תפריט עמוד

קללת הפרעונים: נקמת המומיה

כל האמת על "קללת הפרעונים", שאפפה את אוצרות מלכי מצרים החנוטים בקבריהם: ממותם בטרם עת של חוקרים רבים במהלך גילוי הקברים, ועד לחיידקים קטלניים ופטרייה ארסית שהגנו על מנוחת הנצח של הפרעונים. קווים לדמותה של התעלומה הארכיאולוגית הכי מפורסמת בעולם

הכל התחיל ביום שבו נכנסו החופרים אל קברו של המלך תות־ענח'־אמון בעמק המלכים שבמצרים. באותו אחר צהריים הכיש נחש קוברה את הקנרית של מנהל המשלחת, הארוורד קרטר, ובלע את הציפור האומללה. בהלה פרצה כשהתברר לכתבים הרבים שהגיעו לסקר את פתיחת הקבר, כי על פי מסורת עתיקה היה תפקידו הסמלי של נחש הקוברה, המעטר את כתר הפרעונים, לירוק אש על אויבי המלך.

האירוע המצער הפך במהירות לסיפור מצמרר בתפוצה בינלאומית. בעקבות התקרית הזהירה הסופרת והעיתונאית הבריטית מרי קורלי את ציבור הקוראים: "עונש נורא צפוי לכל הפורצים הנמהרים אל הקבר". כמה שבועות לאחר שפרסמה את האזהרה, נפטר לורד הרברט קרנרבון, חובב מכוניות ועתיקות עשיר, שמימן את חפירותיו של קרטר. הלורד מת מהרעלה שנגרמה מעקיצת יתוש, בלילה של 5 באפריל 1923, פחות משנה לאחר חשיפת הקבר.

בני משפחתו וחבריו, שסעדו אותו על ערש דווי, סיפרו כי בשעת מותו כבו לפתע כל האורות בקהיר. "לרגע אחד, חסר פשר, היתה העיר כולה שרויה באפלה כבדה", נזכר

טכנאי הרנטגן שהיה בדרכו לבדוק את המומיה הזאת מת בטרם הגיע ליעדו

רופאו האישי, שהגיע מלונדון ערב מותו. בנו סיפר שבאותה שעה, באחוזת המשפחה באנגליה, ייללה כלבת הטרייר האהובה של הלורד ונפחה את נשמתה. "קללת הפרעונים" יצאה לדרך.

מוות על הנילוס

מותו של לורד קרנרבון פתח סדרה של אירועים טרגיים. במשך עשר השנים שחלפו מאז שגילה קרטר את גופו החנוט של תות־ענח'־אמון ועד שהצליח לפנות מהקבר את אלפי חפצי הקבורה מרהיבי העין, פרסמו העיתונים לעיתים קרובות ידיעות על חופרים ומבקרים שהלכו לעולמם בטרם עת.

כמה חודשים לאחר שמת לורד קרנרבון, נפטר אחיו הצעיר, אוֹבֶּרי הרברט. טכנאי רנטגן שהיה בדרכו למצרים לבחון את המומיה מת לפני שהגיע ליעדו. איל ההון האמריקאי ג'יי גוּלד מת מדלקת ריאות לאחר שלקה בהצטננות במהלך הביקור באתר. הארכיאולוג הצרפתי ז'ורז' בנידיט נפל בעת הביקור ומת מפצעיו. הנסיך המצרי עלי כמאל פהמי בֶּה נרצח על ידי אשתו הצרפתייה הקנאית. ארתור מייס, עוזרו של קרטר, נפטר לפני פינוי הקבר. מזכירו, ריצ'רד בת'ל, מת בנסיבות מסתוריות באמבטיה. אביו של המזכיר, לורד וויסטברי, התאבד. בהלוויה נהרג ילד בן שמונה, שנפגע מרכב המתים.

