תפריט עמוד

פרובאנס – בעקבות טרטרין

לגרמנים יש הברון מינכהאוזן, לספרדים דון קישוט, ולצרפתים טרטרין - בדאי מוג לב, בן העיירה טרסקון שבפרובאנס, פרי מוחו הקודח של הסופר אלפונס דודה. זהר ויעקב שביט יצאו לדרום צרפת בעקבות גיבור שלא נלחם בטחנות רוח

גדולי הגוזמאים באו מעיירות קטנות. על מקום מגוריו של דון קישוט איש לה מנשה אומר סרוונטס כי "בשמו איני רוצה להיזכר" בשל עליבותו, ואילו הברון מינכהאוזן יצא להרפתקאותיו המופלאות מהעיירה בודנוורדר שעל גדות הנהר וזר, עיירה קטנה לא הרחק מהנובר, הנקראת היום על שמו – מינכהאוזנשטט (Münchhausenstadt). גם בן דמותם הצרפתי, טרטרין (Tartarin), שכונה "מלך טרסקון", יצא למסעותיו באלג'יריה ובאלפים השווייצריים מעיירה קטנה ושמה טרסקון (Tarascon).

טרסקון היא עיירה בת כ-13 אלף תושבים השוכנת על הגדה המזרחית של הנהר רון (Rhône), שבמערב פרובאנס. תייר ישראלי שתהילתו של טרטרין לא הגיעה לאוזניו רק חולף לידה בדרכו מאוויניון לארל. היא מפורסמת במצודה שבה (Château de Tarascon), שעיקרה נבנה במאה ה-15, ויש בה מוזיאון טקסטיל מעניין ומומלץ. בכל יום ראשון האחרון בחודש יוני נערכת בעיר מאז 1474 חגיגה ססגונית (Fêtes de la Tarasque) לציון הריגתו של היצור המפלצתי טרסק, שעל שמו נקראת העיר. טרסק נהג להגיח מן הנהר ולטרוף עוברים ושבים, עד שמרתה הקדושה התיזה עליו מים קדושים ושמה קץ לסכנה. מאז שנת 1975 חוגגת העיר באותו היום גם את שובו של טרטרין ממסעו באלג'יר. כך התחברה האגדה העתיקה על מפלצת עם אגדה חדשה על על בן העיירה הדגול, טרטרין.

בכל חודש יוני חוגגים בטרסקון את שובו של טרטרין מהרפתקאותיו באלג'יריה. הגיבור מוג הלב צועד בראש תהלוכה עליזה, כשלמתניו חגורת הכדורים ולראשו מצנפת אדומה

תיירים שהגיעו לעיר בעקבות טרטרין ביקשו לבקר בביתו – בית פרובאנסלי טיפוסי, עם גג רעפים אדומים. פרנסי העיר החליטו לספק את דרישת המבקרים, ובשנת 1985 רכשו בעבורו בית מן המאה ה-19 בשדרות איטם (55 bis boulevard Itam), שצויד ברהיטים ובבגדים בני התקופה, בכלי נשק ובפוחלצים, וגם בעדויות ובמסמכים שונים המעידים על הקריירה הספרותית שלו. מאחורי הבית ניטע גן גדול המשחזר את גנו האקזוטי של טרטרין, ובו עץ באובב, עצי קוקוס, מנגו, דקלים ושיחי בננות, גן שהעניק לאורחיו של טרטרין תחושה שהם נמצאים באפריקה המשוונית.

טרסקון אינה העיר היחידה שהתודעה העצמית שלה, ובעיקר מקומה על מפת התיירות, נשענים על דמות ספרותית. כדי שדבר כזה יקרה צריכים ספרים לזכות להצלחה גדולה, והגיבור – לזכות בחיים שמעבר לדפי הספר. טרטרין זכה לכך בזכותו של אלפונס דודֶה, הסופר בן המאה ה-19, שהנציח את מעלליו בספרים "טרטרין איש טרסקון" ו"טרטרין בהרי האלפים". הספרים נעשו פופולריים מאוד, עובדו לבמה והוסרטו, תורגמו לשפות שונות וגם זכו לחיקויים. בשביל הקורא הצרפתי היה טרטרין לבן דמותו המקומי של דון קישוט, אבל אל תתבלבלו: מדובר בדמות שונה ממנו בתכלית.

