תפריט עמוד

עבודת יד: בעקבות מלאכות מסורתיות

מסע בין שלושה מושבים בחבל מודיעין עוקב אחר שלוש נשים העוסקות במלאכות מסורתיות עתיקות יומין: זיווה אורגת הבדים, דליה קולעת הסלים ורחל הכובענית. מפגש מעורר מחשבה על הצורך לשמר את העבר ולהתחבר לאורח חיים איטי וטבעי יותר

נסיעה קצרה מקשרת בין מקום מושבן של שלוש נשים אמניות, העוסקות במלאכות מסורתיות ופותחות את הלב ואת הסטודיו לביקור היכרות עם עולמן. המשותף לשלושתן – דליה הקולעת, רחל הכובענית וזיוה האורגת – הוא שהן פועלות מתשוקה לחומר, מתמסרות ויוצקות את אישיותן לליבת המוצר. מלבד הכישרון, המיומנות והשאיפה להתפתח, הן עובדות מהבטן ובכל מוצר מפיחות קורטוב של נשמה.

שאלתי כל אחת בתורה כמה זמן אורך לארוג אריג, לקלוע סל או לעצב כובע והתשובות החזירו אותי לעידן שבו האמנים והמלאכות המסורתיות זכו לכבוד וליקר. המפגש עם האריגים, הסלים והכובעים מעורר כמיהה לשימור וחידוש המלאכות המסורתיות וגם דיון על ערכי התרבות שלנו בעידן הטכנולוגיות המתקדמות. הכמיהה שלנו במאה ה-21 להעריך מחדש ולהתרגש מעבודת היד מבשרת את החזרה לאופנה איטית, לאוכל איטי ולחיים איטיים.

זיוה אפשטיין: אריגה
לפני הכל, גילוי נאות: זיוה האורגת היא אחותי. צעיף הצמר האדום שעוטף אותי כבר שנים נמנה על אסופת הצעיפים הראשונה שלה וניכר עליו שלא יוצר במכונה סינית. "את התשוקה לחוטים גיליתי כבר בילדותי. בבית הייתי הילדה שהתבקשה לתפור מכפלת או לעזור בתיקון בגד שנפרם. את קסם האריגה אני מוצאת בכל פעם מחדש כשאני בוחרת חוטים, משחילה אותם על הנול ויוצרת בד בתהליך שלא השתנה מזה אלפי שנים", היא מסבירה את סוד משיכתה לאריגת יד.

את הנול הראשון שלה גילתה זיוה אפשטיין בתקופה שחיה עם משפחתה בוושינגטון די.סי, כשיצאה לפסק זמן בעיצומה של קריירה מצליחה בחינוך למדעים וטבע. היא למדה לארוג כתחביב ובחלוף הזמן וההתנסויות בחומר הבינה שהאריגה הופכת לעיסוק העיקרי שלה.


זיוה "מלבישה" צנצנות באריג העשוי מחוטי מתכת דקיקים | צילום: אלדד מאסטרו

"זה עולם קסום ומעשיר", היא אומרת כשהיא יושבת זקופה מול נול העץ, אוחזת במסרק ואורגת שורה אחר שורה בתנועה מדיטטיבית. האריגים, התלויים כווילונות על החלונות בסטודיו המרווח ונראים לי כעבודות קולאז' מרהיבות, מתבררים כשלל ניסיונות לשזור בין סוגי חוטים וצבעים. על נולי עץ מתוחים אריגים בשלבי עבודה שונים ובארגז מסעות עתיק מגולגלים צעיפים לחורף ולקיץ, שנארגו בטכניקות שונות ומשלל חומרים.

