תפריט עמוד

פפואה ניו-גיני – ביקור רופאים

צוות סיוע ישראלי יצא למסע בפפואה ניו־גיני. פרופ' שלמה מלמד הוזמן לטפל במחלות עיניים בארץ האקזוטית, ומסעו הביא למפגשים מסוג שונה. איך מתמודדים עם יחס חשדני לרפואה מודרנית? מה אומר רופא מערבי במהלך מפגש עם רופאי אליל? איך מנתחים בכפר בלב היער, ומה עומד לקרות בארץ הלא צפוי?

ברוכים הבאים לארץ של הבלתי צפוי". כך ענה לנו בסרקאזם אחד מעובדי שדה התעופה של פורט מורסבי PORT) (MORESBY, בירתה של פפואה ניו־גיני, כשניסינו לברר מדוע ד"ר ורמה ניטין, רופא העיניים הראשי של האי, לא הגיע לאסוף אותנו בשעה היעודה. במהלך שהותנו באי קיבל המשפט הסתמי הזה מעמד של משפט מפתח. פפואה ניו־גיני היתה עבורנו ארץ לא צפויה מבחינת הנופים והאנשים; אבל הבלתי צפוי, כך נוכחנו, שולט שם גם בחיי היומיום: אף פעם לא ידענו האם הבטחות יקוימו, והאם דברים יתרחשו בזמן שנקבע. לזמן באי יש משמעות שונה מזו שבמערב. הוא גמיש יותר, ואי־אפשר להאיץ בו או לכפות אותו.
אבל ביום הנחיתה עוד לא ידענו זאת. היה זה בוקר חם ולח. עמדנו מצפים בתוך קהל הומה, מנסים לענות בחיוך למבטים הסקרניים והחשדניים שנזרקו לעברנו. סביבנו היו מפוזרות חבילות הציוד הכבדות והמסורבלות שהבאנו. ד"ר ניטין הגיע באיחור של שעה, מתנצל ומתנשף. כך התחילה ההרפתקה ההומניטרית שלנו בנבכי פפואה ניו־גיני.
זה התחיל בעצם חצי שנה קודם לכן, כשאבי –  מומחה העיניים, פרופסור שלמה מלמד –  הוזמן על ידי ממשלת פפואה ניו־גיני לספק ייעוץ בנוגע לרפואת העיניים באי ולבצע ניתוחים. רצינו שלא יהיה זה פרויקט אחד, אלא התחלה של מפעל הומניטרי שיימשך בארצות מתפתחות שונות. לשם כך, היה עלינו להשיג מימון של גופים בינלאומיים, ולכן החלטנו להיעזר בצוות צילום מקצועי שיתעד את המסע ויכין סרט דוקומנטרי. הצוות כלל את הצלם קולין רוזין, הבמאי מיכאל גרינספן ואני, שהפכתי לעוזרת שלהם.

