את יריית הפתיחה למירוץ על אפריקה סיפקה התגלית שחתמה את גורלה של היבשת השחורה ומוטטה את חומותיה הבצורות בפני הכובשים האירופאים. אלה מצידם פלשו ליבשת, שנקראה עד אז "בית הקברות של האדם הלבן", בברוטאליות משולחת כל רסן, מגובים בתורות גזע פסאודו-מדעיות המוכיחות את עליונות האדם הלבן. בשם "המדע" ו"הנאורות" הקנו לעצמם האירופאים לגיטימיות לכיבוש אכזרי של כל היבשת, החרבת כפרים, בירוא שדות וטבח ילידים. המציאות העגומה של אפריקה כיום שזורה בסיפורים שעולים על כל דמיון עם מלכים סדיסטיים, שיקויי קסם, מסעות כיבוש אכזריים ואיך כל זה התרחש הודות לדרינק שלכם בבר השכונתי. יכול להיות כי הסיבה לאלימות הברוטאלית של האירופאים "הנאורים" כלפי ילידי אפריקה "הפרימיטיבים" במאה ה-19 נבעה מכך שהאירופאים נאלצו להמתין זמן רב כל כך בכדי להגיע לרגע המזוכך בו היבשת השחורה תיפול שדודה ותעניק לאירופאים את מיטב אוצרותיה. מאות אלפי ניסיונות היסטוריים של אימפריות, מעצמות ומדינות לנוע דרומית מאירופה כשלו בזה אחר זה, והאירופאים נאלצו להמתין מילניום ועוד אחד בטרם הצליחו להניח את כף רגלם באפריקה הדרומית לסהרה, והכול הודות לגילוי האירופאי של "תרופת פלא".
משנפתחו השערים, לא היה גבול לאכזריות ולבזיזה. המאה ה-19 פירקה ורמסה את אפריקה, מותירה אותה מפולגת ומפוררת מבפנים, עם גבולות שרירותיים, שיצרו במחי יד הפרדה טוטאלית בין עמים, שבטים ואפילו משפחות. לעיתים מותירים עם מפולג לגמרי, דוגמת שבט המסאי שנותר משני עברי הגבול בין טנזניה הגרמנית לקניה האנגלית. סיפורן של הקולוניות באפריקה הוא סיפורם המודחק של מיליוני אפריקאים שנטבחו, בזמן שאחרים נותרו בחיים רק בשביל לנפוח את נשמתם בעבודות פרך שנועדו לכלכל את האדונים האירופאים ואת המעצמות שמאחוריהם. רצח עם קיצוני ואכזרי אבל לא רק המלך ליאופולד אחראי לזוועות, תקופת שלטון הבלגים ברואנדה בתחילת המאה עשרים יצרה פילוג מלאכותי בין ילידי המקום. החלוקה התבססה על השוני במראה החיצוני: בני שבט הטוטסי, הגבוהים והבהירים יותר, הוכנסו למוקדי השליטה וזאת למרות מיעוטם באוכלוסייה, והדבר גרם להתמרמרות רבה בקרב הרוב, בני ההוטי. ההפרדה הגזעית שביצעו הבלגים היתה אחד הגורמים העיקריים שהובילו לרצח העם ברואנדה באפריל 1994. בחודש אחד טבחו ההוטו בכמיליון בני טוטסי ובמאות אלפי אנשי הוטו מתונים.
