אוסטרליה עם ילדים: הרפתקה משפחתית באי הינצ'ינברוק

הפור נפל על אוסטרליה. טיול כזה דורש תכנון והתגייסות של כל המשפחה. מדובר במחיר כלכלי, מוכנות של מקום העבודה לשחרר אותנו לשלושה חודשים, ולבנות המתבגרות – הפסד לימודים פרידה מחברים ומבני זוג. אצלנו הטיול כלל שנה וחצי של תכנון וחיסכון כספי, הטיול עצמו, ואינסוף שעות של זיכרונות עם השיבה הביתה, מה שיצר בסופו של דבר חוויה שלמה מרחיקת לכת מבחינה אישית ומשפחתית.

לטיול יצאנו ביולי 2009 והוא חולק לשניים: צפון אוסטרליה – מדארווין (אליה הגענו בטיסה מסינגפור) לאולורו (איירס רוק); והחוף המזרחי – מקיינס (אליה הגענו בטיסה פנימית מאליס ספרינגס) לסידני. את שני חלקי הטיול עשינו בקראוון. בין לבין טיילנו באי הינצ'ינברוק (Hinchinbrook), הנמצא בקווינסלנד, בין קארדוואל בצפון ללוסינדה בדרום, כמאה וחמישים ק"מ דרומית לקיינס. הכתבה הזאת תתרכז בחלק הזה של הטיול הגדול.

פינה קסומה באי הינצ'ינברוק. ברקע – הר נינה פיק שלראשו עוד נגיע

האי הינצ'ינברוק: הכי קרוב להישרדות
מי לא מכיר את תוכנית הטלוויזיה "הישרדות"? האמת שאנחנו (ההורים) לא ממש ראינו, ובכל זאת, הרעיון "לשחק אותה שורד" חדר ללב ולנשמה. ההחלטה קיבלה משנה תוקף כשקראנו את הכתבה של אלון הוד "האי הינצ'ינברוק, קרוב לגן עדן", שבה הוא הבטיח לנו "טבע, פרפרים, תניני ים, פריחה מרהיבה ואוויר צלול, במסלול סודי שמוכר רק לטיילים מנוסים" (את הכתבה של אלון הוד תוכלו למצוא באוסטרליה – המדריך המלא) .

האי מציע כמה אפשרויות טיול. אנחנו בחרנו במסלול ת'ורסבורן (Thorsborne Trail), שעובר לאורך כ-32 קילומטרים באזור החוף המזרחי של האי. מדובר בטרק המחולק לשישה קטעים, עם חניוני לילה מורשים, שברובם תמצאו שרותי "בול פגיעה" וקופסאות ברזל נגד עכברושי בר, שמרדת החשכה ישמחו לאכול כל דבר ששכחתם לסגור בקופסה או לתלות באוויר. או במילים אחרות, האי אינו מציע שירותים בכלל. מרגע הכניסה אליו ועד צאתך ממנו אתה נתון לחסדי האל (ומטיילים נוספים, כפי שיובהר בהמשך הכתבה). לאורך המסלול אין חנויות לרכישת אוכל או ציוד, את המים ממלאים ממעיינות ונחלים, הלינה באוהלים ושקי שינה, ואת האשפה לא זורקים – הכול נשמר ויוצא יחד איתנו מהאי. מגבות לא ממש נחוצות, כי אין מקלחות וממילא אסור להשתמש בסבון. ואם לא די בכך, אסור בשום פנים ואופן להדליק מדורות בשל סכנת התלקחות של עצי האיקליפטוס (הצטיידות בגזיות חובה). עוד פרט חשוב: יש לעשות את כל ההזמנות מראש – החל בכניסה לאי, דרך שיט לנקודת ההתחלה ומנקודת הסיום וכלה בסידורי לינה. פרטים בסוף הכתבה.