עקבות המסעות שלה ברחבי העולם ניכרים באריגים. למרות שאינה דוברת ערבית, בולגרית או יפנית, נסעה ללמוד אריגה ביפן, בבולגריה ובלקיה ותקשרה באמצעות החוטים שחשפו אותה לחוויות מרגשות: "האריגה היא עיסוק מאוד בסיסי בתרבויות השונות וזו גם הדרך שלי להכיר אנשים. במשך תקופה ארוכה נסעתי אחת לשבוע לישוב הבדואי לקיה שבנגב וישבתי בחברת הנשים על האדמה, כשהילדים הפעוטים מסתובבים בינינו ובנות שמונה כבר טוות ואורגות בעבודה פיזית מפרכת".


סדנת אריגה לילדים | צילום: יעל עופר

בחודשים שלמדה ביפן, החוויה הייתה שונה: "הטכניקה שונה בתכלית והיכולת של היפנים לקחת מסורות עתיקות ולהתחדש איתן מעמידה אותם בשורה הראשונה של עולם העיצוב, מבדים שנארגו ביד ועד בדי ריפוד העשויים בטכניקות מתקדמות למושבי מטוסים".

היא כבר ארגה בחוטי משי, כותנה, צמר אנגורה של ארנבות ואפילו ברצועות עור. אחרי שנים של קו צעיפים מצליח, מסוג "צעיף לכל החיים" שהפך למיתולוגי, ואסופת אופנה ייחודית, היא "מלבישה" צנצנות זכוכית: " חוטי מתכת דקיקים ששימשו בעבר לליפוף שנאים של מנועים מאפשרים לי לפסל עם הבד צורה תלת ממדית משתנה". בקצב הלמות המסרק היא שוזרת את שורות הערב בחוטי מתכת נוצצים על שתי חוטי משי אדומים. היצירתיות נודדת לעיתים עד המטבח, כשבתוך קלחת "מתבשלים" חוטים ב"רוטב" משורשי צמחים שמפיקים מהם צבעי סגול או כתום ומוסיפים יופי ועניין לאריג.

בקיאה במורשת התרבותית ובהיסטוריה של האריגה היא שוזרת את האריגה בסיפורים מיתולוגיים עתיקים ובחוויות ממפגשים האישיים שלה במחוזות שונים. כך היא מפתיעה את המבקרים, ובעיקר את הדור הצעיר, במידע כי הרבה לפני הופעתה בסדרות הקומיקס, אשת העכביש המקורית כיכבה כגיבורה המיתולוגית של בני שבט נבאחו האינדיאני, שהצילה ממוות בני אדם בעזרת קורי קסם שטוותה. היא הנחילה להם את אמנות הטוויה והאריגה, שהאינדיאנים הצטיינו בה. גם במיתולוגיה היוונית מוזכרים שורשי האריגה: שלושת המוירות הן שלוש אחיות שהיו ממונות על חוט החיים – קלוטו טוותה את חוט הגורל הייחודי לכל אדם, לאכסיס קבעה את אורכו ואטרופוס גזרה את חוט החיים שיש לכל חי והביאה למותו.


הנול. יש קסם הנוצר בכל פעם שהחוטים הופכים לאריג

בניגוד לסיפורי המיתולוגיה, זיוה דווקא חווה חיים חדשים בכל פעם שאריג נולד: "בכל פעם שאני משחילה את הנול להרפתקה חדשה יש קסם בכך שחוטים הופכים לאריג. אחד הרגעים הכי מרגשים והכי דרמטיים באריגה הוא דווקא חיתוך החוטים של האריג המוגמר מהנול. נוצרת לו נפילה משלו וממש מפיחים בו חיים. בקיוטו ראיתי קימונו שנארג בסבלנות במשך תשעה חדשים והייתי עדה לרגע השיא של גזירת החוטים – כמו לידה של אריג חדש".

לשאלתי האם האריג הסופי נראה כמו שתכננה בעיני רוחה, היא עונה בהחלטיות: "כשאני מתכננת אריג חדש, רק בתהליך העבודה בפועל, כשהחוטים כבר מושחלים על הנול, אני רואה איך עוצמת המכה שאני מכה במסרק, צפיפות החוטים או שילובי הצבעים משפיעים על אופי האריג. זה חלק מהיופי שביצירה בעבודת יד".

