תפריט עמוד

חוף הבונים – דור: ביום ובלילה

סיפורה של המצודה עגולת המגדלים בכניסה למושב הבונים מתחיל במאה השמינית, בתקופה שבארץ ישבו ערבים עם צבא יבשה חזק, אשר כבש זה עתה את כל המזרח התיכון. אבל, כעכברי יבשה אמיתיים שבקושי ידעו אז מהו ים, הם היו אחוזי בהלה, שמא מן האופק יגיחו ציים של ספינות מפרש ומשוט, עמוסות בחיילים ביזאנטיים נוצרים, שליבם מר על שהפסידו את ארץ ישראל לערבים.

להגנת החוף הקימו הערבים מצודות, שמו עליהן תצפיתנים חמושים, ציידו אותם בשופרות, כדי להזעיק שמיים וארץ בעת הצורך, וגם נתנו בכליהם סמרטוטים טבולים בחומר דליק. כאשר השומרים זיהו אוניות פשיטה נוצריות כאלה, מיד היו תוקעים בשופרות, מדליקים לפידים ומתפללים, שהתגבורת מהיבשה תבוא בזמן.

הנה, כזאת היתה גם מצודת הבונים, שאפילו את שמה העתיק המקורי איננו יודעים. כמה מאות שנים אחרי האירועים הסוערים האלה הגיעו לארץ הקודש הצרפתים הצלבנים, ומאז אנחנו יודעים את שם המצודה – כפרלט – שישב בה אציל. הוא היה כפוף לרוזן מקיסריה הסמוכה ואת אדמותיו עבדו כפריים מהסביבה. ברבות הימים ואחרי שהצלבנים בארץ חוסלו סופית, לפני יותר מ-700 שנה, הפך המקום לכפר דייגים ערבי – כפר לאם. משברחו אלה ללבנון במלחמת העצמאות, הוקם כאן, סביב המבצר, המושב השיתופי הבונים.


חוף הבונים. השכם בבוקר מושל כאן השקט, בצהריים מתחילה סימפוניית ציפורים וחרקים, בלילה עולה מנגינה של קרקורי צפרדעים | צילום: בר עמיר, ויקישיתוף

דרך מלבינה בשדות, בין הבונים לגבעת כורכר חשופה למדי, על חוף הים ממש. היא צולחת את מסילת הברזל, בדיוק בנקודה ששם נספו ילדי בית הספר מפתח תקווה מפגיעתה של רכבת נוסעת, במה שנודע כאסון הבונים. בשעות בוקר מוקדמות מושלים כאן השקט והבדידות, ומאוחר יותר, משהחום מתחיל לעלות מהאדמה, מתחילה הסימפוניה האין סופית של החרקים והציפורים.

בלילות הירח, עת שהרומנטיקנים ימצאו עצמם על הדרך הזו, עולה המנגינה הלילית הנצחית של הקרקורים החדגוניים של זכרי הקרפדות והצפרדעים המתגעגעים למשהו יותר ארוטי מסביבת חייהם הלחה, וצוויחותיהן הקצרות והחדות של השממיות, אשר זוללות בכל פה את היתושים והעש אשר מסתחררים בין העשבים.

חוף הים ליד גבעת הכורכר שבקצה הדרך גודר, משל היה חלקה פרטית השמורה לבעליה בלבד, ומתחת לגבעה יש בסלע הכורכר מערות טבעיות מלאות בים. כמעט כל אחת מהן זכתה לכינוי "המערה הכחולה", אלא שמדי כמה ימי רומנטיקה מתרגשות על המערות האלה צרות צרורות כמו זיהומי נפט וזפת. חלק מהן הופך למצבור מייאש של שקיות פלסטיק, בקבוקים וכלי פרש שונים ומשונים ואז הכחול נעכר ועמו היופי.