סכנת נפשות
פורט מורסבי, הבירה, אינה עיר מסבירת פנים. זוהי ערבוביה של בתי עץ הבנויים על כלונסאות לאורך החוף, ופה ושם מתנשאים בניינים מודרניים. זהו נוף עירוני שאינו מושך את הלב. כמו ערים רבות בעולם, הפכה פורט מורסבי לאבן שואבת לבני השבטים של פפואה ניו־גיני, המגיעים אליה כדי לנסות למצוא את פרנסתם. אלא שבגלל חוסר תשתית ומחסור במקומות עבודה, מסתובבים רוב האנשים באפס מעשה. הם יושבים על אם הדרך, לועסים אגוזי בטל (פרי הנלעס עם ליים וג'ינג'ר והופך לדייסה אדומה, הפועלת כסם הזיה) או סתם בוהים. מלת המפתח למצב זה בשפת הפיג'ין (האנגלית המקומית) היא "מאלולו"; פירושה הקרוב ביותר לסלנג העברי הוא "סתלבט". אבל אין ברוגע זה שום דבר מהמנוחה. להיפך, חוסר התעסוקה מביא להתפרצויות אלימות, וההליכה ברחובות העיר אינה נעימה כלל. באחרונה התגברו מעשי האלימות, ועוצר מוטל על העיר בשעות הערב והלילה.
לא הצטערנו למצוא את עצמנו עוד באותו יום על מטוס קטן שהוביל אותנו בין הרים נישאים ועמקים ירוקים לעבר גורוקה (GOROKA), בירת הרמה המזרחית. גשם טרופי מלווה בקרירות נעימה קיבל את פנינו בגורוקה. העיירה, גיבוב של מבנים סביב רצועת הנחיתה, שוכנת במרכזו של עמק פורה ויפהפה, 2,500 מטרים מעל פני הים.
טיילנו בין הבתים, לבנים יחידים ברחוב. זקן עירום כולו, שחלציו מכוסים בעלי בננה ולרוחב אפו תקוע עט כדורי, התקרב אלינו. הוא חייך חיוך חסר שיניים, נופף בקשת ובאשפת חיצים, לחץ את ידינו, ותוך מלמול הברות לא ברורות נעלם לשום מקום. קבוצות של תושבים, חלקם עירומים למחצה ומקושטים בפרחים, עלים ונוצות, וחלקם לבושים חולצות טי קרועות התבוננו בנו בסקרנות מהולה בחשדנות.
ד"ר למסינג, רופא עיניים אמריקאי העובד בגורוקה מטעם ארגון מיסיונרי נוצרי, לקח אותנו לארוחת ערב אצל ידידים. נדחקנו בג'יפ ונסענו לכיוון קבוצת הבניינים המוגנת, שם מתגוררים הזרים. למסינג לא היה רגוע, והסתכל ימינה ושמאלה בעצבנות ניכרת. לדבריו, גורוקה נותרה משום מה המקום האחרון ברמה, שבו אין עוצר או איסור על שתיית משקאות חריפים. "הפשיעה האלימה בשיאה", אמר לנו בקול מתוח והביט שוב ימינה ושמאלה, "ממש סכנת נפשות להסתובב עכשיו ברחובות". אולי כדי לחזק את דבריו, הופיעו מולנו כמה צעירים שיכורים. הם נופפו אלות וסכינים, ירקו וצעקו סיסמאות גזעניות מלוות בקללות. "באתם בזמן לא כל כך נוח", הסביר למסינג, "בעוד כחודשיים מתקיימות כאן בחירות דמוקרטיות, ומלחמת הכל בכל כבר החלה. רוב העובדים הזרים נוטשים את המקום עד יעבור זעם".
שמחנו להגיע לשער ברזל מוקף תיל דוקרני. שומר חמוש פתח לנו באיטיות את השער, ולמסינג לא התאפק ונאנח אנחת רווחה. "זהו המקום הבטוח ביותר בפפואה ניו־גיני", אמר בגאווה. קבוצת הבניינים הזו נרכשה על ידי מיליונר שמוכן לעשות הכל כדי להשיג ביטחון לתושבים. אחד מצעדיו יוצאי הדופן היה חוזה עם בני שבט הקוקה־קוקה, שנודעו בעבר כקניבלים ואוכלי מוחות אדם, והתפרסמו באכזריותם. הוא הציע להם 50 קינה (כ־40 דולר) עבור כל הריגה של פולש. הקוקה־קוקה ניחנו, מתברר, בחריצות יתר. הם הגישו למיליונר ערימה של גופות ילידים. רובם מעולם לא חדרו לגבולות ה"מצודה"; אבל הימצאותם של בני הקוקה־קוקה באתר מטילה אימה אפילו על בני שבט ההולי בטארי הרחוקה והמבודדת (אלה טענו באוזנינו, כי בני הקוקה־קוקה "אינם מדממים כלל מפגיעת חיצים בגופם") ומרחיקה פולשים פוטנציאליים. "הסתכלו סביבכם היטב", הורה לנו למסינג, "אולי תצליחו לראות אותם, אלה גמדים בגובה מטר, עם תרבושים כתומים, חמושים בסכיני פאנגה ענקיות".

