תפריט עמוד

בנגקוק – האיפור ומה שמתחתיו

בירתה של תאילנד זוכה לתיאורים סותרים. רבים אוהבים אותה בזכות האווירה ההמולה והקצב. אחרים סולדים מן הצפיפות, החום והלכלוך. יגאל צור, שחי זמן מה בעיר, בוחן את התהליך שגרם לה לאבד את זהותה ולשוב ולחפש אחריה

בנגקוק היא פרדוקס – מקום עם סתירה פנימית וזהות מבולבלת שהפך מהר מדי מכפר לעיר בעלת ממדים אדירים, ונפל למערבולת של מהפיכה תעשייתית: תנאי מחייה ועבודה קשים, חוסר תשתית של כבישים, מים, ביוב וזיהום אקולוגי. בדרך רכשה בנגקוק חזות כמו מערבית: בנייני מידות (קשה לקרוא להם גורדי שחקים: הם מפוזרים באקראי ואינם מרשימים), מלונות מהודרים, חנויות כלבו ממוזגות, מכוניות מנקרות עיניים, שלטי פרסומת ענקיים והרבה קוקה קולה.
אליסטייר שראר, סופר מסעות בן זמננו אמר עליה שהיא: "המאה ה-20, הצומחת מתוך הביצה העתיקה של אסיה". הבעיה היא שתוך כדי צמיחה שכחה את בנגקוק את מאפייניה התרבותיים המיוחדים, ועכשיו היא חותרת לגלותם מחדש. למעשה, אם לדייק, היא נאלצה לשכוח מאפיינים אלה בלהט השכנוע של כמה דמויות פוליטיות, שהחדירו אליה בשנות ה-50 את התרבות המערבית בכוח.
פאלק פיבול, האחראי העיקרי לשינוי ומי שהיה בשנות ה-50 ראש ממשלתה של תאילנד, דרש, למשל, מכל בעל לנשק את אשתו נשיקת פרידה לפני צאתו לעבודה. כמו כן אסר ללבוש לבוש מסורתי, ללעוס את אגוז הבטל (שהיריקות של בשרו יוצרות את כתמי הצבע האדום על המדרכות) ולגלח את ראשי הנשים. בתקופה בה שהיתי בבנגקוק, לא היה כמעט שבוע שבו לא הופיעו בעיתונים היומיים בשפה האנגלית ("הבנגקוק פוסט" או ה"ניישן"), מאמרי מערכת שביכו את השינויים ואובדן הזהות.
הבעיה העיקרית שנוצרה כתוצאה מהשינוי הכפוי, היא שהתרבות הגבוהה, לכאורה, הפכה לתרבות צריכה. סממנים של מעמד חברתי היו חשובים מאוד בחברה התאית מאז ומתמיד., במשך שנים רבות נשאו משפטים כמו "אתה לא תאי, אתה לאו" (כלומר מצפון מזרח המדינה), שפרושו "אתה אדם נחות חברתית"; או "אביך אינו מדבר תאית ברורה, הוא איש נחות, שרוכב על גב תאו המים", משמעות של עלבון צורב.
זהו לא כתב הגנה על בנגקוק. איני מנסה גם לפענח את הפרדוקס, שהוא תמצית הווייתה של העיר, אלא לתהות על אופיו. בנגקוק היא עיר מדהימה, בעלת רבדים מורכבים, שיש צורך בזמן, בסבלנות ובמזל כדי לחשוף אותם. ביקור מקובל, בן יומים-שלושה, בעיר כזו הוא מבחינות רבות החמצה של מפגש מסקרן ומורכב הדורש הרבה מאמץ.