נולה – סטודיו לאריגה. התמר 19, מושב מגשימים. טלפון: 052-2333316, 03-9333316.
יום פתוח בסטודיו מתקיים אחת לחודש, בדרך כלל ביום שישי הראשון בחודש. סדנאות, כולל עבודה אישית על נול בליווי הסברים – בתיאום מראש.

דליה סיאני-וייץ: קליעת סלים
כשדליה סיאני-וייץ פותחת בפני את דלת הסטודיו שבחצר ביתה, אני מתקשה להבחין בפרטים בין רהיטי קש וחומרי גלם שנחים בערבוביה. לאט לאט היא חושפת בפני מגוון מסחרר ומסקרן של חומרי גלם. דליה, קולעת סלים והאישה היחידה בארץ שמחדשת ומשחזרת רהיטים קלועים, מצביעה על נצרי הערבה שרווחים במסורת הקליעה האירופאית ("יש 450 סוגי ערבה", היא מפתיעה), לצד עשב ים מאיטליה וראטן שגדל במזרח אסיה. היא מראה לי גליל במבוק ומספרת בהתפעלות כי היפנים מגלפים את קליפת במבוק לרצועות דקיקות. אחד החומרים החזקים עשוי מקרטון דחוס, חבל דני לקליעת רהיטים שנחשב לעבודה יקרה ביותר. בארץ, משחר ההיסטוריה, קולעים סלים ומכינים רהיטים מחומרים זמינים כמו סנסני דקל, נצרי רימון ואלת המסטיק, הנצרים האפרפרים שמלפפים כד בפינה עשויים מעץ זית.


דליה סיאני-וייץ לצד סל מעשה ידיה. לקראת העבודה היא מחזירה לחיים את הנצרים היבשים | צילום: אלדד מאסטרו

לקראת העבודה היא מחזירה לחיים את הנצרים היבשים והנוקשים, משרה אותם במים כדי שיתרככו וייעשו גמישים, עוטפת ללילה במטלית לחה ומתפנה לעצב את הצורה הרצויה או כיד הדמיון.

עם ההסברים מרחיבי הדעת על חומרי גלם וטכניקות קליעה, החדר מתמלא בסיפורים וברגשות של אנשים. אולי הכיסא הישן, שבמרכז מושבו העשוי קש וינאי נפער חור, מספר סיפור משפחתי של דורות, ואולי הקנקן, שמחופה בחלקו נצרי זית, שייך לאישה שלומדת את המלאכה בקורס שמנחה דליה ואוצרת בו את רגשותיה.

דליה הייתה שחקנית כדורסל ובתום השירות הצבאי החלה לעבוד במפעל לקליעת רהיטי קש סמוך למחסום ארז כדי לחסוך כסף לטיול הגדול למזרח. היא נשבתה בקסם אמנות הקליעה והתאהבה גם בבעל המפעל, והשניים הקימו משפחה והם הורים לארבעה. עולם חומרי הקליעה ריתק אותה מהרגע הראשון והפועלים העזתים לימדו אותה את כל השיטות. בהמשך למדה את אומנות קליעת הסלים מהרצל אוסטר שעוסק בתחום במשך שנים רבות.


יצירות קלועות של דליה. משלבת חומרים שונים ביצירותיה | צילום: פיני בירמן

"האהבה הגדולה שלי היא האמנות", היא אומרת ומספרת שבמשך השנים למדה את אמנויות הוויטראז' ועיסת נייר, בילתה בסדנאות אצל חרש ברזל והיום היא משלבת חומרים שונים ביצירותיה, שהופכות להיות מעניינות ומורכבות יותר. כמעט מדי שבוע ניתן לראות אותה משוטטת בשוק רמלה, ומה שיראה לאחרים כמו גרוטאה עבורה זו השראה, שהיא רוכשת ומשלבת בעבודות אמנות, בעיקר גופי תאורה האוהבים עליה במיוחד.

