תפריט עמוד

שביל ישראל: אורון – נחל צין – עין עקב (מסלול 18)

שמעון לב הוא בחור קשוח. זה לא הפריע לו להתלונן על כל מה שנקרה בדרכו ביומיים האלה: השיפוע, השרירים התפוסים, העשן מהמפעלים, השמש. טוב שהנוף היה שם כדי לשמח אותו

היום הראשון:
מחניון לילה אורון לחניון נחל מדור
אני משכים באור ראשון כדי להתחיל לטפס מוקדם ככל האפשר את מסלול רכס כרבולת, שנחשב הקטע הקשה ביותר בשביל ישראל. מכביש הגישה של מפעל אורון אני חוזר למצלעות המכתש הגדול, מטפס לאורך אחד הקירות הנטוי בזווית מרשימה, ולאחר כחצי שעה מפספס את סימון השביל בעיקול. הטעות הקטנה עולה לי במאמץ מיותר ובבזבוז זמן יקר כשאני מטפס בתלילות על סלעים משוננים, אבל הנוף הנגלה ככל שאני מתקרב לקו הרכס פשוט מרהיב: מצד אחד המכתש הגדול על קירותיו הנטויים פרוש במלוא הדרו, ומצד שני בקעת צין ונחל צין פרושים בואכה הערבה. למעלה אני מזהה שוב את השביל וחותך אליו בערוץ קטן.

רגל למעלה, רגל למטה
רכס כרבולת הוא הקיר הדרומי־מזרחי של המכתש הגדול, והוא נקרא על שום צורתו המורכבת מחטוטרות משולשות שהזכירו למישהו כרבולת תרנגול. המסלול הזה — עם השיפועים החדים, ההליכה העקומה כשרגל אחת למעלה ורגל אחת למטה, המאמץ החריג והתווי המעורפל — מציב אתגר גדול בפני מטיילי השביל, ורבים מוותרים על כולו או על חלקו. אחרים טוענים שמדובר בקטע היפה ביותר בשביל ושאין להחמיצו. אלה גם אלה מדברים ללבי, ותחת כובד התרמיל (דווקא היום אני סוחב מים ליומיים כי לא דאגתי להטמנה) אני משתדל ליהנות מנופי המדבר ומצורות הסלעים המשוננים שבקירות המכתש.

במבט מלמעלה נראות תמרות העשן והאבק של מפעלי אורון, והן זרות ומנוגדות לטבע הפראי שאני הולך בו בקושי רב. הזרחן המופק במפעלים ממרבצי פוספט משמש לייצור דשן ולייצור נשק כמו הרימון הזרחני. אני מתקדם במתינות ומשתדל לגייס נחישות לעוד עלייה ועוד ירידה וחוזר חלילה. מדהים לגלות עד כמה הזמן יחסי: ההליכה בקצב אטי גורמת לו לחלוף במהירות, וכשאני עובר את שליש הדרך, עובר כבר חצי מיום ההליכה.

ניצן מנצחת את העלייה המצוקית לראשו של חוד עקב. ברקע, נחל צין


מדי פעם אני עוצר לחכות לניצן וליטל, שתי חברות שפגשתי בחניון הלילה. הן השתחררו מהצבא לא מזמן והולכות את שביל ישראל כמעט ברצף. ליטל סובלת מפחד גבהים, ומתקשה במיוחד במקטע הגבוה הזה. לאחר שאני ממתין להן במשך זמן רב סמוך לנקודת גובה 560, אני מחליט להמשיך לנקודה שבה השביל חוצה קו מתח גבוה. בנקודה הזו אוכל למקם את עצמי במפה במדויק ולהעריך את הסיכויים להשלים את המסלול באור יום. בירידה התלולה לעבר קו המתח נתפסים שרירי הרגליים שלי, וכשאני מגיע אליו אני משתרע מותש לדקות ארוכות. לאחר שאני מתאושש, אני מכין ארוחת צהריים גדולה, לוגם כמויות מים נכבדות (גם בתקווה אווילית להוריד משקל מהתרמיל) ומחמם קפה כדי שהבנות יגיעו היישר למשקה חם.