כפר שהוא עיר
הצמיחה הכלכלית המסחררת הוציאה החוצה פצעי בגרות גדולים ומכאיבים לא רק בבנגקוק. גם בבייג'ינג, בניו-דלהי, בבומביי, במאנילה ובהאנוי סובלים מבעיות לא קלות, אבל כפי שמוכיחות הונג-קונג וסינגפור לבעיות אלה יש גם פתרונות.
מעבר לחום, לאבק, לפקקי התנועה המחרידים ולזיהום האוויר (השוטרים חובשים מסכות אב"כ עם מסננים, אופנוענים שמים מטפחות על הפנים ורק נהגי הטוק-טוק נושמים באדישות את אדי פליטת המכוניות), אחת הבעיות בהם נתקל זר, המגיע לראשונה לעיר, היא הקושי הטכני להתמצא בשביליה. כבר בשנות ה-30 מצא סומרסט מוהאם את בנגקוק "מוזרה, שטוחה, מבולבלת". העיר נמתחת באופן מפלצתי וחדגוני לאורך קילומטרים רבים. אין בה תוואי התמצאות טבעיים או מלאכותיים, למעט הנהר המפריד בינה לבין טונבורי, התעלות (קלונגס) או גבעת הזהב (וואט סאקט).
בניגוד למגדל אייפל ולאמפייר סטייט בילדינג סימנים אלה אינם נראים מכל מקום. את הנהר אפשר לראות רק כאשר שטים על מימיו, שכן העיר הפנתה את גבה לנהר במעין התכחשות עצמית. רשת התעלות, שנמתחה בעבר לאורך מאות קילומטרים, גם היא אינה כשהיתה. הרבה תעלות נסתמו או הפכו לביוב (אפשר לראות זאת בעיקר כשעולים על סירה ארוכת זנב בקלונג סאנסאף המרכזי). גם גבעת הזהב בולטת רק בסביבתה הקרובה.
רבים עמדו כבר על הפער בין מראה בנגקוק מהנהר לבין האופן בו היא נראית במהלך טיול ברחובותיה. קארל בוק כתב בספרו "מסעות בסיאם 1881-1882": "המראה של בנגקוק מן הנהר הוא מרשים ביותר, אבל הניגוד לאחר העגינה והתקדמות מעבר לדרך הראשית, המובילה מן הנהר אל הארמון, הוא גדול מאוד. הדרך הראשית, שאורכה כמה מייל, נמצאת לעיתים קרובות תחת מים והרחובות האחוריים והסימטאות, שהם אמצעי הקשר העיקרי בעיר, נמצאים במצב כרוני של זוהמה, רטובה או יבשה".

הסדר שבכאוס
יצאתי למסע רגלי, בלתי אפשרי לכאורה,, שארך כמה ימים. מטרתו היתה לפרק את המגה-עיר למרכיביה: לחפש את הסדר בכאוס, את הייחודי במיכלול, את האישי במסה.
ביום ראשון היתה בנגקוק שקטה ושלווה שלא כמנהגה בימי חול: מספר המכוניות היה מועט יחסית, וחנויות ומשרדים היו סגורים. עליתי לגשר עילי מעל רחוב סוקומוויט. אפשר היה לראות כיצד קו האופק משתנה, עולה כלפי מעלה, מצמח גבנונים סביב לצירי התנועה המרכזיים.
רחוב סוקומוויט הוא במידה רבה חלון הראווה של בנגקוק. חלקו המערבי הוא האמיד בעיר. כאן נמצאות חנויות של חברות אופנה בינלאומיות, ובסמטאות, היוצאות ממנו, גרים מרבית ה"פאלאנג" (הזרים). פה ושם ניתן לראות בתים תאיים טיפוסיים ששופצו בדרך כלל עם חצר ובה צמחייה טרופית ועצי פרי. נזיר בודהיסטי בירך על פתיחת פאב חדש, להקת אקרובטים פיזזה בתחפושת של אריה מסורתי, והכיכרות הפנימיות הקטנות היו ריקות ועגמומיות. לפני שנים אחדות הסתגרו תושבי בנגקוק במרכזי הקניות, אך לא לזמן רב. כיום פורצים חיי העיר שוב אל הרחובות.
תמונות קפואות בודדות מספרות לעיתים את הסיפור כולו. במפגש בין רחוב סוקומוויט לבין אחת הסמטאות, צילמתי בית עץ מוקף דקלים וצמחייה טרופית. לפניו עמד דוכן מקומי טיפוסי, לצידו עמוד חשמל עם הרבה קווי מתח, ומעליו היתמר מבנה בטון גבוה ומודרני. הסוי (סמטה) היא תמצית החיים בבנגקוק – כאן נעלמת החזית הכמו-מערבית, והחיים מתנהלים בקצב ובאווירה של כפר תאילנדי.
פניתי בכיוון קלונג טוי, איזור הנמל שלשפת הנהר. העזיבה של רחוב סוקומוויט היתה כמו הורדת איפור סמלית: הווילות ובתי המידות התחלפו בשיכונים ליד דרך ראמה ה-4, הגנים המוקפים חומה התחלפו בסורגים על החלונות ובבלוני גז בולטים לעין.