העבודה מזמנת לה שפע סיפורים מרגשים: "פעם מישהו הביא כיסא עץ ישן שידע ימים טובים, קלוע מקרטון דחוס, שמצא בבוידם לאחר פטירת אמו. הוא סיפר שזה היה הכיסא האישי שלה והוא מבקש להציבו בפינה לזכרה. הוא ביקש שאשחזר אותו, הסיפור נגע ללבי במשך ימים שייפתי את הכיסא עם סכין יפנית. כשהוא בא לקחת את הכיסא, זלגו לו דמעות. פרויקט מסוג זה ממלא ומרגש אותי".


סדנת קליעה. הזדמנות להכיר חומרים בעלי אופי שונה ולצאת עם יצירה מעשה ידיך | צילום: פיני בירמן

רק בשנים האחרונות, אחרי שנים של בחירה באנונימיות, החליטה לשתף את אומנותה עם המתעניינים ולפתוח את שערי הסטודיו למי שמדגדג לו בקצות האצבעות. "גיליתי שאני אוהבת ללמד", היא מספרת. זה התחיל בפניות ספורות והיום דליה מנחה סדנאות חד פעמיות וגם קורסים במסגרות שונות, ובין היתר העבירה את הידע שלה לנשים בדואיות בשגב שלום. "אין כמו ההנאה והחוויה שעוברים המשתתפים בסדנה שנחשפים לחומרים בעלי אופי שונה ויוצאים עם מוצר מעשה ידיהם. קליעה זהו כלי טיפולי מקובל בתחומי התרפיה באמנות, המתרגל ריכוז ומקנה מיומנויות, עוסק בעיצוב אישי וניכר בתוצאה מוחשית בהתאם ליכולת האישית". היא מספרת בהתרגשות על סיפוק אישי עצום מעבודתה במסגרות שיקומיות לילדים ולמבוגרים, עם אסירות ועם קבוצת נשים מבוגרות.

מבלי משים, אנחנו מתיישבות לשיחה בחצר על הספה הנגישה של השכן, העשויה מ"ראטן" סינטטי, שמחדד את הקונפליקט בין העשייה המסורתית בסטודיו הצמוד לבין המציאות התעשייתית שמונעת ממניעים כלכליים ואף פוליטיים.
האם יש עתיד למלאכות המסורתיות ולטכניקות הקליעה ביד מעבר לאמנות, אני שואלת את דליה. בתשובה היא מספרת על לוח הזמנים הצפוף שלה. "הפלסטיק בא לתת מענה לעבודות יד יקרות. היום יש אפשרות לייצר יריעות ענק במכונות ברמות איכות שונות. אפילו יריעות הקש הווינאי מיוצרות היום בסין, אם כי באיכות טובה. יש לי חזון להנחיל בעיקר את קליעת הריהוט, זוהי עבודה שיש לשמר".

בקרוב היא עומדת להגשים חלומות ולנסוע ללמוד טכניקות קליעה בלתי מוכרות אצל אמנים בדנמרק ואוקראינה ומתכננת להשתלם גם אצל האינדיאנים בצפון אמריקה.

עולם חומרי הקליעה ריתק את דליה מהרגע הראשון | צילום: אלדד מאסטרו

סטודיו במבוקסאן. משק 68, בני עטרות, טלפון: 052-4739669, אתר אינטרנט.
מגוון סדנאות בתיאום מראש – מסדנה חד פעמית בת 4 שעות (מתאים כחגיגת יום הולדת משפחתי, כשכל המשתתפים יוצאים עם סל קטן שהכינו), דרך סדנאות לילדים וקורסים מקצועיים.

רחל שניידר: עיצוב כובעים
בחדר העבודה האינטימי, העמוס ביריעות בדים וקישוטים מכל העולם, רחל שניידר מניחה את בד הסינמיי (קש טבעי) הרותח מאדי הקיטור של המגהץ הפשוט, על אימום העץ: "עכשיו יש לי עשר דקות של חסד למתוח ולפסל את הכובע". מכאן השמים הם הגבול: הכובע יעוטר באמרות, עלים, פרחים או חרוזים בעבודת מחט שקדנית ומדויקת.

