תפריט עמוד

טיול במיאנמר: נתינה, אהבה וחיוכים

מיאנמר מאירה פנים למבקרים בה. יש בה שילוב מרתק בין מקדשים מוזהבים וחיים פשוטים, אנשים שגם אם אין להם דבר, תמיד ידאגו לאחר לפני שהם דואגים לעצמם, נופים רכים ושלווה מבורכת

במיאנמר פגשתי אנשים צנועים, עדינים, מחייכים, מלאי שמחת חיים, עם חום ונתינה אינסופיים. האמונה הבודהיסטית ריתקה אותי, כמו גם השילוב בין מקדשים מוזהבים וחיים פשוטים. התענגתי מהנופים הרכים ונהניתי מהקצב האיטי של החיים השלווים.

יותר מ-80 אחוז מתושבי מיאנמר הם בודהיסטים (אסכולת תראוודה, שהיא הבודהיזם הטיבטי). מקדשים בודהיסטים נמצאים בכל פינה. בני מיאנמר קוראים להם פגודות, וקיבלתי הסברים שונים לגבי השימוש במילים באנגלית פגודה (Pagoda) ומקדש (Temple). אחת משתי מילים אלו משמשת לציון כל מבני הקדושה, והשנייה מציינת את אותם מבנים שניתן להיכנס לתוכם, אבל אנשים שונים החליפו בין משמעות המילים. סטופה (Stupa) ציינה תמיד מבנה מקודש שלא ניתן להיכנס לתוכו.


פגודת שוודאגון ביאנגון | צילומים: אפרת נקש

לפי המסורת, פגודת שוודאגון נבנתה לפני 2,500 שנה על ידי שני סוחרים, שהיו הראשונים לפגוש את בודהה אחרי שהגיע להארה. בתמורה, בודהה נתן לשני הסוחרים שמונה שערות מראשו. השניים הביאו את המתנה למלך יאנגון, ואז החלו להתרחש ניסים באזור: העיוורים החלו לראות, החירשים שמעו קולות, האדמה רעדה וגשם של אבנים יקרות ירד מהשמיים.

השערות נטמנו על גבעה ועליה נבנתה פגודת זהב, אליה נוספו מאוחר יותר פגודות רבות. המבנה הנוכחי, מהמאה ה-18, משובץ באלפי‬ יהלומים ואבני אודם.‬‬‬ המקדשים מצופים זהב, תרומה של המאמינים. לפי המסורת, גם פגודת סלע הזהב (בתמונה למטה) שומרת על שיווי המשקל בזכות שערה של בודהה המונחת מתחת לסלע התלוי.

פגודת הסלע המוזהב בשקיעה

התבוננתי באנשים הצנועים, וחשתי הערכה על כך שחשוב להם לתרום זהב למקדשים המשמשים את כל הקהילה. זוהי החמלה הבודהיסטית, ששמה את האחר לפני הפרט.

נותנים לאחרים
הנתינה היא חלק משמעותי בתרבות הבודהיסטית. לבודהיסטים חשוב לתת לאחרים. אחרי עוד שהות בקרב אנשים שתרבותם בודהיסטית אני מבינה קצת יותר את מהותה של הנתינה. החושים המערביים מתעתעים בי, ואני מזכירה לעצמי להתבונן בפשט הדברים, ללא פרשנות וללא שיפוטיות.

התבוננתי בבני מיאנמר המחלקים את האוכל לנזירים ולנזירות. בנים ובנות רבים לומדים בבתי ספר לנזירים. הצעירים והצעירות רוצים בכך, הם רואים בכך שליחות קהילתית. לכל משפחה יש ילד אחד או יותר הלומד במנזר, הקהילה תומכת בפרחי הנזירים, ודואגת למזונם.

חלוקת אוכל צדקה לנזירים במנזר

נזירות מלקטות מזון צדקה בחנויות

הקהילה בנויה ממשפחות, אך לא בהכרח משפחה ביולוגית. אמא ואבא הוא שמם של אלה שמגדלים את הילד, לא בהכרח ההורים הביולוגיים, כך גם דוד וסבתא. ביום הולדת של ילד או ילדה במיאנמר, הילדים מכינים ארוחה לאלה שהם סמוכים לשולחנם, כדי להודות להם על כך שהם מטפלים ומגדלים אותם. הילדים סועדים את המבוגרים עד יומם האחרון.

תהפוכות השלטון
מיאנמר קיבלה את עצמאותה מידי הבריטים בשנת 1948, ונתנה לה את השם "בורמה". בשנת 1958 החליט ראש הממשלה למסור את השלטון לצבא, כדי להשליט סדר במדינה. אמנם אחרי שנתיים השלטון הוחזר באופן דמוקרטי לראש הממשלה, אולם בשנת 1962 נערכה הפיכה צבאית, והשלטון הוחזר לידי הצבא. בשנת 1989 שינתה הכת הצבאית השלטת את שם המדינה חזרה ל"מיאנמר".

