תפריט עמוד

פריז – חנות הספרים שייקספיר אנד קומפני

"שייקספיר אנד קומפני" היא לא רק חנות הספרים המפורסמת ביותר בפריז. זהו עולם בתוך עולם, מבוך של כוכים וחדרונים, שמציע גם לינת לילה על מדפי ספרים, מסיבות תה ספרותיות, קבלה ללא תנאי ואוסף יוצא דופן של אנשים והתרחשויות. שון לוין וסופי לובטון, שליחי "מסע אחר", צללו לנבכי המקום הקדוש הזה.

בליבה של פריז, מול הנוטר דאם, על הגדה השמאלית של נהר סן, בקילומטר אפס, הנקודה שממנה נמדדים כל המרחקים בפריז, נמצא אי קטן, שמתנהל באנגלית. "שייקספיר אנד קומפני"

קומת הקרקע של "שייקספיר אנד קומפני". שלוש קומות של ספרים, עולם שלם ומוגן, שבו הקריאה והכתיבה הן החוקים היחידים

(Shakespeare & Company), אולי חנות הספרים המפורסמת ביותר בצרפת, היא מבוך סבוך של חדרונים, כוכים, שולחנות כתיבה, מדרגות עץ עתיקות ואינסוף מדפים, ואפשר למצוא בה מבחר בלתי צפוי של ספרים משומשים וחדשים, בעיקר באנגלית, אוסף מגוון לא פחות של אנשים, רובם דוברי אנגלית, ושלל התרחשויות יומיות וליליות יוצאות דופן.

"זאת לא רק חנות, זה כמו קרוואן גדול, כמו קמפינג", אומרת לוסי, בחורה אוסטרלית גבוהה ובלונדינית בת 17, עם חיוך שרוצה לתת אמון בעולם. לפני כשנה היא יצאה לטיול ארוך באירופה. כשהגיעה לפריז ולא היה לה מקום לישון, הרשה לה ג'ורג' וויטמן – המייסד, הבעלים והרוח החיה של החנות – ללון ב"חדר הסופרים" שבקומה השלישית.

כי שלוש הקומות של "שייקספיר אנד קומפני" הן לא רק שורות של מדפים עמוסי ספרים, אלא גם הבית של ג'ורג' וויטמן וה־"Tumbleweed Hotel" ("מלון העשב המתעלעל"), שבו כל מי שרוצה יכול ללון לילה אחד או יותר, ללא תשלום. מקום להתבודדות ומקלט, שכל מי שמגיע אליו מתקבל בזרועות פתוחות.

ג'ורג', בן 88, אוהב אנשים כותבים, וסופרים תמיד מוזמנים להתארח בחדר הסופרים או לישון על אחד ממדפי העץ הרחבים בחנות, שהופכים עם רדת הלילה למיטות. אבל ג'ורג' לא יסרב לאף אחד, גם אם אינו סופר. "היה נדיב לזרים", הוא המוטו שלו, "יכול להיות שהם מלאכים בתחפושת".
"אני מעריצה את ג'ורג'", אומרת לוסי, "אבל הוא מפחיד אותי קצת. הוא מעיר אותנו כל בוקר בצעקות – 'איפה האוטוביוגרפיה שלכם? כתבתם כבר את האוטוביוגרפיה?'". כי זאת התמורה היחידה שג'ורג' מצפה לה ממי שמבלה את הלילה בחנות – ביוגרפיה תמציתית מכל אורח, ועדיף בצירוף תמונה קטנה.

המיתוסים נרקמים סביב ג'ורג' כפי שהם מתהווים סביב קדושים – כדי לתת לסיפור חייהם מימד דרמטי, כדי לרגש את העולים לרגל, כדי להפוך את האמונה למשהו חיוני

המינגוויי הולך לאיבוד
ג'ורג' פתח את החנות ב־1951, אבל כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כאשר בפריז חיו סופרים אמריקאים רבים, פעלה בעיר, ברחוב ל'אודאון (l’Odéon), חנות ספרים בשם
"שייקספיר אנד קומפני", שהתמחתה בספרות אמריקאית ואנגלית.