כל אלה הם רק חלק מרשימה ארוכה של אנשים שנפטרו, על פי השמועה לאחר שנחשפה בקברו של תות־ענח'־אמון קללה מסתורית. כותרות העיתונים בישרו על טקסטים של קללות שפוענחו על כותלי הקבר ועל חפצי הקבורה. משפטים מעורפלים כמו "מוות יבוא בכנפיים מהירות על כל מי שיפגע במשכן הנצח של פרעה" נכתבו, כך נטען, על תיבת העץ המוזהבת של המקדש, שעליו מגוננות ארבע דמויות של אלות, בחדר הכניסה אל הקבר. איומים ברורים יותר בנוסח "אני אהרוג כל מי שיחצה את מפתן הקבר המקודש של המלך החי לעד" הופיעו, כך נאמר, למרגלות פסל אנוביס, האל בעל ראש התן, שומר בית הקברות במיתולוגיה המצרית.

החרדה גברה כאשר הסופר ארתור קונן דויל, אביו הרוחני של שרלוק הולמס, הצהיר כי "אמצעים טבעיים – לא נשמות ורוחות – שיצרו הכוהנים של תות־ענח'־אמון מגינים על הקבר". פרשנים אחרים הסבירו את כוח "קללת הפרעונים" ברעל שהכילו חפצי הקבורה או בחיידקים קטלניים.

פסל של רעמסס השני בלוקסור. דמותו של המלך ומפעלי הבנייה שלו שימשו השראה לסיפור המקראי של יציאת מצרים | צילום: סטיב ארד-אלן

אספנים מיהרו לשלוח את אוספי העתיקות שלהם למוזיאון הבריטי בניסיון להיפטר מהחפצים המקוללים. פוליטיקאים אמריקאים קראו להקים ועדת חקירה לבדיקת הסיכונים הרפואיים הכרוכים בהצגת המומיות המצריות במוזיאון המטרופוליטן. מיליוני צופים נהרו אל הקולנוע לצפות בסרט "המומיה", בכיכובו של בוריס קרלוף בתפקיד חנוט מצרי שנוקם בארכיאולוגים החופרים את קברו, שנעשה בהשראת החפירה בעמק המלכים.

חול, סלע ותעתועי שרב
בימת הדרמה של "קללת הפרעונים" נמצאת על הגדה המערבית של הנילוס, חמישה קילומטרים מהעיר לוּקסוֹר, מעבר לנהר שהפריד בימי המצרים הקדומים בין ארצם של

קרטר וקרנרבון נכנסים לקבר. באותו יום בלע נחש קוברה את הקנרית של קרטר

החיים למחוזות המתים. "עמק המלכים הוא שם רומנטי", כתב תומס הוֹבִינג, שהיה האוצר הראשי של המחלקה לאגיפטולוגיה במוזיאון המטרופוליטן, "אבל איש לא יכול להעלות בדעתו מקום נידח, חם, יבש ובודד ממנו בעולם".

כשקראתי את דבריו נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את קברי הפרעונים. חציתי את הנהר בסירת פלוּקָה, המפליגה מהגדה המזרחית, והלכתי אל "ארץ המערב", כפי שמכונה המקום במקורות עתיקים. בדרך נעלמו פתאום הכפרים, השדות הירוקים ועצי הדקל. כמעשה כשפים הם הפכו לחול, לסלע, לרוחות ולתעתועי שרב.

בין חומות המצוקים הגבוהים, שהטילו צללים אפלים עצומים על פני המדבר, נפערו פתחי הקברים. מדרגות אבן הובילו לחדרים חשוכים וקרים, חצובים בסלע, מכוסים בציורים של מלכים ואלים שחלפו מן העולם. הירוגליפים צופני חידות וארונות קבורה מנופצים, שנותרו בהיכלות האבן הריקים, לקחו אותי אחורה במסדרונות הזמן.