אני מתלבט אם להמשיך לבד ולנסות לסיים את המסלול או לחכות לבנות כדי לראות מה איתן. יש מחיר להליכה עם עוד אנשים, אבל גם מצבי אינו מזהיר. אני מחליט להמתין לבנות. לאחר כמעט שעתיים וכמה כוסות קפה, אני מבחין בהן מרחוק הולכות במורד התלול. כשאנחנו יושבים ומתלבטים מה לעשות, גולשים אלינו בדילוגים מהירים שלושה מטיילים אנשי היי־טק: איציק מנתניה, מאשה מתל אביב ורונן מרמת גן. להפתעתי, כעבור עוד כמה דקות מגיעים מהכיוון הנגדי עוד שלושה מטיילים, מושבניקים מאורות שהולכים את השביל בחלקים מדרום לצפון. פרצי צחוק רבים מלווים את הסיפורים שלהם על ההתקדמות האטית בפרויקט שהתחילו לפני יותר משלוש שנים, ושסופו – אם ימשיכו בקצב הזה – עוד רחוק מאוד. בעודנו נחים, חבורת ההיי־טק שולפת מהתרמילים כריכים ארוזים עם מדבקות שמעידות על אוכל מצומצם ומתוכנן בקפידה. משקל התרמילים שלהם מעורר קנאה, והציוד שלהם מדוגם להפליא. אני מקשיב בעוגמה לאיציק, שמרצה את משנתו על go light ומדגים אותה בשק שינה איכותי שמשקלו פחות מחצי קילו. כל כך צודק. אני מגניב מבט לתרמיל הגדול שלי ותוהה לאן נעלם כל הניסיון שצברתי בצבא ובעשרות טרקים בעולם.

מפגש המטיילים המשעשע נמשך להנאתנו עוד ועוד, ואנחנו מאבדים זמן יקר. לאחר התייעצות רבת משתתפים מתקבלת החלטה לסחוב עד למפגש עם סימון השביל הכחול היורד בנחל מדור ולהחליט שם שוב על ההמשך.

חתול בר שועט לידנו
עלייה ארוכה ותלולה לאורך ערוץ ולאחריה עוד ירידה בשיפוע חד מפגישות אותנו עם הסימון המדובר. מעלינו, בהמשך המסלול, ניצבת פסגת הר לא מעודדת, ועיון מדוקדק במפה מלמד שזאת ממש לא התפירה האחרונה. הצצה בשעונים של ההייטקיסטים מבהירה לי שאין לי סיכוי לסיים את המקטע באור יום, ואני מחליט לרדת כאן דרומה בנחל מדור, ולוותר על ההמשך של רכס כרבולת ועל הירידה בנחל עפרן. הם, לעומת זאת, מחליטים להמשיך מתוך תקווה להגביר קצב ולסיים את המסלול, וניצן מצטרפת אליהם. אני מתלבט אם להביע את דעתי על כך ומחליט שלא להתערב, אך מציע לליטל שתעביר את הפנס לניצן למקרה שתזדקק לו.

ההחלטה לרדת מההר מלווה בייסורי מצפון על שאני משנה את התווי. עד עתה הקפדתי ללכת את כל התווי, וזה המקטע הראשון החשוב שאני נאלץ לוותר עליו. אני מתנחם בכך שאשלים את הקטע בפעם אחרת. אנחנו יורדים לאט בערוץ הנחל בין מפלונים שחוצים שוב את מצלעות המכתש הגדול, וממשיכים בערוץ רחב שההליכה בו ארוכה אך מתונה. חתול בר גדול (או משהו דומה) מפתיע אותנו ושועט לידינו. המחזה יפהפה. מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה.

אנחנו מגיעים לחניון סמוך לחשכה, ובדרך הג'יפים אני פוגש להפתעתי את החבר'ה מאורות דוהרים בג'יפ כדי להביא לי מים. חבר'ה מדהימים.