עם הציוד על הגב באחד מקטעי הטיול באי

המסלול עצמו לא קשה במיוחד, אפילו ליושבי משרד כמונו שמטיילים רק לפעמים (חשוב להגיע בכושר מסוים, אך לא מדובר באימונים מפרכים). הקושי הוא בנשיאת הציוד כולו על הגב. הבנו שאם לא נערך נכון, לא נוכל לצאת לטרק. הפתרון שמצאנו: החלפת כל ציוד הקמפינג שלנו (אוהלים, שקי שינה ומזרונים) לציוד קומפקטי וקל. מחיר ההחלטה היה כספי. את רוב הציוד רכשנו בארץ. ראשית, מתוך הבנה שחשוב מאוד להכיר את הציוד ולהתרגל אליו לפני שנוסעים לאי, כי אם פתאום מגלים שם שהנעלים או התיק לא נוחים זה מאוחר מדי. שנית, מצאנו שמדי פעם חניות הקמפינג בארץ יוצאות עם מבצעים מצוינים. עקבנו אחריהם ובכך חסכנו כסף רב.

על יתושים ותנינים
את המסלול עשינו בתחילת אוגוסט, בתקופה יחסית יבשה, כך שלא ירד גשם כל ימי הטיול. אזור הביצות היה ממש יבש וקל למעבר ואת ערוצי הנחל שהיינו צרכים לחצות, חצינו בקלות. להערכתי זו התקופה הכי קלה לחצות את האי, עם זאת ראינו פחות חיות ממה שקיווינו. היתרון של המסלול כפי שעשינו אותו, הוא שמדובר בשישה ימים לא קשים במיוחד מבחינת הליכה עם ציוד כבד על הגב. החיסרון – משקל התיקים היה גדול יותר בשל הצורך במזון לימים נוספים.
בנוסף, למפונקים כמותנו, השהות החופשית בטבע למשך שישה ימים היתה חוויה, איך נאמר – מיוחדת…

מטרד עיקרי באי הוא היתושים שנמצאים בכולו, ובעיקר בחלקו הדרומי. עם רדת החשכה הם עטים עליך כמוצאי שלל רב, וחשוב להיערך אליהם מראש. אין טעם לקנות תכשירים בארץ, הם לא עוזרים. קיימים באוסטרליה תכשירים מצוינים שמותאמים ליתוש המקומי. אנחנו קנינו גם ספיראלות, שמניחים על הרצפה, והקפנו את המחנה הקטן שלנו בתכשירים נגד יתושים. עוד גורם חשוב הוא תניני המים המלוחים Salt Walter Crocodiles שהפחידו אותנו יותר מהכול (עד כדי מחשבה לבטל את הטרק). בדרכים, שרק חוצפה ישראלית תתאר אותם, הגענו לשני אנשים שעשו את הטרק והם הרגיעו אותנו מאוד. כיום אני יכולה לומר שכלל לא ראינו תניני מים מלוחים בשהות שלנו על האי, ועם זאת חשוב מאוד להישמע להוראות השלטים שמזהירים מפניהם.

ביום הראשון בדרך לנינה ביי

יום ראשון: לפצח קוקוס
המסלול: ממפרץ רמסיי (Ramsay Bay) עד מפרץ נינה (Nina Bay)
אורך: כארבעה קילומטרים
משך הליכה: שעתיים וחצי

מתוך היומן של מיכל, הבת הבכורה: "סוף סוף הגיע הרגע שלו חיכינו כל הטיול! הינצ'נברוק! קמנו בבוקר בקארדוול (אחרי לילה ללא שינה מרוב קור), התארגנו ואז באה מונית לקחת אותנו לנמל. שטנו בספינה נחמדה כזאת איזה שעה וחצי עד שהגענו לחוף. התחלנו ללכת. הלכנו הרבה וראינו קיפודן חמוד לאללה (יונק מטיל ביצים) והמון לטאות וחרקים". קבלת הפנים מחיות אלה ריגשה אותנו מאוד וגרמה לנו לחכות לבאות בהתרגשות. "אחרי איזה שעתיים וחצי של הליכה (עם הפסקת תפוח באמצע) הגענו למחנה. ממש יפה פה, זה על החוף והכול מלא עצי קוקוס וקוקוסים בכל פינה. אחרי שהקמנו את האהלים, אני ותמר פיצחנו קוקוס בעמל רב, והיה בו חלב והכול. היה טעים לאללה (אבל לא אכלנו הרבה בגלל הדיאטה). הכנו ארוחת צהריים ואז הלכנו לנחל קטן עם מים ממש נקיים ושם מילאנו מים בבקבוקים. מצאנו על החוף המון צדפים יפים, אבל אי אפשר לקחת אותם. סידרנו את המזרונים והשק"שים באוהל…

