יופייה הגלוי והנסתר של צפון יוון

המסעדה ברובע פסירי המתחדש באתונה התמלאה בסועדים. שני נגנים ישבו על במה מוגבהת בפינת החלל והנעימו את האווירה עם שירי עם יווניים. השולחן החל להתמלא במנות שלמדנו להכיר היטב בשבוע החולף, אולם כאן התווסף להם טוויסט קטן. יותר פירות ים, קצת יותר תחכום בהגשה. בכל זאת, אתונה ובטח הרובע הצעיר והתוסס הזה שרק לפני כעשור נודע לשמצה כשכונת פשע מוזנחת, חייבים לספק לעירוניים מטבח שירגיש קצת אחרת מהבישולים העממיים של הכפרים ההרריים הנסתרים בהם הסתובבנו עד לפני פחות מיממה. האוזו מילא את הקנקנים ורדף בכוסיות קטנות אחרי הבירה, הבטן התמלאה והסיגריות של לפני, אמצע ואחרי הוצתו. נקודות אור אדומות ומעשנות שריצדו בחופשיות מכל עבר, מתריסות בתעוזה וגוררות ישראלים שכבר הספיקו לשכוח איך זה לעשן בתוך מסעדה.

זו הייתה נקודת הזמן שניקולטה שאלה אם נרצה להזמין עוד משהו. הרמתי את עיני מתלולית הצזיקי וחזיתי בפלא. שיער שחור וגולש שמתפתל סביב עיניים כהות וחודרות, אף סולד, שפתיים אדומות מלאות ומשורטטות וסנטר נחוש שגומה במרכזו. ביד רועדת גיששתי אחרי המצלמה, נתק מסתורי בנבכי המוח גרם לה להישמט על השולחן בשאון שנשמע לאוזני כמו לפחות כמו קריסת האקרופוליס. מבט חטוף לצדדים גילה ששכניי לשולחן לא עדים לכל המהומה שיצרתי לעצמי, מלבד אחד.

יזהר המדריך, שכבר ראה יווניות יפות בחייו, הצליב איתי מבט מלא משמעות ובטרם הספקתי לצייץ קרא לאפרודיטה, סליחה, ניקולטה, הצביע לכיווני ולחש לה מספר משפטים. ניקולטה גלשה לעברי עם חיוך מזמין והמתיקה "אצטרף אליכם אחרי המשמרת בשלוש לפנות בוקר למועדון הדיוגנס, הוא הזמין אותי", והנהנה לכיוון זאוס, סליחה, יזהר הממזר. יש לי דייט עם אלה יווניה. אדון ארוס היקר, תארוז בבקשה את הכנפיים, טוס לי מהעיניים ותן לי ללמד אותך כמה דברים, עוד הלילה יחליף אותך אופירוס.

משכנם של אנשי ההרים
שבוע קודם לכן עלתה חבורה עליזה על ארבע רכבי גרנד ויטרה בשדה התעופה של אתונה כדי להכיר קצת את יוון האחרת. יזהר גמליאלי, הבעלים של חברת טריפולוגי (Tripology), וחיים מור יוסף, המדריך הידוע בכינויו "חומי", החליטו להוביל אותנו לטיול מרתק להרי הפינדוס היוונים. החברה הקטנה של יזהר מתמחה בלהכיר למטיילים פינות שספק אם המקומיים מכירים. מי חשב שביוון יש ארץ נסתרת וכמעט לא מתוירת ששימשה במשך מאות שנים כמקלט לכל הבורחים מעריצות, אי צדק ויוקר מחיה. אזור שמכמניו ונפתוליו ידועים היו למתי מעט ושיצר זן חדש של יוונים. קשוחים, מחוספסים, אך רחבי לב ומכניסי אורחים מאין כמותם.