לפני 3,500 שנה החליטו ראשוני המלכים של תקופת הממלכה החדשה (1550־1070 לפני הספירה) להפוך את המצוקים מעוררי האימה לבתי הנצח שלהם. במשך מאות שנים נקברו בעמק הנידח 30 פרעונים, מהידועים ביותר בתולדות מצרים העתיקה, ובהם רעמסס השני – שדמותו ומפעלי הבנייה שלו שימשו השראה לסיפור יציאת מצרים במקרא – והמלכים הכובשים סתי הראשון ותחותמס השלישי.

על כותלי קבריהם ציירו מיטב האמנים את מסעות המלכים לעולם הבא, הסופרים כתבו טקסטים מ"ספר המתים", כדי לסייע לנשמותיהם לעמוד במשפט האלים, והכוהנים הוסיפו את מנחות הקבורה והחפצים המפוארים, שנועדו לאפשר למלכים ליהנות מחייהם הנצחיים ב"ארץ המערב".

קברו של תות-ענח'-אמון הכיל שלושה חדרים מלאים ברהיטים מפוארים, כלי בהט, שידות ותיבות שכל אחת מהן היתה מלאה בחפצים יקרים

נסיבות מותו אינן ידועות
כדי למנוע את חשיפת סודותיהם של אוצרות הפרעונים, התגוררו האומנים שהשתתפו בהקמת הקברים בכפר הפועלים שבגדה המערבית. הם לא חזרו מעולם לגדה המזרחית של הנהר, אל ארצות החיים, מחשש שיעבירו מידע לשודדים.
למרות אמצעי הזהירות של משטרת בית הקברות, רוקנו שודדי עתיקות – ולפעמים גם הפועלים עצמם – את הקברים מהאוצרות יקרי הערך ומהחנוטים המלכותיים. כשהתרבו מעשי השוד, והאימפריה המצרית שקעה באחת מתקופות השפל (תקופת

דיר אל-בחרי, לוקסור. המלכים החליטו להפוך את המצוקים מעוררי האימה לבתי הנצח שלהם | צילום: שמעון לב

הביניים השלישית, 1070־712 לפני הספירה), הועברו המומיות של המלכים למקום מסתור באחד המצוקים שמעל למקדש המוות של המלכה חתשפסות.
בנקיק הסלע הזה מצאו הארכיאולוגים בשלהי המאה ה־19 את עשרות המומיות וחפצי הקבורה. התגלית סייעה להבין מדוע הקברים בעמק המלכים נמצאו ריקים. אולם גם כאשר נדמה שלא נותרו
בעמק אוצרות, האמין הארוורד קרטר, שרטט מוכשר שנעשה לארכיאולוג במהלך עבודתו במצרים, שאי שם בין המצוקים מכסים חולות המדבר קבר אחד שעדיין לא התגלה.

הקבר האבוד שחיפש היה שייך למלך צעיר, כמעט לא ידוע, שעלה על כס המלכות כשהיה בן תשע בלבד, ככל הנראה בשנת 1333 לפני הספירה. מפני שהיה חתנו, או אולי בנו, של פרעה אח'נתון – שחולל מהפכה מונותיאיסטית והעמיד אל אחד, הוא אתון, במוקד הפולחן המצרי – קראו לו בילדותו תות־ענח'־אתון. לאחר שהכוהנים השיבו את האלים הישנים אל המקדשים, הם החליפו את שמו של היורש הצעיר לתות־ענח'־אמון, והעניקו לו חונך שאפתן, שכנראה רצח אותו עוד לפני שמלאו לו 20. נסיבות מותו וקבורתו נותרו תעלומה.

מצאתי קבר נהדר
הארוורד קרטר פוטר ממחלקת העתיקות, עסק לפרנסתו בהדרכת תיירים ונראה שהקריירה שלו עמדה לפני סיום. למעשה, ייתכן שקברו של תות־ענח'־אמון לא היה מתגלה לעולם אם קרטר לא היה פוגש את פטרונו, לורד הרברט קרנרבון, ואלמלא נהגה הממשלה המצרית באותם ימים למכור רשיונות חפירה.