תמרות העשן של מפעלי אורון זרות לטבע הפראי שסביב השביל


באור אחרון אני מארגן לנו מדורה קטנה. כשהחשיכה יורדת ועוד אין סימן לניצן, אנחנו מניחים סטיק־לייט על ראש גבעה קטנה כדי לסמן לה את הדרך לחניון. ליטל מוטרדת ומודאגת מאוד, אך לאחר כשעה ניצן מתקשרת בסלולרי ומספרת שהם נתקעו על ההר ושהם נשארים לישון שם. כמו שחשבתי.

ליד המדורה אנחנו אוכלים ספק מרק ספק תבשיל, וכשכל שרירי הגוף תפוסים ודואבים אנחנו מנהלים שיחה על טרגדיות משפחתיות. מתברר שגם להן יש טרגדיות שלא היו מביישות אפילו אותי, אבל כשאני פורש את שק השינה, שוכב על הגב ומביט בשמים זרועי הכוכבים, החיים נראים הרבה יותר טוב. למרות הכל, איזה יום מדהים זה היה.

מדריך מהיר להיום הראשון
המסלול המלא של היום הזה — ממפעל אורון, דרך רכס כרבולת ונחל עפרן, ועד לחניון נחל מדור — מתאים למיטיבי לכת מיומנים ביותר ובעלי כושר גבוה. יש להתחיל אותו מוקדם מאוד בבוקר, ולהביא בחשבון שבנחל עפרן הדרך יורדת בשיפועים חדים ונמשכת זמן רב. כמו כן, יש להיערך למסלול ברצינות מבחינת ציוד ומים, וגם להתכונן נפשית. בשעת הצורך אפשר לחתוך בנחל מדור. המסלול של נחל מדור אמנם ארוך יותר, אבל מהיר בהרבה בגלל התווי הנוח.
נקודת התחלה: מפגש השביל עם כביש הגישה למפעל אורון
נקודת סיום: חניון לילה נחל מדור
אורך המסלול: 15 קילומטר דרך נחל עפרן; 16 קילומטר דרך נחל מדור
משך הטיול: 10־12 שעות דרך נחל עפרן; 8־9 שעות דרך נחל מדור
דרגת קושי: קשה ביותר; התווי המפרך רצוף עליות וירידות בהפרשי גובה ניכרים
לינה: חניון לילה נחל מדור
מים: מפעלי אורון בתחילת המסלול והטמנה בחניון הלילה בנחל מדור
מפת סימון שבילים: מספר 15 (הנגב התיכון)

היום השני:
מנחל צין לעין עקב
יום ההליכה היפה בנחל צין עד לעין עקב לא אמור להיות קשה מדי, אך המאמץ של אתמול עוד נותן אותותיו בכל הגוף. אחרי השכמה עצלה אני מטפס על גבעה קטנה ורואה מרחוק את ניצן הולכת לעברנו במהירות. אחרי האיחוד הנרגש של שתי החברות אני ממשיך לבד וחוזר עם השביל צפונה ומזרחה לכיוון המצלעות הממשיכות את קיר המכתש במקביל לערוץ ששמו נחל תלול. השביל חוצה מישורים כהים מחורצים בוואדיות קטנים, וממול מתנשא כמו בכל ימי ההליכה האחרונים רכס המכתש והשלוחה הממשיכה אותו. מהרכס יורדים קניונים תלולים שעושים חשק לטפס בהם, ועננים אפורים ולבנים שטים מעליו ומוסיפים דרמטיות לנוף הדרמטי ממילא. לרגלי המצלעות השביל פונה וחותך ערוצי נחלים, והדרך רצופה עליות וירידות מתישות.

מה השתנה מזמן המרגלים
אזור בקעת צין ושדה בוקר נחשבים, ובצדק, יעדי טיולים מהמוצלחים בארץ, עם קברו של הזקן, קניון נחל עבדת על מעיינותיו, יעליו ושפניו, טיולי פנויים־פנויות לאור הירח בנחל חווארים הלבן, מסלולי אופניים ומסלולי עבירות לג'יפים בואכה נחל חוה ומצפה רמון, וגם כמה מסלולים פחות מוכרים למיטיבי לכת, כמו המסלול לפרסה המפתיעה של נחל דרוך, שאני מבחין בה בבירור מצפון לשביל. תוך כדי הליכה אני מרכיב לי בראש רשימת מסלולים כאלה ומשתעשע ברעיון להציע לעורכת לכתוב טור על מסלולים ייחודיים ולא מוכרים.