גם במקומות אחרים ביבשת האירופאים חגגו על דמם של המקומיים. גרמניה בראשותו של פון ביסמארק הייתה אחת מהמעצמות החזקות באירופה, ובהתאם לכך היא השיגה שליטה אדירה בשטחיה של אפריקה, בהם אפריקה המזרחית גרמנית, שכללה את השטח היבשתי של טנזניה, היום כר נרחב לטיולי ספארי, אבל אז הסיפור היה שונה ומקאברי יותר. הדיכוי הגרמני כלל עבודות כפייה בשדות כותנה בתנאים אכזריים ולא אנושיים, שלידם העבדות בארה"ב נראית כמו סוף שבוע בקלאב מד וירג'יניה. זעם רב הצטבר בקרב האוכלוסייה המקומית וכך נולד מרד המאג'י מאג'י. בראשו עמד רופא אליל מקומי בשם קינג'יקיטלה, אשר גרף אחריו אלפים, שהאמינו כי מי שיקוי מיוחד שרקח יהפוך אותם חסינים מפני כדורי הרובים של הגרמנים. השיקוי של קינג'יקטילה הנוכל היה מורכב מתערובת של מים עם גרגירי דוחן ושמן, אבל ההמונים האמינו כי שתיית השיקוי ומריחתו על גופם תהפוך אותם לבני אלמוות ויגרום לכדורי הגרמנים להתמוסס ולהפוך לטיפות מים – מאג'י בסווהילית. לאחר שלגמו כמויות גדולות של מים מכושפים, כשהם חמושים ברמחים, מגנים, קשתות וחצים מורעלים, יצאו בני השבטים להילחם בחיילי גרמניה האימפריאלית, שלא נזקקו למאמץ מיוחד כדי לטבוח בעשרות אלפי הילידים שרצו לעברם. מלבד הגרמנים והבלגים, היו עוד שותפות רבות למרחץ הדמים ובזיזת היבשת. הצרפתים כתשו מקומיים בצפון, מערב ומרכז היבשת, מאלג'יריה ועד חוף השנהב. האיטלקים השתלטו על חלקים נרחבים במזרח אפריקה, ובינתיים ריטשו את הלובים בצפון היבשת. הפורטוגזים מצידם כבשו בברוטאליות את אנגולה ועשו שמות במוזמביק. הבריטים הקימו מחנות ריכוז בקניה, מוטטו את רודזיה (זימבבווה של ימינו) ועשו ככל העולה על רוחם בגאנה, וההולנדים הניחו תשתית לאפרטהייד אכזרי שהמשיך לגבות דם אפריקאי זמן רב אחרי תום עידן הקולוניות.
רצח עם, עבודות פרך לילידים, טיהורים אתניים של שבטים פסטורליים, בזיזת אוצרות, בריאת יערות ושריפות כפרים על יושביהם היו עניין שבשגרה בימי הקולוניות. אם בשנת 1870 עשרה אחוזים משטחה של היבשת היו בידיים אירופאיות, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה 90 אחוזים משטחה של אפריקה היה נתון בידי האירופאים, כאשר רק אתיופיה וליבריה נותרות מדיניות חופשיות וגם הן לאחר קרבות קשים. נדמה כי זר שהיה מגיע לאפריקה בתחילת המאה העשרים ומביט ימינה ושמאלה היה מוצא בכל פינה ביבשת אירופאים "נאורים" מושיעים ילידים אפריקאים מהדתות והטקסים "הפרימיטיביים" שלהם ומסחר בעבדות. במקום זאת, האירופאים ניסו לשפר את מצבה של אפריקה, להפיח תקווה נוצרית ולהעביד את האפריקאים בעבודות פרך בתנאי עבדות ביבשת שלהם עצמם. כך לפחות נמנע הסחר ונשארה רק העבדות. מהעולם החדש לבר השכונתי אמנם המהפכה התעשייתית הכשירה את הקרקע להתרחבות מעבר לים, אבל כבר בימי מצרים העתיקה הנילוס חיבר בין אוגנדה לחופי הים התיכון, ובכל זאת מעולם לא חזינו בכובש הצולח את דרכו דרומה, לא החרבות ולא הסוסים הכשירו את הקרקע לרמיסת היבשת, וגם לא הקיטור, הרובים, מסילות הרכבת או ציי הספינות האימתניים של האירופאים. גילוי אחר היה אחראי יותר מכל על כיבושה המהיר של אפריקה – התגלית שפתחה את שער הכניסה האפריקאי לאדם הלבן הינה כינין (חינין) – תרכובת ארומטית ששימשה בעיקר כתרופה לטיפול בקדחת הביצות, מלריה. גילוי אמריקה ו"העולם החדש" הביא לא רק את הבננה, השוקולד, הפלפל החריף, התירס ועוד מיני מזונות רבים, אלא גם עולם חדש של צמחי מרפא שהעולם הישן לא הכיר. הרפואה האירופאית החלה להיחשף לאוצרות הטבע בעלי סגולות המרפא שהיו בשימוש הילידים האמריקאים במשך מאות ואלפי שנים.