בשנת 1914 ויתר איל הון אמריקאי על רשיון החפירה שלו והעביר אותו ללורד הבריטי, שהחלים מתאונת דרכים והחליט לנטוש את חיבתו למכוניות ולהתמסר לתחביב אחר, ארכיאולוגיה. "קח את הרשיון", אמר לו המיליונר האמריקאי, "אין עוד מה לגלות בעמק המלכים".

קרנרבון נזכר בוודאי באזהרה הזאת כאשר שילם את החשבונות בעבור שש עונות החפירה הראשונות. 200 אלף טון של חול ואבנים הניבו חפירותיו של קרטר, שהחלו בשנת 1917, עד שקיבל קרנרבון ב־6 בנובמבר 1922 את המברק המיוחל: "סוף סוף מצאתי תגלית נפלאה בעמק: קבר נהדר, שלא נפתח מעולם, עם חותמות מקוריות על דלת הכניסה. כיסיתי שוב את מדרגות הכניסה עד שתגיע. ברכות!".

הארכיאולוג הארוורד קטרט בעבודה. גם כאשר נדמה שלא נותרו עוד אוצרות בעמק המלכים, קרטר האמין שיש קבר אחד שעדיין לא התגלה. הוא צדק

שלושה שבועות לאחר מכן חדרו קרטר וקרנרבון לקבר. בסוף המסדרון, שהיה חסום באבנים, הם מצאו את הדלת שעליה נטבעו החותמות המלכותיים של תות־ענח'־אמון. קרטר הסיר את אחת האבנים והכניס פנימה את הנר.

"אתה רואה משהו?", לחש הלורד. "כן", ענה קרטר, "דברים נפלאים". "כשהתרגלו עיני לחשכה", תיאר לאחר מכן קרטר את הרגע הדרמטי, "התבהרו באיטיות פרטי החדר מבעד לצעיפי האבק. בעלי חיים מוזרים, פסלים וזהב – בכל מקום נצנוץ הזהב".

הקבר הכיל שלושה חדרים מלאים בחפציו האישיים של תות־ענח'־אמון, שהיו מוטלים בערבוביה, עדות לנסיון שוד עתיק שמבצעיו נתפסו כנראה בשעת מעשה. מאחורי ערמות של רהיטים מפוארים, כלי בהט, שידות ותיבות, ניצבו שני פסלי זקיפים מצופים זהב שהגנו על חדר הקבורה.

בחדר הזה נמצאו ארבע תיבות, זו בתוך זו, ובכל אחת מהן חפצים יקרים נוספים. בתיבה הרביעית התגלו ארבעה ארונות קבורה מעוצבים בדמותו החנוטה של המלך, כשהאחרון שבהם עשוי אלף קילוגרם של זהב טהור. כאשר פתחו את הארון, מצאו את המומיה של המלך־הנער, מעוטרת במסכת זהב ובעשרות תכשיטים עשויים זהב ומשובצים אבני חן.

עסקה חשאית
הקבר של תות־ענח'־אמון קטן בהשוואה לקברי המלכים הגדולים שבעמק. עושרו המדהים הוא רק רמז לאוצרות האגדתיים שנטמנו עם הפרעונים. אף על פי כן, התברר עד מהרה שיחלפו שנים רבות של עבודה עד שיצליחו קרטר וצוות עוזריו לתעד ולשמר את החפצים הנדירים. לצורך המבצע נרכשו אלפי סרטי צילום, גלונים של כימיקלים

לורד קרנרבון, שמימן את החפירות, מת מהרעלה פחות משנה לאחר חשיפת הקבר

וטונות של חומרי אריזה. בחום שהגיע לעיתים קרובות ל־50 מעלות צלזיוס, נארזו כל הממצאים בתיבות והוטענו על קרונות רכבת, שנדחפו על ידי הפועלים יותר מתשעה קילומטרים בדרך אל הנילוס.

שומרים רבים הגנו על האתר משודדים ומפני המוני התיירים שהגיעו לצפות בהוצאת הממצאים מהקבר. נחילי עיתונאים תבעו בכל יום לקבל דיווחים חדשים. העשירים והמפורסמים דרשו שייערכו להם סיורים מודרכים. המשטמה של לורד קרנרבון למבקרים הרבים הלכה וגברה ככל שבריאותו הידרדרה והוצאותיו עלו ותפחו.