חרדות
באותו לילה החלו הסיוטים. זו היתה תופעה משונה: ארבעה אנשים בוגרים חולמים במקביל חלומות זוועה ומתעוררים לתוך החושך בחרדה עצומה. חלומות הביעותים נמשכו גם בלילות שלאחר מכן, אך נעשו מתונים ונסבלים יותר. בהתחלה חשבנו שאלה תופעות לוואי לנטילת כדורי הלריאם כנגד המלריה. אבל התגובה לכדורים אלה היא אינדיווידואלית; אם כן, מדוע נחשפנו כולנו לסיוטים באותו זמן?
הסבר הגיוני לתופעה קיבלנו מאוחר יותר, סמוך לעיירה מאונט האגן, כשפגשנו את מאגי וילסון. וילסון היא מנהלת פנסיון ממוצא מעורב, אביה אוסטרלי ואמה פפואנית. היא גאה במורשתה ובעלת גישה ספיריטואליסטית ייחודית. לדבריה, הסיוטים הם תולדה של מעבר במסדרון המחבר בין התרבות המערבית לתרבות המקומית, בעלת הקודים הזרים לנו. כדי שהמפגש הזה יצליח, חייב להתרחש מוות תרבותי –  עקירה מוחלטת של כל האמונות וקודי ההתנהגות שלהם הורגלנו. רק "מוות" כזה, טענה מאגי וילסון, יאפשר פתיחת צוהר אל התרבות האחרת ויגביר את הסיכוי למפגש פורה איתה. המאמץ לוותר על כללי התרבות שלנו לא התרחש רק בלילה, אלא גם בשעות היום, במפגשים עם התושבים בני התרבות האחרת. הוויתור הזה לווה, לפחות בתחילה, בתחושות של אובדן  הביטחון העצמי, הפיסי והנפשי גם יחד.
לאחר לילה של סיוטים, יצאנו בלוויית נורמן המדריך לסיור ביער הגשם ולביקור במשכנם של "אנשי הבוץ". נורמן, גם הוא בן לאב אוסטרלי ולאם בת פפואה ניו־גיני, הסביר לנו הרבה על הארץ, תושביה ונופיה. נסענו ברכב שטח בשבילי עפר מלאי מהמורות, בנוף בראשיתי של יערות גשם, שרכים ופרחים בצבעים מדהימים. לאורך הדרך נעו אנשים בעצלתיים, יוצאים מיער הגשם הסוגר עלינו ונעלמים לתוכו חזרה. חלקם גררו אחריהם חזירים קשורים בחבל כחיות מחמד.
בפארק הלאומי על שם גהאוויסוקה (GAHAVISUKA) חסמו גזעים ענקיים את השביל. נאלצנו לעזוב את הרכב ולהמשיך ברגל, עם הציוד על הגב. לא היה קל לטפס ביער עבות לגובה 3,500 מטרים. אבל הנוף היה מדהים, עצים ושרכים בגובה 100 מטרים ויותר הזדקרו סביבנו בצפיפות גדולה. פטריות ענק, צמחים טפילים מוזרים ופרחים בשלל צבעים הקיפו אותנו. עופות, ציקדות וצרצרים נשמעו מכל עבר. פתאום נותרנו רק שניים. השאר נעלמו ונורמן איתם. בהתחלה לא נבהלנו, אבל אחרי כמה דקות התחלנו לצעוק, כדי שחברינו יידעו שדרכנו אבדה. היער בלע את הקול. למזלנו, גילה נורמן שנעלמנו ויצא לחפש אחרינו.

