סכר ניו קרוטון, המים שמשקים את ניו יורק

מאחורי הסכר מסתתר סיפור מרתק. בשנות השלושים של המאה ה-19 פקדו את ניו-יורק שתי מכות קשות – מגפת כולירה, שהפילה חללים רבים, וסדרה של שרפות, שבערו ללא הפוגה בלילות הקיץ ועטפו את העיר התחתית במעטה סמיך של עשן שחור. לשתי המכות היתה סיבה אחת: מחסור במים. לא היו די מים לכבות את השרפות, ולא היו די מים לנקות את הלכלוך מהרחובות. נוסף לכך, המים לשתייה, לרחצה ולכביסה הגיעו מבארות שזוהמו במי הביוב של העיר.

חיפשו פתרונות, ולא מצאו. עד מהרה הבינו שהדרך היחידה לספק לניו-יורק מים נקיים היא להביאם מחוץ לעיר. ההצעה הראשונה היתה לבנות סכר על נהר ההדסון, שלחופו שוכנת ניו-יורק. הצעה אחרת היתה להביא מים מנהר הפסאיק (Passaic) שבניו-ג'רזי, או לחפור תעלה מנהר הברונקס למנהטן. לאחר מחקר מקיף התברר שרק המים מנהר קרוטון שמצפון לעיר מתאימים בכמותם ובאיכותם לצרכיה של המטרופולין.

אבל איך להביא את המים לניו-יורק? הנושא העסיק מהנדסים ומומחים רבים במשך כמה שנים, ולבסוף הגיעו להחלטה לבנות אמת מים. הרעיון להוביל מים בעזרת כוח המשיכה ובמבנה סגור באורך של כ-66 קילומטר היה חדשני באמריקה; על אף שהרומאים בנו מובילי מים מאבן שנים רבות קודם לכן. לבד מהצורך לחצות גבעות, עמקים ונחלים, צריך היה לבנות סכר גדול כדי לאגור את מי נהר הקרוטון. המבצע ההנדסי המורכב התחיל ב-1837 ונמשך חמש שנים.

מי שתייה בסנטרל פארק
בחודש מאי 1837 התחילה העבודה, בהנהלתו של המהנדס דיוויד דאגלס, אך כעבור שנתיים נאלצו להחליפו. במקומו התמנה ג'ון בלומפילד ז'רוויס, מי שתכנן את תעלת אירי, המחברת את נהר ההדסון עם האגמים הגדולים שבצפון ואת מסילת הברזל הראשונה במדינת ניו-יורק.

נסיונו העשיר של ז'רוויס עמד לו כשהיה עליו להתדיין עם קבלנים, פועלים ופוליטיקאים. הוא שכר יותר מ-4,000 פועלים מהגרים אירים ואיטלקים, שעמלו עשר שעות ביום עבור הסכום המזערי של 75 סנט ליום. לא פלא שהם התמרדו פעמיים. פועלים אלה ייסדו את העיירה קרוטון און הדסון, אשר מאה שנים לאחר מכן היתה למרכז פופולרי לאמנים.

כחלק מהפרויקט הענק נבנה גשר קשתות גדול בעיירה אוסינינג (Ossining). זו ידועה היום לא רק בזכות גשר הקשתות החוצה אותה, אלא גם בשל בית הסוהר "סינג-סינג" המפורסם הממוקם בה. גשר גדול אחר, עם 15 קשתות, חוצה את נהר הארלם. את המראה המרהיב של גשר זה אפשר לראות ביציאה מניו-יורק צפונה, בצומת הכבישים 87 ו-95.

המפעל ההנדסי לא היה קל ליישום. בינואר 1841, בעת סופת שלג, התמוטטו חלקים מהסכר והיה צורך לבנותם מחדש. לבסוף, בחמש בבוקר של ה-22 ביוני 1842, התחילו המים לזרום באקוודוקט. חמישה ימים עברו עד שהגיעו המים למאגר יורקוויל שבמנהטן, מאגר המים שבסנטרל פארק. ביום העצמאות האמריקאי, ב-4 ביולי, קידמו את המים תרועת חצוצרות, צלילי תזמורות וצהלת תושבי העיר הגדולה, שבאו בהמוניהם לקבל את המים אשר הגיעו למאגר שברחוב 42 והשדרה החמישית; היום – הספרייה הציבורית.

קרוטון החדש
הסכר ומוביל המים נועדו לשמש את ניו-יורק במשך מאות שנים. איש לא יכול היה לנחש באותם ימים, שבתוך כמה עשרות שנים תתרחב העיר ותגדל פי כמה, וכי צריכת המים שלה תגדל עד מהרה פי שניים ושלושה. היה צורך לבנות סכר חדש ומאגרים חדשים.

אורכו של הסכר החדש, New Croton, הוא כ-78 מטר, והוא מתנשא לגובה של כעשרים מטר. המים מתפרצים מהמאגר הענק שמעליו לתוך הערוץ הישן של הנהר, וממשיכים לזרום בין העצים. לרגלי הסכר יש דשאים, עצים, פינת משחקים לילדים, שולחנות פיקניק ומסלול טיולים המוביל אל תוך היער. מראה הסכר והמים הצונחים ממנו מדהים, ושאונם אינו פוסק.
כדאי לטייל בפארק, לחצות את הגשר הנישא מעל לסכר, לטייל לאורך מאגר המים הענק, שלהקות של עופות מתכנסות בו, יערות משתקפים במימיו, ובבואות עננים מפליגות בו.

מגיעים לכאן בנסיעה של כשעה ממנהטן, בכביש מהיר 87 צפונה, הנקרא New York Thruway. ביציאה 9 פונים לכביש מספר 9, החוצה את טריטאון
(Tarrytown). ממשיכים צפונה עד העיירה קרוטון און הדסון ופונים שמאלה בכביש 129. השלט המכריז על Croton Gorge Park מפנה את הבאים ימינה, אל כביש צר שיורד לפארק בשיפוע תלול.

בדרך חזרה למנהטן בכביש 87, כשמגיעים לצומת הענק בפגישה עם כביש 95, מביטים אחרת על האקוודוקט המרשים, שפעם, כך מספרים, אפשר היה לטייל גם לאורכו.