רחל מתמרנת את סדר יומה בין ניהול הבית, בעל שמרבה בנסיעות עסקים וארבעה בנים, לבין משרה אדמיניסטרטיבית במשרד עורכי דין. בשעות אחר הצהריים היא נכנסת לחדר העבודה הזעיר שהיא עדיין לא מעזה לכנותו "סטודיו" ומעצבת כובעים לאירועים מיוחדים בהזמנה אישית.


רחל עובדת על כובע. סדנת עיצוב כובעים שלקחה הפכה לאירוע מכונן בחייה | צילום: אירית קראוס

הכל התחיל לפני כשנה וחצי, כשבאחד מימי שישי הפנויים שלה נרשמה לסדנת עיצוב כובעים אצל יעל כהן, מרצה לכובענות ובעלת המותג JUSTINE, סדנה שהפכה לאירוע מכונן בחייה. "יעל לימדה אותי את הטכניקה ונוצרה בינינו כימיה. בזכות המיומנויות שלי בעבודות יד עשיתי את מה שאחרים עושים בכמה שיעורים. באותו יום שישי חזרתי הביתה עם מוצר בעל מראה מפלצתי, שיצאו ממנו קרניים, אבל הוא הכיל את כל עבודות היד שאהבתי והטכניקות שלמדתי. ביום ראשון אחרי העבודה מיהרתי לקנות אצלה את חומרי הגלם הראשונים ואת אימום העץ הראשון שלי וידעתי שמצאתי את מקומי", היא מספרת בהתלהבות.

"אני זוכרת את הרגע ההוא, ביום שישי לפני כניסת השבת, כשהשולחן כבר היה ערוך לארוחה המשפחתית, הסטתי באופן אינטואיטיבי את הצלחת השישית מקצה השולחן, הנחתי במקומה את מכונת התפירה הניידת ועבדתי עד הרגע האחרון. הבנתי שנדבקתי בחיידק ומצאתי את עצמי".


עולם הכובעים מחבר את רחל לכל אהבותיה בתחום היצירה ועבודת היד | צילום: אירית קראוס

היא מספרת שעולם הכובעים מחבר את כל האהבות שיש לה בתחום עבודת היד: "הוא מביא לידי ביטוי את הצורך שלי ליצור, לתפור, לתכנן, להדביק ולעצב לכל אישה באופן אישי את הכובע הראוי לאירוע שלה".

תורת הכובענות המסורתית היא מלאכה המתבצעת בטכניקה ידנית שלא השתנתה במהותה משחר ההיסטוריה. גם חומרי הגלם לא השתנו, ואפשר למצוא ביניהם לבד, שהוא צמר דחוס, וסוגים שונים של קש טבעי. לצד הכובע הפונקציונלי, המשמש להגנה מפגעי מזג האוויר, חבישת כובע מעבירה מסרים, כסמל סטטוס או משמעות דתית. האירוע השנתי של מרוצי הסוסים אסקוט שבאנגליה הוא מפגן כובעים גרנדיוזיים פרי יצירתם של אמני כובענות ידועי שם.


אימומי עץ, הבסיס לעיצוב כובעים בעבודת יד | צילום: אירית קראוס

האימום הוא הבסיס לעיצוב כובעים בעבודת יד. רחל מחזיקה באוסף מרהיב של אימומי עץ מלא, חלקם ישנים מאוד, ביניהם יש אימום עץ ששם המותג שלה מוטבע עליו, שעיצב עבורה יצרן אימומים ידוע העובד עבור בית המלוכה. היא מסבירה שלאימום המגולף בעץ אין תחליף כי הוא נוקשה ועמיד ואפילו ניתן לנעוץ בו סיכות.