הבוץ והמאגיה
לאחר זמן הגענו לכפר קומוניבה שבאזור אסרו (ASARO), מקום מושבם של "אנשי הבוץ". לפני שנים רבות נחשב השבט הזה לחלש משבטי העמק. בכל המלחמות הבין־שבטיות הוא נחל כשלונות צורבים. יום אחד נסוגו אנשיו מפני אויביהם ומצאו מפלט בנהר שמימיו בוציים. כשקמו מתוך הבוץ האפור והסמיך, נראו כרוחות רפאים מזוויעות, אויביהם נבהלו למראם ונפוצו לכל עבר. מאז אימצו בני השבט את מריחת הבוץ כאסטרטגיה מלחמתית. כיום המנהג אינו משמש רק במלחמות, אלא גם בטקסים מיוחדים ונועד בעיקר להרשים את התיירים המועטים המגיעים לכאן.
בני השבט קיבלו אותנו בשמחה תזזיתית: הם קראו קריאות שמחה, צעקו, קפצו ורקדו. למרות הגשם העז, החלו שישה מהם בטקס מריחת הבוץ ולבשו על פניהם מסכות לבנות ומאיימות. הטקס נעשה תוך צחקוקים עליזים, ויותר משנראתה תחפושתם מאיימת היא נראתה משעשעת.
תוך כדי סיורנו באיזור גורוקה, למדנו על האמונות המקומיות. בני השבטים כאן מאמינים כי מחלות ואסונות נגרמים באמצעות כוחות על־טבעיים ומאגיה שחורה. אחד הסיפורים המעניינים היה על מחלת הקורו, שפגעה בבני שבט הקוקה־קוקה שאכלו מוחות אנושיים. הרפואה המערבית שיערה כי המחלה, שכללה פגיעה מוחית שגרמה לאובדן השליטה המוטורית, רעידות ומוות בייסורים קשים, היתה תוצאה של פגיעת חלקיקים דמויי וירוסים עקב אכילת המוחות. בני השבטים חושבים אחרת; לטענתם, המחלה היא תוצאה של מאגיה שחורה. ה"סנגומה" –  המכשפים השולטים בכוחות השחור –  נהגו לעקוב אחרי מי שאינם חפצים ביקרו, נטלו את צואתו, עטפו אותה בקליפת עץ ותחבו אותה באדמה, כשהם נועצים בה קני במבוק. מדי יום ניענע ה"סנגומה" את קני הבמבוק, וכך גרם להופעת מחלת הקורו אצל הקורבן.
אנחנו, לעומת זאת, האמנו ברפואה המערבית. את העבודה שלשמה הגיע לכאן התחיל פרופ' מלמד במאונט האגן (MOUNT HAGEN), בירת הרמה המערבית. כמו בכל הערים המרכזיות, גם כאן משוטטים אנשים רבים באפס מעשה. בשוק הגדול והצבעוני עמד מטיף נוצרי מצויד במיקרופון וניסה לספק לעוברים ושבים קצת אמונה דתית טהורה. אלה נראו אדישים, והמשיכו להתגרד וללעוס את אגוזי הבטל. או אז התעורר המטיף לחיים והחל משגר איומים על בואו של יום הדין, והבטיח לכל הנוכחים צלייה באש הגיהנום.
בבית החולים התקבלנו על ידי ד"ר ג'ייקוב, רופא העיניים המקומי. הוא מסר לנו שהמצב קשה מאוד. מהאיזור שבו מתגוררים 300,000 איש מגיעים אל העיירה אנשים עם מחלות עיניים קשות. פרופ' מלמד התחיל בבדיקת המקרים הקשים. התברר שהבעיות של פפואה ניו־גיני אינן דומות כלל לבעיות העיניים המעסיקות את העולם המערבי. כאן הקטרקט (עדשה עכורה, שאינה מאפשרת כניסת אור אל העין) הוא עדיין הגורם הראשון לעיוורון, ואחריו זיהומים וצלקות בקרנית ופגיעות  טראומטיות בעיניים. הוצאת הקטרקט והשתלתה של עדשה מלאכותית פותרות את הבעיה, וברוב המקרים חוזרת ראייה מלאה.
בתלונות על בעיות בראייה ניכר השוני בסגנון החיים. החולים כאן אינם קוראים או צופים בטלוויזיה. בשלב כלשהו נכנס לחדר איש מבוגר, מקושט בעלים ובנוצות. פרופ' מלמד שאל אותו מה מציק לו, והוא ענה: "הראייה החלשה מפריעה לי לראות את החיצים הנורים עלי, ואיני מצליח להתחמק מהם באותה זריזות כמקודם".

