלי גדול, המניע חוט פלדה ועליו גבבי יהלום. המשור מותקן על כבל ונע לאחור באיטיות של מחוגי שעון. בכל זאת הוא חותך עשרה מטרים מרובעים בשעה. רעש המכונה עמום והיא מתיזה מי קירור מעורבים באבקת שיש. פרנצ'סקו, בסרבל עבודה כחול עם צווארון צהוב גדול, בולט היטב בתוך הצבע הלבן. הוא עומד במגפי גומי גבוהים במרחק ביטחון מהמכונה ומדפדף בעיתון. אסור לעמוד בקרבת המכונה. אם הכבל ייקרע הוא עלול להרוג את זה העומד לידו.
מקצוע מסוכן. כל שנה נהרגים במחצבות בין חמישה לשישה אנשים. פעם נפגעו הפועלים מגושי אבן, או נהרגו כשהידרדרו לתהום. היום נגרמות התאונות בעיקר ממכונות. עד לפני זמן לא רב, מספר פרנ'צסקו, כשמישהו נהרג, היו חבריו תוקעים בקרן כדי להודיע למחצבות הסמוכות. גם במחצבות אלה תקעו העובדים בקרן, כדי להעביר את ההודעה הלאה. תוך דקות היתה הידיעה מתפשטת בכל הכפרים בסביבה והתושבים נהגו לרוץ לכיוון המחצבה ופועלי המחצבה רצו לכיוון הבית. למחרת התאונה הוכרז על יום שבתון וכל החוצבים צעדו אחר ההרוג בדרכו האחרונה. "היום", מתלונן פרנצ'סקו, "להנהלה חשובים רק שני דברים: כמות השיש וכמות הכסף. אמבולנס מוריד את הגופה לעמק ולמשפחה מודיעים בטלפון. אין יותר כבוד לעובד".
מול פרנצ'סקו מטרטר משור מסוג אחר. הוא נראה כמו משור לחטיבת עצים, אבל יש לו זרוע באורך שלושה מטרים, עם שרשרת ועליה שיניים מפלדה. גם מכונה זו מורכבת על מסילה. היא חותכת לאורך קו אדום חריץ בעומק שני מטרים. אחריה יבואו מכונות אחרות ויעשו חתכים אחרים וכך, כעבור שבוע או שבועיים, יצטברו כאן גושים במשקל מאות טונות מוכנים להובלה.

השתלטות המכונה
עם הופעת המכונות נעלמו כמה מבעלי המקצוע, לדוגמה הסקוואדראטורה, החוצבים שיישרו גושי שיש עם איזמל ופטיש והעניקו להם צורת מרובע. סקוואדראטורה היה מיישר גוש אבן בכמה ימים. המכונות עושות זאת ברגע. הן שולפות את הגושים כקוביות מצלע ההר.
האיזמל והפטיש לא נעלמו לגמרי מהעולם. הטצ'יאלו החוצבים המטפסים על צלע הר השיש בעזרת חבלים ומפילים בצורה מבוקרת גושי שיש, שהשתחררו מצלע ההר ומאיימים ליפול ולפגוע בעובדים, עדיין משתמשים בהם. זהו אחד המקצועות המסוכנים ביותר. לעיתים הם תלויים על חבל במשך כמה שעות.
כדי לחצוב שיש השתמשו בעבר, לעיתים קרובות, באבקת שריפה, שהתגלתה בגרמניה בתחילת המאה ה-14. היום כמעט לא חוצבים באמצעות פיצוצים, משום ששיטה זו גורמת לבזבוז גדול של חומר יקר. המאמץ הגדול מושקע באיתור המקומות שבהם כדאי לחצוב. תחילה מנקים מלמעלה את העפר, המכסה את הסלע ובודקים את מבנה השכבות. אחר כך מרחיבים את ה"תפר" בין שתי שכבות בעזרת חומר נפץ, או כלים הידראוליים. אז בודקים את השיש. אם הוא "סנו", כלומר בריא, מתחילים לחצוב. כאן מסתמכים החוצבים על הרגש והניסיון שלהם. על אלה עיקר גאוותם. "החומר בתוך ההר לא שווה כלום אם החוצב אינו מגלה אותו בצורה הנכונה", מסביר לי מנהל העבודה באתר.
אין מכונה שתחליף את החוצבים. אף מכונה אינה מסוגלת לגלות היכן נמצא השיש הטוב ביותר. המכונות הגיעו לכאן בשנות ה-60 וה-70 וגזלו מאז 1,500 מקומות עבודה. עובד יחיד היה חוצב כ-40 טון בשנה. ב-280 האתרים עבדו 4,200 עובדים, שהפיקו 160,000 טון שיש. היום חוצבים כאן כ-1,000 עובדים והתפוקה שלהם היא 900,000 טון, כלומר פי 22 לעובד.