היא חיה כל כובע שהיא מעצבת, מהדקת ומותחת בידיה המלטפות את יציר טיפוחיה עד שהוא מתרצה ומקבל על עצמו את תבנית הכובע הרצוי. כשהכובע מתגבש לצורתו מגיעה העת לצקת בו אופי שיהלום את המיועדת לחבוש אותו ואת האירוע שלשמו נועד. "אני יוצרת מהבטן, ובתקופות שאיני פנויה נפשית אני רק מייצרת", היא אומרת.

הכובעים שלה החלו להיראות בציבור והשמועה על הכובענית המוכשרת עברה מפה לאוזן. "פתאום התייצבו אצלי בבית נשים וקנו את כל המלאי". בעקבות האהבה החדשה, צמצמה את שבוע העבודה במשרד ובימי שלישי היא מקדישה לעבודה כמבצעת בסטודיו של יעל כהן. "אני לומדת ממנה המון ואוהבת כל רגע בעבודה. בינתיים אני עדיין עובדת על אש נמוכה ולא מרגישה צורך לדחוף את עצמי אפילו לא בפייסבוק. אני מאמינה שבחיים הכל לטובה בכל תחום, וזה מסתדר עם ההשקפה שהכל מלמעלה ושהכל לטובה".


כובעים בעיצובה של רחל שניידר. "אני יוצרת מהבטן", היא מספרת | צילום: אירית קראוס

RACHEL'S – עיצוב כובעים. גינת אגוז 273, מושב טירת יהודה, טלפון: 054-4537228.
ביקורים וסדנה בתיאום מראש. הסדנה מיועדת לקבוצה אינטימית וכוללת הרצאה עם מצגת וסרטונים על עיצוב כובעים במבט אישי, מלווה בתצוגת כובעים ואימומים מרהיבה.

בתמונה הפותחת: זויה אפשטיין אורגת בד בנול

____

תודה לאפרת אליאסף גורפינקל, רכזת "שבילים ובישולים", פרויקט קהילתי-תיירותי בחבל מודיעין, המאתרת ומלווה את אומני האזור. פרטים נוספים על פעילויות ואטרקציות בחבל מודיעין באתר האינטרנט.

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות משפלת יהודה ומישור החוף הדרומי

פסטיבל האוכל הכפרי ה-23 במטה יהודה: המלצות טעימות
פסטיבל האוכל הכפרי ה-23 במטה יהודה: המלצות טעימות

בראנץ' על טהרת הסלואו פוד, יין ומאפים מול נוף כרמים, ארוחה אתיופית צמחונית בחווה חקלאית וארוחה קוצ'ינית בבית במושב - אלו הן רק כמה המלצות טעימות במיוחד לפסטיבל האוכל הכפרי שיתקיים במהלך מרץ בפעם ה-23 במטה יהודה. כל ...

כתובת ארמית בלכיש שנחשבה עתיקה התגלתה כתרגיל לתלמידים
כתובת ארמית בלכיש שנחשבה עתיקה התגלתה כתרגיל לתלמידים

לראשונה בארץ: נחשפה כתובת חשובה ונדירה הנושאת את שמו של המלך הפרסי דריווש הראשון, אביו של אחשוורוש. את החרס בן 2500 השנה שעליו נחרטה הכתובת בכתב ארמי, גילו מטיילים במקרה, בגן לאומי תל לכיש * נראה שמדובר ב"פתק" ...

טיול באשדוד – על המתוק, המלוח ומה שביניהם
טיול באשדוד – על המתוק, המלוח ומה שביניהם

תושבי אשדוד התקבצו אליה מכל קצות תבל והפסיפס האנושי המרתק הזה אחראי, בין השאר, למבחר קולינרי מפתה. אל שלל הטעמים המתוקים והמלוחים מצטרפים מקומות מסקרנים של אמנות ותרבות. קפצנו לביקור באשדוד וחזרנו שמנמנים ומרוצים