אנשי הפאות
העבודה נמשכה גם הרחק משם, בעמק טארי בקרב שבט ההולי. המטוס הקטן שלקח אותנו למקום הנידח הזה נע באיטיות בתוך העננים. מימין, קרוב אלינו, התנשא הר מחודד. הטייס האוסטרלי חיפש ומצא את המעבר הצר בין ההרים. לעיתים העננות כבדה, והפתח אינו נראה, ואז יש לוותר ולחזור, כדי להימנע מתאונה.
עמק טארי ושבט ההולי המתגורר בו התגלו לאדם הלבן לפני כמה עשרות שנים. המגלים האירופאים סברו כי גילו את גן העדן. אין פלא: המפגש הראשון עם המקום הוא מפגש קסום. הנוף היערי הירוק, העננים הנמוכים ובני ההולי בתלבושתם ובקישוטיהם המדהימים אינם יכולים להותיר את המבקר אדיש.
שבט ההולי הוא אחד השבטים המיוחדים במינם בפפואה ניו־גיני. הגברים מקפידים מאוד על המראה החיצוני, והרבה מטקסיהם מתמקדים בכך. אחד המאפיינים הייחודיים להם הוא חבישת פאות עשויות שיער אדם, ואלה הקנו להם את הכינוי "אנשי הפאות".
שלא כמו אנשי הבוץ ושבטים אחרים בהרים החיים חיי שיתוף, בני ההולי חיים בבקתות קש מבודדות, הנמצאות במרחק רב זו מזו. כל בקתה מוקפת קירות בוץ שגובהם שניים־שלושה מטרים, וסביבן נחפרות תעלות. מבצרים קטנים אלה מאפשרים להם להתגונן מפני מלחמות שבטים חוזרות ונשנות, ומפני פולשים.
התעלות גם מונעות מהחזירים, הנחשבים לנכס היקר ביותר אחרי הקרקע, לעזוב את המתחם. החזיר עולה בערכו על האשה. היחס אל החזירים הוא כיחס אל חיית מחמד. לא אחת ראינו נשים וילדים גוררים אחריהם חזירים ברצועה מקושטת או בחבל. החזיר משמש גם כמטבע עובר לסוחר ומהווה לעיתים עילה למלחמות עקובות מדם. שבוע לפני ביקורנו פרצה מלחמת משפחות בגלל גניבת חזיר. בדרך כלל, לאחר כמה קרבות נפגשים ראשי המשפחות וקובעים הסדר פיצויים למשפחה שנפגעה. ההסדר מתבצע בטקס חגיגי מיוחד, שבו מתקשטים כל בני השבט. התשלום נעשה לרוב בחזירים או ברכוש אחר.
מגיל צעיר מתחנך הילד ההולי להיות איש מלחמה, וכבודו של הגבר נמדד על פי רכושו – מספר החזירים שברשותו, ועל פי גבורתו בקרב –  מספר האויבים שהרג במו ידיו. כל גבר הולי רשאי לשאת כמה נשים, אך האשה מותרת לגבר אחד בלבד. למלחמות הבלתי פוסקות יש תפקיד חברתי, בכך שהן יוצרות את האיזון בין מספר הגברים למספר הנשים הזמינות, ושומרות על כך שמספר הנשים תמיד יישאר גבוה יותר.
הנשים הן הנחותות ביותר בשבט. תפקידן ללדת ילדים, לגדלם ולעבד את השדות, בעיקר תפוחי אדמה. הן אינן מתגוררות עם הגברים, אלא בבקתות מרוחקות. יחס הגברים לנשים גובל בטינה וביראה, והוא מאופיין לעיתים באלימות גלויה. באחד השווקים שבהם ביקרנו פרצה לפתע מהומה שבמרכזה היתה ילדה קטנה, שנזרקה באלימות מצד לצד עד שנפלה על הקרקע הבוצית.
הנשים לא רק אסורות בזמן נידה, הגברים אף מאמינים שמבטן הישיר עלול להרוג. אל לו לגבר לטעום מזון שהכינו נשים, מחשש להרעלה, והגברים דואגים בעצמם למזונם. המפגש המיני הוא אקראי וחטוף, ומתרחש בדרך כלל בשעות הצהריים, בחצר, ללא כל טקסי חיזור או משחקי אהבה.