אנשי האזור הם קשוחים ומחוספסים אך רחבי לב ומכניסי אורחים מאין כמותם

יוון. ההיסטוריה האדירה של המדינה והעם היושב בה מתפרצת מכל פינה. שמות האנשים והמקומות שמערבבים מיתולוגיה פגאנית, נצרות אורתודוקסית ושלטון רומאי, ביזנטי ועות'מאני מייצרים אווירה מופלאה. מכשיר הקשר בכל רכב לא הפסיק להזרים סיפורים היסטוריים, שזורים באגדות ומתובלים בהומור חד פרי מוחם של יזהר וחומי. דוגמה קטנה ניתן היה למצוא בנסיעה מאתונה צפונה, כשעברנו בת'רמופילס, "שערי האש" בעברית. אנדרטה גדולה מסמנת את המקום בו נערך קרב ה-300 המפורסם בו עיכבו הספרטנים בראשות מלכם ליאונדאס את הפרסים בראשות כסרכסס. אותו אחשוורוש סמרטוט ונגרר מהמגילה שלנו, שמתגלה כאן כמלך לוחם עיקש וחסר רחמים. ניסיון של חומי להסביר שבעצם היו בקרב 304 לוחמים ספרטנים משום שיש לספור גם את שלושת מפקדי הפלוגות ואת ליאונידאס עצמו, הכניס אותו כלאחר כבוד לראש רשימת ה"שמיכה" ללילה המתקרב.

המשכנו לשעוט צפונה ומערבה. הים האגאי החל להתרחק מזרחה. המעלות צנחו במהירות והגבעות פינו את מקומן להרים מוריקים מעוטרים בנזר לבן ומסנוור של שלג טרי. חורף בחבל אבריטניה המכונה בצדק "שוויץ של יוון". "זהו משכנם של אנשי ההרים", הרעים חומי, "צאצאי המלך אבריטו, שנודעו במיומנותם בשימוש בחץ וקשת ובעבודתם את האלה ארטמיס, אלת הציד". יכול בהחלט להיות, המסעדות באבריטניה שופעות צלעות טלה טריות ונפלאות. גן עדן לחובבי הבשר. קצת פחות לאחד מאיתנו, רם גלבוע, שהחליט להפקיד את אשכיו במחוזות עלומים ולקפץ בחדווה בשדות הצמחונות משל היה טלה צעיר בעצמו.

העיירה קרפניסי, בירת מחוז אבריטניה, ידועה בעיקר בשל אתר הסקי הנושא את שמה וממוקם בפסגת הר הוולוכי המתנשא מעליה. עכשיו דמיינו תמונה של אתר סקי באירופה בשיא החורף ופשוט תמחקו את האנשים. במבט ראשון נדמה שהגענו לאתר רפאים. הרכבלים משנעים ספסלים ריקים ממקום למקום, המסלולים שוממים. חלום רטוב של גולשים אמיתיים. בדיקה קלה בחנות ציוד הסקי העלתה שהמחירים זולים בכחצי ממחירי אותו הביגוד בארץ. היוונים, אלו שפינו לנו את צפון יוון בהתחשבות נפלאה שכזו וגרמו לנו להרגיש בטיול פרטי, אלו שמהווים את רוב הלקוחות באתר ומציפים אותו בעונות כתיקונן, פשוט שומרים את הכסף בבית. זו גם הייתה הנקודה שנדמה שאי אפשר להמשיך בטיול מבלי לנסות להבין מה עובר על היוונים.

אביב מאוחר, פריחה בחודש יוני

הפלונטר היווני
זה לא סוד שיוון בפשיטת רגל. יש שיגררו לפופוליזם ויאשימו את אולימפיאדת אתונה אולם אלו שבאמת מכירים יוונים ידעו להסביר שהאופי המקומי ושנים של ועדים חזקים מול ממשלות חלשות הם הסיבה האמיתית. היוונים חיים את הרגע. חסכונות הם דבר נדיר. כשהיווני קם בבוקר הוא חושב מה המדינה תעשה בשבילו היום. כך קמו ועדי עובדים חזקים מאוד שמחזיקים בביצים את המדינה הכורעת ונאנקת תחת חוב של מאות אחוזים מעל התוצר המקומי הגולמי. נתון שמשמש כמדד יעיל לבדיקת חוסנו הכלכלי של איזור.

גיל הפנסיה הממוצע ביוון הוא כבר 61, מהנמוכים באירופה. לכך אחראים בעיקר עובדי המדינה שבשל הסכמי עבר פורשים בגיל 52 לכל היותר. זו הסיבה שהמדינה משלמת בעצם שלוש משכורות על כל משרה ציבורית. לזה שפרש, לזה שעומד לפרוש ולזה שנכנס למשרה.