באותן שנים היתה פריז מעין אכסניה לסופרי "הדור האבוד" – ארנסט המינגוויי, סקוט פיצג'רלד, ג'ון דוס פאסוס, ג'וּנה בארנס, אי.אי קאמינגס וכותבים נוספים, שהפכו את פריז למרכז פעילותם הספרותית. סופרים אלה התבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה, רכשו את המוניטין הספרותיים שלהם בשנות העשרים, אך גלו מארצות הברית בעקבות תחושות של אובדן ערכים, ניכור ואכזבה מהחברה האמריקאית, שנראתה להם פרובינציאלית, חומרנית ושוממת מבחינה רוחנית.

הכינוי "הדור האבוד" דבק בהם

"שייקספיר אנד קומפני" המקורית היתה נמל חניה ומקום מפגש לסופרי "הדור האבוד": ארנסט המינגווי, סקוט פיצג'רלד, אי.אי. קאמינגס ואחרים. החנות היתה מקום נעים ובטוח למפגש בין יוצרים ותרבויות

בעקבות ההערה "אתם כולכם דור אבוד", שזרקה גרטרוד סטיין, סופרת יהודייה־אמריקאית שחיתה בפריז מ־1903 וניהלה בו סלון ספרותי פופולרי, לארנסט המינגוויי; הערה שהופיעה אחר כך כמוטו לספרו "וזרח השמש", שראה אור בשנת 1926 ושרטט את דיוקנם של אמריקאים מאוכזבים שגלו לפריז באותן שנים.
"שייקספיר אנד קומפני" של אותה תקופה היתה נמל חניה ומקום מפגש לסופרים אמריקאים, אנגלים ואירים רבים שהגיעו לפריז. החנות שימשה גם מרכז לכותבים ולמתרגמים צרפתים, שרצו להעמיק את היכרותם עם הספרות האנגלית והאמריקאית.

את החנות, שכללה גם ספריית השאלה עשירה, הקימה לאחר מלחמת העולם הראשונה סילביה ביץ', דמות בולטת בקרב אנשי הרוח האמריקאים שחיו בפריז באותם ימים, ומו"לית שפרסמה לראשונה, ב־1922, את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, והמשיכה להפיצו בכל התקופה שהספר היה מוחרם ואסור למכירה באנגליה ובארצות הברית בשל מתירנותו (ראו "מסע אחר" 102).

במהלך שני העשורים שבין מלחמות העולם ייבאה סילביה ביץ' ל"שייקספיר אנד קומפני" את מיטב הספרות האנגלו־אמריקאית מכל הזמנים, אך פעילות זו באה לקיצה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר בפריז שלט צבא הכיבוש הנאצי. ב־1941 סירבה ביץ' למכור לחייל גרמני עותק של "יוליסס", ובשל חששה מתגובת צבא הכיבוש למעשה סגרה את החנות בן לילה.

בספר זכרונותיו על פריז, "A Moveable Feast", כתב המינגוויי, 20 שנה לאחר סגירת החנות וספריית ההשאלה, כי היא היתה "מקום חמים ולבבי עם תנור חימום גדול בחורף, שולחנות ומדפי ספרים, ספרים חדשים בחלון ותמונות של סופרים מפורסמים, מתים וחיים, על גבי הקירות… לסילביה היו פנים חיוניות ומפוסלות בקווים חדים, עיניים חומות שהיו מלאות חיים כמו של חיה קטנה".

ואני חושב לעצמי, כך היא חנות הספרים גם עכשיו; כך הוא ג'ורג' וויטמן. ג'ורג' הגיע לפריז ב־1946, אחרי שנות נדודים באמריקה הדרומית. ב־1951 הוא פתח חנות ספרים בשם "לה מיסטרל", וכאשר נפטרה סילביה ביץ' ב־1962, שינה את שם החנות ל"שייקספיר אנד קומפני", כדי לשמר את מסורת החנות ואת רוחה. כמחווה של כבוד קרא ג'ורג' לבתו סילביה ביץ' וויטמן, והעניק לספרייה שבקומה הראשונה את השם "ספריית סילביה ביץ'".