טווסים אנושיים
טקסי חיזור מתקיימים במתכונת אחרת, שאינה קשורה כלל לנשים. עם הגיענו לעמק טארי, נערך לכבודנו טקס "סינג סינג" באחד הכפרים. היה זה אחד המחזות הצבעוניים והמרשימים ביותר שראיתי בחיי. חבורה של גברים חבושה בפאות המפורסמות, המקושטות בשלל נוצות של ציפורי גן העדן (Paradiseidae) התאספה מולנו. פניהם היו צבועות בצהוב עם כתמים כחולים ואדומים. גופם היה משוח בצבע חלודה, והם לבשו פרוות קוסקוס (Phalanger –  חיית כיס קטנה החיה על עצים) ולחלציהם עלי בננה שקושטו בפרחים צהובים. כולם היו חמושים בקשתות ובחיצים, ובחגוריהם –  עצם ירך של עוף הקזואר (Casuarius). הם הסתדרו בשתי שורות והתחילו לקפץ ולהשמיע תרועות, תוך כדי תיפוף קצבי. המראה הזכיר לי טקסי חיזור של טווסים או ציפורי גן העדן.
שאלנו על הפאות. התברר שהן עשויות, בדרך כלל, משיער של נערים ורווקים המטפחים את שערם למטרה זו. לאחר ה"סינג סינג" ביקרנו בבית ספר מיוחד לגידול פאות, שבו מתגוררים רווקים צעירים המקדישים שנה וחצי מחייהם לטיפול בשערם. התהליך מתבצע בפיקוחו של המורה הרוחני, המשתמש בשיקויים ובכוחות מאגיים מיוחדים כדי לגרום לשיער לצמוח באופן בריא ומואץ.
רפואת האליל היא תופעה נפוצה ומקובלת בקרב בני השבט. כדי להיפגש עם רופא אליל נסענו לעמק טאני הסמוך. אולם, כמו תמיד בפפואה ניו־גיני, רופא האליל שכח שהפגישה נקבעה לנו, ונאלצנו להסתפק בבנו הבכור, שידע משהו מכוחו ומסגולותיו של אביו.
ב"מרפאתו" של רופא האליל יש גינה מיוחדת שבה הוא מגדל עשבי מרפא. בסמוך לגינה צפו בנו השלדים והגולגולות של אבותיו. הבן הסביר כי זהו הנוהג במשפחות של רופאי האליל –  לשמר את שלדי הדורות הקודמים. הגולגולות מונחות במקום מסתור מיוחד בסלע מקודש, החצוב בצורת אשה, המייצגת את כל הדורות. מאחורי הסלע, הראה לנו הבן, נמצא מטאוריט בגודל 40 סנטימטרים שנחת באתר לפני כמה דורות, ולו, כך מאמינים, סגולות מרפא. חולים הזקוקים לסיוע באים ללון בסוכה סמוכה. גופם נמרח בשומן חזירים, ועם לילה מקפץ המטאוריט ממקום מושבו לאורך השביל, מגיע לסוכת החולים ומרפא את תחלואיהם.

