"את לא יכולה להסתכל למעלה עכשיו. אם מישהו ייפול, זה עלול להסתיים באסון", הדברים נאמרו בקול אדיב אך נחרץ. עמדתי בצפיפות אנושית גדולה, והשענתי את ידי על גבו של האיש שעמד לפני, בעוד הוא משעין את ידו על גבו של האיש שעמד לפניו. האיש שדיבר אלי עמד מאחורי, והוא הורה לי להניח את ראשי, לא רק את היד, על כתפו של מי שעמד לפני. הייתי חלק קטן ממגדל אנושי שהלך ונבנה מעלי. היה זה במהלך האימונים של "אחוות הקסטליירים" – בוני המגדלים האנושיים – בברצלונה. כמה ימים אחר כך עמדנו בפלאסה דה טורוס בעיר טארגונה (TARRAGONA), בקטלוניה, ספרד. צפיתי בפעילותה של קבוצת אנשים מברצלונה שערכו את מופעם בפני יציעים מלאים. ישבו שם עשרות אלפי אנשים מתוחים ונרגשים. הייתי רק אורחת לרגע, וניתנה לי הזכות המיוחדת לצפות מהזירה בהופעה מסורתית מדהימה. המורשת והמסורתבזמן שהותי בברצלונה התכוננה "אחוות הקסטליירים" של העיר לתחרות הגדולה בעיר הסמוכה. כשחבר הביא אותי בפעם הראשונה למועדון קיבלו אותי חבריו בחום וצירפו אותי אליהם. כך יכולתי לעקוב אחר ההכנות לתחרות. אחת מחברות הקבוצה, מונסטסה קוסטה, היתה למדריכה שלי במבוכי המורשת והחוקים של הקסטליירים בכלל וחברי אחוות הקסטליירים של ברצלונה בפרט.
בניית המגדלים, המכונים בקטלוניה "קסטלים", היא מסורת בת כמה דורות, אך ההיסטוריה שלה ארוכת שנים מחוץ לגבולות קטלוניה. ידוע מהכתובים כי מסורת כזאת היתה נהוגה גם בגרמניה ובאיטליה, אך כיום אין לה זכר שם; לעומת זאת, במקומות שונים בהודו ובמרקש שבמרוקו מגדלים אנושיים הם עדיין חלק מהפולחן הדתי.
במחקרים מהשנים האחרונות מפריכים חוקרים קטלונים את ההשערות, לפיהן הקסטלים של קטלוניה מקורם במסורת מורית או רומית. למעשה, נוצרו המגדלים האנושיים מריקודים דתיים ועממיים מימי הביניים, כמו הולנסיינה, ריקוד הפירמידה, והמוחיגנגה – ריקוד בעל אופי דתי, שעדיין אפשר לראותו באירועים מסוימים באיזור ארגון (ARAGON). למרות שבאירועים אלה בונים מגדלים אנושיים קטנים (LA TORRETA), אין בינם לבין הקסטלים של קטלוניה ולא כלום, מלבד מוצאם.
בשיאם של הריקודים בימי הביניים היו מגדלים קטנים, שהפכו בהדרגה למוקד המשיכה העיקרי לקהל. בהדרגה השתכללו המבנים, ונוצרו קבוצות שהתחרו ביניהן על בניית קסטלים גבוהים, מורכבים ונועזים יותר. בשלב מסוים חלה הפרדה בין הריקודים לבין בניית הקסטלים.
הקסטליירים הידועים הראשונים נולדו בעיר ולס (VALS) שבקטלוניה. ב־1805 נוצרה בעיר יריבות בין שתי קבוצות של בוני מגדלים, האחת של איכרים והשנייה של בעלי מלאכה. היריבות היתה עזה עד כדי כך שאירעו התנגשויות אלימות תכופות בין הקבוצות. בשל מאבקים אלה אסרו שלטונות ולס לקיים את המופעים, ובמשך שלושה עשורים לא היו תחרויות בין הקבוצות. אבל הקסטליירים של ולס וקבוצה נוספת שהוקמה בינתיים בטאראגונה המשיכו בפעילות ובהופעות.