הוא לא צד אפילו ארנבת
דודה, שהשתקע בפריז ב-1857, היה עיתונאי, סופר ומחזאי פורה, ובשנותיו האחרונות זכה לפרסום ולהצלחה, בעיקר בזכות "הרפתקאותיו המופלאות של טרטרין איש טרסקון" ו"מכתבים מן הטחנה". הספר הראשון ניזון מרשמיו מהמסע שערך בחורף של 1862-1861 באלג'יריה, ואילו האחר הושפע מהמפגש שלו עם המשורר הפרובאנסלי פרדריק מיסטרַל, שעורר את התלהבותו מהחיים בדרום צרפת.

לא רבים מקוראי העברית מכירים את טרטרין, גיבורו המפורסם ביותר של דודה, אולי משום ששמו לא הפך שם נרדף לבדאי וגוזמאי, כמו הברון מינכהאוזן, או לאדם החי בתוך המציאות שבדה, כמו דון קישוט. גם העלילות שבהן היה מעורב לא היו מסעירות או דמיוניות במיוחד, ואולם, דווקא משום כך, טרטרין הוא גיבור אנושי יותר ואמיתי יותר משני האחרים.

פסל של היצור המפלצתי טרסק שעל שמו נקראת העיר

אמנם, כמו דון קישוט, גם טרטרין השקיט את צמאונו להרפתקאות באיסוף כלי ציד, התהדרות בלבוש של צייד ובעיקר בניסיונות חוזרים ונשנים להפוך את סיפורי המעשיות שלו למציאות. אלא שבמקרה של טרטרין, אין הדברים אמורים בבן אצילים, אלא באדם ש"בנפשו התמזגו דון קישוט וסנצ'ו פנסה", כך אומר עליו דודה. יותר משהיה מלא התלהבות אבירית ושאיפה לעלילות גבורה, היה בדאי חביב שאינו מזיק לאיש; פרובינציאלי, כרסתן, נהנתן, תמים ומוג לב, שלא יצא מעולם מתחומי העיירה. טרטרין לא העז לחצות אפילו את הגשר העובר מעל לנהר שבעיירה, ומובן שלא הרחיק עד מרסיי. הוא אפילו לא צד ארנבת מימיו – הארנבת היחידה שנותרה בטרסקון הייתה ערמומית מדי עבור ציידי העיירה – ואריה אמיתי ראה רק בקרקס שנטע את אוהלו בכיכר הארמון. הצורך לתת ממש לסיפורי המעשיות שהרבה לספר ולגינוני הגבורה שהפגין הם שדחקו אותו בסופו של דבר לעשות מעשה ולצאת לציד אריות בהרי האטלס כדי לא לאבד את אמונם של תושבי טרסקון.

לא נתאר כאן את כל עלילותיו המופלאות והמביכות של טרטרין באלג'יריה. נספר רק כי אחר צהריים אחד יצא לבדו, מצויד ברובה ועמוס באוהל, אל המדבר, כלומר לפאתי העיר, ולפתע חש בריח של אריה באוויר. טרטרין, בעל הניסיון הרב בציד שפנים, הבחין פתאום במשהו שנראה לו שחור וענקי. "טרטרין איש טרסקון השתתק… היצור התכופף, רחרח את הקרקע, זינק, התגלגל, נסוג בדהרה, ואחר כך חזר ונעצר בבת אחת… זה היה האריה, לא היה לו צל של ספק!… עכשיו כבר היה אפשר להבחין בבירור בארבעת טלפיו הקצרים, ברעמת הצוואר הנהדרת שלו ובשתי עיניים, שתי עיניים גדולות שצצו באפלה… הוא כיוון את נשקו לעברו אש! פאף! פאף!… זהו זה. אחר כך זינק לאחור וסכין הציד באגרופו. ירייתו של איש טרסקון נענתה ביללה נוראה". האם יש צורך לומר שחיית הטרף האימתנית לא היתה אלא חמור ננסי, שכמותו נפוצים הרבה באלג'יריה?