מחשכה לאור
אנחנו התכוונו לרפא את התחלואים באופן אחר.  מרבית ניתוחי העיניים אמורים היו להתבצע בספינה, תוך כדי הפלגה בנהר הספיק (SEPIK) שבצפון־מערב פפואה ניו־גיני. אך שטפונות עזים גרמו לביטול התוכנית. בית החולים בעיירה וויוואק (WEWAK) החליף את הספינה והפך למוקד הפעילות.
ההתארגנות לקראת הניתוחים לא היתה פשוטה. צריך היה לדאוג להגעת הציוד הטכני וארגונו בשטח. צריך היה למצוא את החולים, לדאוג להגעתם ולהכנתם לניתוחים. השלבים הראשונים והחשובים נעשו במהלך החודשים שקדמו להגעתנו. אנשים בעלי ידע בסיסי ברפואת עיניים נשלחו אל הכפרים שלאורך הנהר, כדי למצוא את החולים הזקוקים לניתוח. לקראת הגעתנו לוויוואק, ארגן המיסיון המקומי את איסוף המועמדים באמצעות סירות ארוכות חרטום, שהובילו אותם לבית החולים במסע מייגע שנמשך שעות רבות, ובמקרים מסוימים אפילו שתי יממות.
האח מאתיו, האח הראשי במיסיון, קיבל אותנו בזרועות פתוחות ובחיוך רחב, כשירדנו מהמטוס בוויוואק. מאתיו, הולנדי במוצאו, חי בעיירה כבר 25 שנים ומקדיש את חייו לעזרה לתושבים. עיקר עיסוקו הוא ניהול בית החולים הקטן, המשרת את כל תושבי הסביבה ובני השבטים המתגוררים במעלה נהר הספיק. העמסנו את כל הציוד על הטנדר האדום, ונלקחנו ישירות לבית החולים.
הנוף היה שונה לחלוטין מזה שהורגלנו אליו בהרים. שעטנו לאורך חוף הים, והנוף נראה כגלויות מצולמות של איי פולינזיה: חול רך ולבן, דקלי קוקוס נטויים בזווית חדה ועמוסים פרי, נשים אוחזות בחכות או טובלות במים עד לחזה וממתינות בסבלנות לדגים. מימיננו נראו גבעות ירוקות מכוסות ביער גשם, אך לא אותו יער שראינו ברמות. הצבע השולט כאן הוא ירוק בהיר. גון עורם של התושבים היה בהיר מזה של שוכני הרמה, ותווי פניהם דמו לאלה של הפולינזים. בית החולים, קבוצה של צריפי העץ על חוף הים, שכן בתוך היופי הזה. הצריפים הוגבהו בכלונסאות כמטר־שניים מעל פני הקרקע, וסביבם גדלה צמחייה עבותה.
ד"ר ניטין קיבל את פנינו. הוא הגיע לכאן יום קודם לכן. הציגו אותנו בפני האחים, האחיות ושאר העובדים, ואבי התחיל בבדיקת החולים והכנתם לניתוח.
רובם לקו בעיוורון מוחלט בשתי העיניים שנמשך כבר שנים רבות. הסיבה העיקרית לאובדן הראייה היתה קטרקט בשלב מתקדם, שנדיר לראות כמוהו בעולם המערבי. בנוסף לכך גילינו תופעה מעניינת, ייחודית כנראה לפפואה ניו־גיני. רוב האוכלוסייה משתמשת באגוזי בטל מגיל צעיר מאוד. החומר הפעיל בסם הנמצא בהם הוא האורכולין (ORECHOLINE) –  חומר הדומה בפעילותו לאצטילכולין המצוי בגופנו, המפעיל את מערכת העצבים האוטונומית ומביא, בין השאר, לצמצום קוטר האישון. אבי חשב שהקטנת האישון מסבירה מדוע אין באי כמעט אנשים החולים בגלאוקומה (לחץ תוך עיני מוגבר), השכיחה מאוד בעולם המערבי, ומצד שני היא מבהירה מדוע שיעור ההידבקויות של עדשת העין לקשתית גדול מאוד. הידבקויות אלה מאיצות את התפתחות הקטרקט ומקשות מאוד על הניתוח להוצאתו.
למזלנו הבאנו איתנו מישראל, בארגז הציוד הרפואי, גם מכשירים שאיפשרו להתגבר על הבעיה. בכל המקרים, ללא יוצא מהכלל, הצליח פרופ' מלמד להסיר את הקטרקט ולהשתיל עדשה מלאכותית תוך־עינית, שגרמה לשיפור מיידי ודרמטי של הראייה.
המנותחת הראשונה היתה מוניקה, אשה כבת 60, שהובאה לכאן מהכפר טאמבונאם שבמרכז נהר הספיק. היא היתה עיוורת לחלוטין זה עשר שנים, ונאלצה להיעזר כל הזמן באחרים. לבית החולים הובלה בידי שניים מבני כפרה. עינה הימנית היתה חסרת תקנה בשל צלקת בקרנית, והוחלט לנתח את הקטרקט המסובך בעינה השמאלית. היא הועברה מיד לחדר הניתוח.
אבל בשלב זה צצו בעיות. בבית החולים לא היו מים זורמים, כפפות המנתח היו מזוהמות ופגומות, מכשירי הניתוח הבסיסיים בלתי שמישים, והמיקרוסקופ והתאורה בעייתיים. עבדנו בעצם בתנאי שדה. נאלצנו לאלתר עם צוות העזר, ובהדרגה נכנסו העניינים למסלולם.
הניתוח של מוניקה עבר בהצלחה, למרות הקשיים. האישון הצר הורחב ועוצב מחדש, הקטרקט הוצא, ואחת העדשות המלאכותיות שהובאו מהארץ הושתלה בתוך העין. למחרת מצאתי את מוניקה עם חיוך על פניה. "בפעם הראשונה אחרי עשר שנים", אמרה לי, "אני רואה מה שאני אוכלת".
לראות את מוניקה בשמחתה היה עבור אבי תגמול יאה על המאמץ וההשקעה. אך למרות שרוב המנותחים יצאו מחשכה לאור לאחר שנים רבות, הם לא החצינו רגשות שמחה או הקלה. האדישות היחסית הזאת הפתיעה ואפילו איכזבה אותנו, אבל במחשבה שנייה אני מבינה שהיא מתאימה להלך הרוח הכללי: שום עניין או מטרה אינם סיבה לצאת מהכלים. בפפואה ניו־גיני נתפסות מלחמות, מריבות, פציעות ואפילו מוות כאירועים שגרתיים,  הכרחיים, במעגל הקיום האנושי. במובן מסוים, גם הניתוח נתפס כאירוע כזה; חלק מהחיים. החולים גם לא גילו שום חשדנות כלפינו. למרות שמעולם לפני כן לא שכבו על שולחן ניתוחים, ולמרות שהטכנולוגיה הרפואית המודרנית זרה להם, הם מסרו את עצמם בידינו בתחושת ביטחון.
בפפואה ניו־גיני התברר לנו שהאמונה בכוחה וביכולתה של הרפואה המודרנית יכולה לדור בכפיפה אחת עם האמונה ברוחות, ברפואת האלילים ובכוחות מאגיים. וייתכן שהרפואה המערבית נתפסת על ידי התושבים באופן דומה לרפואת האלילים: עוד משהו שאינם מבינים, אך עשוי להביא מרפא למכאוביהם.
קשה לעיתים לקבוע, מהי הדרך הטובה ביותר לפתור בעיה בריאותית מסוימת. אחרי הכל, הפתרון אינו רק מדעי, אלא תלוי במוסכמות ובמבנה החברתי. בפפואה ניו־גיני הולכת ונפוצה התפיסה לפיה עדיף לרפא את הבעיה בתרופה או בניתוח; אך משום שהחיים מתנהלים בתרבות שבטית, על דפוסי ההתנהגות המיוחדים לה, יש בעיות בריאות ואפילו מחלות שנפתרות טוב יותר במסגרת המסורתית. אובדן האמונה בכוחות המאגיים של ה"סנגומה" או כפירה בסגולותיו של רופא האליל עלולים לפרום את מארג הקשרים המחזיק את המבנה החברתי העדין הזה. נראה לנו, שאסור לעשות זאת; זוהי תרבות אחרת, ויש לכבד את דרכה.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מפפואה ניו גיני

