תפריט עמוד

משכנות שאננים וימין משה – טיול לילי

עיון בעיתונים ארץ ישראלים מהמאה ה-19 מגלה כמה פרטים פיקנטיים על משה מונטיפיורי ופעילותו לייסוד שכונות מחוץ לחומות ירושלים. אפשר להרהר בכל אלה במהלך טיול לילי במשכנות שאננים ובימין משה, ולהתמוגג מהיופי

מדי פעם, כשנחה עלי רוח החטטנות, אני אוהב לנבור בספרים ובעיתונים ישנים, והנה, כשהתגלגלו לידי כמה כאלה, שעסקו בבנייה היהודית הראשונה מחוץ לחומות התורכיות של ירושלים העתיקה, נחה עיני על סיפורה של משכנות שאננים, שאת הקמתה מימן הברון משה מונטפיורי מכספי קרן הנאמנות של עיזבון השופט היהודי יהודה טורא מניו אורלינס. בחיוך גדול דליתי את הפרקים הבאים, והם כאן כלשונם, כפי שנכתבו לפני יותר מ-150 שנה, על ידי יחיאל ברי"ל בעיתון "המגיד", בט"ז במרחשון תרכ"א (1860):

"השר הצדיק משה מאנטיפיארע רחש לבו דבר טוב; לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים. הוא אמר לבנות ויבן. זה שנה החל ליסד את הבתים ועתה התכוננו לשבת. שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית – בית תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה, על ידי פאמפע יעלו המים. החצר והבתי כסאות אחורי הבתים".

וזאת יש לזכור: יהודי הרובע שבתוך החומות לא העלו על דעתם להתגורר מחוץ לחומות, במקום ששוכנים בו שדים מן המדבר, כדברי הרב סלאנט ליואל משה סלומון. מונטפיורי הנדיב ניסה לפתות את היהודים להתגורר בבית האבן הנאה שבנה, ואף הבטיח לשלם למסכימים שכר טרחת מגוריהם מדי חודש, ובלבד שיתגוררו. הסכימו מי שהסכימו ואכן גרו במקום, אלא רק בשעות האור. עם רדת הערב ובטרם ננעל שער יפו, מיהרו לחזור אל מחסה החומות.

השר הנדיב בנה לשכונתו טחנת קמח, כמסופר ב"המגיד", שנה קודם לכתבתו של ברי"ל:

"השר משה מאנטיפיארע יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלם לטובת אחיו עניי העברים לרגלי הר ציון… תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בריחיים של יד…. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ולאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע".

אלא שמסתבר שלא היה פשוט לפעול מפעלות כאלה בירושלים. וכה מסופר בהמשך הכתבה:

הבנין נבנה לתלפיות בכל ההמצאות ותחבולות החדשות. כנפי הריחיים מסבבים בעז ארבע אבנים גדולות מאוד. בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קנאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח".


הגגות האדומים של שכונת ימין משה, וברקע – טחנת הקמח שקוללה נמרצות | צילום: Israeltourism

היום, ממרחק הדורות הגדול הזה, קשה לדעת אם המארות צלחו אם לאו. בפרוטוקול ההיסטורי היבש נמסר, שאבני הריחיים הכבדות היו זקוקות לרוחות האביב הסוערות של מישורי צפון אירופה כדי לסוב על צירן ולטחון. ומשהתברר שהבניין אמנם לא נהרס כתקוות המקנאים, אך הריחיים לא סובבות ברוח הקיץ הקלילה של ארץ ישראל, טרחו והחליפו את אבני הריחיים בקלות יותר, ואז הסתבר שהריחיים הקלות לא יכלו לקשיותם של גרגרי התבואה הקשוחים, היבשים והצמוקים של ארץ התלאובות הזו.