"השעה 19:15. לא עשינו הרבה מאז קודם, בעיקר כי פשוט אין פה מה לעשות. אכלנו פיצוחים ושזיפים מיובשים לרקע האור הדועך והתחלנו להתארגן לשינה, שזה מבצע מסובך פה… התמקמנו, מצאנו תנוחה נוחה יחסית (יותר נכון תנוחה שאולי ניתן להעביר איתה את הלילה), ועכשיו נלך לישון עם קול הגלים ברקע (שימו לב לשעה!)".

המאהל שלנו. בגלל שסוחבים הכל על הגב בחרנו ציוד קל במיוחד

יום שני: תעלומת הגיטרה
המסלול: טיפוס להר Nina peak והליכה ממפרץ נינה עד מפרץ רמסיי הקטן (Little Ramsay Bay)
אורך: כ-2.5 ק"מ
משך הליכה: כשעתיים, לא כולל הטיפוס להר

Nina peak מתנשא לגובה של 312 מטר והטיפוס מצריך מידה של כושר והרבה מים. הנוף שנפרש מהפסגה יפהפה, ולפחות בעיני כמה מאיתנו הוא שווה את המאמץ. התקפלנו והתחלנו את הדרך למחנה השני.

ההליכה במסלול ת'ורסבורן מתחלקת לשנים: התארגנות והליכה עד למחנה, והתארגנות ושהייה במחנה. ההווי מהרגע שמגיעים למחנה קשור בחיפוש הנחל ממנו אפשר לקחת מים – עד שלא ממלאים את השקים והבקבוקים קיימת דאגה שנשאר בלי מים – סידור המחנה לשינה, ארוחת ערב ומפגש עם המטיילים האחרים. במחנה הזה היה זוג צעיר שהביא גיטרה. אי אפשר היה שלא להתפעל מכך שבנוסף לכל הציוד הם סחבו גיטרה. הנחנו שנוכל לדבר איתם על כך בבוקר, אבל הם נעלמו לפני שהתעוררנו, ואנחנו נותרנו עם תעלומת הגיטרה ולאן הם נעלמו?

המראה הנשקף מנינה פיק. הנוף שווה את מאמץ הטיפוס (לפחות לכמה מאיתנו)

יום שלישי: נקודת השבירה
המסלול: מפרץ רמסיי הקטן עד מפרץ זואי (Zoe Bay)
אורך: כ-10.5 ק"מ
משך הליכה: כשש שעות

המסלול בין מפרץ רמסיי הקטן למפרץ זואי הוא הארוך ביותר והמגוון ביותר מבחינת הנוף. בעשרה ק"מ עברנו מנוף של חוף ים ליער גשם, עם עצים בגובה 20 מטר ואזור ביצות שמלכלך את הנעלים ומדאיג את הלב, כי על פי האזהרות זהו גם אזור המחייה של תניני מים מלוחים.

וכך כתבה מיכל ביומנה: "זה היה קשה וכאבו לי הכתפיים והרגלים. בסוף הגענו למחנה. יש פה מלא יתושים וזבובים ענקיים, וזה מעצבן. באמצע הכנת ארוחת הערב נגמר לנו הגז של הגזייה, אז עכשיו נמות ברעב. אני מסריחה ומלאה ג'יפה, זיעה וחומר נגד יתושים! אני חייבת מקלחת דחוף מאוד ויש לי שפשפות בכל מקום בערך. עכשיו אנחנו באסיפת חירום באוהל של אמא ואבא. תמר עברה לישון הלילה באוהל שלהם ואבא יבוא לישון איתי".

