עין אלח'נדק – טיול לילי

אבן ספיר הוא יישוב שהוקם על ידי יהודים מכורדיסטן עם בוא העליות הגדולות של שנות ה-50. השם המצלצל שלו נגזר משמו של הספר "אבן ספיר", אשר כתב בשנת 1864 הרב הירושלמי יעקב הלוי ספיר. חמש שנים קודם לכן, יצא בשליחות אל יהודי תימן, עדן וחדרמוות להביא אליהם את בשורת הציונות.
הוא אמנם לא היה האשכנזי הראשון שעשה כן, קדם לו ברוך הרופא מצפת
(1831), אלא שההוא יצא לחפש את עשרת השבטים ומלך תימן הרגו; אבל הוא, האבן ספיר, היה זה שעורר לראשונה את יהודי תימן, מה שהביא לעלייתם לארץ ("עלו בתמר") בשנת 1882, וכך היו לקהילה היהודית הראשונה, שאנשיה עלו באופן מאורגן לארץ.

הקוריוז ההיסטורי בסיפור הגעתו של הרב אבן ספיר לתימן הוא בכך, שבכלל התכוון לנסוע להודו ולאוסטרליה, אלא שבמצרים רימה אותו חלפן, וצייד אותו תמורת כספו במטבעות נחושת נוצצות במקום במטבעות זהב. כספו הדל הספיק לו להפליג מסואץ רק באוניית מפרש במקום באניית קיטור, להגיע רק עד תימן יחד עם עולי רגל מוסלמים אדוקים בדרכם למכה. בתימן נשאר הודות לכך שעולי הרגל הפונדמנטליסטים ניסו להשליכו לים כדי לשכך את גלי הים, אלא שרב החובל פרש עליו את חסותו ומילט אותו מגורל מר של קרבן לאל הסערות בידי פנאטים חשוכים.

מפלט קיצי מופלא
סמוך למושב עברו עלי לא מעט ימי עלומים מוטרפים בצינתו של מעיין "השוחה" או – מעיין ה"חפירה", או פשוט, כפי שהוא ידוע גם היום, על אף הגיור שעברה מפת הארץ, בשמו – "עין אלח'נדק". צינת מימיו, האפלולית של ניקבותיו ובוסתני הפרי הנטושים סביבו – שזיפי תמר כהים וחמצמצים, תאנים אירוטיות נוטפות עסיס מתוק ושקדים, שהלכו והתמררו ככל שנקפו שנות הזנחתם – היו דרך קבע אחד ממפלטי הקיץ המופלאים שלי, שביכרתי על פני בריכות שחייה וחדרים ממוזגים. גם חשרת הזבובונים, שריחפה כמו מסך שחור ומזמזם בפתח נקבותיו האפלוליות, לא היתה מטרד אמיתי.

מן הרגע שעוצמים עיניים, תמו כל הצרות הקטנות, וכאמור, הצינה בלב ההרים בעיצומו של להט הקיץ היתה פיצוי עם הרבה עונג.

לימים, משנטשתי את הרי יהודה והמרתי אותם במחוזות אחרים, נמר טעמו של המעיין האפלולי ואיכשהו כמעט ופרח מזכרוני, ומשנודע לי שהקרן הקיימת הכשירה גן סביבו מיהרתי שוב אליו, מתרגש כאילו אני נפגש עם קרוב משפחה יקר, שהופיע לפתע מאיזו נשייה מיותרת.

הגן – אכן גן. כלומר עצי זית קלאסיים, מדרגות אבן, פחי אשפה וספסלי עץ לנוחיות; אך הסבך איננו וגם הבוסתנים הנטושים אינם עוד, אם כי כמה עצי תאנה עדיין מפיצים את ריחן הערמומי ומבשילות לאיטן את פגותיהן. בשוחת המעיין רבצה מגבת נטושה, כאילו לא עבר כמעט דור מאז שהייתי אנוכי, נוהג לאבד במקום חלקי בגדים, כעדות מרשיעה לביקור רומנטי במקום.

לחצוב מים מתוך הסלע
עין אלח’נדק הוא אחד מכמעט אלף מעיינות שנובעים בהרי יהודה. בצורה שבה הוא נברא, כנראה לא היה יותר מאשר כתם לחלוחית על מדרונו של הר, מעל גיאיון, בתוך סבך של עצי חורש. אי שם, כנראה לפני כבר יותר מ-3,000 שנה הגיעו אל ההרים האלה אנשים זעומי פנים, דוברי עברית ומן הסתם מחפשי מקום, באופן נואש, לתקוע בו את יתד חייהם. מצוידים בידע שאול ובנחישות של אלה, שנותרה בידם רק התקווה להצליח, קמו וכרתו את חֳרשי ההר. משאיתרו במדרון כמה צמחים, שעליהם ידעו כי הם חייבים במים בבתי שורשיהם, אחרת אין להם חיים, הבינו כי השורשים הנעוצים בסלע הם המפתח.

