זנזיבר: אדום יורד

תושבי זנזיבר מכנים את הקולובוס האדום "הקוף הרעיל". זאת מפני שלפי אמונתם כל עץ שהקולובוס אוכל מפירותיו או מעליו מתייבש ומת. לפי האמונה המקומית, מכשפות וקוסמים השתמשו ברעל של הקופים לצורכי כישוף, ולכן הרגו אותם בעבר ללא רחמים. מדענים שבדקו את הקופים לא מצאו בהם כל חומר רעיל, וייתכן שהסיבה לאמונה התפלה נעוצה בריח חריף הנודף מהם. היום הם חיים בשמורת טבע שמגנה עליהם מהרג, אבל גורמים אחרים מסכנים את קיומם.

הקולובוס האדום של זנזיבר הוא תת-מין נדיר שחי רק באי, בעיקר בשמורת ג'וזני Jozani Chwaka Bay Conservation Area, ונמצא בסכנת הכחדה. ברשימה האדומה של ארגון השימור הבינלאומי (IUCN) נאמד מספרם של הקולובוסים האדומים בזנזיבר באלף פרטים בסך הכל, והם מוגדרים בסכנת הכחדה (EN). התיירות באי צומחת במהירות בעקבות הטיסות הזולות וחבילות הנופש המאורגנות, אבל ממשק הטבע והסביבה בזנזיבר עודנו חלש. התיירות הגוברת עלולה להביא להיעלמות קופי הקולובוס האדום, בין השאר בשל העברת מחלות מבני האדם לקופים. כעת ממליצות רשויות הטבע המקומיות להציב בשמורה פקחים שילוו את המבקרים, וכן להגביל את זמן השהות המותר לכל תייר.

קופי הקולובוס האדום חיים בשמורת היער ובחלקות חקלאיות | צילום: משה שי

לוליינים מצטיינים
זנזיבר היא מהמובילות ביבשת אפריקה במגוון הביולוגי שיש בה. אבל כאשר כמיליון תושבים מצטופפים על אי בשטח של 2,462 קילומטרים רבועים, הצפיפות גורמת ללחץ רב על משכנות חיות הבר. שטחה של שמורת ג'וזני 30 קילומטרים רבועים בלבד, ולשטח הזה מגיעים בכל שנה כ-14 אלף בני אדם כדי לצפות בקולובוסים האדומים. האזור המיוער סובל מהרס מתמיד, שמהווה איום על הקופים החיים בו.

לקולובוס האדום מראה מעט חייזרי. יש לו גפיים ארוכות וראש קטן, גבו מוארך, בטנו עגלגלה ומשקלו (גם של הזכר וגם של הנקבה) מגיע לשמונה קילוגרם. הוא זריז וקל תנועה, ונוהג לקפוץ בין הענפים ומעל עלוות היער בזינוקים לולייניים להפליא. הקולובוסים שוהים רוב הזמן על העצים ויורדים מהם בעיקר לצורך חיפוש אחר מזון. אל הקרקע הם יורדים בחבורות גדולות, ומלקטים שם בעיקר פירות שנשרו מהעצים. מלבד פירות, הם ניזונים גם מעלים, זרעים ופרחים.

מדלגים בין הענפים – קופה עם גור

אפשר למצוא קבוצות של קולובוסים אדומים לא רק בשמורת היער, אלא גם בחלקות חקלאיות המכונות צ'מבה (shamba, שפירושה בסוואהילית "קרקע שחלקה מעובד וחלקה נטוע בעצי פרי"). בחלקות האלה, ששטח כל אחת מהן מגיע לכ-8,000 מטרים רבועים, חיים בדרך כלל כשלושים קופים. שלא כמו חבריהם ביער, הם רגילים לנוכחות בני אדם ונוהגים להתקרב לבתים. הם גם מבלים זמן רב יותר על האדמה. ואולם מחקרים מלמדים כי קבוצות קולובוסים המתגוררות בצ'מבה סובלות מתמותת יתר של צאצאיהם בהשוואה לקופים המתגוררים ביער. לכאורה הצ'מבה עשירה יותר במקורות מזון, אבל למעשה היא מהווה סביבת חיים יציבה פחות, המופרעת תדיר בידי בני האדם. כריתת עצים, שרפות ורעיית יתר של חיות משק, כל אלה פוגעים בסביבת המחיה ומצמצמים את כמויות המזון הזמין. הראשונים שנפגעים מהשינויים האלה הם הקולובוסים.