המשבר היה קשה, היה בו גם חלק אובייקטיבי – לא לקחנו מספיק גז והוא נגמר. נאלצנו להדליק אש (פיקוח נפש דוחה הכל). שלושה ימים היו מאחורינו, והחיים ללא מותרות ועם יתושים וזבובים נתנו את אותותיהם. זה היה זמן של שיחת נפש, עידוד וחיבוקים. הלילה הזה היה היחיד שבו היינו לבד במחנה. זה קצת הפחיד את הבנות וגם אנחנו הגדולים העדפנו אנשים סביבנו. כך כתבה מיכל: "אני הולכת לישון, לפחות ככה מחר יתקרב, ומחר אנחנו הולכים למפלים להתרחץ קצת, אז נקווה שיהיה יותר טוב. לילה (טוב הוא כבר לא יהיה)".

מחכים לשפל. יש הבדלים עצומים בין הגאות לשפל באי

יום רביעי: הכל מסתדר
ביום הזה נשארנו במפרץ זואי כדי לנוח ולהתרחץ במפלים. כך כתבה מיכל ביומנה: "…הלכנו למקום קרוב עם מפל קטן ובריכה נחמדה, ושם היה ממש כיף. התרחצנו מכל הזיעה והג'יפה של הימים האחרונים. אחר כך ישבנו איזה שעתיים על הסלעים בשמש, התחממנו ולבשנו בגדים נקיים. בדרך חזרה למחנה מילאנו מים מהנחל. את שאר היום העברנו באכילת כל מה שניתן, בישיבה על החוף וצפייה בגאות ופטפוט עם כל האנשים שהגיעו לפה בפתאומיות – אתמול היינו לבד והיום כל המחנה מפוצץ אוהלים ואנשים! איש נחמד הביא לנו את הגזייה שלו להרתיח מים לאוכל, ומחר הוא יהיה באותו מחנה שאנחנו נהיה אז גם מחר הוא יוכל להביא לנו אותה. התארגנו ועוד מעט אני הולכת לישון, כי היתושים אוכלים אותי ונהיה קריר.

נ.ב. ראינו היום שתי לטאות ענקיות וקרפדה ענקית ומגניבה! וגם פרפר יוליסס כחול זוהר כזה. רק עוד שני לילות ויום וקצת, לילה טוב".

הקיפודן (נחבא בין הענפים והעלים היבשים) שראינו ביום הראשון

יום חמישי: אנשים טובים באמצע הדרך
המסלול: ממפרץ זואי עד ערוץ הדיאמנטינה
אורך: כ-6.5 ק"מ
משך ההליכה: כארבע שעות
המשך המסלול: מערוץ הדיאמנטינה עד מפלי מוליגן
אורך: כקילומטר אחד
משך ההליכה: כשלושים דקות

אחרי יום של מנוחה חזרנו למסלול. לפנינו מחנה אחרון, גם הוא עם מפל שנחשב ליפה במיוחד. מצב הרוח השתפר, המשבר מאחורינו, התיקים כבר לא ממש כבדים. פגשנו אנשים נפלאים שהתגייסו לעזרתנו. ראינו מטיילים שהתמודדו עם קשיים כמו נעל שנקרעה, נקע ברגל – אף אחד לא נשאר לבד עם צרתו, ההתגייסות מדהימה ונותנת תחושה של ביטחון ואמון בבני אדם, רגעים של קרבה.

קטעים מתוך יומנה של מיכל: "…ההתחלה היתה די קשה, כי היה טיפוס רציני, אחר כך רוב הדרך היתה סבבה, עד שהיו עוד כמה טיפוסים קשים, אבל עברנו את כולם. הגענו למחנה (אחרי עצירה בנחל לאכול ולנוח) ואכלנו ספגטי עם רוטב ופרמזן כי איש נחמד (האיש מאתמול..) הביא לנו גז. אחר כך הלכנו למפל שליד המחנה, התרחצנו שוב, ולמרות שהמים היו די קרים זה היה מרענן. ישבנו על הסלעים ואכלנו פיצוחים שהבאנו מבעוד מועד. עכשיו אנחנו מעבירים את הזמן עד שנלך לישון (מכינים מרקים). הלילה האחרון פה! לפני כמה דקות ראינו ציפור צבעונית (אמא שלי אומרת שקוראים לה Noisy Putta bird), שכתוב שהיא מאוד חמקנית ואפילו צילמתי אותה".

