טרק להר הגעש פינטובו, פיליפינים

במשך מאות שנים היה הר הגעש פינטובו (Pinatubo), חלק משרשרת של הרי געש במערב האי לוזון שבפיליפינים, רדום ועל מורדותיו צמחו יערות עבותים. ביוני 1991 התפרץ ההר באחת ההתפרצויות הגעשיות העזות אי פעם. מיליארדי טונות של אפר ולבה הועפו לשמים ולמרחקים, גרמו לסופות גשמים עזות, ובעקבותיהן מפולות בוץ געשי אדירות. לאחר שההר נרגע, נוצר בלועו אגם געשי, שמימיו בצבע טורקיז שובה עין ולב.

את המסע לפינטובו התחלתי השכם בבוקר מהעיר טרלאק (Tarlac). הצטרפתי לקבוצה קטנה שהתארגנה לטיול, ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בג'יפ ישן, דחוס בין כמה צעירים מגודלים. הדרך מתחילה בבסיס חיל האוויר האמריקאי קלארק, שניזוק מאוד בהתפרצות הר הגעש. המחסום מורם ואנחנו יורדים אל ואדי רחב, שבקרקעיתו זורמים נחלים קטנים, לעיתים מתחברים ולעיתים מתפצלים. הג'יפ מקפץ על האבנים, והנהג, שמשתדל למצוא את הדרך בין האבנים, לרוב פשוט מוותר ונותן לרכב למצוא את דרכו. בתום 25 ק"מ, כשהגוף עדיין לא נרגע מהחיבוטים והקפיצות, אנחנו יורדים מהג'יפ ומתחילים ללכת.

ארץ בראשית. נופים פתוחים בדרך אל ההר

תוואי הדרך לא פשוט, והשמש אינה חסה עלינו. חם מאוד והעיניים מתקשות להתרגל לבוהק החזק המוחזר מהאבנים הלבנות. המלווה המקומי כבר מזמן הוציא חולצה מהתרמיל הקטן שעל כתפו ובמיומנות רבה עטף את ראשו, כך שרק עיניו נראו מבעד לפתח קטן. כובע אמנם מגן, אך משאיר חלקים נרחבים של העורף והפנים חשופים.

בעקבות האסטרונאוטים
בנחל הראשון, אחד מארבעה בהם נתקלנו בדרכנו, אני מתיישב כדי לחלוץ נעליים, אך המלווה מסביר שאין בכך טעם: הדרך עוברת בין אדמה יבשה למים וחוזר חלילה, וחבל על המאמצים. הצעד הראשון עם נעליים בתוך המים קשה, אבל עד מהרה מתרגלים להליכה מלווה ברעשי סקוויש-סקוויש.

אנחנו חוצים מעיינות ומבועים, מדלגים על אבנים, נעזרים אחד בשני כשזרם המים חזק או כשהאבנים אינן יציבות מספיק. כשמגיעים לשטח יבש, הלהט והחום גורמים לנו להתגעגע למים שקיררו את הרגליים. הדרך כולה משובצת אבנים באינספור גוונים של אפור ולבן, כסף ושחור. צבעי האבנים מסמנים את הנתיב בו עשתה הלבה במורד ההר. פה ושם יובלי מים צבועים בצבעים עזים של כתום, סימן להצטברות מינרלים, ויש גם פלגים שמימיהם נראים נקיים ומזמינים להכניס יד ולהרטיב את הפה. אך המלווה מסביר כי אסור בתכלית האיסור לשתות מהמים, הם רעילים. כתוצאה מההתפרצות, המים החומציים עלולים לגרום צריבות בחלקים פנימיים של הגוף עד כדי חירור הקיבה.

ציור של הטבע: מים כתומים וירוקים, סלעים בגווני אפור וכסף

אני צועד בין אבני הלבה הקרושה ומרגיש כמו האסטרונאוטים שפסעו בצעדים מגושמים על הירח. פה ושם נראה עשן אפרפר-לבן מיתמר מבעד לסדקים באדמה, גזים הכלואים במעבה האדמה עושים דרכם החוצה. במהלך כל הטרק הרגשתי כאילו הטבע בוחן את מעשינו בשבע עיניים, והיה אם נחרוג ממה שהטבע מוכן לסבול, ההר ישוב ויתפרץ ואיתו הגשם החומצי, מפולות הבוץ והשיטפונות.

מוקסם מהדרך, לא שמתי לב שאנו מטפסים בעלייה תלולה מזה זמן רב, קירות הוואדי הולכים ונעשים צרים, ובכל מקום מבחינים בסימני בלייה. בקרקעית ניתן להבחין בסימני השיטפון העז ששטף את הוואדי בעונת הגשמים האחרונה – גזעים יבשים ששורשיהם מביטים בתחינה לשמים ובולדרים ענקים שנתקעו בערמות.