כמה נתונים יבשים ימחישו טוב את המצב. בגילאים של 30-18 יש 50% אבטלה, ובסך הכל כרגע 18% מהיוונים לא מועסקים. מספר קשה מאוד למדינה מערבית. לכך יש להוסיף כ-300,000 אלבנים שבנו את מפעל האולימפיאדה האדיר של 2004 ונשארו במדינה כעובדים לא חוקיים. לא מעט במדינה של פחות מ-11 מליון תושבים. שנים של התעלמות והזנחה מצד השלטונות גרמו לנאט"ו להעניש את יוון ולחייבה להעניק אישורי עבודה, מעין גרין קארד לאלבנים מחוסרי המעמד, שמצידם נמצאים כרגע בדרך הסלולה לאזרחות.

שוחים בקניונים בצפון יוון

אז איך פותרים את הפלונטר? שאלה טובה. את היווני הממוצע שהפך לילד הסורר של האיחוד האירופי זה לא ממש מעניין. מקומי שנשאל על המצב ענה שהוא מאחל לאנגליה וצרפת לעבור את זה בשלום… אין פטריוטיות מאחדת ביוון, אולי זכר לערי המדינה העצמאיות של העבר, שלמרות שפה משותפת תמיד שמרו על בידולן. אולי בשל הגיאוגרפיה זרועת האיים וההרים שפיזרה ומנעה מן העם המיוחד הזה יכולת אמיתית להתחבר והפרידה כמעט לחלוטין בין אנשי הכפרים ואנשי הערים.

או אולי בשל אלפי שנות שלטון זר ומתחלף שהחל ברומאים, כובשי שאריות האימפריה הגדולה של אלכסנדר מוקדון בערש הספירה הנוצרית. דרך אלף שנים עלומות ונשכחות של היותם חלק אינטגרלי מהאימפריה הרומית המזרחית, שזכתה מאוחר יותר לשם "האימפריה הביזנטית", שמצידה הוכחדה על ידי 400 שנות שליטה עות'מאנית, שדאגה להפריד על מנת למשול. אולי.

מה שבטוח הוא שלמרות עצמאות שהושגה בכוח הזרוע מיד העות'מאנים ב-1822 וכינון מדינה כשארצות הברית הייתה עולל בן 46, המאורעות שעיצבו אולי יותר מכל את יוון המודרנית החלו במאה ה-20 כשהיוונים, שהרימו ראשם סוף סוף כמדינה עצמאית גאה והפכו לנאמנים לתפיסת יוון השלמה (מוכר למישהו?) ניסו לנגוס, די בצדק יש לציין, באסיה הקטנה של האימפריה העות'מאנית המתפוררת של אחרי מלחמת העולם הראשונה.

הניסיון, שצלח לפרק זמן קצר, הקים על היוונים חסרי המזל מנהיג צעיר. אחד, מוסטפא כמאל, שאיחד את שברי הצבא העות'מאני ורמס את החלום היווני להתאחד עם בירתם הנצחית קונסטנטינופול, הלא היא איסטנבול של היום. לקינוח, בחזון מדיני מעורר התפעלות, יזם מוסטפא כמאל, שלימים יזכה לכינוי "אבי התורכים" או אטאטורק בשפתו, חילופי אוכלוסיה של כמיליון וחצי יוונים שגרו באסיה הקטנה ליוון, כאשר יותר מחצי מיליון תורכים עשו את הדרך ההפוכה. הכלל שניסח היה ברור, ולפיכך מבריק: הדת ולא השפה היא שקובעת את הלאום, מי שנוצרי הוא יווני ומי שמוסלמי הוא תורכי. שיטה אכזרית בעיני היוונים תושבי אסיה הקטנה שירדו מנכסיהם וממעמדם הגבוה, אך חיונית מאין כמוה ליציבות משטרו של אטאטורק.

מפלי הגשם הנצחי

השלכת הטרנספר על המדינה בת 3.5 מיליון התושבים של אז, שקיבלה לפתע תוספת אדירה של פליטים, יצרה יוון חדשה. הפליטים הפכו ל"פרולטריון הסחבה". היוונים ה"צברים" האשימו אותם באובדן הטריטוריה ההיסטורית והעוני הגדול הפך רבים מהם למבריחים ופורעי חוק. שכונות עוני רבות צמחו בערי נמל כמו פיראוס וסלוניקי. אתונה, שאוכלוסייתה הוכפלה כמעט בין לילה, הפכה לעיר-מעברה. הבנייה חסרת ההשראה, שנועדה לספק קורת גג לפליטים, עומדת עד היום בניגוד גמור לאקרופוליס הנשגב, שבוקע ממרכז העיר כתזכורת לעם שהציג לעולם פילוסופיה, אדריכלות, אומנות ודמוקרטיה ושהצית את להבת התרבות המערבית.