אני מתכנן עצירה בערוץ המוביל לנחל צין בצל שיטה שמסומנת במפה בבירור, אבל בשטח אין לה זכר, ואני מסתפק בצל של קיר ערוצון. נחל צין נקרא על שם מדבר צין הנזכר במקרא פעמים אחדות, בין השאר בסיפור המרגלים: "ויעלו ויתֻרו את־הארץ ממדבר־צִן עד־רחֹב לבֹא חמת" (במדבר י"ג, כ"א). אורכו של הנחל כ־120 קילומטר; הוא מתחיל ממערב למצפה רמון, עובר ברמת עבדת ובקניון עבדת, ומשם ממשיך דרך בקעת צין עד לערבה. מאז המרגלים שעברו פה במסע הריגול התנ"כי, גל המטיילים באזור רק עולה בהתמדה, אבל לפי כמות רכבי השטח, נראה שרובם מעדיפים לתור את הארץ בג'יפים.

ליטל וניצן מטפסות ברכס כרבולת

אני ממשיך ברגל בשביל רחב בבקעת צין. עד לפני כמה שנים זו היתה דרך ג'יפים פופולרית שנהגנו לשעוט בה בניווטים רכובים, אך היום הכניסה אליה אסורה לרכבי שטח ומותרת רק לרוכבי אופניים. ממול אפשר להבחין בקיבוץ שדה בוקר ובמדרשה לחינוך סביבתי, ומדרום־מערב מזדקר החרוט הקטום של חוד עקב, עם השביל הלבן המטפס אליו. גם לשם אגיע היום. אני עוצר להמתין ליד מפגש סימונים שמוביל לנחל דרוך, ולאחר זמן מה מגיעות ליטל וניצן עם שלישיית ההיי־טק. הם נראים מותשים למדי, קצת פחות עליזים, ואזלו להם המים. אחר הצהריים מתקרבים במהירות, והעננים מעידים שבצפון יורד גשם. אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים בשמש הקופחת, שמשום מה, בחוסר הסתברות מכעיס, מסרבת להסתתר בין העננים ולו לרגע. חברי השלישייה מבינים סוף סוף שהגזימו בשאיפות מרחיקות הלכת שלהם, ומחליטים לוותר על נחל עקב ולהמשיך לקיבוץ שדה בוקר.

ליטל וניצן מבקשות להמשיך איתי עד עין עקב ולא רק עד חניון הלילה הקרוב כמו שתכננו. כשהן מתעכבות למצוא את בקבוקי המים שהטמינו בחניון, אני דוחק בהן להמשיך כי השעה מאוחרת, ועלייה תלולה נוספת ממתינה לנו לפני הירידה לנחל עקב. חוץ מזה, פקחי רשות הטבע והגנים באזור מקפידים לאכוף את האיסור לשהות בשמורה בשעות החשיכה. גם לסיים את המסלול כשאני בקושי עומד על הרגליים וגם לחטוף קנס מפקח עצבני – זה נראה לי מוגזם.

בשביל זה יש חברים
את העלייה המצוקית הקצרה לחוד עקב אני עושה כמעט בשוונג אחד. חוד עקב הוא אחד מסימני ההיכר הבולטים של אזור שדה בוקר בגלל צורתו החרוטית הבולטת על פני כל הנוף. את ההפסקות הקצרות שאני לוקח כדי להסדיר נשימה אני מנצל להשקיף על הנוף היפהפה של בקעת צין, נחל צין ורכס כרבולת, שמוצפים עכשיו אור צהוב ורך של אחר הצהריים. בראש המעלה ליטל נושמת לרווחה. למרות פחד הגבהים, היא קיבלה החלטה מעוררת הערכה ללכת את שביל ישראל, וניצן עוזרת לה בכל דרך אפשרית. החברות ביניהן מדהימה.