מן המערות ודרומה מלוות גבעות כורכר את קו המים, מחוספסות וחדות ועמוסות בגושים צפופים, אך צנועים למראה, של שיחים נמוכים ואפרפרים, ענפיהם מעוצים ועליהם מעטים. למדרך הרגל על השיחים עולה מהם בבת אחת פתאום גל משכר של בושם אוריינטלי. אלו שיחי קורנית מקורקפת, שהיא לא רק תבלין ובושם, אלא רפואה לכל כאבי הראש האפשריים, לכל סוגי כאבי השיגרון והפרקים וכיוצא בזה, ויפות מהכול הן חבצלות החוף הגדולות, שפורחות כאן בשלהי הקיץ, נפתחות בין הערביים ככלות ענק לבנות, שרועות על יצועיהן בפיתוי גדול, לקרוא למחוללי האהבה הליליים שלהן – הרפרפים ארוכי לשון הצוף.

אחת המערות הרבות לאורך החוף שהתמלאו במי ים | צילום: david55king, flickr

את הגבעות המלוחות וזעופות המגע חוגרות טבלאות סלע טבולות במים. אין הן אלא מוזיאונים חיים לאצות, לדגים ולרכיכות ים שונות, ונוגעים לא נוגעים בהן – מפרצונים של חול לבן אשר מעל אחד מהם זרועים שרידי עיר הנמל הכנענית-ישראלית-פלשתית-יוונית-רומית – דאר (דור).

על-פי מה שמצאו כאן הארכיאולוגים, היתה העיר מיושבת מאז כ-3,500 שנה לפני זמננו ועד לפני כאלף שנים. שנהאת, שליח נכבד של פרעה, אי שם לפני כ-3,400 שנה, חנה כאן ושנא כל דקה בשל זדון ליבם של אנשיה ונכלוליותו של מלכה. מן התנ"ך יודעים, שיהושע הביס את מלך דור, אך לא כבש את העיר. זו נפלה בידי יהודים רק בימי דוד. בנו שלמה אמנם הפכה לבירה אחת הפרובינציות שלו אך כנראה שטיהור אתני לא נעשה שם, ועל כן מאז היתה פעם של יהודים ופעם של גויים, ותמיד היתה עשירה.

כל השמחה הזו הסתיימה כאשר דאר חדלה להיות עיר נמל גדולה, כי הורדוס הקים לידה את נמל קיסריה. וכך היא דעכה ודעכה, ומלבד העובדה שבתקופה הצלבנית קצרת הימים עמדה כאן מצודה נוצרית בשם קסטלום מרל, שום דבר לא מנע את דרדורה אל התקופה העותומאנית, שאז נבנה פה כפר דייגים פלסטיני קטן – טנטורה, וגם הוא כידוע כבר איננו. בחפירות הארכיאולוגיות, שנערכו במקום ברבות השנים, נמצאו שרידי הנמל העתיק, מערות קברים, מקדש הלניסטי, תיאטרון רומי, כנסיה ביזנטית גדולה ומפוארת, מצודה צלבנית ומסגד.

מה בלילה
אם הים שקט, יש ליטול פנס, לרדת אל משטחי הסלע הטבולים. אין טוב מלהשתופף בשקט על הסלע ולהאיר אל תוך המים. לתמנונים יש עיניים ענקיות, והן מחזירות אור כמו פנסי זרחן ירקרקים ואדמדמים, ומיד הם כבים כשהתמנון נעלם בבהלה בתנועת שמלה מתנפנפת. גם לדגיגים אחרים, מאלה שחיים על פני משטחי הסלע המוצפים, יש תאים זרחניים במקומות שונים בגופם, וגם הם מייפים את אפלת המים בקצה הסלע על גבול העומק.

בימים שבהם פורחת חבצלת החוף – בסוף הקיץ – מסע החרקים המאביקים אותה בלילות ירח, הוא כמעוף של פיות מסיפור אגדות של ילדים.


 

 

לחצו להגדלה

לטייל עם אופניים בנגב

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.