כדי להפסיק את נהירת המבקרים ולהשיג תקציב לחפירה, לאחר שש שנות חיפושים וכשלונות שעלו הון עתק, עשה הלורד קרנרבון עסקה חשאית ומכר את זכויות הפרסום הבלעדיות של התגליות ל"טיימס" של לונדון. הכניסה לאתר נאסרה על כתבים מכלי תקשורת אחרים, על נציגי מחלקת העתיקות, על פוליטיקאים מצרים בעלי השפעה ועל אגיפטולוגים רבים.

מעטה של סודיות כיסה על החפירה. העניין התקשורתי העצום באוצרותיו של תות־ענח'־אמון, והעובדה שעיתונים אחרים נאלצו לחכות לפרסומי ה"טיימס", הולידו סקופים שהתבססו על שמועות בחוגי הארכיאולוגים שהורחקו מהאתר ורחשו טינה לקרטר. באותה עת החלו להתפרסם הידיעות על קללה שנחשפה בקבר. רק לאחרונה, כ־50 שנה מאוחר יותר, חשפו החוקרים את הסיפור האמיתי שמאחורי "קללת הפרעונים".

משפט רצח וקנוניה מודרנית
במסגרת המסע הבינלאומי של תערוכת תות־ענח'־אמון, שנערך בשלהי שנות השבעים של המאה שעברה, עלתה שוב "קללת הפרעונים" לכותרות. כשהגיעו האוצרות לארצות הברית, הודיע ה"וושינגטון פוסט": "'ארור האיש אשר יפריע את מנוחתו של פרעה' – נכתב בכתובת שנחשפה על כותלי הקבר".

בעת שהוצגה התערוכה התנהל משפט רצח, ובמהלכו טענה ההגנה כי הנאשם רצח את אשתו בהשפעת חפץ מאגי שרכשו בני הזוג בטיול במצרים. העד המומחה מטעם התביעה היה פרופ' דייוויד סילברמן, מהידועים בחוקרי מצרים העתיקה ואחד מאוצרי

הממצאים מהקבר הוטענו על קרונות, שנדחפו בידי הפועלים בדרך הארוכה אל הנילוס

התערוכה. במהלך עדותו, ובמחקר שהתפרסם מאוחר יותר בכתב העת "Expedition", גילה סילברמן כיצד נוצרה הקללה העתיקה כתוצאה מקנוניה מודרנית, שנועדה להרחיק מהאתר מבקרים, עיתונאים ועמיתים מתחרים.
העיתונאים, שהסתמכו על דעתם של מומחים מטעם עצמם, אשר הכירו את ממצאי הקבר רק מהתמונות שפורסמו ב"טיימס", בחרו להלהיב את דמיון הקוראים באמצעות טקסטים של קללות. סילברמן, שבדק את הכתובות במסגרת הכנת התערוכה, קובע כי לא נמצאה אפילו קללה אחת על כותלי הקבר או על החפצים שנחשפו בתוכו.

סילברמן מסביר, למשל, שהכתובת למרגלות פסל אנוביס, האל בעל ראש התן, שפוענחה כביכול כקללה "אני אהרוג כל מי שיחצה את המפתן", מצהירה למעשה "אני הוא האחד המונע את חדירת חולות המדבר החוסמים את הקבר המקודש". אבל קוראי העיתונים – שאינם שולטים בכתב ההירוגליפים, בתפיסת העולם הדתית של המצרים הקדומים או בהרגלי האכילה של תנים – לא מצאו כל סיבה לפקפק באחד מסיפורי האימה הפופולריים ביותר של המאה ה־20.