מפתח גדול למקומות סודיים

ג'וקים קטנים חוצים את השולחן הנמוך ליד מיטתי, עוברים על פני מהדורה של "אלף לילה ולילה" משנת
1899 לכיוון "הקוסם מארץ עוץ". לא קל להירדם בחנות ספרים


ג'ורג' חוצה את הפרוזדור מהסטודיו שלו לספרייה שבקומה הראשונה של החנות, ומזמין אותי להצטרף אליו למקום שבו הוא עובד. גבר בסוף שנות השמונים לחייו, נמוך, עם שיער פרוע ובגדים מרופטים, חליפה חומה וחולצה שפעם היתה כנראה לבנה. כשהוא מתקרב אלי אני שם לב לסנטר הלא מגולח, לשיער הלא מסורק, לעיניים החודרות (אשה אמריקאית שאני פוגש כאן, שהיתה בחנות לפני 20 שנה, כשהיתה בת 15, מספרת לי על הכריזמה שלו).

בכניסה לסטודיו, הריח הוא שמכה בי מיד. אני נשאר ליד הפתח, שממילא חסום על ידי שני כסאות ושולחן. על הרצפה ערמת ספרים ופנס פלסטיק צהוב, שאני כמעט מרסק כשאני עושה עוד צעד פנימה. זיתים שחורים על צלחת גדולה, שמונחת על כיסוי המיטה האפור של ג'ורג'. גוש בשר כבוש ופלח לימון על שולחן הכתיבה. על הכיסא שליד מיטתו מונח הספר "הצד המיני של החיים".

הריח חריף, אבל אני מתקשה להגדירו וגם לא מצליח לזהות מהיכן הוא בא. אולי מג'ורג'? אולי הוא שתיין? (ברברה כץ, אמריקאית שחיה בפריז מאז שנות השישים, זוכרת הרבה מריחואנה בימים ההם). "אתה בטח

כמה ממשתתפי מסיבת התה – צעירים ומבוגרים, תיירים וצרפתים, סטודנטים וגם זמרת עבר צרפתייה (משמאל), שפצחה בשירה מרגשת. בעלה, איש מבוגר שבא למסיבת התה בכל יום ראשון, חזר ושאל כל אחד מהנוכחים "האם הראיתי לך את אוסף התמונות שלי?". מי שלא הכיר אותו וענה "לא" נידון לשיחה בת חצי שעה, תוך דפדוף באחד מאוספי הצילומים המוזרים ביותר של אנשים מפורסמים

רוצה לראות את זה", הוא אומר ונותן לי את הדפים שמהם עומדים להוציא לאור עוד חוברת על החנות ותולדותיה. "אתה רוצה לראות גם את קלסר העיתונים שלמעלה, בקומת הסופרים?"
מהארונית הקטנה שליד המיטה מוציא ג'ורג' מפתח גדול, מהסוג שמכניס אותך למקומות סודיים. אנחנו עולים במדרגות עוד שתי קומות ואני מסתכל על האיש הקטן והאנרגטי הזה, מושך את עצמו למעלה בעזרת המעקה, מסרב להיכנע למה שהרגליים מכתיבות.

ג'ורג' פותח עוד דלת אפורה בקומה השלישית ואנחנו נכנסים לחדר הסופרים. באמצע החדר – שולחן עגול, מרופד בספרים. על הקיר היחידי ללא ספרים תלויה מראה גדולה, ממוסגרת בתצלומים ישנים של החנות ושל כותבים שהיו כאן – אלן גינזברג, ג'יימס בולדווין, טרומן קפוטה, נורמן מיילר. מתחת לחלון שולחן קטן, ועליו מלבן זכוכית המשמש משטח חלק לכתוב עליו, בקבוק דבש ושני גושים של זנגביל טרי.

"כמה אנשים ישנים כאן למעלה", אומר ג'ורג' תוך שהוא מוריד ספרים מהמדפים ומראה לי אילו מהם נכתבו על ידי סופרים שישנו במקום. הוא מצביע על ה"מיטות" המקיפות את החדר – מדפי עץ רחבים ועליהם מזרנים, שכמותם פזורים גם בחנות למטה ובספרייה.

ג'ורג' פותח ארונית נוספת
אנחנו עוברים מתחת לשלט: "אתם נכנסים לגלריית התמונות של הדור האבוד", ומגיעים למטבח. על גבי משטח העבודה הקטן והכיור רצים ג'וקים, נמלים ומיני חרקים שאני לא מזהה. הריח כאן חריף עוד יותר. אני צוחק מתוך מבוכה. "זה לא מצחיק", אומר ג'ורג' ומועך את החרקים בקצות אצבעותיו. "זה לא מצחיק", ואז הוא שוטף את ידו מתחת לברז, שטיפה

מסיבת התה של יום ראשון בחדר הסופרים שבו מתגוררת קת'לין (בתמונה), סופרת קנדית שזו לה הפעם השלישית בחנות. היא אחראית לאספקת העוגיות לערב, ובמהלך היום היא מתנדבת לעבוד בקופה

חפוזה, כאילו מתוך נימוס, כמו שגברים שוטפים את ידיהם אחרי שהם משתינים.