טרטרין עבר עוד הרבה הרפתקאות מדומות, ולבסוף חזר לטרסקון בלוויית גמל שנכרך אחריו, ושאותו הציג בפני תושבי טרסקון כעד נאמן למסעות הציד שלו. מה קרה לגמל בטרסקון? האם חי בגן הטרופי שבחצר הבית? זאת לא נדע. מכל מקום, טרטרין לא נתפס כשקרן, וזאת כפי שכותב דודה – בכל מה שהשמש הים תיכונית נוגעת "היא נוהגת בהגזמה" מצד אחד ו"מלבינה כל שקר" מצד אחר.

חגיגות לציון הריגת המפלצת טרסק, שנהגה להגיח מהנהר ולטרוף אנשים

הטוחן הזקן ומעשה השדים
ספר אחר של דודה זכה להצלחה רבה גם בקרב קוראי העברית כבר בתחילת המאה העשרים. מדובר בקובץ הסיפורים "מכתבים מן הטחנה" (Lettres de mon moulin). תעשיין הטקסטיל וחובב ציון א"ש הירשברג מספר בספרו "ארץ המזרח" (1900), שמצא בספריית אחת המושבות ספר של אלפונס דודה (לצד ספרים של אמיל זולה, אז'ן סי ו"חבריהם הצרפתים"). כוונתו ככל הנראה לספר "מכתבים מן הטחנה". הקורא מצא במכתבים תמונה אידילית של חיי הכפר ושל נופיו: תיאורים מתפעמים של העדרים החוזרים מן המרעה, של תפוחי הזהב מזן ולנסיה, היפים והאדומים, שתוכם מלא עסיס ארגמן, הגדלים מתחת שמי הים התיכון הצחים. גם שבחי האור, השמש, היין, הזיתים, הלבנדר וגגות הרעפים דיברו ודאי אל לבו. ואכן, תיאורי הנוף של ה-Midi – המרחב הים תיכוני של צרפת – כמו גם מראות ארל הציורית וערבות המרעה של ביצות קמארג (Camargue) – הם מציורי הנוף היפים ביותר של פרובאנס, עוד לפני שנפוץ שמעו של האזור הזה ברבים והביא אליו נחילי תיירים.

המיתוס של פרובאנס הרומנטית-אוטופית המלאה בבני אדם מהטיפוס ה"טרטריני" זכה לתחייה, בעיקר במדריכי תיירים. ואולם, נזכור, הפסטורליה הים תיכונית לא מנעה מטרטרין לנסות להימלט מהמקום על כנפי הדמיון. ההיפך הוא הנכון. העיירה הסמוכה לטרסקון, פונוויי (Fontvieille), התקנאה בשכנתה, שיפצה טחנת קמח ישנה, קראה לה "הטחנה של דודֶה" (Moulin de Daudet), הפיצה את הסיפור שכאן כתב דודה את הספר, והפכה אותה למוזיאון קטן. טחנת הקמח היא אתר של נוסטלגיה לכפר הטבעי שממנו הביאו אליה שיירות של חמורים את החיטה, עד ששמה לה קץ המודרניזציה בדמות טחנות המופעלות בקיטור. הטוחן הזקן, אבא קורניל, שהטחנה שלו עתידה להיסגר בגין אותן טחנות חדישות, מכנה את הקיטור "מעשה שדים". כנפיהן של מאות טחנות הקמח חדלו להסתובב מעל לחורשות האורנים, ורובן נהרסו. כדאי לטפס אל הגבעה שעליה עומדת הטחנה. לא הרחק משם נמצאת טירת מונטובן (Château de Montauban), שהיתה ביתו של דודה החל משנת 1864, ויש בה היום מוזיאון קטן המוקדש לו וגם למוצגים נוספים.

לקריאה נוספת:

פרובנס בעקבות ואן גוך
פרובאנס בעקבות ואן גוך
את שנותיו האחרונות העביר וינסנט ואן גוך בדרום צרפת, בין ארל לסן רמי. האור והנופים המופלאים עדיין שם, וגם היום זוהי סביבה כפרית פיוטית, שרבים מנופיה ומתושביה מזכירים את תמונותיו של הצייר הגדול. אביטל ענבר בדק כיצד מנציח האיזור את זכרו של הגאון המיוסר

___

פרופ' זהר שביט מלמדת ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב
פרופ' יעקב שביט מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב


טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.