בתמוז תרל"ה (1875) ירד מונטיפיורי מהאונייה שהביאה אותו ליפו. יותר משלושה שבועות התארכו עד שהשר הגיע לירושלים. צירי מרכבתו רוסקו בדרכי החתחתים של הארץ והוא נטשה ככלי אין חפץ ביפו. כמאה שנים חלפו עד שמצאוה זרוקה וחבולה ושיפצו אותה כדי להביאה למשכנות שאננים ולהציגה כמוצג מוזיאוני. גורלה של הכרכרה לא שפר עליה גם בסוף המאה ה-20 והיא נשרפה במקום הצגתה. אבל עם מרכבתו או בלעדיה, אנשי ירושלים יצאו מגדרם בבוא מונטפיורי לעירם. ב"חבצלת" מכ"ז בתמוז תרל"ה (1875) כתוב:

"היום הראשון לשבוע זה, יום שמחה וגיל היה לנו, קול תשואות שמחה ומצהלות ששון נשמעו בחוצות ירושלם, קול אנשים רבים לבושים בבגדי מועד משתקשקים ברחובותיה, קול ילדי ישורון שרים שירי כבוד ותהילה – ביום הזה הופיע נשיא אלוהים, השר הצדיק סיר משה מאנטיפיארע בקרב העיר"…

ובעודי תוהה האם השמחה רבה משום שאחרי משכנות שאננים וטחנת הקמח שלה, יצאו יהודי ירושלים מן החומות בהמוניהם כדי לבנות את בית ישראל ונחלת שבעה וימין משה ובאה התבונה לקדקודי האנשים מן היישוב הישן, עד שרצו בעקבות מפעלותיו של השר ושינו את פני ההיסטוריה היהודית עם פתח תקווה וכפר סבא וגו', אלא שאין הדבר ממש כך. על אף שאכן, כל הדברים המופלאים האלה נתרחשו אחרי שמונטיפיורי זרק את האבן הראשונה למים. אך הסיבה המופלאה לעליצותם של בני יפו וירושלים נוכח זיו פניו, היה כפי הנראה ארצי הרבה יותר מן האהבה שהרעיפו עליו. "הצפירה" מי"ד באלול תרמ"ה כותב:

"ירושלם כ"ו מנחם אב, שבוע העבר הודיע הטעלעגראף בשפת עבר ממות השר הצדיק מאנטיפיארע וירבו העם לבכות בכי גדול, כי פונטין למאות אשר נשלחו על ידו הגיעו מהשר ירושלימה שנה בשנה, ועתה שבתה המדהבה. ינחם השם עמו ומחה דמעה מכל פנים".

סמוך למשכנות שאננים, שהפכה למוסד מכובד המאכסן אמנים ואנשי רוח ומארח פעילויות תרבותיות שונות, נמצאת שכונת המגורים העתיקה ימין משה, שנבנתה שנים ספורות אחרי משכנות שאננים. מיד אחרי מלחמת ששת הימים היא התרוממה ממצבה העלוב כשכונת עוני על קו הספר הסוער והירוי של ירושלים בין השנים 1948 ו-1967, כאשר תושביה החלשים מבחינה כלכלית וחברתית פונו ממנה לטובת בעלי יזמה וממון, אשר שיקמו וייפו את השכונה לאין שיעור.

ומה בלילה?
יופייה הלילי של ירושלים הוכר כבר על ידי משוררים קדמוניים. לילה בימין משה ומשכנות שאננים, אם אינו מתמצה בבילוי באחת המסעדות או בבתי הקפה בסביבה, ואם הלילה הירושלמי לא קר מכדי להפיק את מלוא העונג הלילי, כי אז נכון הוא לסובב את משכנות שאננים לאט ובנחת, להיכנס אל סמטאותיה של ימין משה הסמוכה ופשוט להתמוגג מהיופי העולה מבריכת הסולטאן המוארת, מצריחי כנסיית דורמיסיון שמעבר לבריכה, מאורות החומה באזור שער יפו וממצודת המגדלים ("מגדל דוד").

מפת ימין משה ומשכנות שאננים:


לחצו להגדלה

 

 

לקריאה נוספת:

ירושלים של אמצע: בעקבות יהודה עמיחי 
ירושלים של אמצע: בעקבות יהודה עמיחי
את רוב שנותיו העביר המשורר יהודה עמיחי בירושלים, אותה הוא ראה במלוא מורכבותה. הצעה לסיור קצר בעקבות חייו ושירתו


אביב בישראל - ממעוף הציפור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.