גם הקומה הזאת, כמו חנות הספרים והספרייה, היא מבוך של כוכים וחדרונים. ג'ורג' פותח ארונית נוספת ליד כניסה לעוד חדרון, שבו גרה באופן זמני סופרת קנדית. הוא מוציא כמה קלסרים, אחד מהם, בעובי עשרה סנטימטרים, מלא בקטעי עיתונות על "שייקספיר אנד קומפני" מאז שנות השישים המוקדמות.

הוא רוצה מאוד לתת, לעזור, לא בדרך שגורמת לך להרגיש שאתה חייב משהו בתמורה או שאתה עושה לו טובה בכך שאתה מסכים לקבל ממנו. ג'ורג' פשוט רוצה להיות בטוח שקיבלת את מה שאתה צריך, ואז הוא יוכל לשוב לעבודה שלו.

הוא מוסר לי את המפתח לקומת הסופרים, בלי שאלות. מספיק לו שהבעתי רצון לבלות כאן את הלילה, ושאני כותב. רק כשהוא משאיר אותי לבד בקומת הסופרים, בין המדפים והשלווה, אני מבין איזה מקום מדהים הוא יצר – עולם שלם ומוגן, על גבי שלוש קומות של ספרים, שבו הקריאה והכתיבה הן החוקים היחידים. עם המפתח בכיסי, אני מרגיש שיש לי חלק בבית הזה, שאני שייך.

אנדי וורהול וצנצנות זכוכית
בכל יום ראשון, מאז הקמתה של החנות, מתכנסים אנשים בקומת הסופרים לשתות תה, לשמוע שירה ולשוחח על ספרות. מסיבות התה של ג'ורג' הן "מוסד" הפתוח לכל המעוניין, אבל ספרות כבר מזמן אינה לב העניין כאן. זה מקום מפגש של אנשים שמרגישים זרים בעיר הגדולה ובאים לבלות יחד כמה שעות ביום ראשון אחר הצהריים.

יחד עם התה, ג'ורג' מכין לכולם פנקייקים. "הוא מכין בְּלִילָה חדשה פעם בשבועיים", מספרת לוסי, "אז יש לך מזל אם הגעת בשבוע הנכון".
ג'ורג' עומד במטבח, שנראה כמו קרון רכבת. פח אשפה מלא בזבל, ומעל לכל חצאי לימון סחוטים. קופסאות שימורים וחבילות קמח ואורז מצטופפות

גארנט, בחור צעיר מאוסטרליה, מסתובב כל הזמן עם כפפות גומי ורודות, מקרצף את הכיורים ומוריד זבל. הצעירים שעובדים בחנות לא מצפים לתשלום; הם עובדים תמורת מקום לישון

על המדפים כמו עבודת אמנות של אנדי וורהול.

על המדף העליון – שורה של צנצנות זכוכית מלאות בעוּבּרים. רק כשאני מוריד אחת מהן, תחתיתה דבוקה למדף אחרי 20 שנה לפחות של עמידה במקום הזה, אני רואה איפה היו פעם חרצניהם של האפרסקים, ומה שנראו לי כמו עיניים בהתהוות הם מסמרי ציפורן.
מאוחר יותר אני פוגש את קת'לין, סופרת קנדית בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, עם שיער מחומצן ומעיל פרווה מנומר. הוצאת ספרים מכובדת בטורונטו הזמינה ממנה ספר על עתידה הצפוי של קנדה אם היא תמשיך לשקוע ולהיעלם לתוך האימפריה האמריקאית.

זאת הפעם השלישית שהיא גרה כאן. הפעם הראשונה היתה לפני 12 שנה, והיא עדיין זוכרת את מסיבת התה. ג'ורג' מספר לכולם שהיא נשארת בחנות למשך שנה שלמה, אך היא בספק אם תרצה לבלות כאן את החורף. במהלך היום היא מתנדבת לעבוד בקופה, בזמן שהבחורים הצעירים – כמעט כולם כאן בשנות העשרים המוקדמות מאוד שלהם – מסדרים את המדפים ואת השולחנות עם הספרים המוזלים בחזית החנות. איש אינו מצפה לתשלום, הם עובדים תמורת מקום לישון.

