קשה לחשוב על מסירות הורית גדולה מזו: במשך יותר מחודשיים עומד הפינגווין הקיסרי במקום אחד, בקור מקפיא וברוחות עזות, שומר על הביצה שמונחת על כפות רגליו. בזמן הזה הנקבה הולכת מאות קילומטרים בשלג כדי להביא מזון לאפרוח שיבקע
עולם החי מציג מגוון עצום של התנהגויות, ומובן שאי אפשר לחלק ציונים או לשפוט התנהגות כזו או אחרת על פי אמות מידה אנושיות. עם זאת, קשה שלא לחשוב כי אם היה פרס על הורות טובה הפינגווין הקיסרי ודאי היה קוטף את המקום הראשון. המסירות של הפינגווין הקיסרי, הגדול בין מיני הפינגווינים, מפעימה: לאחר שהנקבה מטילה ביצה בודדת, היא מעבירה אותה למשמורת הזכר, ובעוד היא יוצאת למסע ארוך במשטחי השלג והקרח של אנטארקטיקה, הוא נותר לעמוד ממקומו במשך יותר מחודשיים כשהביצה מונחת על כפות רגליו. קפל בתחתית בטנו מחמם את הביצה, בעוד הוא עצמו נאלץ להתמודד עם קור מקפיא ורוחות עזות, והכל מבלי שיאכל דבר לאורך כל התקופה.
אפרוח על רגלי אמו. בדרך זו נמנע מגע בין הגוף הצעיר למשטח הקרח הקפוא
בזמן שהזכר שומר על הביצה, ולאחר מכן על האפרוח הקטן שבוקע ממנה, הנקבה צועדת-מדדה למרחקים עצומים - לעיתים מאות קילומטרים - כדי להגיע לאוקיינוס, שם היא צדה דגים. כאשר היא שבה, לאחר כחודשיים, אל בן זוגה ואפרוחה הצעיר, היא מזהה אותם בין המוני הפינגווינים האחרים בעזרת קולות ייחודיים שהיא משמיעה. עכשיו מגיע תורה לשמור על האפרוח הרך, בעוד הזכר יוצא למסע דומה לזה שממנו חזרה, אבל לא לפני שהם מעבירים בזהירות רבה את האפרוח מרגלי האב לאלו של האם. עד שהפינגווין הצעיר יגדל ויוכל להתמודד בהצלחה עם הקרקע הקפואה, ימשיכו ההורים להחליף ביניהם את התפיקידים - בעוד האחד שומר על הצעיר, השנייה מחפשת מזון, ולהפך. משהו מהמסירות המופלאה הזאת אפשר לראות בסרטון הבא. אלא שכאן האירועים נמשכים כמה דקות, בעוד שבמציאות הם אורכים חודשים על גבי חודשים.
חנה וברי פינשאו שהו בתחנת מק'מורדו שבאנטארקטיקה במשך שתי עונות מחקר בשנות השבעים. ברי חקר את תצרוכת האנרגיה של הפינגווין הקיסרי במסגרת עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת דיוק שבצפון-קרוליינה. אשתו חנה שימשה כטכנאית של צוות העבודה והיא האשה הישראלית הראשונה שהגיעה ליבשת. זהו סיפור מסעם הראשון ליבשת
.gif)