תור הזהב הראשון של בניית הקסטלים היה בין 1851 ל־1889. ב־1851, כך נכתב ברשומות, בנתה הקבוצה של ולס את הקסטל הראשון בגובה תשע קומות. הם לא רק בנו את המגדל העצום, אלא גם פירקו אותו בהצלחה וללא נפגעים. באותה תקופה נחשב קסטל להצלחה לא רק אם הצליחו לבנותו, אלא גם לפרק אותו בלי שהקומות העליונות יקרסו על התחתונות. באותן שנים הצליחו הקבוצות השונות לבנות מבנים מסובכים. חלק מהמגדלים, המורכבים שבהם, לא הצליחו הקסטליירים לשחזר עד היום.
ב־1981 החל תור הזהב השני של הקסטלים, והוא נמשך עד היום. בשנת 1981 הצליחו "הקיחוטים של העיר ולס" להקים שוב קסטל בן תשע קומות, לאחר מאה שנים שבהן לא התנוסס אף מגדל לגובה כה רב. אבל תור הזהב השני עוד לא הגיע ברמתו לזה של הראשון. חברי אחוות הקסטליירים טוענים שיידרשו שנים רבות כדי להגיע לרמה של תור הזהב הראשון ולבנות את המגדלים הגדולים שנבנו באותה תקופה.
היום מופיעות קבוצות הקסטליירים בעיקר באירועים מיוחדים ובחגים עממיים. האימונים מתחילים בפברואר, ומספטמבר עד סוף נובמבר נערכות "הצגות". בעיקר אפשר לראותם בחגיגות המרסה (FIESTAS DE LA MERCE) הנחגגות לכבוד הפטרונית של ברצלונה. ב־1992 השתתפה הקבוצה של ברצלונה בתערוכה העולמית בסביליה, ובאותה שנה היא השתתפה גם בפתיחת המשחקים האולימפיים שנערכו בברצלונה.
לכל קבוצת קסטליירים יש שם, סמל (ARGOT) משלה וצבע חולצה המייחד אותה, אך המכנסיים של כולם לבנים. כל קסטלייר כורך סביב מותניו מטפחת שחורה ארוכה כמעין חגורה, המאפשרת לו לייצב את גופו, ובה נתמכים המטפסים, במהלך הטיפוס לקומות הבאות. על המצח הם כורכים מטפחת אדומה עם נקודות לבנות. את ההופעה מלווה תזמורת קטנה, שחבריה מנגנים בכלים של ימי הביניים, מין חצוצרות (GRALLERS) ותופים (TIMBALS). המוסיקה מציינת ומדגישה את שלבי הבנייה של המגדל ומגיעה לשיאה כשהמגדל עומד על תילו. קרוב לשמיםפעם השתתפו בבניית הקסטלים גברים בלבד, ולראש המגדל טיפסו ילדות קטנות, משום שהיו גמישות מהילדים. היום כוללת האחווה גם נשים וילדים. אפשר למצוא כאן בעלי מקצועות שונים. המארחת שלי, מונסטסה קוסטה, הבהירה: "יש אצלנו רופא מנתח מפורסם לצד פועלי בניין". לדבריה, כל מי שמצטרף לקבוצה תורם לה כוח ומחזק את המטרה. והמטרה היא להגיע מה שיותר קרוב לשמים, תוך שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. חברי הקבוצה מחויבים ואחראים כלפי האחרים במהלך האימונים ובזמן הבנייה. האחריות מתבטאת בעיקר בכך שכל אחד ממלא את התפקיד שלו על הצד הטוב ביותר, ומופיע ונותן כתף – פשוטו כמשמעו – כשהוא מתבקש לעשות זאת.
כדי להיות קסטלייר צריך ארבע תכונות, הסבירה מונסטסה: אומץ (VALOR), כוח (FORCA), שיווי משקל (EQUILIBRI) ודרך ארץ (SENY). "אין כאן אנשים מפונקים", היא אומרת בגאווה, אך ללא שחצנות, "אם המסורת שלנו מצטיירת למישהו בחוץ כפנאטית, זה רק בשל המשמעת והאחריות שעלינו להפגין כלפי הקבוצה".