באחת עשרה בלילה עדיין מסתובבים אנשים בחנות למטה ובקומת הספרייה. איש זקן ישן על כורסה פינתית, תייר מבלגיה יושב על אחת המיטות וכותב ביומנו, וגארנט האוסטרלי, שמסתובב כל הזמן עם כפפות גומי ורודות, מקרצף את הכיורים ומוריד זבל בהנאה גדולה. הוא מקים בימים אלה רשת של חברות הפקה קטנות בכל העולם, ובא לנוח מההמולה אצל ג'ורג'.

מאחורי שולחן גדול ליד החלון יושב אבלמיט, עיתונאי אוּגוּרי מסין, בן 31, שהיה במאי של סרטים תיעודיים בטלוויזיה הסינית עד שמאס בצנזורה הנוקשה והחליט לטייל במערב. כל מה שהוא רוצה זה ללמוד על תרבויות שונות – הוא אפילו בילה חודש בקיבוץ רמות מנשה – אבל הוא מרגיש בודד במערב. "אנשים כאן לא רוצים שתתקרב יותר מדי", הוא אומר. "הם אנוכיים. הכל כאן זה שלי, שלי, שלי; אין שלנו. אני מתגעגע לחברים שלי באוּרוּמצ'י. היינו יוצאים לשתות יחד. הולכים להרבה חתונות".

קת'לין והמאהב מתנשמים בכבדות
לקראת חצות אני חוזר לקומת הסופרים, ליהנות ממעט השקט שנותר לפני שלוסי וקת'לין חוזרות לישון. על השולחן, קערה מלאה בתפוחים צהובים־ירוקים. על המדף, קערה עם ענבים נרקבים. מתישהו הם ייהפכו לצימוקים או ליין.
אפשר להרגיש כאן את העבר, קשר רוחני ומהותי לחנות המקורית וגם לגלגול קודם של הבניין – מנזר שעמד כאן במאה ה־17. ג'ורג' רואה את עצמו כאח לוּמייֶר (בצרפתית: אור), הנזיר שהיה אחראי להדלקת הפנסים כאשר החשכה החלה לרדת.

חושך בחוץ, ונוטר דאם מוארת כאילו היא זוהרת מעצמה ולא מזרקורים ענקיים. הלוואי שהיה לי מקום כזה כשהייתי בשנות העשרים שלי, כשכל מה שרציתי היה להיות סופר ולהיות מאוהב.
הספרים שמסביבי, יותר מאשר הם אובייקטים לקריאה, הם בעלי ערך

לאורך כל היום יש טפטוף עקבי של אנשים שבאים לבדוק אם החנות פתוחה, לקנות ספר או רק לצלם את חזית החנות, כדי להוכיח שהיו כאן

פטישיסטי, דתי. מספיק לי להיות בקרבתם. אני לא רוצה לעיין בספרים עם כותרים כמו "מסעות לאוטופיה", "דין נוכרי", "ניצחון אפל", "האוהבים הגדולים". אבל יש גם את "עלי דשא" וכמה ביוגרפיות של המשורר האמריקאי וולט וויטמן, שלפי האגדה ג'ורג' הוא נינו. כשמבקשים מג'ורג' לאשר את השמועה, הוא מושך בכתפיו ומחייך.

אגדה נוספת מספרת כי ג'ורג' הוא אב לחמישה ילדים, שחיים בניו אורלינס. המיתוסים נרקמים סביבו כפי שהם מתהווים סביב קדושים – כדי לתת לסיפור חייהם מימד דרמטי, כדי לרגש את העולים לרגל, כדי להפוך את האמונה למשהו חיוני.
אני פורש את שק השינה שלי על הקומה הראשונה של מיטת הקומתיים בפינת השינה, ליד המטבח. ג'וקים קטנים חוצים את השולחן הנמוך ליד מיטתי, עוברים על פני מהדורה של "אלף לילה ולילה" משנת 1899 לכיוון "הקוסם מארץ עוץ". לא קל להירדם בחנות ספרים.