כמו בהרבה סיפורים דומים של חיי עוני וקושי, גם ביוון צמח אורח חיים מחתרתי ששחרר לחץ ואפשר למדוכאים לשכוח מתלאות היום. תרבות הרבטיקו, פרחחים ביוונית, התפשטה בבתי המרזח והביאה לעולם שירים יפהפיים של דיכוי והתרסה, אהבה וגאווה, שהציוד היחיד שנדרש לנגנם היה כלי ארוך צוואר בשם בוזוקי. וירטואוזיות נגני הבוזוקי שסיגריית חשיש נצחית שמוטה בצד פיהם, בשילוב עם תוף מאולתר מפח זיתים ריק, היוו את פסקול חייהם של המדוכאים היוונים באשר הם. כשהרבטיקו נוגן, גבר בודד פילס דרכו למרכז הרחבה. אף אחד לא העיז להצטרף. כוס משקה הונחה על הרצפה וסביבה הוא רקד. פרחים הושלכו לעברו. בית המרזח היה העולם והוא במרכזו. בחוץ הוא "פרולטריון הסחבה", אולם כאן הוא בטבורו של היקום.

ומה עם הנשים? לא היה מקובל שהן תרקודנה במרכז. את תלאות היום הן פרקו בריקוד חושני אישי, שכלל נגיעות מרפרפות באיברים מוצנעים וזכה לשם ציפטדלי. מיותר לציין שמרגע ההיכרות שערך לנו יזהר עם המושג לא עבר משפט עד תום הטיול שלא כלל את המילה המעוררת הזאת. "באה לציפטדלי?", "ציפטדלי קטן ודי?", "אולי תצפטדי לי איזה ציפטדלי?"… ההבטחה שאם נהיה טובים אולי נזכה לראות את הציפטדלים במועדון באתונה חיממה את הלילות הקרים בהרים.

דגים פורל טריים – מהנהר היישר לצלחת

השנים שלאחר הסכם לוזאן, שהציף את יוון בפליטים וגלל את המכסה על התיישבות יוונית רצופה באסיה הקטנה בת יותר מ-2500 שנים, לא סגו בשושנים. בין השנים 1940 ו-1949 נהרגו כ-700,000 יוונים. מלחמת העולם השנייה, שלקחה את ליטרת הבשר המדממת שלה עם ההתקפות האיטלקיות, ומאוחר יותר הגרמניות על יוון ששוב נכבשה, היתה רק פתיח למלחמה נוראית נוספת, מלחמת האזרחים היוונית. המחתרת הקומוניסטית ניסתה להרים ראשה בעידוד סובייטי וגרמה למהומות עקובות מדם שנמשכו כשישה שבועות והגיעו לסיומן רק לאחר סיוע צבאי בריטי. משאל העם, שנערך בתום המהומות, לא כובד על ידי הקומוניסטים מהצד המפסיד והחלה מלחמת גרילה בת שלוש שנים, שהסתיימה הפעם בעזרתה האדיבה של ארצות הברית, שניסתה למנוע את התפשטות ההשפעה הסובייטית בכל מחיר.

חשבתם שנגמר? ממש לא. בזמן שבישראל חגגו את אופוריית מלחמת ששת הימים נערכה ביוון מהפיכת הקולונלים והארץ עברה לשלטון רודני צבאי, שהסתיים שבע שנים אחר כך, כשאצלנו ליקקו את פצעי מלחמת יום כיפור. השלטון חזר סוף סוף לאזרחים. מה שהם עשו איתו, כבר נכתב בספרי הכלכלה בערך "כיצד לדרדר את מדינתך לתהום", שאחד מראשי פרקיו נכתב בימים אלו ממש.

רק אז, כשניצוצות של הבנה החלו לחבר אותנו לעם העתיק והמיוסר הזה שמארח אותנו בפנים מאירות כל כך הרגשנו מוכנים להמשיך במסע.