אנחנו מקיפים את חוד עקב בשביל יפה, והאור הדועך מבליט את קימורי הגבעות ואת השבילים הלבנים שעולים אליהן. אל חניית המכוניות הסמוכה לעין עקב אנחנו מגיעים בדיוק כשדורון הפקח חוזר מסיור הוצאת המטיילים בסוף היום, והוא מסכים להקפיץ אותנו לשדה בוקר. אנחנו מנצלים את ההזדמנות כדי לשוחח על בעיית הבעיות של ההליכה בנגב: הטמנת מים. דורון מסביר שהציפייה מפקחי רשות הטבע והגנים שיטמינו מים אינה סבירה: "זה לא התפקיד שלנו, ואנחנו גם לא יכולים לקבל על זה אחריות. הפופולריות של השביל עולה בהתמדה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים מעל ומעבר בלוגיסטיקה עבור מטיילים. ומה יקרה אם מטייל יצפה למים ולא יהיו לו? ומה יקרה אם מישהו ירעיל את המים שנטמין?" הוא שואל. אין ספק שהנושא בעייתי, ויש אמת בטענותיו, אבל התהיות האלה רק מדגישות עד כמה ישראל מפגרת אחרי ארצות הברית ואירופה בתחום הלוגיסטיקה והתמיכה בטרקרים. החזון על בקתות מטיילים נראה עכשיו רחוק מאוד.

מדריך מהיר ליום השני
נקודת התחלה: חניון לילה נחל מדור
נקודת סיום: מגרש החניה של עין עקב
אורך המסלול: 16 קילומטר
משך טיול: 8־9 שעות
דרגת קושי: בינוני
לינה: שדה בוקר, חניון הלילה של נחל עקב (החניון נמצא כשני קילומטרים מצפון לעין עקב, על השביל המסומן בכחול)
מים: אין; יש לדאוג להטמנה
מפת סימון שבילים: מספר 15 (הנגב התיכון)

להמשך שביל ישראל:

שביל ישראל- מעין עקב למצפה רמון
שביל ישראל- מעין עקב למצפה רמון
שמעון לב |צילום: שמעון לב
ביומיים שבין עין עקב למצפה רמון שמעון לב עובר בריכה קרה, רואה קוליסים שהותירו פורצי המכוניות והולך על ציר הנפט, פרויקט שנולד כשעוד היינו חברים של איראן. אבל למה לו פוליטיקה עכשיו, כשמכתש רמון פרוש על כף ידו

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מהר הנגב

מבוא לנדודים 53: השביעי בספטמבר
מבוא לנדודים 53: השביעי בספטמבר

נסענו בנוף מטורף של שלושה הרים חרוטיים שליוו את נחל סרפד. שורות של אבנים פילסו חלקות חקלאיות והעידו על נוכחות אנושית בצפיפות היסטורית. שפע של מאגורות נחפרו בסלעי הקירטון ותעלות חפורות הזינו אותן במים. השעה מתאחרת, השמש שוקעת, ...

מבוא לנדודים 52: עזוז – על גמלים, אנשים ואבנים
מבוא לנדודים 52: עזוז – על גמלים, אנשים ואבנים

רונן רז נודד בעקבות חלום ילדות – להקים חווה לטיולי גמלים. בחאן בארותיים שבאזור עזוז הוא פוגש את עופר וגלי שהגשימו את חלומו בעשר אצבעותיהם, מטייל במדבר עם הג'יפ ופוגש גמלים צעירים, עדויות מרשימות לנוכחות הנבטים – מערכות ...

מבוא לנדודים 40: דרך איש במדבר
מבוא לנדודים 40: דרך איש במדבר

רונן רז נודד עם הקרוואן לפארן כדי לטייל עם גדעון במדבר: מדובר בטייל מושבע וחוקר נלהב בכל אמותיו, גידיו ונשמתו. בשנות התשעים גדעון עבר קורס מדריכי מדבר שהשתלב היטב עם אהבתו לצבור ידע ולהעביר אותו הלאה. הידע הנרחב ...