עוני לא מדכא
פעמים רבות עברתי בכבישים המהירים מעל הסלאמס של בנגקוק: צריפונים של דיקט ופח מסתופפים לאורך קווי מסילות הברזל המגיעות אל הנמל. היו שהזהירו אותי מלהסתובב שם. האיזור עני מאוד, אבל לא מדכא. אולי בגלל החיוך של האנשים, הכביסה הנקייה התלויה, ריח הסבון מהאנשים לפנות ערב – הריח שיותר מנוסע אחד רגיש חוטם, מזהה עם תאילנד. הסתובבתי בין בתי הדיקט, שבהם צצים מפעלים משפחתיים זעירים: כאן ממלאים קעריות בממתק אורז, שם פתחו מתפרה ובמקום אחר מקלפים את פירות התמר-הינדי בשיא העונה. המרחב הציבורי של השכונה הוא פסי הרכבת.
מרבית תושבי שכונות אלו מוצאם מאיסאן שבצפון-מזרח תאילנד. איסאן סובלת בשנים האחרונות מבצורות קשות, והתוצאה היא הגירה המונית לבנגקוק. בעבר היתה זאת נדידה עונתית לחיפוש מקורות תעסוקה לאחר עונת הקציר, אך בשש השנים האחרונות זוהי נהירה קבועה. 18 חבלים ובהם 11,000 כפרים נפגעו קשה בבצורת הנוכחית. בעקבות כך מעריכים כי מספר הכפריים שיהגרו השנה אל הערים יגיע לכ-1.1 מיליון. משרד העבודה והרווחה התאילנדי קבע כי ניתן יהיה להפחית את הנהירה ההמונית רק בכ-10%.
מרבית המהגרים מגיעים מהכפרים לבנגקוק. ניתן לראות אותם בכל מקום: נערות צעירות עוסקות בזנות ושולחות כסף הביתה, בחורים צעירים שחולמים לחיות בעיר הגדולה. בפינות הרחובות רואים חלק מהגברים ממתינים ללקוחות על האופנועים ושורפים את עצמם בסמים קשים. האופנוענים האלה הם המוניות הכי מהירות בעיר, ובשעות העומס אפשר לנסוע רק איתם. במהלך השהות בעיר טיפחתי, כמו רבים אחרים בבנגקוק, תאווה מיוחדת לטירוף ולריגוש בנסיעות אלו, המלווה בפחד עמוק מפני תאונות.

רגע משפחתי
לעומת הארכיטקטורה המודרנית חסרת הייחוד, בולטים בבנגקוק שני סוגי מבנים יוצאי דופן. האחד, ההולך ומתמעט, הם בתי העץ המסורתיים והשני הם המקדשים. נדמה שבבנגקוק, בה אין כמעט פארקים ציבוריים ושטחים ירוקים, מספקים המקדשים מקום מפלט רוחני-פולחני מהאורבאניות המעיקה, המתישה והמזוהמת.
בצהרי אחד הימים נכנסתי לוואט סוטאט, מקדש שהאולם המרכזי בו הוא הגדול מסוגו בבנגקוק. משפחה תאית עניפה (המשפחה התאית היא עדיין מוסד מוצק) עמדה לסיים טקס ברכה כלשהו. לאחר שהנזירים קמו ועזבו, נותרו בני המשפחה לשבת ושוחחו ביניהם, קורנים חמימות, נוחות וחופש, כשמדי פעם היה אחד המבוגרים נותן לילדים, שהיו מוקסמים מהאווירה, שטר כסף לשים באחת מקופסאות ההתרמה. למרות שיכלו לקום ולצאת עם סיום הטקס, הם בחרו להישאר. היה זה רגע מיוחד עבורי. בבנגקוק אין הרבה מקומות בהם ניתן לראות משפחה מלוכדת, למעט דרך חלון המכונית הכהה המובילה את הילדים אל בית הספר.
אחד המקומות הבודדים שבו פוגשים עדיין משפחות, הוא המשטח מצפון לארמון המלכותי, הידוע כסאנאם לואנג "השדה המלכותי". בעבר היה זה מקום בו שרפו את גופות חברי בית המלוכה (הטקס האחרון נערך ב-1985). עד היום נערכים במקום טקסים מלכותיים שונים, כטקס החריש בחודש מאי. כשרוחות חזקות נושבות בעיר (בין ינואר לאפריל, בעיקר בפברואר), באים לכאן רבים כדי להעיף בצוותא עפיפונים. מראה העפיפונים, על רקע הגגות המוזהבים של הארמון, הוא אחד המראות היפים ביותר בהם נתקלתי בתקופת שהותי בעיר.
ה"וואט" הפופולרי ביותר הוא מקדש אירוואן הנמצא בפינת הרחובות פלונצ'יט וראג'דאמרי ובו פסל של ברהמא, האל, בעל ארבעת הפנים. הוא נבנה, כדי לגרש מזל רע, לצד מלון אירוואן-האייט. במשך השנים הפך ביקור בו לערובה לשיפור המזל. המיקום, בלב אחת הצמתים הסואנים ביותר בעיר, ליד מרכזי קניות מודרניים, מעיד, אולי יותר מכול, על ההשתלבות של המרקם הפולחני והדת הבודהיסטית (להבדיל, אולי, מדתות אחרות) במציאות היומיומית של בנגקוק בסוף המאה ה-20.

שוק בעלי החיים בבנגקוק

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.