במעבה היער. צפון יוון הוא אזור שמכמניו ונפתוליו היו ידועים רק למעטים

ים של פסגות מכל עבר
תושבי חבל אגרפה, שבלב רכס הפינדוס, גאים לספר שזהו המקום היחיד שזכה לחופש מעול השלטון העות'מאני. הסיבה, כפי שנוכחנו לדעת בנסיעת שטח מרהיבה, היא תוואי השטח הפראי והתלול, שגרם לעות'מאנים לסמנו ככתם עלום במפה – אגרפה – "לא רשום" בתרגום מילולי. לא פעם גילינו את סוד המקום כאשר כפרים שלמים צצו לפתע ממרחקים אפסיים לאחר מעקף של שלוחה. דרך העפר התפתלה מעלה מעלה, צמחים רחבי עלים פינו מקומם למחטניים קשוחים, שיודעים להתמודד עם הקור העז. השלג הפך לצפוף יותר ויותר עד שכיסה כל פיסת נוף. האשוחים הפכו לדלילים יותר ויותר עד שגם להם לא נותר זכר. הגענו לקו הדמיוני שמעבר לו הלבן שולט. 1,200 מטר, מסמנים את הסף העליון בו יכולים עצים להתקיים. מכאן הנוף מרהיב. ים של פסגות מכל עבר. 100 כאלו מעל 2,000 מטר יש בפינדוס. שישה חודשים בשנה של חורף. וכרגע, כולן רק שלנו.

את מעבר ההרים של רכס אגרפה עשינו בנהיגת שטח מאתגרת במיוחד, שכללה בעיקר תפילות לכל פנתיאון האלים באולימפוס הקרוב. מזג האוויר היה מושלם, השמיים כחולים ללא רבב ענן והראות נפלאה. השמש, שחיממה מעט את חלקו העליון של מעטה השלג, הפכה אותו לקרח חלקלק. כך נוצרה שיירה מזדחלת במהירות של פחות מחמישה קמ"ש. מעט יותר מזה ולא תעזור בקרת יציבות ושאר טכנולוגיות, הנקיק העמוק בצד הדרך הצרה הראה נכונות נלהבת מדי לקבל את פני המתחכם בברכה.

כמה שעות מורטות עצבים אחר כך נפער לפנינו מחזה שנראה מעט מוזר לאחר מספר ימים מוקפים בהרים. עמק ת'סאליה, מישור רחב ידיים שמשמש כאסם התבואה של יוון מחוסרת שטחי החקלאות. תופעה מרהיבה בדמות מונוליטים אדירים תוחמת אחת מפינות העמק. מטאורה קראו לה המקומיים, לא קשה לנחש למה. חלק מהתרוממויות הסלע האדירות מאכלסות בראשן מנזרים בני מאות שנים המשתלבים בצורה מושלמת עם תופעת הטבע היפה. מונוליט גבוה ודק במיוחד זכה לשם הנשגב "אצבע האלוהים". יזהר דאג להעשיר אותנו בעובדה שמונוליט דומה להפליא בירדן נקרא "זיב פרעון". כל תרבות והדימויים שלה.

סרפנטינות בדרך לפפינגו שבזגוריה

חבל איפירוס סימן את התחנה האחרונה במסע ההררי שלנו. בניגוד למעבר ההרים של אגרפה, מעבר קטארה מודרני וסלול בכביש מהיר. לא ניתן להרגיש את מאות שנות המאבקים על הדרך החשובה, שחוצה את הרי הפינדוס ומחברת את אסיה הקטנה לאירופה. מה שכן ניתן לראות הוא את העושר היחסי לו זכה האזור בעבר. לכך אחראי שליט עות'מאני נמוך קומה ממוצא אלבני בשם עלי פאשה, שכשלא עסק בתחביביו האהובים של השמדת עיירות קטנות על כל יושביהן והטבעת נערות באגם העיירה היפהפייה יאנינה, הראה יכולת אדמיניסטרטיבית מופלאה שהרימה כלכלית את חבל הארץ הקסום הזה. כשצירף פאשה לשלל הזימות שרצו בראשו גם מנת שתן קטנה והחליט להכריז על עצמאות מהעות'מאנים שולחיו, החליטו אלו האחרונים להשחילו בעודו חי על מוט ארוך. הדיון הסוער שנוצר ברכב על היתכנות העניין לא היה מבייש ישיבה שבועית של פרופסור היס.