במחקרו טוען סילברמן שהמצרים הקדומים אכן השתמשו בקללות, כפי שאפשר ללמוד מקבריהם של אנשים פרטיים בתקופת הממלכה הקדומה (2575־2134 לפני הספירה) ומ"כתבי המארות", שנכתבו על קערות חרס וצלמיות טין בתקופת הממלכה התיכונה (2040־1640 לפני הספירה). לדבריו, הקללות נועדו לחסל באמצעים מאגיים את אויבי האימפריה המצרית. באותם מקרים נדירים שבהם מופיעות קללות בקברים מלכותיים מדובר באיומים מעשיים, שמבהירים מעבר לכל ספק מה יקרה לשודדים בעולם הזה.

הקללה, שלא היתה, קשורה לדעתו של סילברמן לדימוי של מצרים העתיקה, הנחשבת תרבות אפלה ומסתורית. ראשיתו של הדימוי הזה בעת העתיקה, בימי היוונים, שכתבו על הדרכים המוזרות שבהן סגדו המצרים לאלים האנושיים למחצה, דמויי בעלי החיים, ולמלכים האלוהיים. כתבי הכוהנים, שנכתבו בהירוגליפים, היו בעיניהם של ההיסטוריונים הקדומים והנוסעים הראשונים בני התרבות היוונית טקסטים סודיים של מעשי קסם וכישוף. הדים לתפיסת עולם זאת אפשר למצוא גם בתלמוד: "עשרה קבים של כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד כל העולם כולו" (תלמוד בבלי, קידושין, מ"ט ע"ב).

על רקע השקפת עולם זאת, שקיימת גם היום, אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה השתכנעו מיליוני קוראים בקיומה של קללת הפרעונים. עם זאת, עדיין נותר לחוקרים הספקנים לברר את סדרת מקרי המוות והאירועים התמוהים שאירעו בעת חפירת קברו של תות־ענח'־אמון.

רעמסס השני, מוזיאון קהיר | צילום: ברוך גיאן

ספר המתים החיים
ממחקרו של סילברמן מתברר שלורד קרנרבון, הקורבן הראשון והמפורסם ביותר של קללת הפרעונים, לא החלים לגמרי מתאונת הדרכים שממנה ניצל בנס בשעתו. התנאים הקשים בעמק המלכים, הבעיות הכספיות, המריבות עם קרטר והתככים של הפוליטיקאים המצרים השפיעו על מצבו הנפשי והפיזי. על פי העדויות הרפואיות, הלורד מת מהרעלת דם, שנגרמה בעקבות זיהום, שנוצר לאחר שחתך בעת הגילוח פצע שהותירה בפניו עקיצת יתוש. המוות היה טרגי, אבל לא כל כך מסתורי בימים שבהם עדיין לא מכרו אנטיביוטיקה בבתי המרקחת של קהיר.

הפסקת החשמל, שהתרחשה ברגעי מותו, היא אחת התופעות השכיחות במצרים גם היום. קרוביו, שהגיעו מלונדון כמה ימים לפני כן, כנראה לא הכירו את בעיות התאורה המקומיות. ובאשר לכלבת הטרייר האהובה של הלורד, סוזי, שמתה על פי טענת בנו באותם רגעים ממש, לא נדע לעולם. הבן, פורצ'סטר קרנרבון, שהעיד על מותה, היה בכלל בהודו בעת שהכלבה הנאמנה הלכה לעולמה.

קורבנות אחרים כביכול של הקללה לא היו בכלל באתר: הנסיך המצרי עלי כמאל פהמי בה שהה בלונדון. אביו של המזכיר של קרטר, לורד וויסטברי, החזיק אמנם אוסף של עתיקות מצריות, אבל לא ביקר בעמק המלכים.

אנוביס, האל בעל ראש התן. הכתובת למרגלות הפסל פוענחה בטעות כקללה: "אהרוג כל מי שיחצה את מפתן הקבר המקודש של המלך החי לעד"

לכמה מקרי מוות אחרים, של אנשים שהיו חלק מצוות החפירות ומבצע הפינוי של ממצאי הקבר, קיימים הסברים הגיוניים. ארתור מייס, למשל, עוזרו הבכיר של קרטר, סבל ממחלה כרונית שהחמירה בשנות החפירה הארוכות במדבר.

