אין ספק, הקיווים עושים עבודתם נאמנה. הם כבר מזמן זיהו את הפוטנציאל העצום הטמון ב"נתונים הטבעיים" של מולדתם: מערות כחלחלות שמגיחות בינות לקרחונים עצומים, המזדקרים מעל הרים אדירים ומשופעים ביערות עד. חופי אוקיינוס גועשים, פיורדים יפהפיים, מפלים עצומים הנשפכים לתוך אגמים כחולים, ירוקים, צלולים. גבעות דשא רחבות ידיים עם עדרי כבשים, וגם כמה עיזים מתוקות רועות שם בשלווה. יש לניו זילנדים מה להציע, והם עושים את זה בצורה הכי מוצלחת שאפשר. מערך התיירות הניו זילנדי מתפקד כמכונה משומנת היטב וכך הופכת היציאה לטרק למשימה קלה ופשוטה מעין כמוה. אני יצאתי לשניים מתוך שלושת הטרקים הפופולריים באי הדרומי: קפלר (Kepler) ורוטברן (Routeburn). שני הטרקים עוברים בשטחו של הפיורדלנד (Fiordland), הפארק הלאומי הגדול בניו זילנד (המשתרע על יותר מ-12 מיליון דונם, כשליש משטח מדינת ישראל), שנמצא בדרום מערב האי. בזכות כמויות הגשם העצומות שיורדות בשטחו, הפארק משופע בנחלים ובצמחייה מגוונת ובתולית. טעמתי גם קצת מטרק קופלנד (Copland) – מסלול תובעני שנמצא במרכז האי הדרומי וחוצה אותו מהר קוק ועד לים טסמן.
דודי התותח הלך הביתה השמועות מספרות כי היום הראשון של הקפלר הוא יום עלייה קשה. אמנם לא היה אפילו מישור אחד קצר לרפואה, אולם כדרכן של שמועות, גם אלו היו מוגזמות. נועם ואני סיימנו את הטיפוס תוך שלוש שעות, כולל הפסקת תפוח. אבל גם אם הטיפוס אורך חמש שעות, אל דאגה. הדרך נוחה להפליא, נעימה ויפהפייה. לאחר תרגול יוגה לחילוץ האברים (שהופסק על ידי הריינג'רית, הפקחית הקפדנית), כוס תה ומנוחה נעימה, יצאנו לחקור את מערות לקסמור (Luxmore) המפורסמות, שנמצאות מרחק חמש דקות הליכה מן הבקתה. לצערי, הפסקנו להתקדם בשלב מוקדם מדי ולא זכינו לראות את כל הנטיפים היפים התלויים מן התקרה. יודעי דבר ספרו לי כי המערות עמוקות וסבוכות כל כך, עד שאפשר ללכת בהן לאיבוד. שם, בפתח המערה, פגשתי את אורית ויניב – זוג חמוד שבחר לצאת לירח דבש ארוך יותר והרפתקני יותר מהמקובל. שמחתי לפגוש את השנים, בני שלושים בערך, בעיקר כי גאלו אותי מבדידותי כתרמילאית ישראלית יחידה בת יותר משלושים.
בערב פצחה הריינג'רית הקפדנית בשיחת המוטיבציה היומית שלה. עד עכשיו איני מבינה מדוע טרחה להכריז בקול נלהב כי באותו ערב שהו בבקתה מספר דומה של ישראלים וגרמנים, עם יתרון של ראש אחד או שניים לטובת הישראלים. אולי כדי לעמם את "תחושת הניצחון" שלנו כישראלים, היא בחרה לסיים את נאומה (החשוב ברובו – פתחי מילוט במקרה שריפה, שמירה על הניקיון וכו') באנקדוטה. היה זה סיפורו של דודי, בחור ישראלי ששכח להביא מעיל גשם לטרק. כדי להתגונן מפני הגשם הכבד שירד עם בוקר, הוא קרע את המזרון וללא בושה נטל את בד הניילון העוטף אותו כדי שזה יגן עליו בזמן ההליכה. הניו זילנדים שומרי החוק שלחו מסוק שאיתר את דודי מהאוויר וסילק אותו לנצח מתחומי הפארק (לא בלי קנס כבד). כך סייע דודי בחיזוק המוניטין של התרמילאי הישראלי. היום השלישי של הטרק הסתיים באגם יפהפה, שלידו שוכנת הבקתה. שמש צהובה עמדה במרכז השמים, חיממה את האווירה וגם אותנו. האמיצים יותר טבלו באגם הקפוא, קפוא מדי לטעמי. שעת הליכה משם מובילה לנקודת יציאה עם תחבורה ציבורית נוחה. אנחנו בחרנו ללכת יום נוסף, שבסופו הגענו אל טה אנאו. טרק קפלר
ונציה על ים טסמן חוק לא כתוב קובע שגם אם יצאת לטרק לבד הרי שתסיים אותו יחד, והוא היה תקף גם במקרה שלי. את ג'ניפר, פקידת דואר אוסטרלית שקפצה לביקור בן שבועיים בניו זילנד, פגשתי כבר בהסעה לנקודת ההתחלה. כבעלת ניסיון תפסתי את הפיקוד והכתבתי את קצב ההליכה. ג'ניפר לא ידעה שהיא יכולה להשתמש בשירות השליחויות המצוין ולשלוח את הציוד שלה ליעד הבא, שם תסיים את הטרק, ולכן סחבה את כל חפציה על גבה הצנום. למרות זאת, היא לא התלוננה ורק בקשה לשמוע טיפים להליכה נכונה. בין היתר סיפרתי לה שמוטב לעלות בצעדים קטנים ואיטיים בלי לעצור, מאשר ללכת מהר ולעצור הרבה. הליכה איטית מתמדת עוזרת לשמור על קצב נשימה נכון ומשפרת את ההרגשה.
