מאוריציוס – הנקודה היהודית

בסוף שנת 1940 תפסו הבריטים במפרץ חיפה שלוש ספינות מעפילים גדולות: "מילוס", "פסיפיק" ו"אטלנטיק", ובהן 3,500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. 1,800 איש מתוכם הועברו לאוניית גירוש בשם "פאטריה" שנועדה להישלח למאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, במטרה להרתיע מעפילים אחרים מלבוא ארצה. ההנהגה הציונית פרצה בפעילות מדינית נמרצת על מנת להניא את הבריטים מתוכניתם להגלות את המעפילים למאוריציוס. כשניסיונות אלה נכשלו, הוחלט בהגנה למנוע מהספינה להפליג על ידי חבלה בה, וחבריה מסרו לאנשי צוות האונייה מטען שנועד לפעור חור קטן באחד הדפנות.

אבל הספינה הייתה רעועה והחור הגדול שנפער בה עקב הפיצוץ גרם לשקיעתה על צידה. 216 מתוך המעפילים נהרגו בפיצוץ' בנוסף ל-51 אנשי הצוות וחיילים בריטיים. הניצולים הועברו למחנה המעצר בעתלית. שבועיים אחרי טביעת "פאטריה", ב-9 בדצמבר 1940, נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל ה"פאטריה") ממחנה המעצר בעתלית וגורשו למאוריציוס.

עם הגיעם לאי נדהמו הגולים מנופיו המרהיבים

המסע מחיפה למאוריציוס נמשך 17 יום. לילי האס, שהיתה אז בת 12, מספרת: "נותר אצלנו טעם טוב מהמסע ההוא לאי. התנאים באונייה היו טובים. היה אוכל בשפע ואפילו בריכת שחייה לילדים. הייתי עם אמי, בלומה רוזנברג. אבי יעקב היה באונייה השנייה, שלא ראינו אותה עד שהגענו למאוריציוס. אני קיבלתי בדרך טיפוס, הסימנים הראשונים היו חום גבוה וחולשה…".

עם הגיעם לאי נדהמו הגולים מנופיו המרהיבים: הרי געש, יערות וחופים נפלאים. אך הם לא יכלו ליהנות מהמחזות היפים. אוטובוסים הובילו את הגולים, שמנו 1,580 נפש – 849 גברים, 635 נשים ו-96 ילדים – מהנמל בפורט לואי לעיירה בו-באסן, בחופו המערבי של האי, אזור זרוע ביצות ונגוע במלריה. הגברים הופרדו מהנשים והילדים והושמו במחנה, שהיה מורכב משני בתי סוהר גדולים אשר שימשו בעבר את מושליו הצרפתיים של האי. מחנה הנשים היה מופרד ממחנה הגברים בחומה שגובהה שישה מטרים, והיה נתון כל הזמן תחת שמירה כבדה. הנשים שוכנו בצריפי פח, עם 25 מיטות בכל צריף. הטיפוס, הקדחת והמלריה הפילו חללים בכל יום.

אך למרות תנאי החיים הקשים, התפתחו במחנות חיי חברה, תרבות ומסחר ענפים. ב-1941 הקימו הגולים ארגון ציוני, קיימו ימי זיכרון, חגגו את החגים היהודיים והחליטו לקיים הרצאות וחוגים בנושאים לאומיים. הם גם יסדו "עיתון בעל פה", שהסתמך על עיתונות שנשלחה מהארץ ("דבר" ו"הארץ") ומדרום אפריקה. בהמשך הוקם בית ספר במחנה והתקיימו בו פעולות של הצופים. הוקם גם תיאטרון שהעלה הצגות, אופרה אחת והפקות מחול. נפתחו יוזמות ומפעלים כלכליים, הוקמו בתי מלאכה זעירים, סנדלריות, חייטות ונגריות, וכמו כן מכבסות ומתפרות ובתי חרושת לייצור ממתקים וריבה. נפתחו מזנונים ואף היו מפעלים שייצאו את תוצרתם לדרום אפריקה. בשנת 1943 נפתחו במחנה גם מוסך גדול ונגריה.

מפלים במאוריציוס. "הבאנו את אירופה לאי", תיארה אחת הגולות את החיים שם

ריטה דויטש, שהיתה נערה כשהגיעה למאוריציוס, מספרת על חייה שם: "אבי נפטר במאוריציוס ב-1943, ממחלת המלריה, והוא בן 50. אני לא יכולה לחשוב שניצלנו, משום שהוא נשאר קבור שם. לכן הייתי חייבת לחזור לביקור באי. הביאו אותנו לאי עם מלריה, בלי כילות. אני עצמי הגעתי חולה בטיפוס, והייתי בבית החולים. אבל אחר כך סידרנו את חיינו למופת. הבאנו את אירופה לאי. אנשים הרי עבדו בסדנאות, והילדים למדו והיו בצופים, והיו לנו חיי תרבות עשירים. יש שמספרים שהכל היה רע וזה לא היה כך. אני הייתי עסוקה מבוקר עד ערב, והיה לי לוח זמנים מלא. למדתי לייצר ארנקים, לגזור ולתפור. למדתי שפות. אחר כך עבדתי בחדר התצוגה שם מכרו תוצרת שלנו לאנשי האי, והרווחתי לא רע. ניצלתי את השנים האלה ככל יכולתי. למדתי צרפתית, אנגלית, מעט רוסית, מתמטיקה. למדתי ציור. היו כאלה שלא עשו כלום, ישבו כל היום בפיג'מות ושיחקו קלפים או ברידג'. הייתי בת 16 כשהגעתי לאי, ועזבתי בגיל 21… אלו היו שנים פוריות".

את ההודעה על שחרורם קיבלו גולי מאוריציוס בפברואר 1945, ועוד באותו יום חגגו בתהלוכה. אבל היציאה מהאי התמהמהה עוד חצי שנה, תקופה שבה עברו על הגולים שלוש סופות צקלון הרסניות ומגיפת שיתוק ילדים. ביום ההפלגה לארץ ישראל, ב-11 באוגוסט 1945, נפרדו מהגולים תושבי האי – אנגלים, צרפתים, סינים, הודים וקריאולים. סך הכל עזבו את האי 1,310 אנשים, בהם 60 ילדים שנולדו שם, והם השאירו מאחור, בבית העלמין היהודי שחפרו, 128 קברים מטופחים. האונייה שהביאה אותם לנמל חיפה, דרך תעלת סואץ, עגנה לבסוף במקום שבו שקעה במצולות, חמש שנים לפני כן, אוניית הגירוש "פאטריה".