סטטיסטיקה שנעשתה על ידי האגיפטולוג האמריקאי הרברט ווינלוֹק כבר בשנת 1934 מוכיחה כי מ־26 האנשים שהשתתפו בפתיחת הקבר אכן מתו שישה בתוך עשור. לעומת זאת, מ־22 הנוכחים בפתיחה של ארון הקבורה מתו רק שניים. העשרה שהסירו את התכריכים של המומיה נותרו כולם בחיים – בהם קרטר, שנפטר במיטתו בגיל 65, וגם בתו של הלורד קרנרבון, שמתה בשיבה טובה בגיל 79. המומחה שעסק בפענוח הכתובות שעל הקבר נפטר בגיל 84, והרופא שערך למומיה את הניתוח שלאחר המוות האריך חיים ונפטר כשהיה בן 87!

על סמך נתונים אלה דוחה סילברמן גם את התיאוריה שהתפרסמה במחצית שנות השמונים של המאה ה־20, שלפיה פטרייה קטלנית – ולא קללה – הביאה למותם של חופרי הקבר של תות־ענח'־אמון. בכל מקרה, הפטרייה לא היתה שורדת בתנאי האקלים של המדבר המערבי. "כמובן שהתיאוריה הזאת לא מביאה בחשבון את החסינות הבלתי רגילה שהיתה לקרטר בפני הפטרייה", כתב סילברמן באירוניה במאמרו "הקללה של קללת הפרעונים", "שלא לדבר על הפועלים והמדענים שלקחו חלק במבצע, נציגי הרשויות ואלפי התיירים – כולם שרדו".

ובכל זאת, מתברר שיש עוד כאלה המאמינים בקללה. בראיון טלוויזיה שנתן באחרונה אמר לורד קרנרבון הנוכחי, נכדו של הסב המפורסם שמימן את חפירותיו של קרטר, "לא הייתי מסכים להיכנס לקבר תות־ענח'־אמון בעמק המלכים גם בעבור מיליון לירות שטרלינג". על פי טורי הרכילות, הוא הגיע באותו ערב לארוחה שנערכה באחד המגדלים הגבוהים במנהטן והשקיף מהחלון על אורותיה של ניו יורק, כשלפתע כבו כל האורות בעיר. כשהודלקו הנרות הוא פנה למארחת ואמר: "זאת שוב הצרה הזאת, קללת הפרעונים".

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות ממצרים

הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם
הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם

חקלאות הבוסתנים העתיקה במרומי סיני היא בת מאות שנים, אך רק במאמץ, ברגל, בשוטטות בוואדיות מחוץ לשבילי התיירות, ניתן לגלותה. שבטי הבדואים בהר הגבוה עדיין שומרים עליה, אבל השינויים באורח החיים מהווים סכנה למורשת הייחודית. האם הפלא הזה ...

מסלולי הליכה בהר הגבוה בסיני
מסלולי הליכה בהר הגבוה בסיני

קשה לתפוס כמה פשוט להתארגן מהבית לטיול ב"הר הגבוה" בסיני. הקורונה מאחורינו, סיני פתוחה למעבר 24 שעות ביום, הוכשרו מדריכים חדשים מקרב הבדואים ועוד ועוד בוסתנים נפתחו בהרים ללינת מטיילים. במרחק של  שעתיים נסיעה מהגבול בטאבה מגיעים לאזור ...

הורגאדה, מצרים: נופש אחר על הים האדום
הורגאדה, מצרים: נופש אחר על הים האדום

עיר הנופש הורגאדה ששוכנת על הגדה המערבית של הים האדום במצרים מציעה חופים יפהפיים, אתרי צלילה משובחים, נופים מדבריים ואטרקציות לכל המשפחה. הנה כל מה שאפשר לעשות בעיר שמציעה אלטרנטיבה לנופש בסיני