החיים הטובים, גרסת פפינגו
הכפר פפינגו, בו לנו, מייצג נאמנה את כפרי זגוריה שבחבל איפירוס. סלע הצפחה המקומי משמש כרעפים לגגות הבתים, הדרכים הצרות מרוצפות כולן ועץ דולב ענקי מסמן כנהוג את כיכר הכפר. הר סלעי עצום ומושלג חולש על הכפר כחומה אדירה ומספק רקע רב הוד לבתי האבן הקטנים. את שר הטבעות ניתן היה בנקל לצלם כאן.

היומיים שבילינו בפפינגו זכורים לנו כשיא המסע. ביום מטיילים בניחותא בין פלאי טבע כמו קניון ויקוס, שנחשב לקניון הצר העמוק בעולם, לבין בריכות בדולח נסתרות שגוזלות מעט ממימי נהר הווידומאטיס, שיש אומרים שהוא הצלול באירופה כולה, וממשיכים לכפרים קטנים ומכניסי אורחים. בלילה סועדים סביב אח נעימה של מסעדה מקומית קטנטנה, שגאה בחומרי הגלם הטריים של הסביבה. בלא מעט מקומות מתוירים בעולם נדמה שמאז מרקו פולו לא הוגשה ארוחה מקומית אמיתית. בכפרי זגוריה מצאנו כפריים שנאמנים לאדמתם ומצליחים לזקק את רוח הסביבה באמצעות גבינות הצאן המקומיות, הטלאים והצמחים ההרריים.

גגות הצפחה המאפיינים את הבתים בכפרי זגוריה

שתיים בלילה. כוס וויסקי. הרעד הורגש היטב במועדון דיוגנס באתונה. 1,500 יוונים קפצו כאחוזי טראנס כשהסתיימו הופעות הלהקות הצעירות שחיממו את כוכבי הערב. חושך עטף את הבמה. כוס וויסקי. פיצוץ של אור ועשן גילה את האליל המקומי – אנטוניס רמוס, ששר בסגנון הלאיקו העכשווי, גלגול מודרני של רבטיקו. הקהל הכיר כל מילה. סלים גדושים בפרחים לבנים צצו מכל עבר, נישאים על ידי מלצריות נמרצות. כוס וויסקי. כל חצי שעה לערך עלה על הבמה עדר מלצריות נושאות סלים, שריצף מחדש את הבמה לרגלי הכוכב. 20 אירו לסל וגם אתם תוכלו לזרוק פרחים על רמוס. לפרקים קצת חרדנו לשלומו כל אימת שיווני שרירי במיוחד התמסר מדי לרעיון ההפצצה המוזר הזה. השעה כבר שלוש ורבע. זמן לכוס וויסקי. רמוס מוחלף על ידי הקאנון הוותיק טולוס וסקופולוס. ניקולטה לא נראית לעין. שלוש וחצי. היא בטח רק רצתה להיות מנומסת מול עדת תיירים נלהבת מדי. הוחלט על פיצול כוחות. אספנו כמה חבר'ה ויצאנו לחקור את אתונה עוד קצת. מסתבר שמוזגים וויסקי בעוד כמה מקומות בעיר. בלק אאוט.

בוקר מטושטש. יזהר מביט בי ברחמים. ללא מילים הריץ הנייד שלו תמונות וקטעי וידאו מהלילה החולף. ניקולטה מתחבקת, ניקולטה שרה, ניקולטה בציפטדילי סוער על שולחן. "היא חיפשה אותך", סינן לי בשקט. "התעכבה במשמרת, פספסת אותה בחמש דקות…". "עזוב שטויות" החזרתי לו, "עוד חמש דקות יש לנו ריאיון עם שגריר ישראל ביוון ומיד אחריו עם שר התיירות היווני בהילטון. יש לי המון שאלות על התחממות יחסי יוון-ישראל, בעיקר לאור התקררות היחסים עם תורכיה. אני לא רואה כיצד התעסקות במלצרית מקומית תעזור לי במידע החשוב שאני רוצה להעביר לקוראים בארץ!".