לשמחתי, הטרק הזה (בניגוד לקפלר) לא התאפיין באווירה של טיול צופים. אני אפילו לא זוכרת אם פגשתי במהלכו ישראלים. כך הפכה השהות בבקתה לחוויה קוסמופוליטית ושונה. בניגוד לישראלים, שיוצאים לטרקים בחבורות, הרי שבריטים, אוסטרלים, הולנדים או אחרים יוצאים לטרקים לבד, מקסימום בזוגות. כך הופכת חווית ההתמזגות עם הטבע לאישית, טוטאלית. למחרת השתוללה סערה בים טסמן הסמוך, והיא נתנה את אותותיה גם במסלול הרוטברן היפה. רוחות עזות ועננים כבדים הגיעו מאזור הים והשחירו את שמי הפארק. כמויות הגשם העצומות שניתכו מן השמים יצרו אצלי את התחושה כאילו היערות העבותים נשתלו דווקא בוונציה, ועכשיו הם מרחפים על פני המים. נשארנו בבקתה עד הצהרים. אז, ברגע של הפוגה, החלטתי לצאת לדרך. עטפתי את התרמיל בשקית גדולה, לבשתי פליס חם וחליפת סערה ויצאתי לדרך כשג'ניפר רצה על הג'בלאות בעקבותי. חלק זה של הטרק, שמטבעו הוא מסולע, הפך ביום סוער כזה למסלול הליכה טכני מאד. רוב היום צעדנו בתוך נחלים קטנים ונדרשנו להיזהר מפני החלקה. במעלה ההר הכבידו על ההליכה גם רוחות חזקות, אבל בסך הכל החוויה הייתה נעימה. אני, בכל אופן, יצאתי מכל התהליך הרטוב הזה יבשה. טרק רוטברן עם הסיירת במעיינות החמים הטרק הזה בהחלט אינו נמנה עם הרשימה של "Great Wallks". מדובר בטרק קשוח בעיקרו שאורך ארבעה ימים ומיועד למיטיבי לכת, אלפיניסטים בהכשרתם, רצוי בחברת מדריך. הטרק המלא מתחיל ממערב להר קוק, חוצה מעבר הרים בגובה 2,150 מטר מעל פני הים ומסתיים בחופי ים טסמן, לא רחוק מקרחון פוקס (Fox Glacier). כדי לסיימו בהצלחה יש לקחת ציוד קרח מלא (נעלי הליכה על קרח, גרזן קרח וכו') ולהתפלל למזג אויר סביר. אנחנו הסתפקנו בגרסה המקוצרת: התחלנו את הטרק מסופו, הלכנו יום אחד, לנו בבקתה הראשונה ובילינו את הערב ואת הבוקר שלמחרת במעיינות החמים. אחר כך שבנו על עקבותינו, אל המכונית.
הבנים כבר דאגו לאוכל וכל מה שנותר לי לעשות היה לארוז את חפצי. בשמונה בבוקר התייצבה החבורה לאסוף אותי עם הרכב. כיאה לג'נטלמנים צעירים, הם סחבו את כל הציוד שלי (אפילו את הפליס) והשאירו אותי עם בקבוק יין בודד על הגב (מצרך חיוני לכל טרק). אני, שסברתי לתומי שלמרות שלושים שנותיי כוחי עדיין במותני, גיליתי עד מהרה שכדי לעמוד במסע הכומתה המטורף שלהם אני חייבת לרוץ לאורך כל הדרך. לאור התוואי המתעתע, זה לא היה פשוט. רוב השביל עובר באזור מסולע מאוד, כך שההולך בו חייב לקפץ מסלע אל סלע. עד מהרה סיגלתי לי קצב הליכה נוח משלי, וכך נוצר בינינו פער נוח של 20 דקות. כאשר הגעתי אל נקודות המפגש, הארוחה המרעננת כבר היתה פרושה על הדשא: ירקות חתוכים, גבינות וקפה. פינוק אמיתי. גולת הכותרת של טרק הקופלנד המקוצר היא המעיינות החמים. מעיינות אלה נוצרים כתוצאה מפעילות געשית באזור. האדמה פולטת מיני מינרלים ויוצרת בריכות טבעיות. במרחק שלוש דקות מן הבקתה נמצאות כמה בריכות ירוקות בדרגות חום משתנות, המעלות ריח גפרית. שרצנו שם מספר שעות, עוברים מהבריכה הלוהטת לזו הפושרת וחוזר חלילה. מסתבר שריחה וטעמה של הגופרית לא פגם בתאבונם של זבובי החול הנפוצים בפארקים של ניו זילנד. גם פה הם מצצו את דמנו בשיטתיות.
ההליכה בטבע, על כל הקשיים הכרוכים בה ועם העייפות המצטברת, מעניקה הרגשה מיוחדת ושונה מכל חוויה אחרת. זו תחושה נעימה, שמתפשטת בשרירים המכווצים ובלב המתרחב. וניו זילנד מציעה אינסוף מסלולי הליכה, ארוכים או קצרים, מפורסמים או מוצנעים. רק לבחור ולהתחיל ללכת. |