מעבדת שיש
איך נוצר השיש? זהו סלע מותמר (מטאמורפי), שנוצר כתוצאה מהתחממות בטמפטורות גבוהות ביותר, עקב מגע עם אופק מגמתי בפנים האדמה או עם גזים הנפלטים ממנו. מקורו בסלע גיר, שכתוצאה מהתחממות הפכו החומרים שבו לגבישים. שיש שמקורו בגיר טהור יהפוך לבן בעל גבישים ברורים.
בקאררה ובסביבותיה יש כ-30 סוגים ותתי סוגים של שיש. יש שיש לבן נקי, לבן רגיל, אפור, ורוד, ירוק, שחור ואדום עם פסים, נקודות וכדומה. מטר מעוקב אחד של שיש שוקל 2,700 קילוגרמים והמחיר הגולמי לטונה נע בין 400,000 ל-700,000 לירטות איטלקיות. שיש לבן נקי יכול לעלות גם יותר ממיליון לירטות.
קאררה היא מרכז בינלאומי לעבוד שיש. אנשים מגיעים לכאן מכל מקום בעולם כדי למשש ולבחור שיש. המבחר עשיר ובנוסף להיצע המקומי העצום מגיעים לכאן גם שיש ואבנים ממקומות אחרים בעולם: שיש ורוד מפאראגוואי, שיש כחול נדיר מברזיל ואבנים אחרות, כמו גרניט מרוסיה והודו. נותנים כאן את אותה תשומת לב לארכיטקט המתכנן לצפות בשיש את קירותיו של אולם בניין אופרה חדש ויוקרתי ולאדם הזקוק לכמה מטרים מרובעים של שיש, כדי לרצף את האמבטיה בביתו.
הכבישים המובילים לקאררה חוצים איזור תעשייה גדול, מלא בתי מלאכה. כל בית מלאכה כזה מוקף במגרש גדול ובו מאות גושי אבן, המונחים בסדר, שרק מומחים לשיש יודעים את פשרו. מנוף ענקי נושא את גוש השיש אל אולם גדול, המואר באורות ניאון. את גושי האבן הענקיים מציבים על סרט נע המחובר לקרון ברזל, בתוך מקלחת מים קרים. על סרט נע זה הם ממתינים לתורם להפוך לאריחי רצפה, ציפוי קירות, אסלות, כיורים, מדרגות, או משטחי עבודה למטבח.
פעם היו הכנסייה, הרוזנים והדוכסים הלקוחות העיקריים. היום אלו הבנקים, בתי הקזינו ונסיכויות הנפט. נמל התעופה של ג'דה בסעודיה, למשל, רוצף ב-150,000 מטרים מרובעים של שיש קאררה יקר.
גאוותה של קאררה באה לה בעיקר מסוג השיש הידוע בשם STATURIO BIANCO. זהו שיש לבן כחלב, קריסטלי, נוצץ קצת, ללא פגמים, ורידים ודוגמאות. זה הסוג שאוהבים הפסלים, משום שאפשר לעבוד איתו לכל הכיוונים, בלי להתחשב בכיוון השכבות. גוש גדול כזה הוא די נדיר ומחירו, לפיכך, גבוה מאוד.

מרומי עד מוסליני
כנסיית ההגיה סופיה באינסטנבול, הנוטרדאם בפריס וסנט פטרוס ברומא הן רק דוגמאות מעטות לשימוש בשיש של קאררה. חציבת השיש בקאררה החלה כבר בימי הרומאים. מאז עמדו כאן נפעמים כילדים בחנות צעצועים ענקית גדולי האמנים, ממיכלאנג'לו איש הרנסנס ועד הנרי מור בן זמננו.
ליד מגרש החניה הקטן בג'יאויה מונחת עדיין אבן גדולה מימי הרומאים. עיטור הראש של עמוד שיש. כדי לחצוב את השיש הביאו הרומאים לאיזור הלא מיושב עבדים ובעלי מלאכה. הם השתמשו בשיטות חציבה שונות, שהיו מקובלות בעולם העתיק: קדחו חורים, מילאו אותם בענפי תאנה והישקו במים. הענפים התנפחו והאבן נבקעה (לענפי עץ התאנה סגולת התנפחות גדולה במיוחד) ואפשר היה לחצוב אותה בקלות. בחורף פשוט מילאו את החורים במים והמתינו שיקפאו ויבקעו את האבן.