שירותי "בול קליעה". היכולת להתגבר על תנאים נוחים היא חלק מרכזי מהחוויה

יום שישי: סוף הדרך
המסלול: מפלי מוליגן עד ג'ורג' פוינט (George Point), שם המתנו לסירה שהעבירה אותנו מהאי ללוסינדה
אורך: כ-7.5 ק"מ
משך ההליכה: כשעתיים וחצי

מיומנה של מיכל: "היום קמנו ב-6 בבוקר והתארגנו מהר. הלכנו ביער עם המון יתושים מסביב. הגענו לחוף והלכנו עליו עוד איזה חמישה ק"מ. בדרך היינו צריכים לעבור נהר, אז חיכינו שהגאות תרד קצת, וחצינו אותו בלי נעלים. הלכנו והלכנו (למזלנו היו הרבה עננים, אז לא היה חם) עד שהגענו לסירה. היא היתה קטנה וקצת מלחיצה, אבל עברנו את זה… עכשיו כולם די סחוטים אז ננוח ונראה טלוויזיה (כבר שכחתי שקיים דבר כזה)".

המסע הגיע לקצו. החוויה של היום האחרון מיוחדת במינה. יחד עם שאר חברי המחנה של הלילה האחרון המתנו לשפל כדי לחצות את הנחל. ההתרגשות גדולה, עוד מעט מסיימים את המסע. קשה לתאר את התחושה במילים, רגע של שיא, של חלום מתגשם. בשבילי זה היה גם רגע שאפשר להרפות מהדאגה שקיננה בלב לאורך כל המסע. החזרתי את הבנות בבטחה לחוף!

יתכן שתשאלו (בצדק מסוים), מה לעירונים כמונו במסלול כזה ולמה שווה לעשות אותו? קשה לומר למה דווקא המאמץ והיכולת להתגבר על חוסר הנוחות המפנקת של חיי היומיום גורמים בסיכומו של דבר להנאה כל כך גדולה. הטרק באי הינצ'ינברוק היה אחד מרגעי השיא של הטיול באוסטרליה (לפחות עבור חלקנו). גילינו שהקרבה לטבע, לפשטות ולאוכל הבסיסי, והשלת הרבה פינוקים שעוטפים אותנו ביום-יום קירבה בין האנשים, וקירבה אותנו לעצמנו. היא אפשרה לנו להכיר את עצמנו, את חוסננו וגם את מגבלותינו, להעריך את מה שיש בבית, פחות לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. אנחנו, ודור הילדים שלנו שגדלנו על כך שבלחיצת כפתור/מתג מופיעים מים בברז, חשמל בנורות, גז בכירים – נאלצנו להתאמץ פתאום כדי להשיג אותם. נראה לי שלרגע קט למדנו להעריך אותם יותר. ומעל לכל, הטבע במלוא הדרו, נקי, בלי זיהום אויר, בלי עמודי חשמל – טבע בראשית, יפהפה. פשוט שווה את המאמץ.

מילוי בקבוקים במים מהנחל. פתאום צריך להתאמץ כדי להשיג דברים יום-יומיים

מידע מעשי
כניסה לאי מזמינים בעזרת מרכז המידע The Rainforest and Reef Information Centre בדוא"ל: info@greatgreenwaytourism.com; אל נקודת ההתחלה של הטרק מגיעים בשיט עם Hinchinbrook Island Ferries (המחיר לא זול בכלל); מנקודת הסיום אפשר להזמין שיט ללוסינדה דרך Hinchinbrook Wilderness Safaris. הזמנת נסיעה חזרה מלוסינדה לקארדוול דרך Ingham Travel, דוא"ל: ingtravel@hotmail.com.

משפחת אלמוזנינו תשמח לענות על שאלות: nilisander@walla.com

השתתפו במסע: ההורים נילי ואלחנן והבנות מיכל, תמר וזהר אלמוזנינו