פורט מורסבי, פפואה – לידה מחדש
פורט מורסבי, פפואה – לידה מחדש

שרקרק קשת בענן מביא את סיפור המסע יוצא הדופן של רז שרבליס למדינת פפואה גיניאה החדשה. מסע אותו חלם מילדות, אליו יצא במסגרת הטיול המסורתי שאחרי הצבא ושאותו הוא ממשיך מאז ועד היום, למעלה משלושים שנה. אולם למעשה ...

מסע בפפואה ניו גיני: נשים בסבך הזמן
מסע בפפואה ניו גיני: נשים בסבך הזמן

מצבן של הנשים בפפואה ניו גיני, שבדרום-מערב האוקיינוס השקט, בכי רע. הן נחשבות לרכושו של הבעל, הקובע הכל, כולל כמה ילדים יהיו למשפחה, ולעיתים קרובות הן סובלות מאלימות פיזית. דפנה נבו, אנתרופולוגית שחקרה את פפואה ניו גיני, שוחחה ...

מסע בפפואה ניו גיני – בסבך הזמן
מסע בפפואה ניו גיני – בסבך הזמן

אנשיה של פפואה ניו גיני נראים כחיים בעולם של ימינו, אבל בו זמנית הם שתולים עמוק בעבר. חיים במאה ה-21 וגם בימי בראשית. דפנה נבו הגשימה חלום ישן לטייל בפפואה ניו גיני, שם היא גילתה מקום המציב אתגרים ...