עבודת הסיתות הגס נעשתה כבר באתר החציבה. כך חסכו במשקל ובהובלה במידה והאבן ניזוקה בזמן הסיתות, או נמצאה בלתי גמישה. ההובלה היתה קשה ומסוכנת במיוחד. ארזו את האבן בין לוחות עץ, כדי שלא תינזק, וקשרו בחבלים לעוגנים מיוחדים, שנקבעו במורד ההר. את המורד ריצפו בפסולת שיש, כדי למתן את השיפוע ובאמצעות גזעי עץ עגולים יצרו מסילה. את קורות השיש, או גושי האבן הורידו על המסילה מטר אחרי מטר מההר אל המישור שלמטה. השתחררות עוגן, קריעת חבל, או טעות אנוש בזמן הורדת האבן מההר, גרמו לעיתים תכופות למות העובדים. במישור גררו את הגושים באמצעות שוורים עד לנמל הלא רחוק ומשם השיטו אותם לכל ארצות אגן הים התיכון.
מבצע דומה ערך מוסוליני ב-1928. אבן ענקית ללא פגם, משיש באיכות טובה מאוד, נמצאה במחצבה LA CARBONARA והדוצ'ה רצה להשתמש בה כדי לבנות ברומא גל-עד לזכרו. את האבן, שאורכה היה 18 מטרים, הורידו מההר כמו בימי הרומאים. ארזו אותה בלוחות עץ ובמבצע שנמשך כחצי שנה, בעזרת 60 שוורים ו-70,000 ליטר סבון, הובילו את האבן שמשקלה כ-300 טון, מהמחצבה עד לנמל של קאררה. שם העמיסו אותה על אונייה והשיטו אותה אחר כבוד לרומא. כל זה למרות שבקאררה, איזור בעל רוב מסורתי והיסטוריה רבת שנים של תמיכה מסיבית בקומוניסטים והענקת מקום מקלט לאנרכיסטים, אוהבים לשנוא את הדוצ'ה.

מבקר נכבד
הפסל הגדול של כל הזמנים, מיכאלאנג'לו בונרוטי, הגיע לקאררה כדי לבחור ולרכוש גושי אבן טובים לפרויקט ענק שהטיל עליו האפיפיור יוליוס השני. האפיפיור, כמו מוסוליני אחריו, רצה לבנות בחייו מאוזוליאום שינציח את שמו. למיכלאנג'לו היו תוכניות גדולות. הוא רצה ליצור פסלי עבדים, שייצגו את האספקטים השונים של האפיפיורות. "העבד הגוסס", הנמצא בלובר בפריס, היה חלק מפרויקט זה. חצי שנה הסתובב מיכלאנג'לו בין המחצבות בקאררה שיכור מן העושר. אחר כך סיפר שראה את הדמויות משתקפות אליו מגושי השיש, מצפות לשחרורן מכבלי האבן.
הוא חזר לרומא מלא התלהבות, אך כאן ציפתה לו אכזבה גדולה. האפיפיור איבד עניין במוזוליאום והיה שקוע בפרוייקט אחר, בנייתה מחדש של כנסיית סנט פטרוס. את העבודה הטיל האפיפיור על בראמנטה, ארכיטקט בעל שם.
מיכלאנג'לו, שחשד כי בראמנטה הסית את האפיפיור נגדו והביא לביטול הפרויקט, ארז בזעם את חפציו וחזר לפירנצה, עיר מגוריו. לשליחי האפיפיור שביקרו אותו אמר: "אם האפיפיור רוצה אותי שיבוא אלי". האחרון אכן רצה בו. יוליוס השני לא ויתר על שירותי האמן ובמהלך דיפלומטי מורכב שיכנע אותו לבוא לרומא וביקש ממנו לצייר את התקרה בקאפלה הסיקסטינית. במשך ארבע שנים הסתגר מיכלאנג'לו לבדו בקאפלה מבלי לאפשר לאיש, אפילו לא לאפיפיור, להיכנס, וצייר את התקרה הנחשבת עד היום לפלא אמנותי.
בקאררה עוד זוכרים את הביקור ההוא. בתי קפה ומסעדות, הקרויות על שם האמן, אפשר למצוא בכל מקום בעיר ובסביבתה. בית קפה ששמו מיכלאנג'לו יש גם בפייטרה סנטה, עיר קטנה ונחמדה בקרבת קאררה. על קיר הבניין קבוע לוח אבן, המספר לעוברים ולשבים כי האמן התגורר במקום תקופה מסויימת. מיכלאנג'לו אכן קנה באיזור גושי שיש לפרויקט.