שמה של מונסטסה לקוח מהמלה "מונסרט" – שפירושה, ההר המנוסר – הנמצא בפרובינציה של טארגונה. על ההר, סיפרה מונסטסה, יש מנזר שנבנה לפני אלף שנים. בתקופה שדוכאו הקטלונים על ידי פראנקו, שימש המנזר מקום מפגש לאלה שרצו לשמור בהיחבא על התרבות הקטלונית המיוחדת.
מונסטסה הצטרפה לאחוות הקסטליירים לפני 12 שנה. באימונים ובהופעות היום היא עומדת בקומה השלישית או הרביעית של המגדל. דני קודינה (שצילם את התמונות המלוות את המאמר), גם הוא אחד מוותיקי הקבוצה למרות גילו הצעיר יחסית. ואין זה מפליא. באחווה חברות משפחות שלמות על ילדיהן הקטנים. סדר וארגוןהמגדלים האנושיים אינם בנויים סתם כך ממספר קומות. אלה מבנים מחושבים ויש להם עקרונות מוגדרים. כדי לבנותם, מאמצים המשתתפים רפרטואר קבוע למדי, המאפשר להם להקים מגדלים שונים בצורתם. וכולם מתוארים על פי שני פרמטרים: מספר האנשים העומדים בבסיס המגדל, ומספר קומותיו.
בסיס המגדל מכונה פיניה (PINYA), והוא מכיל את מרבית האנשים. אלה מסודרים במבנים מסובכים, אשר נראים לעין בלתי מיומנת כגיבוב חסר צורה של אנשים. למעשה, מהווים מבנים אלה בכוחם ובטכניקה הקפדנית שלהם את המרכז התומך של המגדל. הקומות הבאות מכונות טרונק (TRONC). כל קסטלייר מקבל את שמו על פי הקומה שבה הוא עומד. ראש המגדל, הפום דה דאלט (POM DE DALT), מורכב מהילדים הקטנים בקבוצה, ומהווה את שלוש הקומות העליונות. על הקומה הלפני אחרונה, ה"דוסוס" (DOSOS), עומד האיקסקאדור (AIXECADOR), שמהווה למעשה את הקומה האחרונה, ועליו עומד האנקסנטה (ANXENETA), "הכתר", שהוא הילד הכי קטן.
שמות המגדלים ניתנים להם לפי מספר האנשים בכל קומה ולפי מספר הקומות. כך, למשל, מגדל בגובה ארבע קומות עם שלושה אנשים בכל קומה נקרא "שלוש של ארבע", וכך הלאה. ראש הקבוצה מכונה "קאפ דה קויה" (CAP DE COLLA), והוא בעל האחריות העיקרית במהלך האימונים והמופעים. הוא זה שקורא בשם כל משתתף, בזמן ובמהירות הנכונים; כי גם העיתוי חשוב. לכן דורש התפקיד הזה ריכוז ותושייה רבה.
צפיתי בבניית הקסטלים, ומהמקום שבו עמדתי בזירה יכולתי לראות אותם מקרוב. זה היה מורט עצבים. לפעמים, אחרי מאמץ רב, כשכל המשתתפים כבר טיפסו זה על גבי זה ותפסו את מקומם, והילד הקטן עלה למעלה -התמוטט הכל. לפי עקרון האחריות ההדדית, אלה שבבסיס מוכנים מיד לתפוס את חבריהם הצונחים מלמעלה. אבל לפעמים זה מהיר מדי, וחלק מאלה שנופלים נפגעים, לעיתים פגיעות קשות. אך למרות הקושי והסיכונים, בלטה בעיקר תחושת האחווה והשותפות; ובאירופה, שמדברת הרבה על איחוד, זהו דבר נדיר למדי. צילום תמונה פותחת: Ivan Smuk / Shutterstock.com |