ניקרו את ההר וניקבוהו במקום שבו הלחלוחית פרנסה את הצמחים ועשו מנהרה אל תוך הסלע הספוג במים. אלה, בהיותם אצורים בסלע בלחץ גדול, חפזו ונזלו על קירות הנקבה שחדרה אל קרבי ההר, נקוו בה, וכך היא הפכה לבור ניקוז, לצינור הולכה ולמלכודת קבע למים, שפעפעו מן הסלע עוד ועוד ומלאו את החפירה. כך עשו לעוד מאות מעיינות הנובעים היום בהרי יהודה – מהם כדי שהסלע יוציא את מימיו ומהם כדי להגביר את שפיעתו של מעיין שכבר דלף באופן טבעי, אלא שכדרך בני האדם, רצו "עוד"….

כאן, בעין אלח'נדק, כנראה שאיתרו את גודל השפיעה האפשרי, ולא הסתפקו בחפירה אחת, אלא עשו שתיים: האחת קצרה ועמוקה והשנייה ארוכה מאוד ועמוקה גם היא. את פתחי שתי החפירות הגיעו אל בריכה שקרקעיתה סלע מטויח ודופנותיה – מצוק המנהרות מחד וקיר אבנים מאידך, ומשנתמלאה הבריכה במקום, פערו פתח בדופנהּ ושילחו את מימיה אל בתי השלחין, הן ערוגות הירק אשר זרעו ושתלו במורד הנחל, להשקותן במי עין אלח'נדק.
עד כאן סיפור המעיין, אלא שהוא רק חלק אחד במערכת החקלאית הקדומה. לא די היה לחקלאי ההר בתפיסת מי המעיין, ואדמה מהיכן? שהרי יהודה הם תלולים וסלעיים וגיאיותיהם דלים; טרחו וסכרו את האפיק הזעיר היורד מעין אלח'נדק – ושמו ואדי יוסוף – בקיר של אבנים ענקיות, אשר חלקן בגודל אבני הכותל וחלקן צנועות יותר.

הקיר הגדול הזה אגר מאחוריו במשך דורות את הבוץ שנגרף בזרמי החורף המזדמנים. אט אט התרוממה הקרקע מאחוריו ומילאה את ואדי יוסוף והפכה אותו בעצם לטראסה או לעציץ גדול, אשר באדמתו ניטעו הבוסתנים הנהדרים של השזיפים והתאנים, שמאז אשר נמלטו בעליהם מאימת המלחמה ב-1948, היו למשיסה אצל הרועים ופִרְיים היה לברות בשיני מטיילים ומבלי עולם כמותנו.

חכם בלילה
בחניון המטופח הקטן שהכשירה הקק"ל סביב המעיין, אפשר לשבת לילות ארוכים והתבונן במצעד החיות הליליות של הרי יהודה: תנים, שועלים, זאבים, גיריות, נמיות, דורבנים גדולים, קיפודים והמוני מכרסמים.

מי שחושב שאהבה לאור ירח בין עצי הזית או בסתר נקבות המים, היא עונג גדול מן הסתם אינו טועה. הכל כמובן עניין של הזדמנות, ממש כמו אור ירח בין קרעי עננים שנעים על פניו – יהיה או לא יהיה, הוא רק כאן וכבר איננו.

איך מגיעים?
מפה: טיולים וסימון השבילים מבואות ירושלים (מס' 9), 1:50,000
בין אבן ספיר ובי"ח "הדסה" עין כרם, בצד כביש פנימי המסתעף ימינה ולמטה מהכביש ההולך מבית החולים אל המושב. כדי להגיע לאבן ספיר נוסעים מירושלים בכביש 386 היוצא מירושלים ליד הר הרצל ושכונת קרית יובל. משם ממשיך הכביש לשכונת עין כרם וחולף על יד בית חולים הדסה.
אם באים מהשפלה עולים בכביש 386 מצומת בר גיורא, ליד נס הרים.
כדאי להצטייד בנעלים המותאמות להליכה במים ובפנס. המים בנקבות עמוקים ומחייבים שחייה בשנים שופעות גשמים.