בשנת 1990 נערכו בחירות בהן זכתה מנהיגת המפלגה הדמוקרטית אונג-סאן סו-צ'י, אולם המשטר הצבאי סירב להכיר בתוצאות הבחירות. סו-צ'י, שהייתה במעצר בית מאז 1989, הועברה לכלא. בשנת 1991 זכתה סו-צ'י, מנהיגת האופוזיציה במיאנמר, בפרס נובל לשלום, על הדבקות בדרך אי-האלימות והדיאלוג. בשנת 2003 הועברה סו-צ'י מהכלא והושמה שוב במעצר בית.

רק בעקבות בחירות נוספות בשנת 2015, בהן שוב זכתה המפלגה הדמוקרטית, בשנת 2016 הכריזו השלטונות על סוף המשטר הצבאי. בחודש מרץ הושבע הנשיא האזרחי של מיאנמר.

אשה משבט הפאו אורגת צעיפים צבעוניים בכפר הינקאבין

בעקבות שנים של ניהול כושל ובידוד מהעולם, מיאנמר מדורגת בין המדינות העניות בעולם. יותר מרבע מאוכלוסיית מיאנמר חיה מתחת לקו העוני, ובכל זאת פניהם של המיאנמרים מחייכות. המקומיים מאושרים בחלקם, מקבלים את המציאות שבה הם חיים, נהנים מהדברים הפשוטים.


נחל, טרק סביב סיפו

בין ג'ונגלים לשדות אורז
החקלאות היא הענף העיקרי במיאנמר, ממנו מתפרנסים כשני שליש מהתושבים. הגידול המרכזי הוא אורז, שתופס כ-60 אחוז מהשטחים המעובדים במדינה. הלכתי בשני טרקים באזורים הרריים, האחד סביב סיפו, והשני מקאלו לאגם אינלה. הנופים התחלפו בין ג'ונגלים לחלקות אורז, מטעי תה ופרדסים. במיאנמר ייבשו את הפלפל החריף האדום בשדות.


ייבוש פלפלים אדומים בשמש, הטרק מקאלו לאגם אינלה

מסלולי הטרקים עוברים בין כפרים, והמדריך המקומי לקח אותי לבתי משפחתו, שם התקבלתי במאור פנים, בשקט, באהבה והרבה מאוד שמחה. אכלתי וישנתי בתנאים הבסיסיים שבהם המשפחה המקומית חיה, לעיתים עם עוד תייר או שניים. הבתים בכפרים דו-קומתיים, הלינה הייתה בקומה העליונה, בחדר אירוח גדול. כולנו ישנו באותו החדר.

הבית שבו ישנתי בכפר באזור סיפו ובחזית – המדריך שלי נייפה

כאשר שכרתי שירותים מהמקומיים, כגון נסיעה בטוק טוק או מונית אחרת, אחרי שקבענו את המחיר, הנהג תמיד עשה מעל ומעבר כדי שאקבל את השירות הטוב ביותר.

המדריך בטרק סיפר לי שהם מחלקים את השנה לשלוש עונות: החורף (מנובמבר עד פברואר) – העונה בה כמות הגשמים במדינה היא הפחותה ביותר. בעונת זו הטמפרטורות בהרים יורדות, ונעות בין 25-15 מעלות. הקיץ החם בין מרץ למאי ועונת המונסונים ממאי עד אוקטובר.

במיאנמר אין הרבה מפעלי תעשייה, ולכן האוויר נקי. מכיוון שאין זיהום אוויר, הקרינה חזקה, והמקומיים מורחים משחה מעץ טאנאקה על הפנים כמגן שמש. התפעלתי מהרעיונות היצירתיים של מריחת המשחה על הפנים.


נערה מקומית עם משחה מעץ טאנאקה על הפנים כמגן שמש, אינווה

אם מישהו מהקוראים מתכנן לנסוע למיאנמר, חשוב להדגיש כמה דברים שנכון לתחילת 2016 היו שונים מאוד ממה שתמצאו ברחבי הרשת:

• רשת Wi-Fi חינמית יש במרבית היישובים, כמו גם חשמל לטעון את הטלפונים הניידים והמצלמה.
• המקומיים לא מדברים אנגלית.
• שער ההמרה קבוע (פחות או יותר), וגם בשדה התעופה של יאנגון מקבלים שער המרה טוב.
• ניתן לצאת ממיאנמר אחרי שעברו 28 ימים של הוויזה, עם תשלום קנס ביציאה של שלושה דולרים לכל יום איחור (כמובן שללא ויזה בתוקף כדאי להימנע מטיסות, אין בעיה לנסוע באוטובוסים).
• אוטובוסי תיירים ללינה נוסעים בלילה, ביום נוסעים במונית משותפת (מיניוואן).

ודבר אחרון, במיאנמר אין אלימות, תמצאו בה קבלה, נתינה והרבה חיוכים. יעד נפלא לטיול.

אישה נושאת תפרחות ליצור מטאטאים

בתמונה הפותחת: דיג באמצעות מתקן רשת מחודד, אגם אינלה

באתר של אפרת נקש תוכלו למצוא תמונות נוספות מהטיול במיאנמר

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.