משחקי אור וצל נופלים על קירות הר הגעש פינטובו

לאן נעלמו החיות?
שלט קטן עם המילים "כאן מתחיל הטרק להר הגעש" מעלה חששות להמשך הדרך, אבל להפתעתי הדרך אינה קשה, למרות העלייה התלולה. השביל עובר לצד הנחל ומעלינו צמחייה עבותה ומצלה מקרני השמש. מוזר שאין כאן בעלי חיים ובעלי כנף, אבל גם כאן ההסבר נעוץ במים החומציים, שיש מאוד להיזהר מהם. אני עולה במתלול, מטפס על כמה מדרגות חצובות באבן, ולאחריהן נגלה יפי הטבע במלוא הדרו: טבעת הרים גבוהים עוטפת את לוע ההר, המלא עד גדותיו במים בגווני טורקיז וכחול.

אנחנו יורדים ב-177 מדרגות עד קו המים. אני מוותר על שחייה לטובת נמנום על גדת האגם. מלבדנו אין כאן אדם. שוב אני חושב לעצמי כמה טוב שאני מטייל מחוץ לעונה. לא רק שהמחירים באכסניות נמוכים, אין תורים, אין קבוצות, רק אתה ועוד כמה משוגעים.

מי הטורקיז הנפלאים באגם שבלוע הר הגעש

אני מתעורר לקול צחוק פרוע, פוקח עיניים ורואה את שני האוסטרלים שבחבורה, גברים מגודלים, שכל חלק מגופם הערום למחצה מכוסה בכתובות קעקע. הם מספרים כי הם גרים באי קטן בין פפואה ניו גיני לאוסטרליה. למרות שקשה להבין את המבטא שלהם, הצחוק שלהם אוניברסלי ומדבק מאוד.

אחרי הרחצה באגם, אנחנו מתחילים את הדרך חזרה אל הג'יפ, מרחק של כ-12 ק"מ. האוסטרלים פוצחים בריצה מהירה במורד הדרך, וגם אנחנו, שמעדיפים ללכת, מתקדמים במהירות בירידה. בסופה, אני עוצר לשתות מברז, סוף סוף מים טובים לשתייה.

הכותב מסתכל בעיניים כלות במים האסורים לשתייה

קוקה קולה באמצע שום מקום
אנחנו הולכים בנופים שמזכירים את הנגב. השמש קופחת מעל, העיניים מסומאות מהבוהק, הליכה של כשעה, וכמעשה כשפים, בלב השממה מתגלה לפתע סוכה רעועה עשויה ענפים יבשים. בסוכה שני גברים שחומי עור המוכרים פחיות שתייה קרה מתוך צידנית, על הרצפה ביניהם מרצדת מדורה ומעליה מתבשל אורז בסיר קטן. בצד שני, כלבים שדופים וישנוניים, שפוקחים עין תורנית. למרות שאיני נוהג לקנות פחיות שתייה, רחמיי נכמרו על יושבי הסוכה והחלטתי לשבת במחיצתם כמה רגעים ולשתות קוקה קולה. מיד גם האוסטרלים המקועקעים, שהיו הרבה לפנינו, חוזרים בריצה ומתיישבים גם הם, והסוכה כמעט נופלת מהד צחוקם.

חקלאים מקומיים

בתום הפסקת השתייה הקצרה, אנחנו חוזרים לג'יפ ומתחילים את הדרך הקופצנית בחזרה לפתח הוואדי. נרדמתי, תשוש ומרוצה, אך מדי פעם אבן זו או אחרת שהג'יפ קיפץ מעליה העירה אותי משנתי. בין נמנום לנמנום, אני מבחין בכמה ילדים עם ילקוטים על גבם. היכן הכפר שלהם? כמה קילומטרים הם עושים בכל יום, ובאיזה תנאים? ומה קורה בעונה הגשומה? נותרתי בלי תשובות, רק עם תהיות.

כשהגענו לסוף הדרך נפרדתי לשלום מחברי הקבוצה ומיהרתי לעבר מיניבוס, שעל שמשתו הקדמית התנוסס שלט – מנילה.

לקריאה נוספת:

הפיליפינים: טרסות האורז של בנאו בסוף כל עלייה מחכה ירידה, והיא לא בהכרח קלה יותר. מסע רגלי מאתגר בין טרסות האורז המופלאות של האי לוזון בפיליפינים מגלה נופים יפים פי כמה וכמה מכל גלויה, וגם מעורר מחשבה על אנשים שחיים הרחק מכל דרך סלולה