קופת קולובוס אדום וגור. קשר הדוק בין אמהות לצאצאיהן | צילום: Didier Tais, flickr

רבים על פחמים
האדם הביא לזנזיבר מיני עצים מדרום-מזרח אסיה, ובהם עצי מנגו וטרמינליה הודית. פירותיהם של שני העצים הללו עשירים בחלבונים, אבל הם גם מכילים חומצות ברמות גבוהות. קופי הקולובוס האדום ניזונים מהעלים והפירות שלהם, וכדי לפתור את בעיית החומציות הם פיתחו אסטרטגיה ייחודית, שלא התגלתה מעולם אצל קופים ממינים אחרים. הקולובוסים נוהגים לאכול פחמים, ואלה מונעים מהחומציות במזון לחדור למערכת הדם. הפחם הוא חלק בלתי נפרד מהרכב מזונם היומי של הקולובוסים, וההרגל לאכול אותו עובר על ידי חיקוי ולימוד מאם לצאצאיה. בחיפושם אחר שיירי פחמים הקולובוסים מחטטים תדיר סביב גינות ובמשרפות המשמשות את המקומיים להכנת פחמים, ולעתים אפשר לראותם מתקוטטים על השלל.

לאחר שסיימו לאכול, הקופים הבוגרים מבלים בניקוי פרוות חבריהם ובפליית טפילים, כמנהג הפרימטים, או בנמנום על ענפי העצים, בשעה שהצעירים משתובבים סביבם. הקשר בין אמהות לצאצאיהן חזק מאוד, אולי יותר מאצל רוב הפרימטים. לא פעם הצעיר משתמש בגב אמו ואף בראשה כעמדת תצפית. משך ההנקה של נקבת הקולובוס האדום הזנזיברי הוא הארוך ביותר מכל מיני הקולובוס האדום החיים באפריקה. הצעירים לומדים לגוון את תפריטם החלבי בתוספת צמחית. הם צופים בקביעות במעשי אמם, ולומדים עד מהרה אילו צמחים יפים למאכל ולאילו לא כדאי להתקרב. כך הם גם לומדים לאכול את הפחמים.

קופי הקולובוס האדום ניזונים מעלים ומפירות בעלי חומציות רבה, שאותה הם סותרים על ידי אכילת פחמים | צילום: משה שי

האמהות מתירות לצאצאים לינוק עד גיל ארבע שנים. שיעור הרבייה קטן, וכל עוד אין הצעירים נגמלים, האמהות אינן נכנסות שוב להיריון. כאן מתגלה סיבה נוספת לדאגה. קצב הרבייה של הקולובוסים אטי ביותר בהשוואה לקופים אחרים, ובשל שיעור הילודה הנמוך (גור אחד בהמלטה) האוכלוסייה הולכת ומתמעטת.

אם ביער ואם בחלקות החקלאיות, הקולובוסים האדומים של זנזיבר סובלים מקרבתם של בני האדם. חקלאים רואים בהם מטרד ואינם מהססים לגרש אותם ואף לירות בהם ולהרגם. הקופים שהתרגלו לחיות בקרבת בני האדם אינם חוששים, והדבר מקל על החקלאים לפגוע בהם. אף על פי שתיירות הקופים היא מקור הכנסה מרכזי בזנזיבר והרווחים ממנה מיטיבים עם הקהילות המקומיות, החקלאים מוסיפים לגרש את הקולובוסים ולתקוף אותם. גם החיים ביער אינם קלים. מלבד הנזק הנגרם לקופים מתיירות יתר, בגבול היער עובר כביש סואן, והקולובוסים, כמו גם קופי גונון ירוק החיים שם, נפגעים מן המכוניות. פסי האטה שהוספו לכביש המועד לפורענות עשו את שלהם ומספר הקופים המתים מדריסה הצטמצם. זהו צעד קטן בדרך לשמור על הקולובוסים האדומים.