במחצית המאה ה-17 עשתה את דרכה קבוצה של מיסיונרים ישועים, המזכירים בעבודתם מנהלי מותג בחברות הפרסום של היום, אל העיירה ארקיפה בדרום פרו, שם הם קיוו להמיר ילידים. בבוקר חמים בקיץ הפרואני בשל שנת 1633 הקיץ הכומר הקתולי הספרדי אנטוניו דה לה קאלנצ'ה משנתו ובעודו נכנס לשטוף את פניו בחדר הרחצה המשותף הבחין כי בפינת החדר יושב פרואני בעל שיער שיבה, מפורר קליפת עץ והופך אותה לחומר אבקתי בצבע קינמון. קליפת העץ הייתה קליפתו של עץ הצ'ינצ'אה ועדותו של הכומר דה לה קלאנצ'ה הינה העדות הראשונה של העולם הישן לאבקה שזכתה לכינוי "קליפת הישועים". האבקה ניתנה במשקה וחוללה פלאות נגד תופעות מחלת המלריה האכזרית – המחלה שהייתה כמו חומה בצורה סביב אפריקה ומנעה את חדירת האירופאים במשך אלפי שנים. הגילוי החדש עשה את דרכו לאזורים טרופיים אחרים בעולם דרך מעבדות הכימאים באירופה, וכך התאפשר לאימפריה הבריטית להתרחב עד שהשמש לא תשקע בה, לפחות לא במאה השנים שלאחר מכן. אך גילוי התרופה גם שחרר את הרסן למרוץ האירופאי האכזרי וחסר המעצורים לכיבוש היבשת השחורה, שעד אז הייתה קרובה, ועם זאת כה רחוקה.
הבעיה העיקרית בתרופת הפלא החדשה, שסחפה את העולם ופינתה מרחבים חדשים לגילוי וכיבוש, היה טעמה המריר באופן קיצוני. כפתרון לכך, החיילים הבריטים נהגו למהול את הכינין במים מוגזים, שייצורם המלאכותי החל כבר במאה ה-18, ולהוסיף מעט ג'ין. בדומה למשקאות אלכוהוליים רבים אחרים, שהתחילו כתרופה ומככבים היום בכל בר מקומי, כמו פרנה ברנקה, מרפא מערכת העיכול, כוח ההרגל והטעם הנרכש הביא רבים להתאהב בקוקטייל בעל סגולות המרפא. הקוקטייל הפך פופולארי ובמהרה, כבר בשנת 1870, הציעה חברת שוופס משקה מוגז בשם מי טוניק, שבתחילת הדרך הכילו תערובת של מי סודה וכמות גדולה של כינין. כיום כמות הכינין במשקה קטנה בהרבה ונועדה רק להקנות לו מרירות קלה. גרסה אחרת לתרופה הוותיקה הוא הביטר למון ("לימון מריר"), משקה המבוסס על לימון וכינין. החיבור הנצחי בין הג'ין לטוניק עשה קאם באק גדול במאה העשרים, דווקא עם תום עידן הקולוניאליזם. עם השנים שחלפו התרחק טעמם של מי הטוניק התעשייתיים המודרניים מהטעם המריר של המשקה המקורי, אך בסופו של דבר האיזון הבריטי הדק בטעמו של הקוקטייל הקלאסי הוא בדיוק כמו סיפור ההיסטוריה של היבשת האפריקאית – שילוב מרתק בין מתיקות ומרירות. |
.jpg)