אני עדיין ער בשלוש לפנות בוקר, כשקת'לין חוזרת, מתנדנדת מקיר לקיר. אני רואה רק צלליות שמחפשות מתג כדי להדליק את האור. בסוף אני מדליק אותו לידי. מאחורי קת'לין עומד פריזאי רציני, מחזיק בפרווה המנומרת שלה כמו שמלצר יין מחזיק במטלית לבנה.
"אוי", היא אומרת ומנסה לעמוד זקוף. "איך האור הזה נדלק?"
"אני הדלקתי אותו", אני אומר.
"אתה הדלקת אותו?", היא שואלת.
"כן, אני".
"אה, אתה הדלקת אותו".

בארבע לפנות בוקר קת'לין והמאהב שלה מתנשמים בכבדות ומצחקקים מעברה השני של מחיצת העץ ליד ראשי. אני שוקל אם לקחת את שק השינה שלי וללכת לישון למטה, עם הצעירים שמאכלסים את החנות, או שאולי הזוג יבקש ממני להצטרף אליהם, או לפחות להסתכל. אני נזכר במה שלוסי אמרה קודם, שהמקום הוא כמו קרוואן גדול, כמו קמפינג.

מה יקרה כשג'ורג' ימות?
בבוקר אני פוגש את ג'ורג' במטבח, מכין לעצמו ארוחת בוקר. "כתבת כבר את האוטוביוגרפיה שלך?", הוא שואל. אני נותן לו את שלוש הפסקאות שכתבתי. "כשתגמור כאן", הוא אומר בדרכו למטה עם הטוסט והקפה ביד, "תכבה את האור ותסגור את הדלת מאחוריך".

הסופר ומדריך הטיולים פול ג'נסי, עוד אמריקאי שחי בפריז ועדיין מגיע לחנות מדי פעם כדי לכתוב, אומר שלג'ורג' לא היה מעולם מי שידאג לו. ואני תוהה, האם ג'ורג' נותן לאחרים את מה שהיה רוצה לקבל מהם יותר מכל – דאגה וקבלה ללא תנאי? האם היכולת הזאת שלו לתת היא שעושה את "שייקספיר אנד קומפני" למקום קדוש?

בזמן שפול ואני משוחחים יש טפטוף עקבי של אנשים שבאים לבדוק אם החנות פתוחה, לקנות ספר – לא ממש חשוב איזה, שתהיה מזכרת מפריז – או סתם לצלם את חזית החנות, כדי להוכיח שהיו כאן.
לכולם כאן ברור שאין הפרדה בין ג'ורג' לחנות. "שייקספיר אנד קומפני" היא ייעודו של ג'ורג'. אבל שליחויות תלויות בחזונם של יחידים, בתשוקתם, בנחישותם, בשיגעון שלהם. מה יקרה לחנות כשג'ורג' ימות?

האם המחשבה שלא יהיה מי שיתפוס את מקומו היא שגורמת לו להמשיך? ומה יקרה אם הבעלים החדשים של החנות ינקו אותה, יצבעו את הקירות וייקחו כסף מהאורחים שנוטים ללון? האם ימצאו דרך לשמר במקום את רוחו של ג'ורג', כפי שהוא עשה לזו של סילביה ביץ'?

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מפריז

פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית
פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית

הפעם אביטל ענבר מציג אתרים לא מאוד מוכרים בפאריס השוכנים על הגדה הימנית של הסן. הואיל והנהר זורם מערבה, במפה היא "מעל" הנהר. מתחיל באתרים שבמרכז העיר, ומרחיק קילומטרים שבגבול פאריס. בצפון מערב, פרבר סן-דני. בדרום-מערב, בולוניה-ביאנקור

פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית
פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית

בספרו החדש, פאריס של כולנו, מספר הסופר אביטל ענבר על פאריס שהוא מכיר זה 65 שנה. במסע אחר הוא בחר להציג פנים מוכרות פחות של העיר, מקומות שרוב התיירים אינם מכירים. כאן התמקד בגדה השמאלית, כלומר, פאריס שמדרום, ...

טיול קולינרי בפריז
טיול קולינרי בפריז

הפריזאים מתייחסים לאוכל ברצינות רבה, בין אם זאת ארוחה עם חברים, קניות בשוק מקומי או פיקניק בסוף שבוע. וגם אם אין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לארוחה ביתית, תוכלו לאכול ולשתות טוב במסעדות יוקרתיות, בבתי קפה מיתולוגיים, במסעדות ...