הרבה שיש ובחינם
"מקאררה עצמה לא יצא אף אמן גדול", אומר פייר ג'ורג'יו בלוקי, פסל ופרופסור באקדמיה לאומנויות יפות בעיר. לדבריו יש לעיר מסורת של עיבוד שיש, שהמתמחים בה נקראים ARTIGANI. יש כאן הרבה מאוד בתי מלאכה לפיסול ולכמה מהם מוניטין רב. עדות לכך ניתן למצוא בהעתקי השיש של מיטב היצירות הקלסיות והרנסנסיות, הנמכרים במקומות רבים בכל גודל, איכות ומחיר.
מוסדות הלימוד בקאררה מציעים כיום שני מסלולים ללימוד פיסול. האחד באקדמיה לאמנויות יפות והשני ב- SQUOLA DI MARMOR, בית הספר לשיש. אמנים מכל העולם מגיעים היום לקאררה משום שבעיר יש הרבה שיש ובחינם. את הסטודנטים והאמנים שמתגוררים, או מבקרים בעיר, אפשר, בדרך כלל, לפגוש בבר האופנתי "גריבלדי", השוכן לא רחוק מהאקדמיה לאמנויות.
לדברי בלוקי, בין 1945 ל-1980 ירדה קרנו של השיש בעיני האמנים והם כמעט שלא הגיעו לקאררה. האמן המודרני בן המאה ה-20, מסביר בלוקי, לא רצה "להעתיק את הטבע" כמו קודמיו, אלא רצה ליצור ייצוגים חדשים, תוך שימוש בחומרים שונים ותוך שימת דגש על החומר כישות עצמאית. השיש, החומר הקלסי ששימש אמנים במשך כ-2,000 שנים, לא התאים לצרכיהם. דווקא במהלכה של תקופת שפל זו הגיע לקאררה הפסל האנגלי הנרי מור, כדי לחפש אבנים ליצירותיו. הנשים של מור יצאו מתוך האבן מבלי שהיא תאבד את תכונותיה.
ב-20 השנים האחרונות חזרו אמנים רבים לעבוד בשיש וחלקם הגיעו לעבוד בקאררה. בלוקי הוא אחד מהם. לשאלה למה הוא משתמש דווקא בשיש הוא משיב: "לא בחרתי בשיש כחומר, זוהי דרך חיים". ריפעת, אמן צעיר ממוצא סורי, המתגורר כבר 23 שנה בפאתי הכפר בדיצאנו, הגיע לכאן בעקבות השיש. הוא סיים את האקדמיה לאמנויות וחי בבית קטנטן עם סדנה גדולה. הוא עובד בעץ זית ובשיש. יצירותיו, המזכירות במקצת את יצירותיו של הנרי מור, ניצבות בחצר. אחיו הסטודנט עובד כחוצב שיש על ההר.
במקום אחר, מחוץ לעיר, גר יאנוש סטרייק, פסל ממוצא הונגרי. הוא חי במקום 17 שנים עם אשתו האנגליה, שעובדת בקרמיקה, למרגלות מחצבה קטנה. הם קנו מגרש לרגלי ההר, שיפצו חורבה קטנה שעמדה שם וזהו ביתם. במקום מתגוררים גם אמן אוסטרלי ובלגי. סדנה או בית מלאכה אין להם. כולם עובדים תחת סככה.
אנחנו יושבים בחדר קטן בבית ושותים קפה ותה ומשוחחים בבליל של אנגלית, עברית, גרמנית, הונגרית, איטלקית ופלמית. מהחלון נראות המשאיות הזוחלות במורד מהמחצבה אל העמק.
בחצר פורקים צעירים קוריאנים פסל חימר בגודל אדם מתוך ריקשה. "אנחנו חיים כאן כמו הנוצרים הקדומים, המסתתרים מהאויב, שהוא העולם סביבנו", אומר יאנוש. לפני שאנחנו נפרדים מבקש יאנוש שאתרגם לו את הצרוף תנצב"ה (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים), המופיע על לוח שיש שבור למחצה, שמונח בחצרו.
על קפוצ'ינו אחרון בבר "גריבלדי" דיברנו עם לורנצ'ו, אמן ומורה בבית הספר לשיש. כדי להבהיר את אהבתו לקאררה הצביע לורנצ'ו על קירות בית הקפה, המכוסים בצילומים של הבעלים, מחובקים עם כל האנשים המפורסמים שהגיעו לכאן, על הכסאות והשולחנות העשויים מעץ פשוט ובעיקר על שולחן ההגשה הגדול, אדני החלונות ומחצית הקיר, שמצופים בחומר הזול והזמין כאן ביותר, השיש. "את זה", הוא אמר, "לא תמצאו בשום מקום אחר בעולם".

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.